עידו שיר
אני קם להתרענן בשרותים של המטוס. אני מודה שאני משתוקק כבר לדרוך על אדמת המולדת. רק אז ארגיש בוודאות שאני באמת חוזר הביתה ואוכל לנשום כרגיל.
המחשבות שלי נושאות אותי לבראשית.
*
"שיר, אתה מתבקש להתייצב במשרדו של המפקד, מיד!" אמר לי סמל המחלקה.
איזכור שם משפחתי תמיד עורר פרץ של צחוק, וגרר בעקבותיו את השיר שהדביקו לי – שיר תשיר לנו סולו. מה שהטריף אותם שכמה שניסו ללעוג לי, זה לא הזיז לי.
הפעם כולם הביטו בי בפליאה. הייתי החייל המצטיין של המחלקה, ואיש מהם לא יכול היה לחשוב על סיבה אחת מדוע המפקד רוצה לראות אותי. גם לא אני.
“כן המפקד! " עניתי בהצדעה ופניתי למשרדו של המפקד.
ככל שחשבתי על זה יותר, לא יכולתי למצוא סיבה לפקודה הזאת. הייתי מטונף מיומיים של אימוני שטח, ועייף מחוסר שינה.
כאשר עמדתי מול דלתו של המפקד, ישרתי את מדיי, הנחתי את נשקי לצד גופי, ועטיתי על פניי מבט של גבר בטוח בעצמו. הייתי אז בן תשע עשרה ויומיים, ונחוש בהחלטתי שאיש לא יראה עליי את מה אני מרגיש.
נקשתי על הדלת.
“היכנס," נשמע קולו הצרוד מעישון של שנים של המפקד.
"עידו שיר," הוא קרא בשמי כשעמדתי מולו והצדעתי, "אתה יכול לשבת."
בחדר נוכחו מלבדו עוד שני גברים ללא מדים שבחנו אותי בעיניים מצומצמות.
"עברנו על התיק האישי שלך," התחיל אחד מהם לומר. דיבורו היה איטי והרגיש לי לא נוח.
היום, כשאני עובד איתו בשרות מעל לעשור אני כבר רגיל לסגנון הדיבור שלו ויודע שהוא אדם ששוקל כל מילה, כמעט כל אות הייתי אומר, לפני שהוא מוציא אותה מפיו.
אני לעומתו, לא מפחד לקחת סיכונים. אין זה אומר שאינני שקול, אלא רק שאני שונה ממנו, ואולי זה מה שגרם לעליה המטאורית שלי בשרות.
*
אני מביט בבן דמותי במראה. שלוש עשרה שנה אני בשרות הבטחון הכללי, מבצע עבודות שהשתיקה יפה להם. האדרנלין שזורם בגופי ברמות גבוהות לא ניכר על פניי. עדיין אני נראה צעיר משלושים ושתיים שנותיי.
האור המתריע על חגירת חגורות והקריאה לחזור מייד למקומות, מחזיר אותי בחדות למציאות. אני ממהר למושבי, חוגר את חגורת הבטיחות וסופר את הדקות עד לנחיתה. מבעד לחלון פרוש לפניי חופה של הארץ.
קצף בגלים הממהרים אל החוף צובע בלבן את הים הכחול שנושק לחול הזהוב. אני מחייך לעצמי כשאני מדמיין אותי מגיע לדירה, מניח את התיק ויוצא מייד לגלוש בים.
"עוד דקות אחדות… מזג האוויר בארץ…" אני שומע את הודעת הטייס במקוטע. המחשבות שלי כבר מדמיינות חופש. "ותודה שבחרתם לטוס …"
המטוס עובר את שדה התעופה, מסתובב ומתכונן לנחיתה. צמרמורת עוברת בגופי כשהתמונות מהיום ההוא עולות בזכרוני. 'האם אי פעם אוכל להיגמל מהן?'
*
שום דבר לא יכול היה להכין אותנו ביום ההוא שמשהו עומד לקרות. שי ישב בירכתי המטוס וסקר את הנוסעים.
"משהו לא בסדר," הוא לחש לי.
היינו חמישה והיה עליי לקחת החלטה מהירה.
"יהיה מה שיהיה, אנחנו לא נחשפים," לחשתי לו, "זו לא עצה אלא פקודה." הוא הביט בי המום. לא הייתי במעמד שיכול לתת הוראות ועדיין הייתה לי תחושת בטן חזקה שעליי לקחת החלטה מהירה. "תעביר את זה הלאה."
זה לא היה פשוט לחמישה גברים מיומנים כמונו, לשבת כאילו אנחנו חלק מהנוסעים, בעוד שלנגד עינינו מתרחשת דרמה גדולה כזו.
"אם ידעו מי אנחנו זה ייגמר באסון," הסברתי לו את החלטתי, רק אז הוא הבין מדוע נתתי את ההוראה.
בדיעבד התברר שצדקתי. היינו סתם אנשים עסקים, עובדים שכירים של חברת יבוא של צעצועים, מה שהציל לא רק אותנו, אלא את המטוס כולו. אנשי האבטחה של המטוס השתלטו על מי שניסו להסיט את המטוס ממסלולו, ואזקו אותם.
הדבר הראשון ששי עשה כשהתייצבנו במפקדה לאחר הנחיתה, היה לספר למפקד את מה שעשיתי.
"שיר, אתה מתבקש להתייצב במשרדו של הבוס מייד!" אמר לי אחד מאנשי השרות.
הייתה לי הרגשה של דז'ה וו. המילים האלה העלו חיוך על פניי.
שי הסתכל עליי בפליאה. "המילים האלה…אתה לא תבין," אמרתי ולא פירשתי.
"המבחנים בזמן אמת עידו," אמר לי הבוס כשנכנסתי לחדרו, "הם מי שמראים לנו את האיכויות של האדם. ואתה, אתה הרשמת אותי באופן בלתי יתואר. כמה קל היה לשלוף אקדחים ולהכניע את המחבלים.
אני גאה בך שבחרת להיות מאופק, ומתרשם מכך שהצלחת לגרום לאחרים לנהוג כמוך.
אני מניח שאתה כבר מבין שאני מייעד אותך לתפקיד גבוה יותר.
*
אני נושם לרווחה כשגלגלי המטוס נוגעים במסלול הנחיתה. אני עדיין מרגיש שמשהו מיוחד עומד לקרות היום, לפחות לא מדובר בנסיון חטיפה.
אני עובר את בדיקת הדרכונים במסלול המהיר, ניגש לאסוף את המזוודה שלי ועובר במסלול הירוק לעבר דלת היציאה. רק כשהדלתות נפתחות אני מרגיש שהמסע הזה הסתיים.
מול שער היציאה אני מבחין בנהג של השרות. לפעמים אני חושב שבחרו בו בגלל גובהו, שכן הוא בולט מעל כולם.
עופר יכול היה בקלות להיות שחקן ב NBA, אלא שפציעה קשה גרמה לקריירה המפוארת שלו להקטע באיבה.
חריפות שכלו הביאה אותו לשרות, אלא שכושרו הגופני לא אפשר לו להיות אחד מהחיילים, ולכן הוא הפך לנהג שלנו. יכולת המילוט שלו ראויה להערצה ולא הייתה מביישת אף כפיל בסרט רב פעלולים.
"היית חסר," הוא אומר לי כשאנחנו מתחילים לנסוע, "הפעם זאת הייתה נסיעה ארוכה מהרגיל." הוא מראה לי שהוא שם לב לתקופת העדרותי הארוכה.
"מודה שהתגעגעתי לחום המהביל, למרחץ הזיעה, ולקללות של הערסים. כמה כבר אפשר להיות באוויר ממוזג, ונימוסים של בית המלוכה הבריטי."
"אבל לא היית בלונדון," הוא אומר אבל מייד מבין, "איזה טיפש אני, זאת הייתה רק אמירה. למרות שבעצם אני לא באמת יודע איפה היית."
'וכנראה לא תדע לעולם,' אני מחייך לעצמי.
"הבוס אמר שאין צורך שתעבור במטה. הוא אמר משהו על כך ששלחת דוחות יומיים," אומר עופר.
"מעולה, אם כך אסע הביתה להתקלח," אני אומר לו ומתרווח על כיסא הנוסע.
"אתה יכול לנמנם," אומר עופר, "אני אודיע לך כשנגיע לדירתך."
"אני לא עייף," אני אומר.
ישנן שני דברים שעופר לא יודע, וכנראה לא ידע לעולם. מהי כתובת דירתי האמיתית, והעובדה שאינני ישן לעולם ליד אנשים אחרים.
אנחנו מגיעים ל'דירתי', אני נכנס לבניין, מעיף מבט לאחור, ורואה שעופר משתלב בתנועה ונעלם מעיניי.
אני חוצה את הלובי, מוציא מהנייד שלי את כרטיס הסים שלי, ועומד לחזור להיות אדם פרטי עם טלפון חסוי ובלתי מזוהה. אני יוצא דרך הדלת האחורית, וחומק לרחוב המקביל. תוך דקות ספורות אני נכנס דרך החניה לבניין מגוריי.
אני עולה לדירתי בקומה השביעית, נועל את הדלת ומתחיל להתפשט בדרך למקלחת הצמודה לחדר השינה.
אני מציין לעצמי בשביעות רצון שהמנקה הייתה הבוקר. ריח של חומר הניקוי עדיין נישא באוויר. אומנם פיטנזתי על אמבטיית קצף מפנקת, אבל פתאום אין לי חשק. אני מרגיש צורך ללכת להסתובב בין אנשים, כגבר רגיל ששום דבר לא מגביל אותו.
אני מתקלח בזריזות, לובש מכנס קצר בצבע ירוק זית, וחולצה לבנה, הכי רחוק מהחליפות היוקרתיות של בית אופנה ידוע בלונדון בשם מיו מילאן.
אני מצלצל לדורון. "חזרת!" הוא קורא בשמחה לפני שאני מצליח להשחיל מילה.
"נראה לך?" אני משחק איתו.
*
דורון צעיר ממני בשנה, והוא הגיע לשרות מאותה יחידה מובחרת שבה שירתתי בראשית דרכי בצבא.
לצערי הוא בחר לעזוב כי התקשה לשלב בין העולם החיצוני לעולם בו מתנהלים חיינו כאנשי שרות. מירית חברתו נכנסה להריון והוא בחר לעזוב ולהתחתן איתה.
הנישואים שלו היו קצרים, והדבר הטוב שיצא לו מהם היא אדווה הקטנה.
ולמרות שעזב הוא נמנה ביו חבריי הטובים ביותר.
יש לנו חוק בל יעבור – על השרות שלי הוא לא מדבר.
*
"מי כמוך יודע שאני מתחרט עד היום על עזיבתי את השרות. התכונות שגרמו לי להתקבל אליו עדיין קיימות בי, ואחת מהן היא תשומת לב לפרטי הקטנים, כמו למשל לתמונה שלך בטלפון הנייד הישראלי שלך," הוא אומר לי בטון מנצח.
אני מגחך לעצמי שהתמונה של גולש אלמוני המשמשת לי כתמונת פרופיל, מרגשת אותו.
"אני יכול לבוא לאסוף אותך. איני יודע כמה זמן נעדרת מהעיר, אבל יש בית קפה חדש ליד הים שאני חייב להכיר לך. על אדוות הגלים שמעת?"
"לא נכון!" אני עונה לו כשאני מבין שהוא הגשים את חלומו לפתוח בית קפה ליד הים.
"אתה לא מבין איזו הצלחה גדולה יש לו. כל היפים והיפות של העיר מבקרים בו. יש מי שהשווה אותו לכסית, בית הקפה האגדי שכל האמנים של שנות ה… לא זוכר בדיוק מתי," הוא אומר לי בהתרגשות, "עשר דקות אני אצלך."
אני שם בכספת הניסתרת את המסמכים שלי, והכסף הזר, ומוציא ממנה את רישיון הנהיגה שלי, כרטיס האשראי הישראלי ומזומנים. שוב אני עידו שיר מתל אביב. זה שאוהב לבלות שעות בים, ללכת עם מכנס קצר וחולצת טריקו.
אני יודע שדורון דייקן, ויודע שעליי לצאת בקרוב מהבית. אני מעיף מבט מהיר על עצמי במראה. אני מרוצה ממה שאני רואה, ושמח לראות שעורי שזוף במידה, מה שימנע שאלות מיותרת.
"אני לא שואל שאלות," אומר דורון כשאני נכנס לג'יפ המפואר שלו, "אני פשוט שמח שאתה כאן. התגעגעתי אליך. אתה האדם היחיד שאני יכול להיות אני לידו."
אני יודע שהוא מגזים, אבל מהנהן בראשי. "תתחדש על הג'יפ. הוא קלאסה אמיתי." דבר אחד הוא צודק. אין אחד שמכיר אותו כמוני ויודע כמה חשוב לו שיעריכו אותו, בעיקר כשמדובר בהיבט החומרי.
אני לא מופתע שהוא מרגיש צורך להדגים לי את הביצועים של הג'יפ שלו. הוא לוחץ על הגז עד הסוף, ומתפרץ בצורה מסוכנת לכביש. אני, שלמדתי לשלוט במה שאני חושב, לא מגיב, אלא שמח על כך המרחק לבית הקפה קצר מאד.
דורון נכנס בפראות לחצר ועוצר בחריקה ליד השלט חניה פרטית- שמור למנהלי אדוות הגלים.
"מה קרה שאתה שותק, הבהלתי אותך?" אומר דורון ומחייך חיוך ניבזי.
"אתה שוכח איפה אני מסתובב," אני עונה לו באדישות, "לא קל לגרום לדופק שלי להגביר את פעימותיו."
אני רואה שהוא נעלב. "אני ממש מתרשם מהביצועים שלך ומהשליטה שלך בג'יפ," אני ממהר להוסיף וגורם לו לחייך.
"אחד שמבין עניין," הוא אומר וטופח על כתפי.
כאשר אנחנו נכנסים, שפת הגוף שלו משתנה והוא מתהליך כמו גביר, במין תנועות כאלה של אחד שגדל בשכונה וחושב שהוא מלך.
אני ממתין שתסתיים קבלת הפנים של 'נתיני המלך' החנפנים שחולקים לו מחמאות ללא הפסקה. בדיוק מסוג האנשים שאני מתרחק. אני חומק למרפסת, מתיישב ליד שולחן פנוי ונושם את ריח הים מלוא ריאותי.
'סוף סוף ריח של בית.' אני חושב לעצמי בהנאה.
מסתבר שדורון כבר הפיץ את השמועה שחזרתי ועד מהרה מתמלא השולחן שלי בחברים.
אני מותש ומקשיב לשיחות שמתנהלות סביב לשולחן בחצי אוזן. בהחלט משעשע אותי מה מעסיק אותם. כל מה שאני רוצה כעת זה להכנס למיטה ולישון עד שגופי ירגיש שמספיק לו.
"אז מה עידו. יש לך מישהי?" שואל אותי שאולי.
"אני בין לבין כעת," אני עונה לו, והוא מביט בי, מקמט את מצחו בניסיון להיזכר מתי הייתה לי מישהי.
לילי לשם
"אני צריכה להגיע לבית הקפת אדוות הגלים בתל אביב," אני אומרת לנהג המונית שעוצר לידי ביציאה מהטרמינל בנתב"ג. "אני מנסה להשיג את הכתובת. כל מה שאני יודעת שזה ליד הים בתל אביב , שזה לא אומר הרבה."
"אל תדאגי יפיפיה," הוא עונה לי בחיוך, "אין תל אביבי שמכבד את עצמו שאינו יודע היכן בית הקפה הזה. אני מתפלא שאחת כמוך לא יודעת."
"לא הייתי בארץ שנה," אני אומרת, למרות שזה לא בדיוק נכון. אני על הקו כבר חודשים.
מאז שנפרדתי מטל אני לא יוצאת. את כל זמני אני מקדישה לעבודה. אני רוצה כבר לסיים את הפרוייקט הזה ולצאת לחופש.
הטלפון מצלצל. אני מחייכת לעצמי. היה לי ברור שרויטל תעקוב אחרי הנחיתה, תספור שלושים דקות, ותתקשר.
"איפה את?" אומרת בקול רם מידי רויטל.
"אני בדרך לתל אביב," אני עונה, "שכחת שזה לוקח זמן?"
"אבל הבנות מחכות לך," היא מתרעמת.
"אז מה את מציעה? את רוצה שאגמע את המרחק בריצה?" אני שואלת.
"תבואי כבר," היא אומרת לא מרוצה.
"אני באה כבר," אני עונה לה.
"נראה שהחברות מתגעגעות אלייך מאמי, הן כבר לא יכולות לחכות," אומר הנהג.
אני עייפה מאד. חולמת על אמבטיית קצף עם שמנים מפנקת. מילה אחת,'מאמי,' מחזירה אותי למציאות, אני בארץ.
הבטחתי לעצמי להאיט את הקצב. עליי להתרגל לחיים כאן, אחרי כל החודשים שחייתי בתרבויות אחרות. זה כנראה לא יקרה.
"תראו מי פה!" צועקת רויטל, עוד לפני שאני מספיקה להוציא את המזוודה מתא המטען.
"תני לי מאמי, בשביל זה אני פה," אומר לי נהג המונית. אחרי התשר הנדיב שקיבל ממני, לא יקרה כלום אם אתן לו להוציא אותה עבורי, היא בהחלט כבדה.
אני מודה לו ונכנסת למרפסת של בית הקפה.
הבנות מקיפות אותי מייד.
"תראי אותך, את נראית נפלא," אומרת שני, "השמלה מהממת."
"אבל למה שרוולים אורכים, חזרת בתשובה?" שואלת רוני.
"שכחת איך מקפיאים את המטוסים?" אני שואלת.
"ואת ממש חיוורת," ממשיכה רוני.
"ככה זה כשאת כל היום סגורה במשרד ועובדת, והמים היחידים שאת זוכה לראות זה בבריכה בבבית המלון," אני עונה לה.
אנחנו ניגשות לשולחן ומתיישבות. לידינו יש קבוצה של גברים שסוקרים אותנו בעיון.
"ממש לרחם עלייך. אפשר לחשוב שאת לא יוצאת מחוץ למבנה. מה בכלל את עושה. תמיד הכל אצלך תחת מעטה סודיות," רוני מתעלמת המבטים, ומחמיצה פנים מולי.
אני רואה את רויטל קופצת את שפתיה ואני יודעת שעוד רגע היא תתפרץ על רוני.
"למה את חושבת שאני כל הזמן בטיסות?" אני אומרת ומתיישבת, "אני מדריכת דיילות איך להגיש את השתיה לנוסעים," אני אומרת וכמעט גורמת לרויטל להתיז את הקולה שלה לכל עבר, אבל היא מתעשתת.
"את יודעת שיש שפה מיוחדת לשאול את הנוסע מה הוא רוצה לשתות. תנועה ביד ימין – רוצה קפה? ביד שמאל- רוצה תה? וקדימה – משקה קר?," אני אומרת בשיא הרצינות.
רוני לא יודעת אם אני צוחקת עליה או רצינית ולכן שותקת.
"אז זה מה שאת עושה?" אני שומעת את קולו של סער מאחוריי בזמן שאני לוגמת מהלימונדה שרויטל הזמינה עבורי כי החליטה זה מה שבא לי לשתות, "כי טל אמר שאת עוסקת בעבודה מיוחדת, רק שהוא לא ידע להסביר מהי."
"זה לא מיוחד בעינייך?" אני פותחת זוג עיניים גדולות. אני רוצה להמשיך בנושא, אבל אז השעון שעל ידי מתריע שיש לי הודעה שעליי לענות עליה בדחיפות.
"מי זה?" הוא יורה לעברי כשהוא רואה שאני מרוכזת בהודעה. אני רוצה לענות לו שאין זה עניינו. ברור לי שעוד רגע הוא יתקשר לטל ויספר לו הכל, ולכן אני שוקלת את מילותיי.
"זה סופר קלוריות," אני עונה לו, "שתיתי קצת יותר מידי מהלימונדה."
"אני לא יודעת מה שמו בקולה הזאת," אומרת רויטל שכבר לא יכולה שלא לצחוק ויורקת את מה שבפיה לעציץ לידה.
"את יכולה להיות שחקנית ראשית בהבימה," אומר לי סער בכעס, "אני כבר לא יודע למה להאמין לך ולמה לא."
"מעניין אותי לדעת," אני אומרת בטון קר, "למה אתה חושב שמה שקורה בחיי זה עניינך? גם כשהייתי עם טל זה לא היה, כך שבטח לא עכשיו."
"אפשר לחשוב שאת עובדת במוסד," הוא אומר בלגלוג.
"ששש… שלא ישמעו אותך. אני מודה, עלית עליי," אני עונה לו.
"את בלתי אפשרית. אני שמח שלטל יש מישהי חדשה," הוא אומר בהתרסה.
"גם אני שמחה עבורו. לא הייתי האחת בשבילו," אני אומרת למרות שאני יודעת שזה הוא שלא היה הנכון עבורי. "זה לא הוא, זאת אני." אני לא מתאפקת ואומרת.
הגברים בשולחן לידי נראים משועשעים מהשיחה. רק אחד מהם מסתכל עליי במבט נוקב, אבל אין לי זמן לזה כיוון שקיבלתי התראה שעליי להתייחס אליה באופן מיידי.
אני מוציאה את המחשב מהתיק, והולכת איתו לשולחן מרוחק. אני מפעילה מייד את תוכנת ההגנה אבירי הנסיכה. היא משמיעה מין צלצול מיוחד שמתריע על פתיחתה. רק אז אני ניגשת לקרוא את המייל המוצפן שקיבלתי. אני מביטה על השעה, אני במרוץ נגד הזמן, ועליי לפעול במהירות.
אני כבר מיומנת בכל התקלות שעלולות לצוץ ומשתלטת על הבעיה. מייד עולה על המסך תמונה של נהר שזורם, שמראה לי שכל התקלות תוקנו.
'רק נחתתי וכבר יש תקלות?' אני חושבת ביאוש.
אני מוסיפה לתוכנה שיכבת הגנה נוספת. אני זקוקה ללילה של שינה רציפה. יותר מידי זמן אני מתעוררת מההתראות. אני מבינה שעדיין לא ביצעו את ההוראות שהשארתי כשעזבתי, ולכן אני מתקנת אותן בעצמי ושולחת הודעה על כך. 'בוצע.'
המשך יבוא…
בר אבידן