"את באה?" שואלת אותי מיכלי המזכירה של החברה. מיכלי היא זו שקיבלה את פני ביום הראשון ומיד התחברנו. ממנה למדתי שהרוב כאן הם גברים. אולי זו הסיבה שבין הבנות יש תחרותיות, מה שלא ברור לי. חבל שזה כך במקום שנהיה מאוחדות ותומכות אחת בשניה.
"לאן?" אני שואלת.
"איזה מזל ששאלת," היא עונה לי, "שכחתי כבר שאת חדשה פה. מרגיש לי שאת כאן מאז ומתמיד."
"אני אפילו לא חודש בארץ," אני עונה לה.
" יש כאן מסורת לחגוג את יום העצמאות יחד. השנה מצפה לנו משחק ביערות הכרמל. בבקשה תגידי שאת באה. פליז," היא אומרת ותולה בי מבט מתחנן.
"אשמח לבוא. אין לי תכניות. אני עדיין מתאקלמת פה," אני עונה לה. אמנם המשפחה של אמא הזמינה אותי אבל ממש אין לי חשק לבלות איתם ולהסביר מה קרה בין הורי ומדוע נפרדו.
" יש!!!" היא קוראת בשמחה, "סוף כל סוף תהיה לך הזדמנות להבין מי נגד מי פה. ראי הוזהרת."
אני כבר מתחילה להבין שיהיה מעניין. "הוראות מיוחדות לפני שאני צוללת לתוך המחשב?" אני שואלת.
" אני רושמת אותך," אומרת מיכלי, "צלילה נעימה."
אני מתחילה את יום העבודה במרץ, אבל המילה "צלילה" צפה ועולה מולי. כמה אהבתי את הנסיעות המשפחתיות שלנו לקריביים. ביחוד את הרגעים שאבא ואני היינו יוצאים לבד לצלילה. רגעים שאבא היה רק שלי. אחר כך הוא ואמא נפרדו ודורה נכנסה לחייו, או אולי יותר נכון בגלל שהיא נכנסה לחייו. ומאז הנסיעות לא היו אותו דבר, לא היו יותר צלילות משותפות כי הוא נשאר איתה על החוף, ואחר כך גם הנסיעות פסקו.
"כשתהיי בישראל," אמרה לי אמא, "תרדי לאילת לצלול. את יודעת ששם הכרתי את אבא שלך, כשעוד היה נורמלי?"
אני כבר לא מרוכזת וגולשת לחפש מידע על אתרי הצלילה באילת. אני מוצאת תמונה שבה דגים בצבעים מרהיבים שצולמה שם מתחת למים על ידי צוללן והופכת אותה לשומר המסך שלי. כעת אני שוב חוזרת לעבודה. בפינת המסך מופיעה הודעה ממיכלי: "את רשומה. צרפתי לך פרטים."
אני לא מתעכבת לקרוא ומסיימת את המשימות שהוטלו עליי, שולחת אותן ומתחילה משימה חדשה.
"וואו מיכאלה, איזו זריזות," אומר לי מנהל הפרויקט דניאל, "את משאירה את כולנו מאחור עם קצב העבודה שלך. מותר לך לצאת להפסקת קפה מידי פעם."
אני מחייכת לעצמי. לו ידע כמה לא מרוכזת הייתי. "זה רק עניין של סדר ואירגון בעבודה," אני אומרת לו.
"האמת שאת צודקת. אנחנו כל כך לא מאורגנים. אולי כשתתפני נשב ונדבר על הצעות ייעול," אומר לי דניאל.
אני מאושרת. אחרי זמן כל כך קצר הוא כבר מבחין ביכולות שלי וזה אומר שאוכל להתקדם כאן כמו שאני רוצה. אני מביטה סביבי ורואה שגונן מתקשה במשהו. אני ניגשת אליו ושואלת אם אני יכולה לעזור. "לפעמים כשחושבים יחד עולים דברים שלא ראית לבד," אני אומרת לו.
"אני אשמח לעזרה אם את פנויה," עונה לי גונן, "את ממש צודקת. אני מרגיש שאני מסתובב סביב הזנב ובטוח יש משהו שאני מפספס."
אנחנו יושבים יחד והוא מסביר לי את השלבים בקול, ואז תוך כדי הסבר הוא מבין איפה טעה. "תודה מיכאלה," הוא אומר לי.
"על מה?" אני עונה לו, "הרי זה אתה שפתרת את הבעיה." הוא מחייך אליי ובלי מילים אומר לי שאם לא הייתי מדברת איתו הוא כנראה היה עדיין רץ סביב זנבו.
ערב יום העצמאות
עוד מעט יסתיים יום הזכרון. כולם כבר מרוכזים על הדשא מול המסכים הגדולים שבהם ישודר סיום טקס יום הזיכרון ותחילת חגיגות יום העצמאות. אני בוחרת לי פינה מוסתרת. זו הפעם הראשונה בחיי שאני מציינת את היום הזה בארץ. או אם לדייק הפעם הראשונה שאני זוכרת. אמנם כל שנה צפינו בטקס בביתנו המרווח בקליפורניה, אבל זה לא אותו דבר.
אני נזכרת בסיפורים של סבתא על היום ההוא של הכרזת הקמת המדינה, על הריקודים ברחובות תל אביב, ומתקשה להאמין שפעם כל זה לא היה קיים. גם כל הסיפורים שלה על הפלמ"ח נראים לי סיפורי אגדה.
אני שוקעת במחשבות ומתעוררת מהן רק כאשר נשמעים הזיקוקים ממסכי הטלוויזיה. "מיכאלה?" אומרת לי מיכלי , "חיפשתי אותך בכל מקום. את בסדר?"
"בטח," אני עונה לה ולא משתפת אותה במה שעבר עליי. כי מה יש לשתף בעצם?
ואז בבת אחת משתנה האווירה ומתחילים לחגוג. אני, שלא רגילה לזה, עומדת המומה מהמעבר הזה שבין אבל לשמחה. "במותם ציוו לנו את החיים" מהדהדות המילים באזניי.
למול עיניי נדלקים בזה אחר זה המנגלים וריח הבשר הניצלה על האש נישא באוויר.
"אחרי האוכל אנחנו מתחילים בפעילות," אומרת לי מיכלי, "עוד מעט תהיה הגרלה של הקבוצות. אני מקווה שניהיה יחד."
"חסר לך שלא," אני אומרת ספק בצחוק ספק ברצינות.
אני מצטרפת לקבוצת הבנים שאני עובדת איתם והם מפנקים אותי ודואגים לי לצלחת עמוסה בכל טוב, לא לפני שהם מבררים מה אני אוהבת לאכול. "כיף לראות לשם שינוי בחורה שאוהבת לאכול הכל. רק שלא תתקלקלי לנו פה ותהפכי לצמחונית או חס וחלילה טבעונית."
"אין סיכוי," אני עונה להם ונוגסת בשיפוד העסיסי.
"אני צריכה לחלק את הכרטיסים של הקבוצות," אומרת מיכלי וניגשת לקחת אותם. היא חוזרת ומגישה לי מעטפה סגורה. "אסור לפתוח אותה כעת," היא אומרת לי "רק בעשר בלילה."
בשעה עשר בדיוק נשמע קול הגונג ואני פותחת לאיטי את המעטפה. בתוך המעטפה מונח כרטיס בצבע כחול. אני מתאכזבת לראות שדניאל וגונן בקבוצה הירוקה, והם מתאכזבים לראות שיש איתן שתי בנות מקומה שבע. דניאל לא מסתיר את מורת רוחו גם בשעה שאחת מהן מתקרבת. היא לא מסתכלת כלל לעברו ונועצת מבט בכרטיס הכחול שבידי.
"נראה לך שאתן לך להיות איתו," היא אומרת בכעס, חוטפת ממני את הכרטיס ומשליכה את שלה לריצפה, "את מוזמנת להרים אותו." אני דווקא שמחה להיות בקבוצה הירוקה, ולא טורחת בגלל לשאול מי זה "הוא."
"תדעי לך שהיא נדחפה ראשונה. אני הייתי עושה אותו הדבר," אומר לי בחורה ג'ינג'ית.
"מה שתאמרי," אני אומרת לה בקול אדיש, "מה שתאמרי."
המשחק מתחיל ולפי ההוראות אנחנו צריכים להתחיל בתחנה מספר שמונה.
מכירים את החידה עם האינדיאני הזאב, הכבש השעיר והכרוב? אז זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות כעת. לכל אחד תפקיד משלו ואנחנו צריכים לחצות את האגם כך שהזאב לא ישאר עם הכבש, שלא ישאר עם הכרוב. דניאל לוקח על עצמו להיות האינדיאני ותוך זמן קצר כולנו נמצאים בצד השני של האגם. מסתבר שהג'ינג'ית, מיטל, לא כל כך מבינה מה אנחנו עושים וזה ממש מעצבן אותה שהיא אתנו. היא הולכת אחרינו בפנים חמוצות.
"תראי מיטל, הקבוצה הזו הולכת לשחק יחד כל הלילה," אני אומרת לה, "יש לך ברירה להיות חמוצה כל הערב, או להתחיל ליהנות אתנו. נראה לי שאנחנו הולכים לנצח את המשחק הזה בקלי קלות," אני אומרת למרות שאין לי באמת מושג מה יהיה הלאה.
"אני מציעה שנסתיר את הסירה," אני אומרת, "כך שלאיש לא יהיה מושג שבצענו את המשימה. מה שנקרא להרדים את האוייב."
עכשיו אני רואה שמיטל כבר מתחילה לחייך. "את דווקא די חכמה," היא אומרת לי.
עכשיו משחצינו את הנהר אנחנו מקבלים משימה למצוא פתק שנמצא במרחק מספר הפעמים שלקח לנו לחצות כולנו את הנהר כפול שתיים. "פעמיים שבע," אומר גונן. הבעיה היא שלא מצויין לאיזה צד עלינו ללכת.
"אנחנו ארבעה," אומר דניאל, "אם כל אחד ילך לכיוון אחר נחסוך זמן."
"אני לא הולכת לבד בחושך. תשכחו את זה," אומרת מיטל.
"בכל מקרה יש רק שלושה כיוונים כי מאחורינו יש מים," אני מתקנת אותו, "מיטל ואני נלך שמאלה."
תוך זמן קצר גונן שולח הודעה לכולם ללכת ישר כיוון שהרמז בידו. הפעם זה תרגיל בחשבון, עם ציורים במקום מספרים, ועם הרבה התחכמויות. אנחנו אנשי המחשבים מיומנים היטב במשחקים האלה. אני רואה שמיטל לא מבינה בדיוק ולוקח לה זמן לחשוב, לכן אני פותרת בקול את התרגיל, ושואלת לבסוף: "נראה לך שאני צודקת?"
"מפיך זה נשמע כל כך קל והגיוני," היא אומרת ולוחשת לי: "לא הייתי מצליחה לפתור אותו לבד."
עכשיו שהפתרון הוא שלושים זה בדיוק מספר הפסיעות שאנחנו צריכים לעשות לאורך השביל.
הפעם יש לנו משימה שקשורה לאופנה. "איזה מזל שאת איתנו," אני אומרת למיטל, כאילו שאני לא מכירה את טובי המעצבים בעולם, "המשימה הזו שלך."
"אל תחשבי שלא קלטתי אותך. אמנם במתמטיקה אני לא טובה, אבל אני לא טיפשה," היא אומרת.
"מה פתאום טיפשה?" אני עונה לה, "פשוט חשבתי שתהני ממנה. קדימה."
תוך דקות ספורות המשימה הזו מושלמת וכל פרטי הלבוש והאביזרים נמצאים ליד שם המעצב שלהם. אנחנו מכניסים גם את המידע הזה לטבלט שרושם את פתרון החידות שלנו, וממשיכים.
תוך עשרים דקות פיצחנו שלוש משימות נוספות. המשימה האחרונה מחזירה אותנו למלון. כיוון שאנחנו שולחים את התשובות דרך הטבלט, אין מי שמחכה לנו בנקודת הסיום.
"בואו לחדר שלי," אומר דניאל, "הוא בקומה העליונה ומאד מרווח." אנחנו עושים כדבריו, מזמינים לנו פינוקים בשרות חדרים וממתינים. שום הודעה לא עולה בחדר הצ'אט של המשרד. אנחנו מזמינים סרט מצחיק וצופים בו עד סופו.
רק כאשר נראות הכותרות של סוף הסרט על המסך מתחיל חדר הצ'אט להאיר באורות המסמנים שמנהלי הקבוצה נוכחים.
דניאל משתהה.
"נראה לך שזכינו באחד המקומות הראשונים?" שואלת מיטל.
"במקום הראשון יקירתי," הוא עונה לה.
"איזה בטחון יש לך," אומרת מיטל.
"זה לא עניין של בטחון," עונה לה דניאל, "יש הודעה על המסך: הקבוצה הירוקה הגיעה ראשונה. היא סיימה את המשימה, כמה סימבולי, בשבעים דקות. במקום השני זכתה הקבוצה הכחולה, ובשלישי הכתומה."
"אז נצחנו את הנסיך," אומר דניאל בתחושת נצחון.
"הנסיך?" אני שואלת.
"אחד השותפים בחברה. הוא הבן של הבעלים," הוא מסביר לי.
אנחנו יורדים למטה, אחר שהתקלחנו, למסיבה המתוכננת עד אור הבוקר. שרון, זו שחטפה ממני את הכרטיס הכחול באה מולי ואומרת בקול רם: "החדשה הזו חטפה לי את הכרטיס, היא היתה צריכה להיות עם הכחולים."
"מה קרה שרון, הקסם שלך לא עבד על הנסיך?" שואלת אותה מיטל בלעג.
"לו רק היית רוצה הוא היה אצלי בכיס הקטן," עונה שרון וכולם מחניקים חיוך. גם אני.
"מה את בכלל מבינה?" היא אומרת לי בכעס.
"האמת שעד עכשיו לא ידעתי מי הוא הנסיך," אני עונה לה, "אבל אני מניחה שהוא הגבר שעומד מאחוריך."
שרון כולה מאדימה.
"האמת," אומר רן הנסיך המדובר, "שעקבתי אחרי הביצועים שלך מיכאלה ורציתי שתהיי בצוות שלי. הייתי סקרן לראות אותך במשחק. אבל כמובן שזו לא היתה בחירה הוגנת והצדק נעשה, איך לא על ידי זו. מה שמה?"
שרון מסתלקת מהמקום בכעס, לא לפני שהיא מביטה בי במבט עם רצח בעיניים. אני מביטה בה חזרה במבט שאומר: "מה את רוצה ממני, אני לא קשורה לענין."
אנחנו מתקרבים לרחבת הריקודים ואני כבר מתחילה לנוע לקצב המוסיקה. מזמן לא רקדתי. אני אוהבת כל כך לרקוד וזה מאד חסר לי. אמנם אני לא רגילה למוסיקה הים תיכונית, אבל מוסיקה זו מוסיקה והגוף שלי מיד מגיב. הבנים מהמחלקה מתלהבים לראות אותי ורוקדים לידי בהתלהבות.
בלי שום התראה מראש יש פתאום נפילה של החשמל. אנחנו עומדים דקות ארוכות בחושך ונראה שהחשמל לא עומד לחזור. עובדי המקום לוקחים יוזמה ומדליקים נרות מסביב.
"שאלתי את בעל המקום והוא אמר שזו נפילת חשמל אזורית ויקח זמן לתקן אותה," אומר לי רן, "בואי נלך קצת לטייל בחוץ."
אני מסתכלת עליו ומתלבטת.
"אני מבטיח להתנהג יפה," הוא אומר לי.
אני מתרצה והולכת איתו. אנחנו יורדים בשביל שמקושט בנרות והוא מוביל אותי למקום שצופים ממנו על הים. "תראי את אוניות חיל הים המקושטות," הוא אומר לי." תראי את הדגלים והאורות מסביב."
אנחנו יורדים לחניון הוא מוציא מהרכב שתי שמיכות ומושיט לי יד שאבוא איתו. הוא פורש שמיכה אחת על הדשא ובשניה מכסה אותי. בלי לחשוב הרבה אני זזה ומציעה לו להתכסות בה גם.
אנחנו יושבים ומדברים שעות. החשמל כבר חזר מזמן, וגם המוסיקה כבר הפכה למוסיקת ריקודים שקטה.
"אני מאד מתרשם מהביצועים שלך בעבודה," הוא אומר לי פתאום.
אני בטוחה שהוא סתם מחמיא לי ושואלת אותו: "באמת, ממה למשל?"
הוא מונה שורה ארוכה של דברים שעשיתי. אני מביטה בו מופתעת. "לא סתם רציתי אותך בקבוצה שלי. רציתי להכיר אותך בלי שאחרים ידעו," הוא אומר, "לשמחתי היתה הפסקת החשמל ויכולתי לחמוק אתך החוצה."
אני מסתכלת בו במבט שגורם לו מיד לומר: "לא אני אחראי להפסקת החשמל, נשבע לך."
"את סומכת עלי?" הוא שואל פתאום.
"כן," אני עונה לו ומנסה להבין למה הוא שואל.
"יש לי הצעה מטורפת. בואי איתי לאילת .אני רוצה שתכירי מישהו," הוא אומר לי. "כל יום עצמאות בבוקר אני נוסע לסבא וסבתא ל"ארוחת צהריים של הקמת המדינה," כך קוראת לזה סבתא. אחר כך היא מספרת לי שוב על איך רקדו בחוצות תל אביב עם היוודע תוצאות ההצבעה באו"ם."
בחוץ עדיין חושך והכבישים עדיין לא עמוסים. הוא סוחט את הגז ודוהר לכיוון אילת. אנחנו מגיעים הרבה אחרי הזריחה, וקרני השמש מרצדות מעל פני המים. נשמתי נעתקת למראה המים הכחולים.
אנחנו נכנסים לבית של הסבתא. הכניסה חשוכה מעט הסבתא מקבלת את פנינו בשמחה, אבל לא מדליקה את האור אלא מובילה אותנו לכיוון המרפסת.
"רן אף פעם לא הביא לכן בחורה," היא מגלה לי, "זה אומר שאני יכולה כבר לתפור שמלה?" היא שואלת.
"אני מבטיח לך שתדעי כשיגיע הזמן," עונה לה רן ומחבק את כתפי. אנחנו יוצאים למרפסת הצופה על המפרץ. "אחרי הארוחה אני רוצה לקחת אותך לצלילה," הוא אומר לי ואני מרגישה את הפרפרים בבטן.
אנחנו מתיישבים ואני רואה שהסבתא מסתכלת עליי בסקרנות רבה. אני מבינה שהיא לא רגילה שרן בא לכאן עם מישהי, אבל בכל זאת יש משהו במבט שלה. "את כל כך מוכרת לי," היא אומרת לבסוף.
"גדלתי בארה"ב מאז שאני בת חצי שנה," אני אומרת לה, "וחזרתי לארץ רק לפני זמן לא רב."
"שווין, בסדר," היא אומרת, "בואי אספר לך איך קיבלנו את השמועה על ההצבעה."
אני יושבת ומקשיבה לה מוקסמת. אני שמה לב שרן מסתכל עליי אבל כולי מרוכזת בסיפור שלה. אני מכירה אותו כל כך טוב. כל שנה אני שומעת אותו מסבתא שלי.
"אני לא מאמינה," היא אומרת פתאום וקמה. היא ניגשת למזנון בסלון וחוזרת עם שקית חומה ובה תמונות ישנות. "בטח שאני מכירה אותך!" היא קוראת בשמחה. היא שולפת תמונה של אנשים רוקדים במעגלים. "הנה זו אני, וזו את." היא אומרת לי. "את הנכדה של גיטל. ביום ההוא שקמה המדינה נשבעו שנקשור את גורלנו אחת בשניה. לשתינו נולדו בנות, וחשבנו שזה לא יקרה ועכשיו הנה את והנכד שלי עומדים להקים בית בישראל.
אני נבוכה. הרי רק אתמול באמת הכרנו, אבל רן מחייך אליי ואומר לי: "שבעים שנה הן חיכו לרגע הזה. ברוך בואך הביתה."
אחרי הארוחה הוא לוקח אותי לצלילה כפי שהבטיח. הוא כבר יודע שאני אוהבת גם לצלול. ושם מתחת למים הכחולים, כשרק הוא ואני קיימים, אני קוראת בעיניו מילות אהבה.
בר אבידן
מאמינה באהבה