פטריק
אני מלווה את לואיז למיטה ומחכה שתרדם. רק כאשר אני שומע את הנשימות הקצובות שלה אני יורד בשקט לחדר העבודה שלה ומפעיל את המחשב.
אני מכניס למנוע החיפוש את המילים – השקת אבירי הנסיכה.
האם אני מופתע לראות את כמות החומר בנושא? ממש לא. רק דבר אחד מעניין אותי. האם זה התפרסם בתאילנד.
מסתבר שכן.
הנייד שלי מונח על השולחן אבל הוא ב'שקט' כך שאני לא רואה את ההודעה שנכנסה אליי.
ג'וליה דיאמונד: זקוקה לעזרתך הדחופה. בסכנת חיים.
אני לא חושב לרגע ועונה לה מייד.
פטריק גולד: זוכרת שעד שלואיז תלד אשאר איתה?
אני רוצה שתדע שאני יודע, שאנחנו יודעים, מה אמרה על לואיז ועליי. ברגע שהפנתה את גבה ללואיז אין לה מקום בחיינו.
ג'וליה דיאמונד: אני לא מבינה למה אתה אומר את זה.
'את באמת חושבת שאני מטומטם?' אני חושב לעצמי.
"פטריק!" צועקת לואיז וגורמת לי לזנק מהכיסא ולרוץ במדרגות לחדר השינה.
אני רואה את לואיז שוכבת מכורבלת ואוחזת בבטנה. אין לי ספק שהיא סובלת. היא מביטה בי בעיניים מלאות דמעות.
"משהו קורה," אני ממלמלת, "אני לא יודעת מה אבל יש לי כאבים חזקים."
אני רץ שוב למטה להביא את הנייד שלי ומחייג לדניאל בעודי חזור לחדר השינה.
"אני מבקשת לדבר איתה," אומרת דניאל, "תפתח את הרמקול."
אני לא קולט מילה מהשיחה כיוון שכולי מרוכז בפניה של לואיז שאוחזת בידי ולוחצת אותה חזק. היא נראית שברירית כל כך ועדיין הלחיצה שלה ממש מכאיבה לי.
אני חייב להתרכז בשיחה.
"אני יוצאת בדרך אליכם. במחשבה שניה עדיף שהיא תגיע לבית החולים. אני שולחת לכם אמבולנס שייקח אותה," אומרת דניאל.
הקול שלה רציני ואני יודע שאני חייב להרגיע את לואיז.
אני מתרחק ממנה כדי לפתוח את דלת הכניסה שנעולה, ואת שער הכניסה.
"עדיף שתבדקי בבית חולים מתוקה, אני אומר לה ברוך, "זה רק אמצעי זהירות. כבר מאוחר והמרפאות סגורות."
"אז למה הפנים שלך נראים מוטרדות אם הכל בסדר?" היא שואלת.
אני יודע שאני צריך לאלתר מייד תגובה. "אני מביט על פנייך. את נראית סובלת. זה מה שאת רואה על פניי," אני עונה לה.
"אתה מדהים," היא עונה לי, "אני יודעת שלו יכולת היית מוכן לקחת את הכאב שלי עליך."
עם המילים האלה באוויר נכנס הפרמדיק לחדר.
"בזמן שאני מחבר אותה למוניטור," הוא פונה אליי, "אני מבקש שתכין לה תיק עם בגדים להחלפה, מברשת ומשחת שיניים, סבון, שמפו, כל מה שצריך למקרה ויחליטו להשאיר אותה כמה ימים בבית חולים."
"עכשיו תרשי לי לבדוק אותך," הוא אומר ומתחיל במדידת לחץ דם וחום.
אני ניגש לחדר הארונות אבל אוזני כרויה כל הזמן לשמוע מה נעשה בחדר. אני חושב לעצמי איך זה לא שמעתי את צפירות האמבולנס שדהר לביתנו במהירות שיא.
"נפגוש אותך בחדר המיון," אומר לי הפרמדיק כשאני חוזר לחדר עם התיק הארוז.
"אני רוצה אותו איתי," מבקשת לואיז.
"אם כך תבוא איתנו," הוא אומר.
"יש לי ניסיון עם נשים בהיריון. הן מסוג המטופלות שאתה לא רוצה להתווכח איתן," לוחש לי הפרמדיק, "אם רק הייתי נתקל במי שהמציא את ההורמונים האלה…" הוא מתחיל לאמר ומשתתק.
אני מחניק חיוך. "ספר על זה," אני עונה לו בשקט חזרה.
לואיז מועברת לאלונקה ומובלת לאמבולנס. האמבולנס נוסע במהירות כשהצופרים מייללים בבקשה שיפנו לנו את הדרך. הנהג עוצר בפתח בית החולים, הצוות כבר ממתין לקבל את פנינו בכניסה.
ד"ר דניאל רובינס כבר כאן והיא מקבלת את פנינו בחיוך. "איך את לואיז?" היא שואלת אותה בקול נעים, אבל אני מבחין משפת הגוף שלה שהיא בכוננות לקראת הבאות.
אני מופתע לראות שאנחנו מובלים לחדר לידה.
"אני יולדת?" לוחשת לי בבעתה לואיז, "אנני עוד לא מוכנה עדיין."
אני מעיף מבט לעברה של דניאל.
"תרגעי לואיז. אנחנו נכנסים לחדר הבדיקות של מחלקת יולדות, לא לחדר לידה, מהסיבה הפשוטה ששם נמצא המכשור הטוב ביותר.
ברור לי שיש לך צירים אבל זה לא אומר כלום. אנחנו נעשה הכל כדי לעצור אותם, ויחד עם זאת נעזור לריאות של אנני להבשיל מהר יותר למקרה שהיא תתעקש לצאת.
לידת פג היא לא מסוכנת כמו שהייתה בעבר. רכשנו הרבה מאד ידע בנושא.
אני מבינה את הפחדים שלך. הייתי שם. גם הבן שלי נולד טרם זמנו ואני יכולה להעיד על כך שהוא מתפתח יפה כמו כל תינוק בגילו."
"אני לא רוצה לאבד אותה," אומרת לואיז בדמעות.
"חשוב מאד שתרגעי לואיז. אני יכולה לאמר לך שהתינוקת, שאנני, לא במצוקה. לפעמים קורה שיש תינוקות חסרי סבלנות. בכל מקרה את עוד לא שם."
"קח את הניירת הזאת ותלך לקבלה לסדר את טפסי האישפוז. אני משאירה אותה לשמירה ליממה הקרובה," אומרת לי דניאל, "בוא אסביר לך לאן ללכת."
היא יוצאת בעקבותיי החוצה. "אני אעשה הכל כדי לעצור את הצירים. לא רציתי לאמר לה שאני מאשפזת אותה לפחות לכמה ימים. היא נראית לי מפוחדת.
אנחנו רק מקווים שהצירים לא יתפתחו ללידה פעילה, אבל גם אם כן אין מה לחשוש. התינוקת כבר מספיק גדולה. בכל מקרה כעת היא לא משדרת סימני מצוקה, מה שמראה שזה הגוף של לואיז שמתקשה לשאת את ההריון. זה קורה לעיתים ולכן אנחנו מבקשים מהאישה להיות במנוחה מוחלטת.
אני מניחה שהשידור היום, גם אם לא הראתה זאת, גרם לה מתח וזאת התוצאה. כמובן שאל תאמר לה שאמרתי זאת. אני רוצה אותה רגועה."
אני נפרד ממנה והולך לקבלה להסדרת האישפוז. אני מנצל את ההזדמנות ויוצא החוצה כדי לשלוח הודעה לג'ון וייד.
אני מצלם את המסף ובו המילים של ג'וליה ושולח לו.
ג'וליה דיאמונד: זקוקה לעזרתך הדחופה. בסכנת חיים.
פטריק גולד: זוכרת שעד שלואיז תלד אשאר איתה?
ג'וליה דיאמונד: אני לא מבינה למה אתה אומר את זה.
משתף אותך בשיחה עם ג'וליה.
נאלצתי להפסיק כי לואיז קראה לי.
אנחנו כעת בבית חולים.
פטריק.
ג'ון וייד: תודה שהודעת לי. נהגת נכון. אעדכן אותך.
ג'וליה דיאמונד
מסתבר שאמה סיפרה ללואיז על השיחה בינינו. הייתי בטוחה שאין ביניהן קשר כיוון שהיא לא ידעה שלואיז התחתנה.
עכשיו אני כבר לא בטוחה מה היא ידעה ומה העמידה פנים שאינה יודעת.
אני מצטערת שאמרתי לה מה שאמרתי. כלומר, את מה שסיפרתי על פטריק וזה שהוא יעזוב את לואיז אחרי שתלד אני לא מצטערת. אני בהחלט רוצה שיכאב ללואיז כמו שכואב לי כעת.
אני יודעת שהמחשבות שלי לא הגיוניות. מעולם לא הייתה מערכת יחסים בינו לבני. הוא לקח אותי למסעדה ואחר כך בתמורה אני …אין ליד דרך לייפות את זה, ירדתי לו. זה אפילו לא היה סקס הדדי.
אני לא אודה, אבל בהחלט התנהגתי כמו…אישה זולה. נהניתי משעה של שקר, מהעמדת פנים כאילו אני חיה בעולם שלו, ההתפכחות תמיד כאבה יותר.
כשראיתי כמה פטריק מאוהב בלואיז ניסיתי להתגבר על הקינאה. זאת אחותי ורציתי שתהיה מאושרת. הקינאה היא מפלצת טורפת, וכאשר את חושבת שכבר הצלחת לכרות את ראשה, היא צצה שוב.
בהיגיון אני יכולה לאמר שאני רוצה את אושרה של אחותי אבל לרגש יש חיים משלו. ואולי אני מתבלבלת וזה הרגש שמבין וההיגיון בעצם לא קיים.
הדבר האחרון שציפיתי לו הוא לשמוע שהעבודה על אבירי הנסיכה הסתיימה והתוכנה למעשה כבר מותקנת ועובדת ללא תקלות.
מה שהכי גרוע הוא שלמרות שמסרתי אותה לידי כמה האקרים, הם לא הצליחו לפצח איך היא עובדת.
"חסרות פה שורות קריטיות, זה חלקים בלתי רציפים של תוכנה שלא פועלת," זאת התשובה ששמעתי מכל אחד מהם, רק במילים אחרות.
אני והפה הגדול שלי. לו רק לא הייתי מתרברבת, הייתי יכולה להעלם.
כעת אני שקועה עמוק בבוץ כיוון שיש מי שדורש את התוכנה הזאת ומאשים אותי שמכרתי אותה לפניני בר תמורת הון והם דורשים את חלקם.
יכולתי עוד להתחמק מהעניין אם לואיז לא הייתה מצהירה שזכויות היוצרים של התוכנה נרשמו בכל העולם. מי שמבין בתוכנות יכול לראות שהזכויות נרשמו כבר מזמן, ויבין מכך ששיקרתי.
אני יודעת שהשקר שלי יצר מהומה גדולה שאני עדיין לא מבינה מהי.
אני יודעת שיש אחריי מעקב, ואני רואה שמידי פעם מתעדים אותי. מה שמפחיד הוא שאין לי מושג מי זה שרודף אחריי.
אני עושה עוד מעשה מטופש ושולחת הודעה לפטריק.
ואז מתקבלת התשובה ממנו.
פטריק גולד: זוכרת שעד שלואיז תלד אשאר איתה?
אולי אני לא מבריקה, אבל את המילים האלה אני מבינה היטב. הוא לועג לי ובו בזמן מבהיר לי שאין לי מה לפנות אליו.
אני אמנם מתממת שאינני מבינה על מה הוא מדבר, אבל הוא כבר לא עונה לי.
אני מיואשת ומתקשרת לאימא. אני רוצה לגשש אצלה מה היא יודעת.
"היי מאמא זאת ג'ולי. מה שלומך?" אני שואלת אותה בעליצות מזוייפת.
"בסדר," היא עונה בקול חסר רגש.
"אני מרגישה שקרה משהו," אני משווה לקולי טון דואג.
"לואיז בבית חולים. יש לה צירים," היא עונה לי.
אני נשברת. "אימא עשיתי מעשה נורא. אני כזאת מטומטמת," אני בוכה והפעם דמעותיי אמיתיות.
"אני יודעת יוליה," היא אומרת באותו טון חסר רגש, וכשהיא קוראת לי יוליה אני יודעת שהיא רותחת עליי. "בזמן הכי לא מתאים ללואיז נאמרו דברים שאילצו אותה להזדרז עם ההשקה וכעת היא משלמת את המחיר. באשר אלייך אני לא יכולה לעזור לך. זאת הייתה בחירה שלך לעשות מה שעשית."
"אימא אני בסכנה," אני מייבבת.
"תעלי על מטוס ותגיעי לכאן. נראה אם את באמת מצטערת על מה שעוללת."
"אין לי כסף," אני אומרת לה.
"לזה אני לא דואגת. את תמיד ידעת איך להשיג כסף," היא עונה, "אני חייבת לסיים פטריק מתקשר."
אני שוב מאבדת שליטה. 'האם אימא שלי מציעה לי למכור את גופי תמורת כסף?'
שיקרתי. דווקא כסף לא חסר לי. השאלה היא איך אני בורחת מפה. לו רק הייתי חכמה כמו לואיז הייתי מוצאת פתרון בקלות. אני מנסה לחשוב מה היא הייתה עושה, אבל אין לי מושג.
אני עוצמת עיניים ומדמיינת שאני אחת הדמויות במשחק שלה. אני מחייכת כשאני נזכרת בנסיכות הלוחמות שלה. הן בדיוק כמוה. ילדות שגדלות מוקפות בקשיים, אבל שום דבר לא יעצור אותן.
אני נאנחת. אני לא נסיכה. כל חיי הייתי ילדה מפונקת שלא התחשבה באף אחד. תמיד מצאתי גבר שידאג לי, גם אם זה לשעה קלה. זה בדיוק מה שאני צריכה כעת.
אני ניזכרת שיש היום מסיבה גדולה. מוסיקה, ריקודים, שתייה וחומרים אסורים.
'תמציאי מישהו ותפעילי עליו את קסמייך. מישהו שהוא אורח לילה ותדאגי שייקח אותך מפה.' אני רוקמת במוחי את תכנית הבריחה שלי.
המילים של אימא מהדהדות במוחי. בתוך תוכי אני יודעת שהיא צודקת ולכן אני בוחרת להתלבש באופן לא חושפני.
*
"אני לא מבינה אותך יוליה," אמרה לי פעם אימא כשעוד הייתי נערה, "את ילדה כל כך יפה. כל מי שמסתכל עלייך רואה זאת. אני לא מבינה למה את צריכה ללכת חצי ערומה כדי למשוך תשומת לב.
תסתכלי על לואיזה. תראי איך היא מתלבשת פשוט ובכל זאת הבנים סביבה כל היום."
היה קשה לי לשמוע את ההשוואה בינינו. מה שהיא לא הבינה הוא שהבנים אהבו תמיד את אחותי. לא רק בגלל שהיא יפה, אלא בגלל שיש לה קסם מיוחד במינו. אני הייתי צריכה להתאמץ בשביל זה, למרות שיופי לא חסר לי.
*
אני בוחרת שמלה פרחונית שקניתי באחד מהדוכנים על החוף. היא בעלת כתפיות דקות, אבל לא חושפנית מידי.
אני עוברת במכון היופי הקבוע שלי ומבקשת שיקצצו את ציפורניי הארוכות וימרחו אותן בלק עדין.
"אני רואה בעיניים שלך שאת רוצה שינוי," אומרת לי מאי מאי שצובעת את ציפורניי, "בא לי לקצר לך קצת את השיער, את מרשה לי?"
אני מפקידה את שיערי בידיה, נהנית מעיסוי הראש שהיא מעניקה לי, ובורחת לשעה קלה לעולם חסר דאגות.
כשהיא מסיימת אני מביטה בראי מרוצה. מי שמביטה בי בהחלט נראית ילדה טובה.
'אם כבר שינוי אז עד הסוף,' אני אומרת לעצמי וניגשת לדוכן של הפירות, זה שתמיד אני עוברת לידו ומתעלמת מקיומו.
"מה קרה היום שזכיתי לכבוד שאת מתייחסת אליי," שואל אותי בעל הדוכן.
אני מביטה בו. 'איך מעולם לא שמתי לב אליו? הוא בהחלט גבר מרשים.'
אני כל כך נבוכה מההערה שלו. בלי שהייתי מוכנה הוא שם מראה מול פניי. אני מבינה שעד היום אולי הבנתי שאני צריכה להשתנות אבל היה לי נוח לא לעשות שינוי.
אני פורצת בבכי.
הוא יוצא מהדוכן ומחבק אותי. אני לוקחת צעד לאחור מביטה בו מופתעת. "אני חייב לציין שאת נראית הרבה יותר יפה היום. יש בך משהו שמקרין לך מבפנים. כאילו השלמת עם עצמך."
"דווקא היום?" אני שואלת, "דווקא היום הבנתי כמה אני לא בסדר. כמה טעויות עשיתי."
"זה מעולה. זה אומר שאת רוצה להשתנות. השינוי החיצוני הוא צעד ראשון. תמיד תהיתי מדוע אישה יפה כמוך ניזקקת ללבוש פרובוקטיבי כדי שיראו אותה," הוא עונה לי.
"בואי נראה מה אני מכין לך. אבל לפני כן תגלי לי את שמך," הוא מבקש, "אני שיין."
"אני ג'ולי," אני עונה לו מבויישת.
"בואי נראה מה את אוהבת," הוא אומר ועושה עצמו חושב עמוקות.
"אתה יודע כמה זמן אני מנסה שהיפיפיה הזאת תבוא לקנות אצלי? והנה אתה עשית זאת בשנייה," אומר לו מישהו מקומי שתופס את מקומו מאחורי הדוכן.
"היום המשקה עליי. אני בטוח שתטעמי ממנו תרצי לבוא כל יום," הוא אומר לי ומכין לי משקה שיק פירות עם מנגו, אננס ובננה.
"יש לך תוכניות היום?" שואל שיין.
"ללמוד להיות טובה יותר," אני צוחקת.
"ומחר?" הוא שואל ברצינות.
"להמשיך ללמוד," אני עונה.
"את קשורה למישהו כאן?" הוא שואל.
"לא," אני עונה לו.
"אם כך תסכימי להצטרף אליי להפלגה? כל מה שאת צריכה זה בגד ים, מגבת ובגדים להחלפה," אומר שיין, "וגם את הדרכון שלך. מי יודע לאן ישאו אותנו הגלים."
