תיאו
אני פותח את הארון במקלחת כדי להוציא בוקסר. כל פעולה כזאת קשה עליי ומזכירה לי את מילה.
*
"אני לא מוצא איפה שמת את הבוקסרים שלי," אמרתי בקול למילה שנמצאת במטבח והכינה את ארוחת הבוקר.
היא לא הגיבה ונאלצתי לרדת למטה עטוף במגבת. חזרתי על השאלה שלי והיא הביטה על גופי וחייכה.
"החבאתי לך אותם כדי שאזכה לראותך כך," היא אמרה וניגשה לחבק אותי. אחזתי בידי חזק את המגבת כדי שלא תיפול.
"אתה מפחד שאראה לך?" היא התגרתה בי.
"עוד מילה אחת ואת יודעת מה יקרה," אמרתי לה בטון שהבהיר לה שהמילים שלה מתחילות להשפיע עליי.
"התחתונים שלך וחולצות הטי הלבנות נמצאים בארון בחדר האמבטיה. בדיוק מהסיבה הזאת שלא תצטרך לצאת ממנה עם מגבת. גם שלי שם, אם תהית," היא ענתה וחזרה לסיים להכין את ארוחת הבוקר.
*
הזיכרון הזה מכאיב לי בזמן שאני עומד ובוהה במדף שלי ובשלה שמתחתיו.
קול צעדים מהירים נשמעים במעלה המדרגות. אני נדרך. האקדח לא נמצא לידי ואני מחפש עם מה אני יכול להתגונן. מבט מהיר מסביב מראה לי שהדבר היחיד שנמצא כאן הוא המגב. אני אוחז בו בידי כאשר דלת חדר האמבטיה נפתח ברעש ולחדר נכנסת… המנקה.
היא מביטה בי לרגע המומה, ואז מסמיקה כשהיא בוחנת את גופי.
"סליחה סניור, לא ידעתי שחזרת," היא אומרת במבטא הדרום אמריקאי הכבד שלה, "והגברת?"
"מה את מחפשת פה?" אני יורה לעברה, מתעלם משאלתה.
"זה מאד מביך סניור, זה יקח רק רגע, כלומר…" היא מגמגמת, "השארתי פה את בדיקת ההיריון שלי. 'הוא' רוצה שאוכיח לו שאני לא משקרת, ואני מבטיחה לך סניור שאני אף פעם לא משקרת, אני באמת לא בהיריון."
"את שמחה שאת לא?" אני שואל את הדבר היחיד שעובר לי בראש כשאני נמצא לבד בחדר עם המנקה ערום כביום היוולדי.
"אתה לא יודע איזה הקלה זה," היא אומרת בזמן שהיא מוציאה את הקופסה עם הבדיקה.
אני מנצל את הרגע שהיא בגבה אליי ולובש בוקסר וחולצת טי.
"הוא גבר נשוי," היא מוסיפה בלחש כאילו יש עוד מישהו בחדר שיכול לשמוע את דבריה. ומשחררת אנחה כשהיא רואה שהתלבשתי, פחות או יותר.
היא ממהרת לצאת ורק אז אני משחרר מתוכי את האוויר הכלוא בריאותיי. "אז הבדיקה היא לא של מילה."
עכשיו אני שואל את עצמי האם אני שמח. למרות שאני נמצא לבד, אני לא כל כך בטוח.
אני מסיים להתלבש ויורד למטה. אני מופתע לשמוע נקישה בדלת. 'מי יודע שאני פה?'
"זה אני ג'ון," אני שומע את קולו לפני שאני מספיק לברר מי זה.
אני פותח את הדלת והוא בוחן אותי. כנראה שאני לא נראה במיטבי. "מייסון הכינה ארוחת ערב, היא ביקשה שתצטרף."
אני נועל נעליים ויוצא עם ג'ון לביתו. "אני לא יודע אם אני מסוגל לעשות את זה. כל פינה מזכירה לי אותה."
"רק חזרת. תן לזמן לעשות את שלו," הוא אומר לי ומניח את ידו על כתפי, "כל דבר בעיתו. תקח לך כמה ימים ואחר כך נשב לדון מה ברצונך לעשות."
"אני רוצה למצוא אותה," אני יורה ומפתיע את עצמי.
"אני מחכה למידע לשמוע מה קרה שם בקטאר. עד אז אני אוסר עליך לנסוע," הוא אומר לי בסבר פנים חמור, "מרסיסי המידע שיש בידי, מה שקרה לא היה מקרי. אני לא יכול לדאוג גם לך. הדאגה למילה מכבידה עליי מספיק."
"תבטיח לי שתאמר לי את האמת. אם היא לא שלי אני צריך לדעת זאת," אני מבקש ממנו.
"אין לי קשר איתה. אני רק יכול להגיד לך שהיא עזבה את אמיר אל סולטאני. אין ביניהם כל קשר," הוא עונה לי ומביט עליי בעצב גדול.
היא הבת שלו, אסור לי לשבור אותו בגלל שאני מבין שאני מוטרף מדאגה בגללה.
*
אני מבלה עם ג'ון ומייסון ערב שקט. אני נהנה לשם שינוי מצפייה בחדשות שאין בהן שום דבר חריג.
בנטפליקס משודרת כעת התוכנית הדוקומנטרית עם השחקן ז'ק אפרון הנקראת DOWN TO EARTH.
ג'ון לוחש לי שזאת אחת התוכניות האהובות על מייסון ומבקש שאשאר איתם. התוכנית של היום צולמה בקוסטה ריקה והיא מספרת על הכפר האקולוגי שנבנה שם.
"אתה מבין תיאו," אומרת לי מייסון בתאטרליות מעושה, "בעלי היקר הבטיח לי חופשה בתאילנד, ולבסוף השאיר אותי אי שם בהודו לבד. לא רק, אלא שנאלצתי לחזור את כל הדרך הארוכה משם לבד.
אני חושבת שמגיע לי שלפחות ישב ויצפה איתי במקומות שאני חולמת עליהם ואין לו זמן לקחת אותי לשם."
"אני לגמרי איתך מייסון," אני עונה לה בטון רציני.
באותו רגע אני מבין שאני לא יכול לעזוב. ג'ון ומייסון הם חלק מהמשפחה שלי. כל עוד מילה לא כאן, אני אשאר. כשתחזור, אם תחזור, זה יהיה כבר תלוי בה.
"אתה חושב שהיא אי פעם תחזור?" אני לא מתאפק ושואל את ג'ון שיוצא ללוות אותי.
"אני זקוק לסיגריה," הוא עונה לי, "זה לא קורה הרבה, אבל אין לי דרך אחרת לשחרר את המתח."
אני מבין אותו לגמרי, אבל יודע שאני לא רוצה שהוא יגרר לזה. "לך תגיד למייסון שביקשתי ממך ללכת לרוץ על החוף כי אני זקוק לשחרר את המתח."
"בסדר," הוא נאנח.
"וג'ון, אל תשכח להחליף לבגדי ריצה. התחיל להיות קריר כאן בלילה אז חולצה ארוכה נראית לי מתאימה," אני אומר ופונה לבית להחליף בגדים.
אמנם יש לי בגדי ריצה ונעלי ריצה במזוודה אבל אני מחליט לעלות לחדר הארונות ולהוציא בגדים חדשים משם.
מחר בבוקר ארוקן את המזוודה בחדר הכביסה. אני רוצה למחוק את כל הריחות שדבקו בי במסע הזה, ולחזור למי שאני.
אנחנו יוצאים לריצה לחוף האוקיינוס. "כמה חלמתי לרוץ עם מילה לחוף האוקיינוס ההודי," המילים נפלטות ממני בלי לחשוב.
אנחנו ממשיכים לרוץ בשתיקה וגומעים מרחק גדול. אנחנו עוצרים רק כשהנייד של ג'ון מצלצל. אני ניזכר שאת שלי השארתי בבית.
"זה בסדר שיין אתה לא מפריע לי," הוא עונה לשיחה, "במה אני יכול לעזור לך?"
ג'ון נעצר ומסדיר את נשימתו. "אני עם תיאו, אתן לך לדבר איתו."
ג'ון מתרחק ממני ונעמד ליד המים. המבט על פניו מעונה.
"יש חדש?" אני יורה מייד.
"אין לי מה לחדש לך. אני לא רגיל לבטלה. חשבתי שאולי ניפגש לדרינק," הוא אומר לי. ברור לי שהוא לא סתם רוצה לשבת לשתות איתי ולמרות העייפות הגדולה, והשעה המאוחרת, אני מחליט להיפגש איתו עוד הלילה.
"תגיד לי לאן להגיע," אני אומר.
"ג'ון יודע," הוא עונה לי.
"אני בא איתך," אומר ג'ון שחוזר לעמוד לידי, "אני לא נותן לך לנסוע לבד."
"אתה עייף בדיוק כמוני," אני אומר לו.
"מה אתה מנסה לומר לי תיאו, שאני זקן? לא עמדתי בקצב הריצה שלך?" הוא יורה לעברי, "העקשנות של מילה באה מאיזשהו מקום. גם האנרגיה הבלתי נגמרת שלה. ובוא נאמר ששניהם לא באו מאימא שלה. אולי ממייסון, מה אתה אומר?"
הדיבורים על מילה מכאיבים לי. איך הוא לא מבין שהוא אביה לנצח. מה אני בעיניה אני לא בטוח.
אנחנו יוצאים לדרך ואני מספר לו על הארוע המביך שהיה לי עם המנקה. "זה לא הזוי בעיניך שהיא נדרשה להוכיח לו שהיא לא בהיריון?"
"אז מסתבר שהשמועות נכונות עליו ועל המנקה," הוא מחניק חיוך, "תבין אותו הוא גבר נשוי. הוא עלול להפסיד המון. גם את מישרתו וגם את אשתו העשירה. אני מקווה בשבילו שהוא למד לקח ולא יתעסק יותר עם נשים אחרות."
"אתה יודע מי זה?" אני שואל מופתע.
"בוא נאמר שהוא שכן של שנינו. אני מאד מקווה שהוא לא השתמש בבית שלך בתור קן האוהבים שלו," אומר ג'ון, "מחר בבוקר אני אחליף את המפתח."
אני רוצה לשאול אותה מה יקרה אם מילה תחזור, אבל הרי הוא יודע שזה יכול לקרות, ואולי בעצם הוא יודע שלא. אני מרגיש שאני נחנק.
"מה יקרה אם מילה תרצה לחזור הביתה, ואני לא אהיה בבית?" אני שואל אחרי שתיקה ממושכת.
"שכחת שהשארתם את המפתחות אצלי בבית? בכל מקרה היא תצטרך להגיע אלינו קודם." אני חייב להודות שהוא חושב מהר ממני. כנראה שהוא לא כל כך עייף כפי שחשבתי, כפי שאני כעת.
שיין
אני לא יודע מה עבר לג'ון בראש כשהוא שיכן אותי במלון אורכידאה.אני חושב שזה המלון המפואר ביותר, אני לא חושב אני בטוח, שהייתי בו בימי חיי, ואני לא בא ממשפחה מעוטת יכולת.
"ג'ון ואני יצאנו לדרך," אומר לי תיאו.
אני מנסה להבין למה הוא מביא את ג'ון איתו כאשר ביקשתי להיפגש איתו. זה לא מתאים לתיאו לא להבין אותי.
אני יושב על המיטה ומנסה לפענח מה קורה. האם עליי לחשוש ממה שעתיד לקרות?
הנייד מצלצל ותיאו על הקו. "עשר דקות אנחנו אצלך. תרד למטה עם המזוודות." הוא מורה לי ומנתק.
משהו מריח לי ממש לא טוב. האם אני נלקח לחקירה. או אולי גרוע מכך למעצר? האם זאת הסיבה לחדר המפנק שקיבלתי בשעות האחרונות?
"אז מה שיין, התגעגעת לאח שלך?" מקבל את פניי תיאו בחיוך, "אני מצטער שלא פירטת לך בטלפון. אף פעם אי אפשר לדעת אם מישהו מאזין לך. חשבתי שיהיה לך נעים יותר להתארח בביתי, למרות שהמלון הזה מפנק במיוחד.
ג'ון ואני גרים בשכנות והבתים שלנו מרחק הליכה מהאוקיינוס. למעשה בזמן שהתקשרת רצנו על החוף."
אני משחרר את האוויר שהיה כלוא בתוכי.
"אתה בסדר?" שואל אותי תיאו בדאגה.
"אין לך מושג איזה סרטים רצו לי בראש. אתה לא רוצה לדעת," אני אומר לו.
"אתה צודק. היה לי מספיק מאלה, למרות ששלי לא נגמר עדיין," הוא עונה לי.
"אנחנו נמצא אותה. אני מבטיח לך," אני אומר לו.
"אני משביע אותך שיין שאתה לא עושה כלום בלי אישורי. הפעלתי קשרים ואני מחכה לתשובות. הדבר היחיד שאני יודע זה שהיא לא אצל אמיר," מתערב ג'ון בשיחה.
"אני מבטיח לך שאני נשאר פה," אני עונה לו, "יש מי שיצא כבר לקטאר לאתר אותה ולהבין מה קרה."
"אני מבין שאתה יותר מעודכן ממני," עונה ג'ון מהורהר, "העיקר שהם יצאו לדרך."
"מישהו מוכן לשתף אותי?" שואל תיאו.
"אתה שוכח שאני רחוק מהבית, ולא יכול לדבר כרצוני. כשאשמע מה קורה איתה אתה הראשון שאעדכן אותו," אני אומר לו.
"למה בעצם התקשרת?" הוא שואל.
"בעצמך אמרת. התגעגעתי לאח שלי," אני אומר.
תיאו נאנח. "החלטתם לא לשתף אותי."
"אמרתי לך תיאו. דברים קורים, ואני רוצה להיות איתך כשהמידע יתחיל לזרום. אני זקוק לך לא פחות משאתה זקוק לי.
כאשר ביקשתי להגיע לניו יורק האמנתי באמת שאוכל להרגע פה מכל השבועות האחרונים, אבל אז נודע לי שכמה מחבריי יוצאים לקטאר ואני לא מסוגל לשבת במלון מפואר לבדי כל היום.
הנחתי שלא יזיק לך לא להיות לבד כעת. בסופו של דבר חזרת לבית ריק עם לא מעט תהיות וסימני שאלה," אני אומר לו.
"אני מצטער. אני על הקצה. אני שמח להיות חזרה על האדמה הבטוחה של המולדת, אבל לא חזרתי לפה שלם. הלב שלי מרחף איש שם באסיה. ולא בנפאל," הוא מוסיף מייד.
פטריק
בוקר חדש מפציע
אז מסתבר שהסיפור עם זיוף התוכנה באמת מאחורינו. היחידה המיוחדת תפסה את מי שניסה לרכוש את התוכנה. אנשים מרוסיה. דווקא חשבתי שיסתבר שהם מאחת מדינות המזרח הרחוק.
אני מבין שג'וליה חולצה משם. אני יודע שלואיז מאד פגועה ממנה, אבל גם יודע שהיא לא הייתה שמחה אם היה קורה לה משהו רע. יש לה לב ענק לאישה שלי.
זה מוריד מאתנו הרבה מתח ואני מקווה שלואיז תחזור כעת לעצמה.
בימים האחרונים היא התחילה לדבר איתי על רעיון לתוכנת ניהול זמן חדשה ואני מרגיש שהיא באמת רגועה יותר.
עכשיו כשהיא בבית אני נוהג לפנק אותה בארוחת בוקר דשנה במיטה, וזה בדיוק מה שאני עושה כעת. אני שם את הכל על מגש, מוסיף לזה פרח מאחד הזרים הרבים שקיבלה ועולה בזריזות לחדר השינה.
אני מוצא אותה יושבת במיטה ועיניה בוהות במסך הנייד שלה.
"משהו מעניין?" אני זורק לעברה, לא נמנע מלהראות לה שהמבט על פניה מדאיג אותי.
"תקרא," היא אומרת לי ומפנה את המסך לכיווני.
אני קורא את המילים שכתבה לה ג'וליה בשתיקה. "מה את מרגישה לגבי מה שהיא כתבה?" אני שואל.
"מה אתה מרגיש?" היא עונה לי בשאלה.
"מתוקה שלי. את יודעת שהיא לא מעניינת אותי. היא אחותך ולכן אני בכלל מתייחס אליה. השאלה האם את מרגישה שהמילים שלה אמיתיות." אני מבין שאני חייב לתת לה תשובה אחרת היא לא תרפה ממני.
"אתה אוהב רק אותי?" היא שואלת בדמעות.
"אני איתך בגלל שאני מאוהב בך בטירוף, היום בדיוק כמו ביום ההוא שראיתי אותך לראשונה, אפילו יותר. אף אישה לא מעניינת אותי. אני יודע שאת הורמונלית, אבל זה לא סיבה לפקפק בכך," אני עונה לה.
"אני מנדנדת לך?" היא ממשיכה.
"מתוקה, הכנתי לך ארוחת בוקר, מה דעתך לאכול אותה. אני בטוח שאנני תשמח." אני מנסה להסיט אותה מהסערה ההורמונלית שתוקפת אותה.
"רק אם תתן לי נשיקה," היא אומרת.
"זה לא היה רשום בתפריט ארוחת הבוקר, אבל אתן לך כמה שאת רוצה," אני אומר ורוכן לנשק אותה.
היא לוגמת מעט ממיץ התפוזים הטרי. "אני מניחה שאצטרך להעמיד את ג'ולי במבחן, ורק כך לקבוע. אני אתבשל מעט מה לענות לה. הכל יכול לחכות כשבעלך מגיש לך למיטה ארוחת בוקר."
"אני יכול כבר לנשום?" אני שואל אותה.
"אתה ממש אוהב אותי. כשאנני תגיע אתה תראי שמה שאני מעבירה אותך היה שווה את הכל."
"את גיבורה מתוקה. אני לא יכול לתאר את עצמי על רכבת הרים הורמונלית כזאת. את עוברת את זה בגבורה," אני מחמיא לה.
המילים שלי עוזרות והיא מתחילה לאכול בתיאבון.
"ועכשיו כשאת רגועה את רוצה לספר לי על התוכנה החדשה שלך?"