לואיז
בבוקר יום המחרת איש אינו מדבר על המסיבה. אלכסנדר מזעיף פנים אליי, ובינינו אני מעדיפה אותו כך מאשר כשהוא מביט בי במבטים שטופי זימה.
"אין לך מושג מה קרה אחרי שהלכת," לוחשת לי שירלי, "אני אספר לך אחר כך."
"אני הולכת להכין לי קפה," אני אומרת לה בתקווה שתבוא אחרי. אין לי מושג למה היא כל כך נסערת.
להפתעתי היא לא באה אחרי. "כבר שתיתי," היא אומרת לי, מה שיותר מבלבל אותי. מדוע אם כך טרחה לספר לי שקרה משהו?
מכיוון שכבר אמרתי שאני הולכת להכין לשתות, אני יוצאת מהקומה וניגשת לפינת הקפה. אני מרגישה את הטלפון רוטט בכיסי ואני מוציאה אותו. "כן שון," אני עונה למנהל הצוות של קומה שלוש.
"אני תקוע," אומר לי שון, "אני רוצה לקדם את המוצר לקראת המכירה ואין לי כל רעיון."
"אני מציעה שתבדוק קודם כל את מהירות ההפעלה שלו. אם יש משהו שאפשר לשפר בתחום הזה זה בדרך כלל זה," אני עונה לו.
"את לא עוזרת לי לואיז," הוא מתלונן.
מה אני יכולה לענות לו? הרי אינו יודע מה היכולות שלי בתור מתכנתת. "תקשיב לי שון, אני עוסקת באבטחה. תאמץ קצת את המוח החכם שלך. תנסה לחשוב פעם אחת מחוץ לקופסה. אם יש צורך צא מהמשרד ותשוטט קצת בחוץ." זה מה שאני עושה כשאני לא מרוכזת. וזה קורה לא מעט.
"איך את שותה את הקפה שלך?" אני שומעת את קולו של מר גולד.
אני מסתכלת בו לרגע, לא מבינה מאיפה באה השאלה הזו פתאום, ונזכרת שהגעתי לפינת הקפה וזו שאלה הגיונית בהחלט.
"בא לי דווקא תה," אני עונה לו.
"שאני אבחר לך?" הוא שואל.
"שניה," אני עונה לו ומצביעה על הטלפון. "טוב שון, תנסה לחשוב על משהו מקורי. אני כאן אם אתה רוצה להתייעץ."
אני מסיימת את השיחה ומסתכלת על האופן שבו טובל מר גולד את התיון של התה שבחר עבורי. תנועותיו קצרות ומדודות. "את אוהבת אותו חזק?"
אני מציצה לתוך הכוס. "מושלם," אני אומרת לו.
"עדיין לא," הוא עונה לי, "איך את ממתיקה?"
"כפית אחת סוכר," אני עונה.
"זה קל ," הוא עונה, "גם אני."
"ואיך אתה שותה את הקפה שלך?" אני שואלת אותו
"אני שם כפית גדושה, או לצורך הענין פה, טבלית אחת, ומעט חלב."
"זה פשוט למדי," אני עונה.
"הבעיה מתחילה כאשר אני צריך להחליט באיזה מאפה לבחור," הוא מסביר לי ברצינות.
"ובכן," אני עונה לו באותה רצינות תהומית, "בתור אשת מחשבים הייתי אומרת שכדי שתצמצם את האפשרויות לשניים הכי אהובים עליך."
"שזה ממש לא עוזר," הוא עונה, "כי בסופו של דבר אצטרך לבחור."
"אז זהו, שכאן אני יכולה לעזור," אני עונה, "כמובן אחרי שתבחר."
הוא מניח לפני פרוסת לחם בננה ומאפין עם פתיתי שוקולד. אני לוקחת סכין וחוצה כל אחד לשניים. אני מניחה חצי מהאחד וחצי מהשני בצלחת אחת ואת החצאים הנותרים מניחה בצלחת נוספת.
"תצטרפי אלי?" הוא שואל.
“למה לא?" אני עונה. הרי אנחנו כאן במשרד. מה כבר יכול לקרות?
אנחנו נכנסים לחדרו, אבל במקום לשבת ליד שולחן העבודה שלו הוא מוביל אותי לפינת הישיבה ליד החלון. "אהבתי את פתרון סוגיית המאפים שלך," הוא אומר בחיוך בשעה שהוא נוגס בהנאה בלחם בננה.
"אתה מבין שזו צורת החשיבה של אנשי מחשבים, לא סתם בחרנו בתחום הזה," אני אומרת לו.
"הלכת באמצע המופע שלי אתמול," הוא אומר לי משום מקום, "דווקא חשבתי שתאהבי את הקטע שניגנתי."
"הוא אחד האהובים עליי," אני עונה לו ולא מסבירה.
"עכשיו אני יותר מבולבל," הוא אומר. אבל אז נכנס מר סילבר לחדר. הוא מתפרץ למשרד בלי לדפוק, חוסך ממני לענות לו.
"הנה את," אומר מר סילבר, "לאן נעלמת אתמול? שמעת מה קרה אחרי שהלכת?"
"לואיז, מחפשים אותך משמונה עשרה," אומרת קלייר המזכירה שניכנסת לחדר גם היא ללא רשות. רק אז אני קולטת שהיא הבחינה בנו שנכנסו יחד לחדר. האם נדמה לי שזה רק תרוץ להכנס ולראות מה קורה בינינו, או שמא באמת קראו לי?
"תסלחו לי," אני אומרת, לוקחת איתי את כוס התה. "תודה," אני אומרת ומרימה את הכוס באויר.
בשעה שאני במעלית אני משחררת אנחה. "את צריכה להזהר יותר," אני גוערת בעצמי, "אנשים כאן אוהבים לדבר." כמובן הראש שלי עסוק בשאלה מדוע זה הפריע לו שלא נשארתי. הרי הוא לא ניגן את מה שניגן לאזניי בלבד. אולי הוא סתם לא אוהב שמפריעים לו.
"אז את שומעת מה קרה אתמול…" מתחילה לספר לי שירלי.
"שירלי אם לא שמת לב יש פעילות על המסכים," אני אומרת לה ונכנסת לחדרי לצפות במתרחש. אני מרכיבה את האזניות. "דבר אליי אלכסנדר," אני אומרת.
"אז מה. את כן מדברת איתי?" הוא כותב.
אני מרימה את עיני לצג המחשב כדי לראות האם השאלה נאמרת לאזניי כולם. לרווחתי הוא איתי בצ'אט פרטי. "יש סיבה שלא?" אני שואלת.
"חשבתי שאחרי מה שאמרתי אתמול," הוא אומר, "ואחרי מה שקרה, " הוא ממשיך, "לא תרצי לדבר איתי."
אני לא מגיבה. הרי אין לי מושג מה קרה אתמול.
"סיפרו לך, אני מניח" הוא כותב.
"לא, וגם לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי כעת היא הפעילות על המסכים כרגע," אני אומרת.
"כן בוס," הוא אומר, "ובכן תראי את השורות מימין…" הקול שלו משתנה. הוא נשמע רציני יותר. אני מתחילה לתהות מה באמת קרה שם אתמול, אבל הפעילות על המסך מאלצת אותי להתרכז.
פטריק
אתם ודאי תוהים על מה כולם מדברים. מה קרה שם אחרי שלואיז נעלמה. האמת שאני אחראי למהומה הזו. שמתי לב שהיא הסתלקה באמצע השיר שלי ומאד התאכזבתי. כאשר סיימתי לנגן יצאתי החוצה בעקבותיה. אלכסנדר דיבר איתה. הוא נשמע מאד מאיים. היה נדמה שעוד רגע יגע בה נגד רצונה. היא לא ראתה שאני שם והלכה. הרגשתי שאני לא יכול לשתוק. אמנם תרצתי את זה בעובדה שאני הבוס שלה ואני דואג לה, אבל האמת היא שקינאתי לה כשם שגבר שמקנא לאישה שהוא אוהב.
?
"אתה לא רואה שהיא לא מעוניינת בך?" אני אומר לו.
"זה הרי כל כך ברור," הוא עונה לי בחוצפתו, "אתה רוצה אותה לעצמך ואני לא אתן לזה לקרות. אני אלחם בך."
"התשובה של לואיז לא קשורה אליי. אין בינינו כלום, פרט לעובדה שאני המנכ"ל בחברה בה היא עובדת." אני מקווה שהוא אינו מרגיש מה שבאמת מתרחש בי כעת.
"אתה חושב שאני אידיוט? הרי כל מי שמכיר אותה רוצה בה," הוא עונה לי, "ואתה לא יוצא מהכלל, אבל אני זה שאקטוף אותה בסוף."
לא רק שהוא מדבר אליי בתקיפות הוא מתקרב אליי בצורה מאיימת. אני נשאר לעמוד במקומי והוא מתקרב עד כמעט נגיעה בי. אני גבוה ממנו והוא נאלץ להטות ראשו כדי להביט בי לתוך עיניי. מבטו מלא שנאה.
אני מביט בו חזרה במבט קר, חסר רגשות. אני לא אתן לו לראות כמה הלב שלי בוער מאהבה אליה.
"מצד שני," הוא אומר ומתרחק אחרי שהוא נוכח שאינני ירא מפניו, "מצד שני אתה באמת לא נראה הטיפוס שלה."
נראה לו שהוא פוגע בי, הוא מרגיש שנוצחתי על ידו אבל המבט הקר שאני ממשיך לנעוץ בו מערער אותו והוא נסוג ומסתלק.
אני שומר על איפוק. לא משחרר את נשימתי העצורה. רק אז אני שם לב שאנחנו מוקפים על ידי עובדי החברה שצופים בנו, וביניהם לא אחר מאשר מר סילבר.
"אתה נקרא לשיחה במשרדי בתשע בבוקר," אומר מר סילבר לאלכסנדר.
?
אין לי מושג מה אמר לו מר סילבר. זה באמת שלא מעניין אותי. הגעתי הבוקר לעבודה כאילו דבר לא ארע. מהפגישה הקצרה שלי עם לואיז על כוס קפה לא הצלחתי לדלות הרבה מידע כי הפריעו לנו ואחר כך היא נקראה לחזור לעבודה.
"הפרחחית הזו מוקפת במחזרים," אומר לי מר סילבר, "נראה לי שבכל קומה יש לה מחזר או שניים. אין ספק שיש לה אישיות כובשת," הוא אומר בקול מהורהר. שוב מתעורר בי הספק אם יש משהו ביניהם. "היא לא מתמסרת בקלות," הוא ממשיך, "בעצם היא לא מתמסרת בכלל. הראש שלה כל הזמן בעבודה. כאילו אין חיים בפרט לזה."
המילים האלה מהדהדות באזניי. זה נשמע די מוזר כשזה בא מפי מישהו שנמצא הרבה מעבר לשעות ההעבודה רגילות במשרד. אמנם החברה היא שלו, אבל מה הטעם להעסיק מנהלים אם אינך סומך עליהם? האם הוא נשאר בגללה?
"היא סיפרה לך משהו?" הוא חוקר אותי.
"האמת שסתם ישבנו ושתינו קפה יחד. רציתי לשמוע מה מדברים על מה שקרה אתמול. אני מקווה שאלכסנדר לא ממשיך להציק לה, אבל לא נראה לי שהיא יודעת משהו," אני אומר.
"אתה מאד מגונן עליה," הוא אומר לי. מנסה לאמוד את תגובתי, "היא יודעת להסתדר לבד."
האם אני שומע ביקורת כלפיי בדבריו?
"מה שמעניין אותי הוא שהעבודה תתנהל בלי מתחים מיותרים," אני אומר לו, אולם לעצמי אני כבר לא יכול לשקר. לפרחחית הזו יש השפעה בלתי מוסברת עליי. אני כל כך רוצה להמשיך את השיחה שלנו. אני תוהה האם התחמקה מלתת לי תשובה מדוע עזבה אמש באמצע או שבאמת העבודה אילצה אותה להפסיק.
"אשתך בטלפון," אומרת למר סילבר קלייר המזכירה.
"אני אקח את השיחה פה," הוא אומר. ההתנהגות שלו מוזרה בעיני.
"אני במשרדו של המנכ"ל שלי, זה דחוף?" הוא שואל אותה.
הוא מקשיב לדבריה. הוא נעשה ממש חסר סבלנות. שפת הגוף שלו משתנה. "תקשיבי אנט, לואיז עובדת. את לא יכולה להפריע לה כל הזמן עם הבעיות המטופשות שלך. את עצמך ביקשת שאעסיק אותה פה אז אל תתלונני."
הוא מסיים את השיחה. "תחשוב פעמיים לפני שאתה מכניס מישהי להריון," הוא אומר לי, "זה תשעה חודשים מלאי סבל, ומי יודע מה מחכה לי אחרי." פתאום הוא קולט מה שאמר ומשתתק.
"בוא נלך לראות מה קורה שם בקומה המיוחדת שלנו," הוא אומר לי, לאחר שתיקה מעיקה.
אני תמיד תוהה מדוע הוא מבקש ממני שאצטרף אליו, אבל במקרה הזה אני קופץ על ההצעה. "נלך," אני אומר לו.
כאשר אנחנו מגיעים הארוע כבר הסתיים, ובמקומו נראה ששוב מתעורר ויכוח בין השניים. אלכסנדר מסנן לעברה משהו, בשעה שהוא מעיף מבט עויין לעברי.
"אתה מתחיל לשעמם אותי עם הסיפור הזה," היא עונה לו.
"ידעתי בסופו של דבר את תלכי עם הבוס," הוא עונה לה בארסיות.
לואיז
לפי המבט בעיניו אני כבר מבינה שהוא לא סתם פתח שוב בשיחה על הנושא ההוא. "עלית עליי," אני אומרת לו ומפנה מבטי לאחור. אני רואה את מר גולד עומד ומסתכל על שנינו. "תראה מה זה יקירי," אני אומרת לו, "אלכסנדר עלה עלינו."
"בטח בובה," עונה לי מר גולד, "כמה זמן חשבת שאנחנו יכולים להסתיר זאת מעיני כל."
"מרוצה?" אני אומרת לאלכסנדר.
"אל תחשבי שאני קונה את ההצגה שלך," הוא אומר לי בכעס.
"אני שמחה שהבנת זאת," אני עונה.
"ואתה," הוא ממשיך לירות לעבר מר גולד, "אני לא מאמין שאתה משתף פעולה עם המופרעת הזאת."
"המופרעת הזו, כפי שאתה מכנה אותה, היא הבוסית שלך, להזכירך," עונה לו מר גולד, "כדאי שלא תשכח את זה בשעה שאתה מדבר עליה."
"את יודעת מה?" הוא שוב תוקף אותי, "בכלל לא בא לי על מפונקת שכמוך. נכון שהיא כזו?" שוב שאלתו מופנית למר גולד.
"בנושא הזה אנחנו תמימי דעים," עונה לו מר גולד, מה שגורם לי לעזוב את המקום בכעס גדול.
אם יש משהו שיכול להוציא אותי מדעתי הוא שאומרים עליי שאני מפונקת. אני יודעת בדיוק איך נראה ילד מפונק. אני מכירה שניים כאלה מקרוב. ג'ולי אחותי ואחי שהוא התאום שלה, מרק.
ברגעים האלה אני מבינים את אלה שמעשנים. כמה היה לי קל יותר אם הייתי מעשנת וסיגריה היתה מרגיעה אותי כעת. מצד שני, אף פעם לא האמנתי שהיא באמת מרגיעה, שלא לדבר על הריח הנוראי שלה. בלית ברירה אני חוזרת בפנים חתומות לחדר וממשיכה לעבוד בשתיקה.
?
כמה שאני מנסה לשכוח את מה שנאמר לי, המילים האלה מנקרות בראשי כל הזמן. למחרת, מר סילבר מכנס ישיבה קצרה בקשר לאיזה מוצר חדש וכל מנהלי המחלקות מוזמנים. אני יושבת הרחק מהמקום בו יושבים מר סילבר ומר גולד. כאשר מסתיימת הישיבה אני מתקשרת לשירלי. "יש לי ישיבה מחוץ למשרד. אחזור בעוד שעה וחצי. אני ממהרת ולכן אני מבקשת שתמסרי למר גולד שההסעה שלו מחכה לו בפינה הדרום מזרחית של צומת הרחובות."
ברור לי שהוא לא יבין על מה מדובר ואני תוהה אם אכן יגיע. הוא לא מאכזב ואני רואה אותו חוצה את הרחוב לעבר המונית של ג'ובי. "זה הוא," אני אומרת לג'ובי שממהר לצאת ולפתוח לו את הדלת. מר גולד מציץ לתוך המונית, רואה אותי ונכנס. "אני יכול להבין מה הסיפור שלך?" הוא אומר לי.
"הסיפור שלי הוא שאני מפונקת," אני יורה לעברו. לאורך כל הנסיעה אני לא אומרת מילה. הוא מביט דרך החלון מנסה להבין לאן אנחנו נוסעים. הוא לא ינחש לעולם. אני לא עומדת לתת לו ולו רמז קטן. נראה אותו קורא לי עוד פעם מפונקת!
אני בספק אם מר גולד היה פעם בשכונה ענייה כמו זו. אנחנו מגיעים לבית. הקירות החיצוניים שלו מעידים שהרבה זמן לא השקיעו בו. אני עולה בדילוגים במדרגות העץ המובילות לדלת הכניסה. אני שומעת את צעדיו של גולד מאחוריי.
"אני בבית!" אני קוראת בקול בשעה שאני פותחת את דלת הכניסה.
"לואיזה!" אני שומעת את קולה של אימי, "מה את עושה פה באמצע היום?"
"תכירי מאמא זה הבוס שלי מר גולד," אני אומרת לה.
אמא מנגבת את ידה בסינר ומושיטה את ידה ללחיצה. "נעים להכירך נטשה דיאמונד."
"ד"ר לביולוגיה נטשה דיאמונד," אני מדייקת את דבריה.
"נו באמת לואיזה, מתי הייתי פעם אחרונה מרצה באוניברסיטה," עונה לי אמא, "את התעודות השארתי ברוסיה," מספרת אמא לגולד.
"לואיזה, מה את עושה פה?" אני שומעת את קולי של אבי.
"הבאתי לכאן את הבוס שלי שטוען שאני מפונקת," אני מסבירה לו.
"אני בטוח שלא התכוונת לכך," אומר לו אבא, "אני איגור דיאומנד."
"נו לואיזה, אולי תספרי לבוס שלך שאבא שלך פרופסור לפיסיקה, שגם הוא השאיר את התואר שלו ברוסיה?" ממהרת אמא לאמר.
"אני לא מבינה על מה את כועסת מאמא. העובדה שהגעת למדינה חדשה שלא ידעת את שפתה לא לוקח ממך את מי שאת," אני אומרת לה.
"איזו ילדה יש לי. גם בתוך כל הקירות המתקלפים האלה היא לא מוותרת על התארים שלנו."
"אני יודעת שצחקו עליי בבית ספר," אני עונה, "שההורים שלי לא מבינים מילה באנגלית. זה עדיין לא עשה אותכם טיפשים בגלל זה. זו הסיבה שאני דואגת להזכיר לכם מי אתם. למרות שעכשיו אתם כבר מדברים אנגלית, ואפילו בלי שגיאות," אני אומרת להם.
"לואיזה תבואי לעזור לי לערוך את השולחן," אומרת לי אמא, "הרי לא יתכן שתבואו לכאן בשעת צהרייים ולא תאכלו, בעיקר כשאת יודעת שיש מלא אוכל."
אני ניגשת לעזור לאמא שלי ואבא מוביל את גולד לסלון הקטן של הוריי. אני עורכת את השולחן וניגשת לחמם את האוכל. "לואיזה, מדוע שמת רק ארבע צלחות?" שואלת אותי אמא, "שכחת את סבתא?"
"אני משאירה אותו פה וחוזרת לעבודה," אני לוחשת לה, "תקראו לג'ובי כשהוא ירצה לחזור לעבודה."
פטריק
אני יושב בסלון הקטן בבית הוריה של לואיז ומנסה להבין מדוע באמת הביאה אותי לכאן.
"אני לא יודע כמה זמן אתה מכיר את הילדה שלי. אפשר להגיד הרבה דברים על הקטנה הזו. היא פרחחית לא קטנה. כמובן שיש לזה סיבה. אבל מפונקת אי אפשר לאמר עליה. היא עובדת קשה למעננו וגם למען האחים שלה."
נטשה קוראת לנו לאכול. הסבתא מצטרפת לשולחן. אני שם לב שישנן רק ארבע צלחות על השולחן. אני רוצה לשאול מה קורה עם לואיז אבל רעש של התנעת אופנוע כבד מושך את תשומת ליבי.
"לואיז אמרה שאם אנחנו לא נשכנע אותך שהיא לא מפונקת, איש לא יוכל," אומרת נטשה , "בתאבון, תאכל האוכל מתקרר."
עם סיום הארוחה מוביל אותי אביה של לואיז שוב לסלון ושם מוגשים לנו קפה ועוגה."זו שאתה קורא לה מפונקת, באה פעם בשבוע עם סלים מלאים במצרכים ועוזרת לאשתי במטלות הבית."
הוא מפסיק את דבריו ומקרב אליי את הצלחת עם העוגיות. "אין דבר שישתווה לעוגיות מאפה בית," הוא אומר ומחייך אליי. אני שם לב שהוא רוצה להוסיף משהו, אבל עוצר בעדו.
"אתה מבין יש לי שלושה ילדים. ללואיז יש אח ואחות גדולים. הם תאומים. הם כל כך שונים ממנה. הכל בא להם בקלות, שלא כמוה. הן הצטיינו בלימודים, לא שלואיז לא. אבל הם לא עשו כלום עם מה שלמדו. שניהם מבזבזים את זמנם על שטויות. הבן כבר נשוי עם ילד, ויוליה הוא אומר ומצביע על תמונה של לואיז עם אחותה, היא מבזבזת את החיים שלה על שטויות".
אני מסתכל על התמונה וקופא. יוליה, היא אותה ג'ולי שמופיעה ברשימת הטלפונים שלי בין הנשים שנמצאות שם בשעה שאני מחפש למי מהן להתקשר כאשר אני זקוק לפורקן מהיר. פעם אחרונה שנפגשתי איתה, אמנם סעדתי איתה אבל באותו לילה לא עשיתי איתה דבר. לואיז כבר היתה עמוק במחשבות שלי.
"אני לא אספר לך הרבה על לואיז. אני לא יודע מה היא מרשה לספר ומה לא. רק דבר אחד בטוח, שהיא לא מפונקת."
"היא רבה איתי כל הזמן," אני אומר לו. אני לא יודע מה גורם לי להיות גלוי איתו.
"כנראה אתה מוצא חן בעיניה," אומרת הסבתא. רק עכשיו אני שם לב שהיא יושבת בכורסה ליד החלון. אני מביט בה בצפייה לשמוע את ההמשך אבל היא לא מוסיפה דבר. הסבתא קמה ממקומה, מתיישבת ליד הפסנתר, שגם בו לא הבחנתי קודם. מכל הנעימות שבעולם ממלאים את החדר צלילי הבלדה לאדליין אותה נעימה שאני בחרתי לנגן ביום של המסיבה.
"במסגרת התארים," אומרת נטשה, "חמותי היא פרופסור למוסיקה. כאן באמריקה היא רק מורה לפסנתר. את היצירה הזו נהגה סבתא לנגן לילדים לפני השינה. היא אהובה במיוחד על לואיז."
'אז זו הסיבה שהיא קמה ועזבה,' אני חושב לעצמי. אני שוקע רגע בהרהורים אבל חוזר מיד למציאות. מה שמטרידה אותי כעת היא העובדה שאני מאוהב בלואיז ואילו עם ג'ולי אחותה השתעשעתי מספר פעמים.
ואם לא די בכך ג'ולי נכנסת הביתה. "אני רעבה. מה יש לאכול? שמעתי שלואיז היתה פה אתמול ובישלה."
"את מוזמנת לקחת לעצמך צלחת," אומרת נטשה.
"מה קרה? כבר לא מקבלים שרות בבית הזה?" עונה ג'ולי.
"יש לנו אורח," עונה נטשה.
"אורח? למה לא אמרת," אומרת ג'ולי ומתקרבת אליי. היא מושיטה ידה. "נעים מאד אני.." אבל אז היא קופאת. "מה אתה עושה פה??"
"זה הבוס של לואיז. את מכירה אותו?" אומרת נטשה ונועצת בה מבט שמסביר בהחלט שהיא חושדת איזו סוג של היכרות יש בנינו. "לואיז יודעת?" היא פונה אליי.
"לא," אני עונה מיד, "לא היה לי מושג שהן אחיות."
"נראה שאתה לא מי שהיא חושבת," אומרת הסבתא, "ואולי אתה לא מי שאני חשבתי. את לואיז אי אפשר לשאול הרי, היא בעבודה."
אני רוצה לאמר לסבתא שהיא טועה ולואיז כאן, למרות שלא טרחה לשבת לאכול איתנו.
"איפה באמת לואיז?" אני שואל את איגור.
"לואיז בעבודה," הוא עונה לי.
"אבל…."אני מתחיל לאמר.
"היא הביאה אותך לפה וחזרה למשרד," הוא אומר לי, "מה לא מובן לך?"
"אני חושב שהגיע הזמן שגם אני אחזור למשרד," אני אומר לה.
"אני אתקשר לג'ובי," אומרת נטשה.
"אין צורך אני אזמין מונית," אני עונה.
"לא חבל? לואיז כבר שילמה לו על הנסיעה חזרה עבורך," היא אומרת, "וגם נתנה לו טיפ."
?
אני חוזר למשרד. השעה כבר מאוחרת ואני יורד לחניון לקחת את הרכב שלי. בכניסה לחניון אני מבחין באופנוע האימתני שעבר ליד חצר הבית בשעה שישבנו לאכול. "היא פה! אני חייב לדבר איתה."
אני עולה למעלה לחדרי במטרה לקחת את הכרטיס ולרדת לקומה שמונה עשרה. להפתעתי הדלת נפתחת בשמונה עשרה ומר סילבר נכנס. "מר גולד, מה אתה עושה פה? חשבתי שהלכת הביתה." הוא אומר לי.
"אני בדרך למשרד," אני משקר לו, "השארתי שם את התיק שלי." אני צריך להזהר כעת ואני מחליט לדחות את השיחה איתה למחר.
כאשר אני יורד חזרה לחניון האופנוע איננו.
ג'ולי
לפני שנמשיך את המשך הסיפור יש לי הרגשה שאתם לא מבינים איך זה שקיים שוני כזה בין לואיז לביני. אבא שלי טוען שכיוון שהכל בא לי בקלות, כיוון שמעולם לא הייתי צריכה להתאמץ, לא התאמצתי מספיק גם כדי לעשות עם עצמי משהו. בחרתי במסיבות, בגברים ובחיים הטובים. מרק, אחי התאום אמנם לא מתהולל כמוני, אבל גם הוא לא בדיוק מוצא את מקומו והוא עובד במסעדה על החוף.
אתם גם בטח תוהים למה התכוון אבי כשאמר שללואיז, למרות שהיא מוכשרת מאד, הכל הלך קשה יותר.
אז עכשיו אתם בטח מבולבלים עוד יותר.
לא סתם היא קיבלה את התואר פרחחית. היא תמיד היתה מין טום בוי שכזו. מין בת בן כזו. תמיד הבנים סבבו סביבה, העריצו אותה. לא רק בגלל שהיא יפיפיה מהממת, אלא גם בגלל שהיא מאד חכמה. אבל בלימודים היא לא כל כך השקיעה.
הורי שהם אנשים מאד משכילים היו מתוסכלים. היה להם ברור שהיא לא טיפשה, להפך היא אובחנה כמחוננת, ועדיין לא הצליחו להבין מה הבעיה. בגלל המצב הכלכלי הקשה של בבית ומגבלות השפה של הוריי, עבר זמן רב עד שלואיז אובחנה כסובלת מהפרעה רצינית של קשב וריכוז.
ייעצו להורי להכיר לה את המחשב. הם קיבלו המלצות על כל מיני תרגילים ועובדה שזה עזר. עד היום אפשר לראות אותה מקשקשת משהו בשעה שהיא מדברת כדי שתוכל להתרכז. פתאום היא הפכה לתלמידה המצטיינת של השכבה.
אני רוצה שתדעו שלמרות השוני בינינו אני אוהבת את אחותי אהבת נפש. מה שמחזיר אותי כעת למציאות. הגבר שכמה פעמים "ירדתי על ברכיי לפניו' הוא הבוס שלה. מי היה מאמין. אני לא יודעת מה הוא עושה פה, אבל… רגע! בהלה מזדחלת לליבי.
"פאפא," אני אומרת בקול רם כמעט בצעקה, "לואיז בסדר?"
"משום מה הבוס של אחותך," אומר אבא בהדגשה, "חושב שלואיז ילדה מפונקת."
אני לא מתאפקת ופורצת בצחוק. אבא מביט בי במבט כועס. "סליחה פאפא," אני אומרת מיד, "כנראה שאינך יודע אדוני מה זו ילדה מפונקת אם אתה חושב שלואיז כזו. היא הילדה הכי לא אנוכית, והכי לא מפונקת שאני מכירה. יש לה לב ענק. היא אמנם אחותי אבל הכי לא דומה לי בכלום." חשוב לי שהוא יבין את זה.
כעבור זמן לא רב קם פטריק, מודה על הארוחה ועוזב.
אני מרימה מיד טלפון ללואיז.
"לולי, בואי נפגש היום לקפה," אני אומרת לה.
"בשמחה," היא עונה לי, "מתי ואיפה?" היא שואלת.
"בואי נפגש ב"קפה דובדבן," אני אומרת לה, "נאמר עוד חצי שעה?"
?
אני מזמינה ללואיז את מנת הפסטה האהובה עליה. שבלולי פסטה שטובעים ברוטב פטריות, ולצידם סלט ירוק. היא מגיעה רכובה על האופנוע של מרק. אני לא מופתעת.
היא מחנה אותה בצד, ומסירה את הקסדה מעל ראשה. רעמת השיער הארוך שלה משתחררת לחופשי והיא מנערת את ראשה לצדדים כדי ששיערה יגלוש לאורך גבה.
יש לה תנועות חתוליות כאלה שתמיד מרגשות אותי. עם השנים אני רואה את השנוי שחל באחותי הקטנה, כאשר הנשיות שלה פרצה אחרי תקופה ארוכה בה הייתה בת בן כזו. היא יפיפיה מהממת וסקסית ברמות שגורמות לכל הגברים לעצור ולהביט בה. היא מבחינה בי מיד ומתקרבת אלי עם חיוך ענק.
"אחותי! התגעגעתי כל כך," היא אומרת לי, "למרות שהתראינו לפני.." האמת שאינני זוכרת מתי. הרי בפעמים שהיא באה לעזור בית ההורים אני בטח מתהוללת לי היכן שהוא.
"אני מתה מרעב," היא אומרת ומתיישבת מיד לאכול. היא לא רואה את מבטי הגברים שמופנים אליה. כמה היא שונה ממני. אני זו מחפשת כל הזמן תשומת לב גברית.
"שמעתי שהבוס שלך היה היום אצל ההורים," אני מתחילה את השיחה. אני כבר משתוקקת להיות אחריה.
"החצוף הזה חושב שאני מפונקת," היא אומרת, "אז החלטתי לחנך אותו."
"מה איכפת לך מה הבוס שלך חושב עליך," אני אומר לה ומרגישה את פעימות הלב שלי מתגברות. אני לא בטוחה שאני רוצה לשמוע את התשובה.
"אל תגלי לאף אחד," היא אומרת לי. אני נאנחת. אני כבר יודעת את התשובה. "נראה לי שאני קצת מאוהבת בו."
"אני חייבת לספר לך משהו," אני אומרת מיד. אני יודעת שאם לא עכשיו לא יהיה לי אומץ לספר לה. "את יודעת שאני לפעמים, איך אומר, יוצאת עם גברים סתם כך. כלומר, אנחנו יוצאים ו.." אני מחפשת איך לספר לה.
"נו באמת ג'ולי, אני לא תינוקת, אני מבינה את מה שאת מנסה לאמר. אז מה? זה מה שמתאים לך כעת. תהני לך," היא עונה, "הפסטה הזו מעולה, בעיקר כשלא אכלתי ארוחת צהריים. למה את לא אוכלת?"
"הייתי עם פטריק," אני אומרת.
