אנדרה
נכון שלא נולדתי בארץ. את זה אתם בוודאי כבר נחשתם משמי, אבל עליתי לארץ בגיל צעיר, ואני הרבה יותר ישראלי מאירופאי.
נכון שבבית עדיין שלט החינוך המערב אירופאי המוקפד, אבל כשאתה מסתובב עם החבר'ה רוב שעות היום, אופיים הישראלי דובק בך.
כמו כל הצעירים בגילי יצאתי הרבה לבלות. הייתי שחקן לא קטן. לא רציתי ממש מערכת יחסים קבועה, אלא רק כזו שתספק את תשוקותיי.
כשסיימתי את שירותי הצבאי, כולל שנתיים קבע, חל בי השינוי. בחרתי ללכת ללמוד ולא לצאת למסע חיפוש עצמי בעולם. ידעתי בדיוק מה אני רוצה להיות.
החופשות היחידות היו בבירות בעולם, בעיקר באירופה, אליה נהגתי לטוס עם חברים. מעולם לא נסעתי עם בת זוג, מהטעם הפשוט שהייתי זקוק לחופש שלי.
העדפתי חופשות ספונטניות, על אלה שאנשים נוהגים לתכנן חודשים מראש. זה נראה לי ממש מטופש. אני מאמין שאם אדם זקוק לחופש כעת, אין טעם שידחה זאת.
"בא לך שבוע בלונדון?" שאל אותי נועם.
"אתה לא יודע כמה השאלה שלך באה בזמן," אני עונה לו. כמובן שלא סיפרתי לו שמורן ביקשה שאקח אותה לסוף שבוע באילת.
*
"לא יזיק לך להשקיע בחברה שלך," אמרה מורן כשישבנו עם חברים בפאב, "מתי עשית משהו שירגש אותי?"
"מתי הגדרתי אותך כחברה שלי?" עניתי לה בשאלה.
"אין מתנות חינם," היא אמרה.
"ככה את מציגה את עצמך ליד כולם? זה לא נשמע זול מידי?" גיחכתי.
היא תקעה בי מבט נעלב, וסובבה אלי את גבה.
"פשוט תזמין מקומות לסוף השבוע," היא לחשה לי אחרי שתיקה ארוכה.
ואז הגיע הטלפון מנועם שהציל אותי.
"אני לא אהיה פה בסוף השבוע," עניתי לה, "למעשה אני לא אהיה פה החל ממחר."
"ולא חשבת לתאם זאת איתי?" היא שאלה.
"נדמה לי שהתבלבלת," אמרתי וסימנתי למלצרית שתיגש.
"זה על החשבון של השולחן הזה," אמרתי והיגשתי לה שטר של מאה שקל.
*
נועם הוא חבר ילדות שלי מיום שהגעתי לארץ. עברנו את מסלול החיים יחד. מגן החובה, דרך בית הספר, התיכון והצבא.
אנחנו כל כך קרובים, שהוא מרגיש אותי ואני אותו, גם כשאנחנו לא נמצאים יחד.
ההחלטה להישאר שנתיים בקבע הייתה משותפת לשנינו. גם הבחירה ללמוד בטכניון, והמגורים המשותפים בדירת הסטודנטים.
רק כשסיימנו את התואר הראשון נפרדו דרכינו, כיוון שנועם כבר רצה להתחיל לעבוד כמהנדס תעשיה וניהול ואילו אני רציתי להמשיך ללמוד לתואר שני בארכיטקטורה.
גם כשזה קרה, הקשר בינינו נשאר הדוק כמו תמיד.
*
כפי שאמרתי, ההזמנה שלו לטוס ללונדון באה בזמן.
אני נכנס לדירה שלי בדיוק כשנועם מתקשר ומודיע לי שיש כרטיסים לטיסה מחר.
"מעולה," אני עונה לו, "תקנה גם לי." אני מרגיש נוח לבקש זאת ממנו, כיוון שאין בינינו חשבונות.
כעבור רבע שעה נועם מתקשר שוב. "תתחיל לארוז. הטיסה לונדון יוצאת בתשע ורבע בבוקר. לונדון מחכה לנו! אגב, הזמנתי חדר במלון האהוב עליך."
כיוון שאין זאת הפעם הראשונה שאנחנו נוסעים ללונדון, אני לא צריך להתלבט לגבי מה לקחת איתי, וכעבור רבע שעה המזוודה מוכנה ליד דלת הכניסה לדירה.
אני בודק את המייל ורואה את אישור הכרטיסים ובית המלון, ושולח מייד העברה בנקאית לנועם לכיסוי החלק שלי.
מקרר המשקאות מלא בבירות אותן רכשתי אמש. אני מוציא בקבוק בירה, מתרווח מול מסך הטלוויזיה ומעביר לערוץ הספורט.
למחרת בערב אחרי שאנחנו מתמקמים בבית המלון, אנחנו לוקחים את הרכבת התחתית לכיכר טרפלגר.
"איפה בא לך לאכול?" שואל נועם.
"למה אתה תמיד שואל, כשאתה זה שמחליט," אני שואל בחיוך.
"לא תאמין, אבל בא לי לאכול במסעדה האיטלקית…שכחתי את שמה," אומר נועם ומגרד את ראשו בניסיון להיזכר.
," אני עונה. Bardo St James’s"אני מניח שאתה מתכוון ל
נועם משחרר אנחת רווחה. "בדיוק! אני ממש גרוע בשמות. אתה זוכר את הפעם ההיא שיצאתי עם סיגל וקראתי לה מיטל רק בגלל הקושי שלי לזכור שמות. ההסברים שלי לא עזרו, ויותר לא ראיתי אותה. חבל היא דווקא הייתה משהו מיוחד," אומר נועם ומבט מהורהר בעיניו.
"כנראה שהיא לא הייתה מספיק חשובה בעיניך. אני בטוח שאם היא כן הייתה היית זוכר," אני מרגיע אותו.
אני נכנס לאתר של המסעדה לראות האם יש מקומות במסעדה. לשמחתי ההזמנה שלי מאושרת מייד.
אנה
"אני לוקחת אותך ללונדון," אמרתי לדוריה. היא נראתה לי כל כך שפופה, ולא יכולתי לחשוב על משהו אחר שישמח את ליבה, פרט למסע קניות, למרות שזה ממש לא סגנון הבילוי האהוב עליי.
"אנה! אני מספרת לך שאין לי כסף וזה מה שאת מציעה לי?" היא אומרת לא מרוצה.
"הנסיעה הזאת היא על חשבוני, כולל הקניות שלך," אני עונה לה, "קיבלתי בונוס גדול לרגל סוף השנה, ובא לי להוציא אותו עלייך." כמובן שאני לא מספרת לה כמה קיבלתי, וכי אפילו בזבזנית שכמוה לא תוציא אפילו רבע ממנו.
*
אחד משעורי החיים שלמדתי בדרך הכואבת, שישנם דברים שלא משתפים אותם. האחד הוא היחסים האינטימיים שלך עם גבר, והשני הוא כמה כסף את מרוויחה.
אתם בטח חושבים שאני פוחדת מצרות עין. זו לא הסיבה. הסיבה היא שלאחר שסיפרתי לחבריי בכמה נמכר הציור שלי, ציפו ממני שאני אשלם עבור כולם כל פעם שאנחנו יוצאים.
"התחלתי ללמד בבית ספר לאומנויות," פלטתי באגביות אחרי ששלמתי בפעם השלישית, "המשכורת לא משהו, אבל לפחות היא מכסה לי את ההוצאות."
מאז הפסיקו לבקש שאשלם עבורם, ואני הפסקתי לשתף שכבר מכרתי הרבה ציורים מאז. כולם מצאו בית בבתים בחו"ל.
*
יומיים אחרי, אנחנו נוחתות בלונדון.
"בא לי פיצה," היא אומרת ונכנסת לחפש במנוע החיפוש מסעדה.
אני לא אומרת לה שאני מכירה היטב את המסעדות בעיר, ושרק לפני עשרה ימים הייתי כאן בפגישה עם לקוחה.
"יש מלא מסעדות באזור כיכר טרפלגר," היא אומרת, "בואי נקח מונית וניסע לשם."
"אני מעדיפה לנסוע ברכבת התחתית," אני אומרת לה. יש גבול לכמה כסף אני מוכנה להוציא.
מסתבר שדריה יודעת בדיוק לאן היא רוצה ללכת, והיא מובילה אותי ל Bardo St James’s.
המסעדה מלאה בסועדים, נשאר רק שולחן אחד לשניים. דריה מוחאת כפיים בהתרגשות כמו ילדה קטנה.
אני מחייכת. "מה? אני גוועת מרעב," היא אומרת.
"אפילו לא טרחת להביט מה יש בתפריט," אני אומרת.
"אני אשלם על עצמי," היא אומרת נעלבת.
"דוריה, דיברתי איתך על כסף? רציתי שתראי אם את אוהבת מה שיש במסעדה הזאת, כיוון שזאת לא פיצריה."
אנחנו נכנסות למסעדה. המלצרית מובילה אותנו לשולחן, וכשאנחנו מתיישבות מסמנת לי דוריה בראשה לעבר שני גברים שיושבים בשולחן הסמוך לנו.
אני מעמידה פנים שלא הבחנתי בתנועת ראשה, ומתחילה לקרוא את התפריט, למרות שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה להזמין.
אני מעיפה מבט חטוף על הגברים שלידינו, שכבר למדתי שהם דוברי עברית.
הגבר שיושב מולי סוקר אותי ביסודיות, ורק אז מרים מבטו אליי. יש לו מבט יוקד בעיניים. אני מחזירה לו מבט חוקר. והוא פורץ בצחוק.
," הוא אומר.so you are a strong woman"
"ו…" אני עונה בעברית.
הוא מופתע לרגע, ושוב מחייך. "את מסקרנת אותי, ואני רוצה להכיר אותך."
אני מסתכלת עליו בפנים חתומות. אני משערת שהוא לא רגיל לתגובה כזאת מאישה.
"כמובן אם תסכימי," הוא מוסיף.
הוא מסמן למלצרית ושואל אותה האם אפשר לחבר את שני השולחנות. היא מביטה על דוריה ועליי. אני מושכת בכתפיי, מה שמתפרש אצלה כהסכמה.
כאשר השולחנות שלנו צמודים, הוא מבקש מדוריה להתחלף איתו במקום, ומתיישב מולי.
"זה נועם, ואני אנדרה," הוא מציג אותם בפנינו.
"אני דוריה, וזו אנה," אומרת מייד דוריה ותולה בו מבט ביישני.
"הגענו היום לחופשה בת שבוע, ואתן?" שואל אנדרה.
"אנחנו באנו לסוף שבוע. יש עכשיו מבצעים מטורפים, והחל ממחר אני מתכוונת לחרוש את כל החנויות," אומרת דוריה בהתלהבות.
היא מדברת בלשון יחיד, כאילו רק היא כאן. זה צורם לי, אבל אני שותקת.
אנדרה מביט עליי. "ואת?" פונה אנדרה אליי.
"ברור שהיא באה איתי," עונה דוריה במקומי, "אתם מוזמנים להצטרף."
אנדרה צוחק. "אנחנו רק נפריע. קניות זה לא בשבילנו."
"ההפסד כולו שלכם," אומרת דריה וסופקת כפים מהנאה למראה הצלחת הגדושה בפסטה ברוטב אלפרדו. "מממ…זה טעים כל כך."
"ואת?" חוזר אנדרה על שאלתו הפעם בקול שכמעט לא נשמע.
"אני אלך איתה. הטיול הזה בשבילה. אותי אישית קניות לא מרגשות," אני עונה.
"יש סיכוי שאפגוש אותך אחרי שתסיימו את טירוף הקניות?" הוא שואל.
"הטיול הזה הוא שלה, ואני אזרום עם מה שתבקש," אני מתחמקת.
"אם כך תתקשרי אליי," הוא אומר, "מספר הנייד שלי הוא…"
אני קוטעת אותו. "לא יקרה. אני לא מתקשרת לגברים."
הוא מביט בי מופתע. "אני מבין. ולקבל את מספר הנייד שלך אני יכול?"
אני מניחה לפניו את הנייד. אתה מוזמן להתקשר לעצמך," אני אומרת ומתחילה לחתוך את הלזניה שמונחית לפניי.
"אז מה, את כזאת שאוהבת שיחזרו אחריה?" הוא שואל.
"אני אחת כזאת שלא נכנסת עם כל גבר למיטה," אני עונה לו ולוקחת את הנייד לפני שהוא מספיק לחייג לעצמו ממנו.
"את לא הוגנת," הוא אומר כשהוא מבחין בכך.
"אני לא משחקת קשה להשגה, פשוט לא נראה לי שיקרה משהו רציני בינינו, וכפי שהסברתי לך, אינני מחפשת הרפתקאות."
"את ממהרת לחרוץ גורלות. מי אמר לך שזה מה שאני מחפש?" הוא אומר,
"האוכל מתקרר," אני אומרת לו.
יותר לא מתנהלת בינינו שיחה אישית.
כאשר אנחנו מסיימים לאכול, אנדרה מציע לשלם, אבל אני מסרבת.
אני מוציאה את כרטיס הביקור שלי, כותבת מאחור -לעיניך בלבד. נדבר כשתחזור לארץ, ומחליקה אותו להפתעתו לתוך הכיס מעילו שמונח על גב הכיסא.
*
כעבור שבוע בדיוק אני מקבלת הודעה מאנדרה.
אנדרה גורדון:
נחתתי.
תודיעי לי איפה את רוצה לאכול הערב.
ארבעה חודשים אחרי אותה פגישה, עברנו לגור יחד, ואחרי חודשיים הציע לי אנדרה נישואים.
אנדרה
נמשכתי לאנה מהרגע הראשון שראיתי אותה במסעדה בלונדון. מעולם לא הגדרתי לעצמי מיהי האישה האידיאלית בעיניי, מי מושכת אותי.
כשהיא התיישבה מולי החסרתי פעימה. אין ספק שהיא לא דמתה לאף אחת שהיכרתי. לא יכולתי להגדיר זאת, רק ידעתי שהיא לא ישראלית טיפוסית. היא הקרינה בטחון ואצילות, ולא יכולתי להסיר עיניי ממנה.
היא לא התמסרה בקלות, ולכן הופתעתי כשהשאירה לי את כרטיס הביקור שלה כשעזבה. היה לי ברור שאתקשר אליה ברגע שאחזור לארץ.
מהפגישה הראשונה שלנו בבית קפה קטן בתל אביב, היה לי ברור שזו האישה של חיי. אש האהבה הוצתה מייד והצעת הנישואים לא אחרה לבוא.
*
אני יוצא מדעתי! למה נשים לא מבינות שגברים לא מבינים רמזים. יש לך משהו לומר תאמרי זאת באופן ברור.
כמו העניין הזה של הנעליים. זה התחיל מזה שביקשה שלא אשאיר אותם ליד הדלת. אז שמתי אותם ליד הארון של המעילים, שכן אין לנו מתקן מיוחד לשים עליו נעליים.
אבל גם זה לא היה טוב בשבילה, והיא שאלה למה כל כך קשה לי להכניס אותם לארון. וגם שם הייתי צריך לנחש באיזה מקום בדיוק לשים אותם.
לבסוף היא קנתה מתקן לנעליים, אחד בשבילה ואחד בשבילי, כדי שסוף סוף אבין.
לפעמים היא באה אליי עם בעיה. היא שואלת שאלה ומגיעה לתשובה לבד. אז למה היא שואלת אותי בכלל?
אני מתחיל להרגיש את הפערים נבנים בינינו. אז נכון שפעם אחת שכחתי ארוע שהיינו מוזמנים אליו בגלל עומס בעבודה. הטעות הזאת תלווה אותי כנראה עד יומי האחרון. זה תמיד קורה כשאני מתיישב לראות משחק או להקשיב לחדשות, ברגע הכי מותח שישנו. זה באמת לא יכול לחכות?
לעומת זאת כשאני מזכיר לה על ארוע שעליי להיות בו, אני מגיע הביתה והיא עדיין מתלבטת מה ללבוש, מה שמוציא אותי מדעתי.
*
יום שישי
בדיוק סיימתי ישיבה כשאנה מתקשרת. אני עונה לה בעודי אוסף את הניירת מהשולחן.
"אתה יכול בבקשה לעצור בדרך לעבודה בחנות הצבעים, אני אשלח לך את הכתובת, נגמר לי הצבע הורוד," מבקשת אנה.
"בטח," אני עונה לה, ולא יודע למה הכנסתי את עצמי.
"תודה אהוב, אין כמוך," היא עונה לי בקול של חתולה מפונקת.
בסיום יום העבודה אני נוסע לחנות. לשימחתי יש חניה במגרש מאחוריה, ואין לי צורך לחפש חניה. אני מתיר את קשר העניבה ומרגיש שעוד רגע אני בבית.
"אנה גורדון ביקשה שאביא לה צבע ורוד," אני מבקש מהמוכר שסוקר אותי בעיון.
"אז אתה בעלה של אנה שלנו," הוא אומר לי במבטא רוסי כבד.
"אכן," אני עונה לו בנימוס.
"איזה צבע?" הוא שואל.
"ורוד," אני חוזר על בקשתי.
"את זה שמעתי, אבל איזה?" הוא מקשה.
"היא אמרה לי ורוד," אני עונה לו בסבלנות.
"לא. אנה לא אומר סתם צבע בלי להגדירו. האם אמרה לך את מספרו של הצבע?" הוא שואל, ואני מרגיש שאני מתחיל לאבד את סבלנותי.
אני מושך בכתפיי. אני כבר מבין שלא בדיוק הקשבתי לה כשהיא דיברה, כי מחשבותיי היו עדיין נתונים לישיבה.
"אתה מבין, יש קשת רחבה של ורודים. ורוד פלמינגו, ורוד זוהר, ורוד עתיק, ורוד פוקסיה, ורוד בלרינה, ורוד בגוון אפרסק…" אני מרגיש שמילותיו נכנסות מאוזן אחת, יוצאות מהשניה, ולא עוברות דרך המוח שמעבד אותם.
"אני לא יודע," אני אומר ומתקשר לאנה.
'אני לא מאמינה,' היא ממלמלת. "אני שולחת לך תמונה של הצבע," היא אומרת.
"ורוד סמוק," אני אומר בטון של 'איך בכלל יכולת לחשוב אחרת?'
כל הדרך הביתה אני רב איתה בראשי, למרות שאני מניח שהיא אמרה לי את הצבע המדוייק.
אני מרגיש שאני לא יכול יותר. תמיד יש לה מה לאמר, ואם הדברים לא נעשים כרצונה היא בוכה, שזה הדבר שאני הכי שונא.
אני כל כך מצפה לסוף השבוע. היה לי שבוע קשה במיוחד. אנחנו ברבעון האחרון של השנה, וידי עמוסות בעבודה. מה היה קורה אם היא הייתה נוסעת לקנות את הצבע בעצמה? זה לא שיש לה ילדים לטפל בהם, ובבית יש לה עוזרת.
אני מגיע הביתה ומניח את הצבע הורוד על הדלפק במטבח. אני לא טורח לחפש היכן היא, וניגש לחדר השינה להתפשט ולהכנס למקלחת.
"תודה אהוב," היא אומרת לי בשמחה, "ממש הצלת אותי. היה לי היום יום…" היא אומרת.
אני מביט עלייה. היא לבושה סרבל ג'ינס שכתפיה אחת שמוטה למטה, וכולה מלאה בצבעי הקשת.
"תעזבי אותי. גם לי היה יום קשה. אני זקוק לשקט," אני אומר.
"סליחה," היא אומרת נעלבת ויוצאת במהירות מחדר השינה.
כשאני יוצא אחרי שעה ארוכה מהמקלחת, היא מגיחה מהמרפסת שם נמצאת פינת הציור שלה, ומגישה לי בשקט צלחה עם ארוחה חמה.
"אתה רוצה לשתות?" היא שואלת.
"לא," אני עונה, "אני מבין שכבר אכלת בלעדיי."
"אני לא רעבה," היא אומרת בשקט. אני כבר לא יכול להתאפק.
"אני לא יכול לסבול יותר את ההצגות שלך. את עוד תתגעגעי אליי," אני אומר לה, לוקח את הצלחת והולך לחדר העבודה שלי.
היא מביטה בי ועיניה מתמלאות דמעות.
"ועכשיו זה. מופע הדמעות של אלה," אני אומר לה בקור.
אלה יוצאת למרפסת, ונכנסת פנימה אחרי דקות ארוכות. "אני הולכת," היא אומרת לי.
"תעשי מה שאת רוצה," אני אומר ומושך בכתפיי.
היא לוקחת את המפתחות והתיק הקטן ובו רק המסמכים שלה, ויוצאת כמו שהיא, עם הג'ינס וכתמי הצבע עליו.
אני מסיים לאכול, והולך לצפות בטלוויזיה. סוף סוף יש לי שקט.
הנייד שלי מצלצל אבל אני מחליט לא לענות. אין לי כח לדבר איתה כעת, עכשיו כשסוף סוף אני רגוע. רק אחרי חצות אני מסתכל על בנייד ורואה שההודעה היא מנועם ששואל למה לא הגענו למסיבה.
השעה מאוחרת ואני מחליט לענות לו בבוקר.
שבת בבוקר
אני מתעורר בבוקר לקול צלצול עקשן של הטלפון. אני משפשף את עיניי ומביט על הצג. 'האם אני חולם?' ההודעה היא סיסמת הגיוס למילואים.
אני מביט על השעה ושוב על הצג. אני ממהר להכנס לאתר החדשות ועומד המום מול מה שקורה. ישראל במלחמה.
אני מביט על המיטה לצידי. אנה לא כאן.
אני קם ממיטתי ועובר בחדרים השונים בבית, יוצא למרפסת, אבל אין זכר לאנה. אני מסתכל על השולחן בכניסה לראות אם המפתחות שלה מונחים בכלי בו היא מניחה אותם תמיד, אבל אין להם זכר, גם לא לנעליים שנעלה כשיצאה אמש.
אין לי זמן לשקוע במחשבות, אני חייב להתארגן.
אני רגיל שאנה מארגנת לי את התיק, ונאלץ לעשות זאת לבד. אני עובר שוב על התיק לראות שלא שכחתי דבר ויוצא לדרך.
כשאני יוצא מתל אביב אני מתקשר אליה. הנייד שלה כבוי.
'אז עכשיו את משחקת איתי. עוד תתגעגעי אליי,' אני אומר בפעם השניה תוך פחות מיממה.
ככל שנוקפות השעות והנייד שלה עדיין כבוי, אני מתחיל להבין שהפעם באמת פגעתי בה.
החרטה מתחלפת שוב בכעס. אני מניח שהיא יודעת שנקראתי למילואים ונראה שזה לא מטריד אותה. מעניין היכן היא בילתה את הלילה ההוא.
*
בדקות המועטות שיש לי בין לחימה ללחימה, אני חושב עליה. הנייד נלקח ממני ואין לי אפשרות לדבר איתה, ולכן אני מתחיל לנתח את מערכת היחסים שלנו ומבין שהיא רצופה טעויות מצידי.
העובדה שהיא עובדת מהבית, לא גורמת לכך שהיא עובדת פחות. היא דואגת לכל מה שקשור להתנהלות של חיינו, אני שולח אותה למשימות עבורי, וכשאני חוזר עייף חייה סובבים סביבי.
אני ניזכר כמה רטנתי כשביקשה ממני להניח את הנעליים בארון. איזה סיפור גדול עשיתי מזה. אני חייב לדבר איתה.
אני מבין שזה אני שמתגעגע אליה. האם היא אליי? אני בספק.
אנה
האזעקה העירה אותי מוקדם. עברו כמה שעות עד שיכולתי לנסוע הביתה, למרות שהייתי במרחק עשר דקות מהדירה. אני מגיעה לדירה אבל אנדרה לא כאן.
אני ניגשת מייד לבדוק האם התיק של המילואים במקומו, ומבינה כבר שהוא גוייס.
אני נכנסת לחדר האמבטיה. אנדרה אוהב להתקלח בבוקר, למרות שהוא מתקלח גם כשהוא חוזר מהעבודה. המגבת שלו יבשה, ואין זכר לריח של מי הגילוח שלו.
אני יודעת שהוא התקלח, כיוון שהבגדים שלו נמצאים בסל הכביסה. ברור לי שהוא עזב מוקדם מאד.
כשעזבתי השארתי את הנייד שלי, הסוללה התרוקנה ואין לי מושג היכן הוא.
אני מחפשת אותו בטירוף, ולא מצליחה למצוא. אני אובדת עצות. אני רוצה להתקשר אליו, לבקש סליחה שעזבתי בלי לומר לו לאן.
כשאני סוף סוף מוצאת אותו בחדר הארונות שלנו, כבר שעת לילה מאוחרת. בכל זאת אני מתקשרת, אבל אין תשובה.
*
אני מנסה להתקשר מידי יום, אבל אין תשובה. קשה לי להקשיב לחדשות. אני רועדת מפחד כל פעם לפני שאני עושה זאת.
אני מרגישה פתאום לא שייכת לדירה הזאת. זה בית שלו.
מטחי הטילים לא מפסיקים, ואני מרגישה כל כך לא מוגנת, למרות שאני בממד.
אנדרה צדק כשאמר לי שעוד אתגעגע אליו. אני מבטיחה לעצמי שכשהמלחמה הארורה הזאת תסתיים אני אלך לטיפול. אין ספק שמשהו בי דפוק.
אני לא יכולה להסביר למה הנושא של הנעליים שהוא משאיר בכל מקום חוץ מהמקום המיועד לכך, הפכו לריב כזה גדול. בסך הכל אמרתי לו זאת פעמיים.
אומרים שנשים זוכרות כל מילה שנאמרה להן, וזה נכון, אבל מסתבר שגם גברים.
*
השעה אחת עשרה בלילה. צלצול בדלת מקפיץ אותי. אני לא נושמת!
אני רואה גבר במדים עומד בגבו אליי, אני מרגישה שאני עומדת להתעלף. אני בוהה בעינית ושוב נושמת כשאני קולטת שזה אנדרה.
אני תוהה למה הוא מצלצל, רק כשאני מסובבת את המפתח כדי לפתוח לו את הדלת, אני מבינה שהוא לא יכול היה לפתוח אותה כי המפתח היה תקוע במנעול.
"סליחה," אני ממלמלת בראש מורכן. אני לא מעזה להביט בעיניו.
"לא מתוקה," הוא אומר ומחבק אותי חזק, "זה אני שצריך לבקש ממך סליחה. אני כל כך מתגעגע אלייך. אני לא מפסיק לחשוב עלייך. את האדם היקר לי ביותר בעולם. אני מבטיח לעולם לא לפגוע בך."
"אז אתה לא חושב ש…" אני מתחילה לומר אבל הוא קוטע אותי.
"את מושלמת," הוא עונה, ומוביל אותי למרפסת.
ואז הוא רואה את הציור שעדיין מתייבש על הכן.
'מה עשיתי,' הוא ממלמל כשהוא רואה את הצבע השחור בו השתמשתי.
אנדרה
אני מודה שלא הייתי בטוח שהיא תרצה לראות אותי.
כל כך התרגשתי כשהיא התמסרה לי כשחיבקתי אותה חזק.
אני יודע שהיא מבטאת את הרגשות שלה על הבד, ולכן רציתי לקרוא אותה דרך הציור האחרון שציירה.
הרגשתי שאני נחנק כשראיתי שכמעט כולו צבוע בשחור. אנה היא אישה של צבעי פסטל רכים. האהוב ביותר עליה הוא הורוד.
אני לוקח מכחול, ניגש ללוח הצבעים, וטובל אותו בצבע הורוד. אני מביט בעיון בתמונה, ומתחיל למלא אותה בפרחים ורודים.
בזוית עיני אני רואה שאנה לוקחת מכחול וטובלת אותו בצבע הירוק ומוסיפה עלים לפרחים שציירתי. אנחנו עומדים שעה ארוכה ומציירים בשתיקה זה לצד זה.
אני רואה חיוך גדול על פניה. "תראה איזו יצירה מושלמת יצרנו יחד," היא אומרת.
אני מביט על פניה הקורנות מאושר. כמה אני אוהב אותה!
"הגיע הזמן," אני אומר לה, אוחז בידה ומוביל אותה לחדר השינה.
"למה אתה מתכוון," היא שואלת והחיוך יורד מפניה.
אני נעמד מולה. "איפה החיוך היפה שלך?" אני אומר ומלטף את פניה, "הגיע הזמן שאקים לך משפחה. אני רוצה שיהיה לנו ילד."
"באמת?" היא שואלת מופתעת.
אני מרים אותה בזרועותיי ומניח אותה בעדינות על המיטה. אני פושט את המדים. העולם לא קיים יותר, לא קולות המלחמה, רק אנה קיימת והאהבה שלי אליה.
בר אבידן
מאמינה באהבה
