פטריק
אני מרגיש כל כך שלם ומאושר על שהצלחתי להקים לנו בית. אני יודע שעכשיו אנחנו שותפים בכול, אבל זה משמח אותי שהבית הזה הוא בזכותי, ואינני נזקק לכסף של לואיז, למרות שאין חשבונות בינינו.
"אני חייבת להודות בפניך שהייתי כל כך לא מרוכזת אצל אדמונד ולא קראתי יותר מידי בעיון את מסמכי ההקמה של החברה. חשבונות הבנק שלנו מתנהלים מהיום בפנמה, או שאנחנו יכולים להתנהל בכאן בבנק בניו יורק?" היא שואלת אותי ומביטה בעליי בעיון.
"אנחנו צריכים להציג את מסמכי ההקמה בבנק ולפתוח כאן חשבונות חדשים," אני עונה לה את מה שנאמר לי בפנמה.
"אם כך תטפל בזה בבוקר. אני אבוא לחתום כאשר הכול יהיה מוכן ואעביר את הכספים מפניני בר לחברה החדשה. לגבינו אישית אני מציעה שתפתח לנו חשבון משותף כדי שנעביר לשם את המשכורות שלנו. כך תוכל לשמור את הכספים שלך בנפרד," היא
אומרת לי להפתעתי.
" אני לא יודע איך להגיב. "וגם את," אני בוחן אותה.
"מה פתאום, אני את שלי אכניס לחשבוננו המשותף," היא עונה לי ופותחת זוג עיניים גדולות.
"אני מודה לך שאת דואגת לי," אני מרגיש הקלה, "אבל אם לא הבנת אנחנו שותפים בכל
ואין לי כל רצון לשמור כספים שלי מחוץ לשותפות הזו."
"אני לא תרמתי כלום לבית הזה בו אנחנו גרים," היא מסבירה את עצמה.
"גם אני לא," אני צוחק, למרות שהיא יודעת שהשקעתי בו הון.
אני רואה אותה מסתכלת בהתרגשות מסביב. "הבית נשאר בדיוק כפי שהשארנו אותו. אני לא מאמינה שהוא באמת שלנו, אני לא מאמינה שאתה שלי והפעם זה לתמיד." היא נראית כמו ילדה קטנה שקיבלה הפתעה ליום ההולדת, "אני מרגישה שאני חיה בתוך חלום. בבקשה תאמר לי שזה אמיתי."
אני מחבק אותה ומצמיד את שפתיי לשלה בנשיקה רכה. "את מרגישה כמה זה אמיתי?"
אני שואל.
היא מתרחק לשניה ממני סוקרת את פניי בהתפעלות כאילו היא רואה אותן פעם
ראשונה. היא בהחלט נותנת לי להרגיש שהיא אוהבת את מה שהיא רואה ומתנפלת על שפתיי בנשיקה כל כך סוערת שגורמת לי לאבד את עצמי לגמרי.
היא מורידה ממני את הז'קט, מתירה את קשר העניבה, אני מרגיש שכולי בוער. הבגדים מרגישים לי כל כך כבדים ומיותרים פתאום.
היא נותנת לי לפשוט את השמלה מעליה ואני כמעט ולא שולט בעצמי בשעה שאני מסיים להפשיט אותה. ברור לי שלחדר השינה לא נגיע ואני נושא אותה לשטיחשבסלון. בלי הרבה הקדמות אני כבר רוצה להיות בתוכה.
"אני לא מוגנת" היא לוחשת לי מזכירה לי שהאחריות מוטלת עליי.
"את מוגנת," אני עונה לה, "את אישתי." כך אני אומר למרות שאני מבין
היטב את כוונתה.
"וואו," היא אומרת לי בשעה שאני נשכב לידה לאחר מעשה אהבה סוער, "מסתבר ששנינו היינו רעבים. אז העובדה שאנחנו נשואים לא משקיט את הרעב הזה.," היא אומרת מהורהרת.
אני צוחק. "את מצחיקה אותי מתוקונת," אני אומר, "את לפעמים ממש כמו
ילדה קטנה ולחשוב שעוד מעט תהיי אימא."
"אתה באמת רוצה שיהיה לנו ילד?" היא שואלת בסקרנות, "בימים האחרונים אתה מזכיר את זה הרבה."
"אני לא רוצה ילד," אני עונה לה, "אני רוצה ילד ממך. זה כל ההבדל."
"אם כך אנחנו צריכים לגרום לזה לקרות," היא אומרת לי ומושכת אותי חזרה אליה.
"בסוף נגלה שהתחתנו כשהייתי שלוש שעות בהריון."
"את מבינה למה אני כל כך מטורף עליך?" אני אומר לה, "את מעוררת בי רגשות כפי שאף אחת לא עשתה זאת לפנייך. את יכולה להצחיק אותי עד דמעות כשם ששברת לי את הלב עם המלחמות המטופשות בינינו."
"אתה לא מבין שזה בא ממקום של חוסר בטחון. מה הסיכוי שאחד כמוך יתאהב באחת כמוני?" היא עונה לי.
"את מתכוונת מה הסיכוי שאחד כמוני יתאהב באישה יפיפיה, מבריקה, מדהימה
וסקסית בטירוף? באמת מעניין מה הסיכוי?" אני עונה לה ברצינות תהומית.
"מממ..אז זה מה שאתה חושב עליי?" היא אומרת וסותמת לי את הפה עם עוד אחת מהנשיקות המטריפות שלה שמבעירות בנו שוב אש לוהטת.
?
הבוקר עולה.
אני פוקח את עיניי. לואיז לא במיטה לידי. אני חייב להתאפס. אני בבית שלנו או שאני
חולם?
אני קופץ מהמיטה. במעלה המדרגות מטפס ריח של מאפים טריים וקפה. אני יכול שוב לנשום. אני לא חולם. אני נכנס למטבח מחפש את לואיז אבל היא לא פה. אני מחייך לעצמי. המתוקה הזו בטח שקועה כבר בעבודה.
אני נכנס לחדר העבודה שלנו ורואה אותה מרוכזת במסך.
"אישה שלי. את לרגע לא נחה. בואי תצטרפי אליי לארוחת הבוקר."
"כנראה שהייתי מרוכזת כל כך בעבודה. זה ממש לא מתאים לי לא לשמוע שהשעון צלצל," היא אומרת לי ומתמתחת על הכיסא.
"השעון?"אני שואל בשעה שהיא מתקרבת אליי ונאספת לתוך החיבוק שלי.
"השעון של התנור," היא אומרת בדיוק כשנשמע הצלצול החזק שלו המבשר על כך שהאפייה
הסתיימה.
"אז לא פספסתי אותו," היא נוזפת בי, "זה אתה שמיהרת לקום."
"גלי לי מה חדש בעולם?" אני שואל אותה.
"עדיין מדברים עלינו," היא אומרת ומראה לי את התמונות שלנו מגיעים לשדה התעופה בניו יורק.
"הם שורצים בכל מקום כמו עכברים," אני אומר לה, "מצד שני זה יפעל לטובתנו ברגע שיתפרסמו החדשות על התוכנות שלנו."
"בקשר לתוכנות שלנו," היא אומרת לי, "שלחתי הודעה לכל העובדים לפגוש אותנו במשרד."
"איזה מהם?" אני שואל.
"הישן כמובן. איש הרי אינו יודע על דבר קיומו של המשרד החדש .נכנס כל אחד בנפרד והייתי רוצה שנבחן את התגובה שלו. אני לא רוצה חפרפרת במשרד החדש.
למרות שלא תהיה לנו בעיה לגלות זאת, אני מעדיפה לפתוח דף חלק. נצטרך עורך דין חדש כדי להכין עבור כולם שוב על הטפסים. שכן אנחנו נפעל מהחברה החדשה."
"אדמונד הכין לכולם את הטפסים. כל הפרטים כבר מופיעים, כולל השמות והמשכורות," אני עונה לה, "ותחשבי שעשיתי זאת למרות שלא הייתי בטוח כלל וכלל שאת תסכימי לקבל אותי חזרה," אני אומר לה.
"בבקשה אל תדבר יותר על מה שקרה בדנוור. זה גורם לי להיות עצובה. אני מתביישת כל כך איך שהגבתי. אתה רואה, אני לא מושלמת כמו שאתה אומר," היא עונה לי ועצב ניבט מעיניה.
"אני מצטער, לא התכוונתי להעציב אותך. יש בי עדיין הצורך להראות לך את נאמנותי לך," אני אומר לה.
"הטבעות שעל אצבעי ועל שלך אומרות הכול," היא עונה לי ומנצלת זאת כדי לנשק אותי.
"האוכל כבר מתקרר. בואי נאכל ונצא לדרך," אני אומר לה.
?
שיחת טלפון קצרה של לואיז עם ג'ולי מבהירה לנו שאיש לא מודע למה שקרה, פרט לעובדה שנישאנו בפנמה סיטי. מה שלא מפתיע שכן התמונות שלנו מופיעות בכל מקום אפשרי. אני לפחות מתנחם שאלה תמונות שאנחנו בחרנו, ושאף עיתונאי
לא היה נוכח במקום.
"אני לא מבינה," לוחשת לי לואיז בשעה שאנחנו נכנסים ראשונים למשרד, "איך איש לא קלט שזו לקיחה מאורגנת של המחשבים. למעט המחשבים הכל כך מסודר, כאילו איש לא ביקר כאן."
לאט לאט נכנסים העובדים ואני מיידע אותם מייד שהמחשבים שלהם נלקחו. הם נראים המומים מה שגורם לי לחשוב כיצד ידע על כך קלארק ולא רק הוא גם סילבר!
העובדים נאספים בחדר המרכזי ומחזירים אותי למציאות. ברור לי שהם מחכים שאסביר להם מה שקרה.
"כנראה שמישהו ידע שאתם לא פה," אומרת סקיי.
"בואו נערוך לישיבה מסודרת," אני אומר להם, "תנו לנו כמה דקות להתארגן."
אני אוחז בידה של לואיז ומוביל אותה למשרד שלי. "אני מבקש לדעת מה את רוצה שאומר להם," אני אומר לה.
"אני חושבת שפשוט נספר להם את האמת. השמועות רצות בכל העיר וככל שנמהר לפזר את הערפל כך נוכל לחזור לשגרה," היא עונה לי האישה החכמה שלי, "אני לא צריכה לשים את המילים בפיך, אני סומכת עליך שתדע מה לומר."
אני מזמין את כולם להיכנס לחדר הישיבות. גם ג'ולי כבר כאן ואני מבקש ממנה שתפעיל את מערכת ההגנה של המשרד, זו שמצלמת כל דבר שקורה בו. אותה מערכת שנטרלתי ביום של 'הפריצה.'
"בוקר טוב לכולכם," אני פותח את דבריי, "אני יודע שנאמרו דברים בימים האחרונים בקשר לפניני בר ואני כאן כדי לפזר את העשן מסביב למה שקורה.
ראשית אני מאושר לספר לכם שלואיז ואני נשואים.
לואיז פיתחה תוכנה שכולם חפצים בה.זוהי תוכנת הגנה בשם אבירי הנסיכה. מסתבר שקרו כמה דברים לא חוקיים במועצה לרישום תוכנות שבעקבותיה נפתחה חקירה נגד העומדים
בראשה. אני מתנחם בעובדה שכדי למנוע חדירה למערכת שלנו נאלצנו לנטרל את כל המחשבים של החברה, כך שמי המחשבים בידיו לא יוכל להפיק מהם מידע רב."
לואיז
אני מקשיבה למילים של פטריק. במבט עיניים בלבד הוא שואל אותי האם להמשיך לדבר. בתנועת ראש קלה אני עונה לו בשלילה. בזמן שהוא דיבר עקבתי אחרי האנשים ויש כמה מהם שאני בספק לגביהם.
אחד מהם הוא שון. "ומה באמת קורה עם אבירי הנסיכה היא מוכנה לאקזיט?" הוא שואל.
אני מרגישה שאני נחנקת. איך טעיתי ככה לגביו? אני מודה על כך שפיצלתי את העבודה בין כמה אנשים ועדיין באופן שלא שתהיה להם אפשרות להבין על מה הם עובדים.
"אקזיט?" עונה לו פטריק, "בוא לא ניסחף. זו תוכנה טובה אבל איש לא יסכים לשלם עבורה מחיר כה יקר. למעשה היא נועדה להגן על התוכנות שמיוצרות פה ולתעד את כל המהלכים
שנעשים פה."
עכשיו זה שון שנחנק. "אתה רוצה לומר לי שאתם מרגלים אחרי העובדים שלכם? זה ממש לא חוקי."
"ברור שלא. אנחנו סומכים עליכם בעיניים עצומות," פטריק עונה לו כאילו לא קלט מה שקורה, "חוץ מזה שזה לא נשמר לנצח. זה רק למקרה של תקלות."
אני לא יכולה שלא לראות את המבט המרוצה על פניו של שון. גם לא פטריק.
"למרות שיש בידינו מידע מדויק של פניות לעובדים מסוימים בקשר לתוכנות שמיוצרות פה מאנשים מבחוץ, כמו למשל מאלה של הרשות לרישום תוכנות. וכאשר אני אומר מידע מדויק אני
מתכוון לשיחות משני הצדדים," הוא ממשיך, "דווקא להם אנחנו צריכים להודות כי הם חלק מהסיבה שנפתח חקירה ברשות, חקירה ששמה של חברת פניני בר יצאה ממנה ללא רבב."
אני זקוקה לקנות זמן כדי לאמת את כל מה החשדות שאספתי במהלך הישיבה.
"כיוון שהחתונה המצומצמת שלנו נערכה הרחק מכאן, אנחנו רוצים לחגוג גם איתכם. הזמנו לכאן כיבוד והוא יגיע," אני מעיפה מבט על השעון הגדול שתלוי על הקיר, "בחצי השעה הקרובה. אני מציעה שבינתיים יתפזר כל אחד לחדר שלו וכאשר הכל יהיה מוכן נתכנס שוב."
פטריק כל כך מכיר אותי והוא הולך בעקבותיי. "לחדר שלי," אני אומרת לו.
כאשר הדלת נסגרת מאחורינו את מוציאה את המחשב הנייד שלי ומבקשת לקבל את הנתונים של נמר השלג.
"עכשיו אני שמה לפניך את כל הקלפים," אני אומרת לפטריק, "דווקא בגלל שלא האמנתי בהם נתתי להם לעבוד על חלקים מתוך התוכנה. לא בכל מה שעשו השתמשתי. אני מדברת על חבריי מהאוניברסיטה.
זו גם הסיבה שבודדתי אותם. היינו חברים טובים. כולנו היו ראשונים בכיתה. מדוע אם כך הם נשארו מאחור? קלטתי שזו אני שמשכתי את הקבוצה קדימה. שלא תבין לא נכון. הם יודעים לעבוד, אבל איך לומר זאת, מעדיפים את החיים הטובים על פניי עבודה קשה. אז כן, השתמשתי בהם, תמורת שכר גבוה, כדי
לפתות אנשים ברשות. לא פחדתי מהם כי לא כל מה שהם עבדו עליו באמת היה נחוץ לי.
לצערי שלושתם ניסו לחבור נגדי כאשר שמעו על אבירי הנסיכה. אני מצידי העמדתי פני תמימה. זה לא היה קשה כיוון שעד שאתה הגעת לא באמת האמנתי בעצמי. סגנון הדיבור שלי רק בא לכסות על חוסר הבטחון שהיה לי שאני שווה משהו באמת."
"אני מודה שלא ראיתי את זה בא מכיוונם," אומר פטריק.
"הנה, תראה את הדוחות של נמר השלג. עכשיו אתה מבין שהייתי זקוקה לזמן כדי לפרסם את מה שאנחנו באמת רוצים לפרסם? מה שנותר לנו כעת, לאחר שתסתיים ארוחת הצהריים לרגל נישואינו, להודיע לעובדים שלאור המצב אנחנו מצמצמים בכוח אדם, ונקרא לכל אחד לראיון אישי."
?
"אתם מבינים," אני אומרת לחבריי בשעה שאני מכנסת אותם באולם הצמוד למשרדי, "נתתי לכם הזדמנות אדירה, משכורת גבוהה בהרבה ממה שהייתם מקבלים בכל מקום אחר, ועדיין לא היססתם לנסות למכור אותי וכל מה שהשגתי עד היום.
מבחינה חוקית אני יכולה לתובע אתכם, אבל אסתפק בכך שתארזו את הדברים שלכם ולכו לדרככם. אני בטוחה שאתם מבינים שלא אוכל לתת בידיכם מכתב המלצה."
אני יוצאת מהחדר והולכת עם פטריק לחדרו.
רק אחרי שג'ולי מאשרת לי שהשלושה עזבו את המשרד, אנחנו אוספים שוב את כולם. כולם, כי תוכנת נמר השלג הסירה מאתנו את הספק לגבי כל האחרים.
"עכשיו אני מרגיש בנוח לספר לכם שהייתה סיבה לכך שנסענו להינשא בפנמה סיטי. פניני בר לא קיימת יותר," אומר פטריק ורחש נשמע בקרב העובדים. " אני מעוניין לדעת מי מכם רוצה להמשיך לעבוד איתנו."
כל העובדים בחדר מרימים את היד. "אני שמח לראות זאת. החל מהיום פניני ים (פנמה) הוא שם החברה החדשה שלנו. כל התוכנות שעבדתם עליהן הועברו אליה. הזכויות שלכם נשמרו
וגם המשכורות שאותן נשקול לעלות ברבעון הבא. אני מבקש שתיגשו לג'ולי כדי לחתום על הסכם העבודה החדש שלכם."
?
"בואי נלך מכאן, ג'ולי עוד מעט מסיימת. ברור לך שהיום כבר לא נעבוד. מחר בבוקר נשלח להם הודעה עם הכתובת החדשה של המשרד. אני זקוק לזמן לבד איתך, אני מרגיש חנוק פה,
מרגיש שזה יום מבוזבז," אומר לי פטריק.
"היי," אני אומרת לו, "לא לקחת את מתנת יום ההולדת שלך. אולי נלך לקחת את היגואר החדשה שלך?"
"חיכיתי שתדברי עליה. אני כבר לא יכול לחכות. כמובן שלא התאפקתי והצצתי באתר. אני עדיין לא מאמין שקנית לי אותה."
אנחנו נפרדים מכולם ויוצאים מהמשרד. יום יפה מקבל את פנינו השמים כחולים ללא ענן אחד, ושמש חמימה עוטפת אותנו בקרניה הנעימות.
פטריק מושיט לי את המפתחות של היגואר. "זה שלך מתוקה, הגיע הזמן שתתחילי להתרגל לנהימה שלה בשעה שהיא שועטת על הכביש."
"אני חייבת להודות שלא חשבתי שתיתן אותה בכזו קלות. לא באמת התכוונתי שתשאיר אותה בשבילי," אני עונה לו נבוכה.
"אני שמח לתת לך אותה. אני אוהב את הגברת הזו. היא ליוותה אותי בנאמנות והיא עדיין צעירה מספיק כדי שארגיש בטוח עם הידיעה שהיא מסיעה אותך."
אני מחייכת. "כאשר הלכתי לבחור לך את החדשה שלך אמר לי איש המכירות שמי שנוהג ביגואר זה סיפור אהבה מיוחד במינו. הוא מתייחס אליה כמו לבת משפחה, כמו למאהבת שיודעת את סודותיך. חשבתי שהוא מגזים, שהוא מדבר כך רק כדי לשכנע אותי לקנות לך אותה. אני מבינה כעת למה הוא התכוון."
"בואי נעבור בבית ונחליף בגדים," הוא אומר לי, "החליפה הזו חונקת אותי פתאום."
?
אנחנו מגיעים הביתה ועומדים בחדר הארונות שלנו כדי לבחור בגדים נוחים יותר. אני פושטת את בגדי ומחפשת בגד נוח יותר ללבוש. המבט בעיניו של פטריק כבר מבהיר לי שהכול יכול
לחכות, רק הוא לא.
"תראי איזו השפעה יש לך עליי," הוא אומר בשעה שהוא נושא אותי למיטתנו, "מבט אחד בגוף העירום שלך ואני עולה באש."
"אני לא מבינה מה הבעיה," אני עונה לו, "הרי יש לנו את כל הזמן שבעולם."
"לא בדיוק," הוא עונה לי בשעה שהוא מתחיל לפזר נשיקות לאורכי. אני תוהה למה הוא מתכוון, אבל הנשיקות האלה במינון המדוייק כל כך, במקומות הנכונים כל כך עד שזה משתיק אותי ואני מתמסרת לו בהנאה.
לאחר מקלחת קצרה אנחנו שבים לחדר הארונות כדי להתלבש.
"תני לי להלביש אותך היום," הוא אומר ובוחר לי זוג מכנסי סקיני ג'ינס. "אולי תלבשי מתחת הסט הזה?" הוא אומר ומגיש לי …את הביקיני שלי.
"טפשון, זה בגד ים," אני צוחקת.
"ומה רע בללבוש בגד ים?" הוא אומר ובכל זאת מגיש לי במקום סט לנז'רי אדום. "זו הבחירה שלי," הוא אומר, "אני רוצה שתראי סקסית."
"ומי בדיוק יראה?" אני שואלת.
"מספיק שאני אדע," הוא עונה לי.
"תמשיך כך ואנחנו חוזרים לחדר השינה," אני מזהירה אותו.
"ולזה תתאים חולצת טריקו לבנה…הנה זו עם הלבבות האדומים מתאימה בול. היא תזכיר לי מה את לובשת מתחת," הוא אומר בחיוך.
הוא בוחר לעצמו מכנס ג'ינס בצבע כחול כצבע עיניו, וחולצה לבנה. אני מסתכלת עליו בהנאה. הוא כל כך יפה הגבר שלי. העובדה שאיננו לובש חליפה לא מפחיתה במאומה מהעוצמתיות שלו.
"בואי מתוקה המונית כבר כאן," הוא אומר לי.
"המונית?" אני שואלת.
"את לא רוצה שאצא לסיבוב עם המאהבת החדשה כאשר החוקית שלי לא איתי, נכון?" הוא שואל ומעניק לי נשיקה מרפרפת על השפתיים.
*?
הוא לא הגזים איש המכירות כאשר אמר מה שאמר על היגואר. פטריק מתלהב ממנה כמו ילד קטן שקיבל צעצוע חדש. "אני לא מאמין איך ידעת בדיוק במה לאבזר לי אותה," הוא אומר בשעה שאנחנו יוצאים ממגרש החנייה.
"בא לי לבחון אותה על הכבישים המהירים של לונג איילנד," הוא אומר כשהוא מבחין במבט המופתע שלי. הייתי צריכה לדעת מה הוא זומם.
כיוון ששעת צהריים, והכביש ביציאה מהעיר לא עמוס, היגואר מאיצה במהירות והמבט על פניו של פטריק מאשר לי שבחרתי נכון עבורו.
באחת היציאות הוא יורד ומוביל את היגואר למרכז מסחרי. "שלום ילד," קורא לעברו בעל בית הקפה שיושב בחוץ. "איזו חיה יפה יש לך," הוא אומר לו וקם לקראתנו. הוא מעביר יד מלטפת על המכונית.
"קיבלתי אותה כמתנת יום הולדת מאישתי," הוא אומר לו בגאווה.
"אישתך…" הוא אומר ומקיף את הרכב כדי לפתוח לי את הדלת, "מזל טוב גברת גולד הצעירה." הוא אומר לי, "אני עדיין לא מאמין שהילד נשוי.אני מכיר אותו מיום שנולד."
פתאום אני קולטת שאני נמצאת במחוזות ילדותו של פטריק. המקום הזה מוכר לו ככף ידו. המקום שהוא כל כך זר לי בגלל שהוא כל כך רחוק מהסביבה בה גדלתי. לרגע עוברת בי המחשבה
האם אני באמת מתאימה לו.
"מה קרה מתוקה, למה את נעצבת?" הוא שואל אותי ומביט בי במבט אוהב.
"חשבתי כמה אנחנו שונים. אתה גדלת פה בסביבה מוקפת בעושר ואני באתי. .."
הוא לא נותן לי לסיים את דבריי. "אני רוצה להזכיר לך את היום ההוא שהבאת אותי לבית הורייך כדי שיספרו לי עלייך, כדי להוכיח לי שאת לא מפונקת.
אני ראיתי בדיוק היכן גדלת. הבית של הורייך הוא בהחלט בית דל, לא מסוג הבתים שהכרתי. אבל מה שיש בתוכו, האנשים בעלי נתינה עצומה והרגשת המשפחתיות, עולה על הרבה בתים עשירים שהכרתי עד אותו יום. ואת, את הרי גדלת בו ותראי למה הפכת. אין לי ספק שאת האישה המתאימה לי יותר מכל אחת אחרת, חוץ מזה שאת בחירת הלב שלי ואיתו אני לא יכול להתווכח. לו יש רצון משלו."
"לזכותי יאמר שכאשר ליבי נישבה אחריך לא ידעתי מי אתה," אני עונה לו.
"עכשיו שאנחנו מבינים אחד את השנייה הגיע הזמן להיכנס פנימה. הקפה כבר מתקרר," הוא אומר לי, "מעניין איזה עוגה מריו בחר עבורנו."
"לגבי הקפה לא הייתה לי בעיה, אבל העוגות, זה כבר סיפור אחר," אומר מריו בעל בית הקפה ומניח לפניי מגש ובו עוגות קטנות מכל מיני סוגים.
"אם לא הבנת, זה המבחן שלך אישתי," אומר לי פטריק, "כך מריו בודק את אופיו של האדם."
"אני לא יודעת מה זה אומר לגביי," אני אומרת למריו, "אבל
העוגה הזו עם הפירות עליה קורצת לי, למרות שזו מהשוקולד מביטה בי במבט מפתה שאומר כדאי לך לבחור בי, והגבינה, עוגת גבינה תמיד היא הבחירה הנכונה, ביחוד זו שהיא בנוסח ניו יורק. טרמיסו, מה לא נאמר עליה, והטעם שלה שמימי. בקיצור מריו הכול נראה נפלא ועדיין אני חוזרת לזו עם הפירות. התותים עליה מסמיקים מרוב מתיקות."
"אני אוהב אותה!" מכריז מריו וטופח לפטריק על כתפו, "היא
בהחלט יודעת להעריך דברים טובים. יש לה טעם משובח והיא עדיין בוחרת את הפשוטה מכולן."
"אבל תודה שבחרתי את הטוב מכולם לעצמי," אני אומרת ומחייכת לפטריק.
"בהחלט," הוא אומר, "הוא החביב עליי מכל הילדים שגדלו פה. הוא כמוך. בעל טעם משובח. עובדה שבחר בך. גם לו אין בעיה גם עם דברים פשוטים באותה מידה. אה, וכמובן, הוא הכי אוהב את העוגה שבחרת."
מכל המילים שאומר מריו זוג מילים מהדהד בי: "הוא כמוך."
אנחנו לוגמים את הקפה והשיחה בינינו קולחת. כאילו היינו שייכים אחד לשנייה מיום שנולדנו. אין ולו רגע אחד של מבוכה בינינו.
הנייד בכיסו רוטט. הוא מוציא וקורא את ההודעה במבט רציני. הוא מרים עיניים אליי. יש משהו עצוב בהן. אני מחכה שיספר לי, אבל הוא שותק. הוא קם ונעמד ליד החלון. אני יודעת שמשהו מסעיר אותו אבל ממתינה שיחליט לשתף אותי.
"נזוז?" הוא שואל אותי בחיוך. הוא מוציא שטר לשלם למריו, אבל
מריו דוחה אותו נעלב.
"מה קרה לך ילד, היום זה עליי," הוא אומר לו.
אנחנו מודים לו ויוצאים לכיוון הרכב, אבל במקום לחזור לכיוון העיר הוא ממשיך בכביש המהיר. אני מביטה בו. חיוך הנסוך על פניו למראה פניי השתהות, אבל הוא לא מנדב לישום מידע. רק כאשר הוא פונה לכיוון החוף אני מבינה.
"את זוכרת את היום ההוא שרציתי לגמול לך על ארוחת הצהריים בבית הורייך ויצאנו להפלגה שנגמרה לפני שהתחילה? היום אני הולך למחוק ממך את הזיכרון ההוא," הוא אומר בחיוך רחב.
"אז זו הסיבה שרציתי שאלבש את בגד הים שלי?" אני עונה לו, "אני צריכה ללמוד לא לערער על דבריך."
"את מערערת על דבריי?" הוא שואל ושולח לעברי מבט שאומר הכל. אני נבוכה. "בכל מקרה," הוא אומר, "בגד הים שלך בתיק שלי, למרות שלא נראה לי שזה יום מתאים לשחות במים."
אנחנו מגיעים למעגן. "בוא נלך לומר שלום לאחי," אני אומרת לו.
"אחר כך," הוא אומר, "הטלפון שקיבלתי מקודם היה כדי להודיע לי שהיאכטה מוכנה עבורנו."
"נראית לי עצוב משום מה," אני אומרת לו.
אני רואה שהוא מתלבט מה לומר לי אבל בשעה שהיאכטה מופיעה לנגד עינינו הכול נשכח ממני.
היא מקושטת בבלונים עליהם מוטבעים ראשי התיבות של שמנו פ. ו- ל. ופרחים לבנים.
"פטריק," אני אומרת חנוקה מדמעות, "מתי הספקת לארגן את כל זה."
"זה עוד אחד מהמבצעים שתכננתי בשעות שהייתי בניו יורק לפי שחזרתי אלייך מתוך אמונה שלא יתכן שלא תהיי שלי."
"אני לא יודעת מה לומר," אני עונה לו.
"אולי פשוט תאמרי שאת מאושרת," הוא עונה לי ומחבק אותי.
"אם כך עכשיו זה הזמן שלי לפשוט את מכנסיי?" אני שואלת וקורצת לו.
"לא, בבקשה לא," הוא אומר לי כאשר מבט מבוהל על פניו שנמחק מיד עם חיוך גדול, "חשבתי שבנושא הזה כבר טיפלתי הבוקר."
"תמיד אפשר עוד," אני אומרת לו.
"בבקשהלואיז," הוא אומר נבוך, "אנחנו לא לבד." אני מסתכלת על האלפא שלי. הגבר העוצמתי כל כך נראה לי ממש נבוך, "לא ליד ההורים שלך."
אני מסתובבת לאחור ורואה את אימא עולה במדרגות מבטן היאכטה ובידיה מגשים עם אוכל.
"אתם כאן," היא אומרת מופתעת, "כלומר, ברור שאתם כאן, רק שהקדמתם מעט."
עד מהרה הסיפון מתמלא גם בשאר בני משפחתי.
"מה עם ג'ולי?" אני שואלת, "אל תאמר לי ששכחת להזמין אותה."
פטריק אוחז בידי ומוריד אותי לבטן היאכטה, מקום שבו איש לא נמצא. "ברור שהזמנתי אותה אבל היא לא תגיע."
"אבל למה?" אני שואלת.
"את יודעת שלפני שהכרתי אותך היה לי עבר עם נשים. לא הייתי מעוניין בקשר רציני והקשר העיקרי שלי היה כדי לספק את צרכיי הגופניים," הוא עוצר ובוחן את השפעת מילותיו עליי.
אני מלטפת את לחיו. "אני יודעת שאני לא אחת מהן. אני יודעת שאותי אתה אוהב," אני אומרת לו, "ולא משנה מה שקרה, אתה אהבת חיי."
"את יודעת שאחותך הייתה אחת מהן. היא מתקשה לקבל את העובדה שאת כבשת אותי. היא הודתה בפניי שכאשר קיבלת אותי כמנכ"ל היא התקשתה לעבוד איתי ותכננה את הנקמה בך.
היא מצטערת על כך בכל ליבה, והודיעה לי שהיא עוזבת את החברה. היא ביקשה שאבקש ממך סליחה בשמה. היא החליטה לקחת פסק זמן ולטוס לכמה חודשים."
אני פורצת בבכי. "למה היא לא עצרה את הכול כשעוד יכלה?"
"את יודעת שאת ואני נועדנו להיות ביחד. היינו מוצאים את הדרך אחד לשנייה מה שלא יהיה," הוא עונה לי.
"לא ראיתי את זה בא. היא כל כך הייתה שמחה בחתונה, והיום במשרד התנהגה רגיל. אני ממש לא מבינה את זה," אני אומרת.
"היא מאד אוהבת אותך. זו המלחמה שלה עם עצמה. אני כמראה בפניה למי שהיא הייתה. זה לא נעים לה להיזכר מי הייתה פעם. גם הפרידה מבן לא הוסיפה לעניין," הוא אומר לי.
"אני רוצה להבין משהו ותענה לי בכנות," אני אומרת בקול מרוחק, "אתה יודע את כל זה כי נפגשת איתה?"
"לא מתוקה. את כל הדברים האלה היא אמרה לי אחרי שהודיעה לי שהיאכטה מוכנה ושהיא לא תגיע. אין לי שום עניין בה. לו יכולתי הייתי מוחק אותה ואת כל האחרות מחיי,"
הוא מביט בי. המבט בעיניו מראה לי שהוא אינו משקר.
"אני לא אתן לאף אישה לקחת אותך ממני," אני אומרת לו בדמעות, "אלא אם כן…"
"זה לא יקרה," הוא קוטע את דבריי, "רק את קיימת עבורי נלחמתי
כל כך הרבה שתהיי שלי. אני לא מתכוון להרפות ממך. כבר עברנו מספק מכשולים בדרך, שום דבר לא יפריד בינינו."
אני מנגבת את הדמעות. "אמנם טעמנו עוגות, אבל אני ממש רעבה," אני אומרת לו ומושכת אותו לעלות איתי למעלה.
"אפשר נשיקה?" הוא שואל אותי. הגבר הכל כך חזק שלי, גם הוא זקוק לפעמים לחיזוקים.
אני לא עונה לו, אלא מצמידה את שפתיי לשלו וסוחפת אותו אחריי עד שנגמרת לי הנשימה.
"אם היינו עכשיו בבית אתה יודע מה היה קורה אבל… בוא נעלה לסיפון. מחכים לנו."
פטריק
"סיפרתי לה," אני אומר לנטשה שמביטה בי בשאלה, "היא תהיה בסדר. אני לא אתן לאיש לפגוע בה."
