בר אבידן -מאמינה באהבה

אבירי הנסיכה 3 – הבלדה לאדליין

פטריק

רגע לפני שאני סוגר את המחשב אני נכנס לחדרי הצ'אט של החברה. לא יודע מה משך אותי לשם. כל החדרים ריקים. רק אור אחד מהבהב. האור של לואיז.

לרגע אני חושב שהיא עדיין במשרד, אבל מתברר שהיא עובדת מהבית. אני מנהל איתה שיחה קלילה. כל כך לא מתאים לי. אני נסחף אחריה, והיא מצידה עושה הכל כדי לא להתפרץ.

אני רוצה לשבח אותה על כך אבל אני מאופק. אני מרגיש קרוב אליה, ולכן צריך להיזהר.

אני מחליט להזמין את ג’ולי.

"אני בא לאסוף אותך," אני אומר לה. לא שואל, קובע עובדה. אני יודע שהיא תמיד זמינה, למרות שהיא משחקת כאילו שהיא לא.

אני הולך לאכול איתה ארוחת ערב באיטלקית ליד הנהר. מסעדת גורמה משובחת, לא יקרה יתר על המידה. אני יודע שבסיומה היא תתרצה ותענג אותי. היא יודעת מה לעשות. יש לה גוף מושלם וניסיון לא קטן עם גברים.

יש בה את הצורך הזה להזמין את המנה הכי יקרה, כאילו להראות למלצרית מה היא שווה בעיניי.

אני מנסה לנהל איתה שיחה קלילה, שהופכת עד מהרה לשיחה רדודה העוסקת בעיקר ברכילות על סלבס. אין בשיחה הזה משהו שונה מהעבר. אני מבין שזו לא היא שנעשתה שטחית פתאום, אלא אני שהשתנתי.

אני מרגיש פתאום תשוש. "נהנית מהארוחה?" אני שואל אותה.

"היא היתה בסדר," היא אומרת לי בקול של חתולה מפונקת.

המחשבות שלי נודדות לחתלתולה אחרת. אני יודע שאף אחת לא תוכל למחוק את המחשבות שלי עליה. גם לא ג’ולי.

"עבר עליי יום ארוך היום," אני אומר לג’ולי, "לאיפה תרצי שאסיע אותך?"

"אתה רוצה לאמר לי שקיבלתי ארוחה מפוארת בלי הקינוח שאחרי?"

"כיוון שאת הקינוח את אמורה היית להגיש, אז הרווחת," אני עונה לה.

"יש לך מישהי אחרת?" היא שואלת. האמת שכן, אני רוצה לענות לה אבל שותק.

אני מוריד אותה בכתובת שהיא מבקשת. אני יודע שאין זו הדירה שלה. בכלל לא איכפת לי שגבר אחר יהנה ממה שיש לה להעניק.

אני חוזר הביתה ותוך זה קצר נרדם.

*

למחרת אנחנו יושבים בישיבה עם האורחים מצרפת.

אני לא יכול שלא להתפעל ממר סילבר. הצורה שהוא מנהל את הישיבה איתם מלמדת אותי הרבה עליו. פניו חתומות ואיש מהם לא יכול לנחש מה עובר לו בראש. אני רואה את המבטים שהם מגניבים ביניהם. הם נראים לי קצת חסרי בטחון. אין ספק שידו על העליונה.

ואז הוא מפתיע אותי, ומזמן את לואיז.

אני חושב לעצמי איך הם יגיבו שיראו את הפרחחית הזו נכנסת. אבל כשהדלת נפתחת אני נשאר חסר מילים.


"בונז'ור'" היא אומרת להם במבטא צרפתי מושלם, " אני לואיז. נעים להכירכם."


"איזו הפתעה," אומר פייר, "את צרפתייה מדמואזל?"


"לא," היא עונה לו, "אני אוהבת ללמוד שפות."

אין ספק שהם מתרשמים ממנה. איך לא?

היא לבושה שמלה שחורה שאורכה מעט מעל הברך. היא בהחלט מדגישה את גופה המושלם. היא חוגרת חגורה אדומה, וסניקרס אדומים. היא מהממת הפרחחית הזו.


כמובן שאני לא מראה לה כמה אני מופתע מההופעה שלה, אלא רק נד בראשי לשלום.


לואיז מסבירה להם על מוצר מסויים, כזה שאינו קשור למחלקה שלה. היא מגלה בקיאות רבה. אני מתפלא מדוע בחר מר סילבר בה ולא במנהל הקבוצה שמפתחת את המוצר.


הצרפתיים שואלים אותה לעיתים שאלות בצרפתית. לשמחתי אני מבין את הנאמר. לואיז מקפידה לחזור על השאלה באנגלית ולענות עליה באנגלית.

"נלך לשתות קפה?" שואל אותם בצרפתית מר סילבר.  הצרפתים מופתעים, נבוכים מעט, אבל שומרים על ארשת פנים רצינית.


"את מצטרפת אלינו לואיז?" שואל מר סילבר.


"נראה לך?" היא עונה לו. שוב חוזרת להיות הפרחחית, "יש לי מלא עבודה."

"היה נעים להכירכם," היא אומרת לצרפתים, "מקווה שתעשו עסקים עם חברתנו." היא מחייכת אליהם את חיוכה המתוק .

"מר סילבר, מר גולד," היא אומרת לנו, נדה בראשה ויוצאת מהחדר בסערה, משאירה אחריה שובל של הבושם העדין שהתיזה עליה.

"אישה מיוחדת," אומר אחד הצרפתים שלא קלטתי את שמו.


"אחת במינה," עונה מר סילבר.


אנחנו יוצאים מחדר הישיבות ועוברים ליד חדרו של מנהל המכירות סטפן. "תכירו זה סטפן הוא איש המשא ומתן שלנו. אם יש לכם שאלות אני בטוח שישמח לענות לכם ," אומר מר סילבר.


"סטפן רד איתם למסעדה למטה," הוא אומר לו, "אנחנו נצטרף בקרוב."


"אתה עסוק?" שואל אותי מר סילבר.


"זמני שלך," אני עונה לו.


"אם כך בוא נערוך ביקור קצר אצל הפרחחית," הוא אומר לי ומחייך.


הפעם אני יכול כבר להשתמש לבד בכרטיס הזיהוי שלי. "ברוך בואך לשמונה עשרה," כותב לי המחשב וגורם לי לחייך.


"תמשיכו לסרוק את ערוץ ארבע עשרה. אני לא אוהבת מה שקורה שם," אומרת לואיז לחבריה.


"אז אולי תסרקי אותו בעצמך," רוטן אלכסנדר, "או אולי את פשוט רוצה להרשים את 'ההנהלה.' "


"על מה אתה מדבר? מה הקשר ל'הנהלה' עכשיו? זה היום שלך בחודש שאתה כועס על כולם? חשבתי שאצל גברים זה לא קורה," היא יורה לעברו.

"כאילו שאת לא יודעת שהמנהלים פה," הוא מסנן לעברה. היא עוקבת אחרי מבטו ורואה אותנו.


"תן לי לחדש לך אלכסנדר. מה שאמרו על זה שלנשים יש עיניים בגב הוא לא נכון. ואם כן, זה רק לגבי אמהות ומורות, ואני לא כזו ולא כזו. חוץ מזה יש עליי אזניות שחוסמות רעשים ומחוברות רק אליכם. אז מצטערת לאכזב אותך, לא ידעתי ש'ההנהלה' כאן. מה גם שהם אמורים לשתות קפה עם לקוחות פוטנציאלים," היא עונה לו.


היא מכבה את האזניות, מורידה אותן מאזניה, ונותנת להן להשמט על צווארה. "אני יכולה לעזור לכם?" היא פונה אלינו.


"אני צריך כמה דקות מזמנך לואיז," אומר לה מר סילבר.


"ערוץ ארבע עשרה חברים," היא אומרת ופונה ללכת למשרדה.

אני מסתכל על המשרד המפואר שלה.

שולחן עץ עתיק גדול, כסא מנהלים, קירות צבועים בצבע רך ועליהן תמונות נוף יפיפיות. על הקיר מול שולחנה מערכת של חמישה מסכים.  המחשב עצמו מוסתר בתוך השולחן. אם מתקרבים אליו, מגלים שהוא נמצא מתחת לזכוכית במרכז השולחן. מאחורי שולחנה יש ארונית שדלתותיה לא גלויות לעין. שם אני מניח שהיא שומרת את התיקים.


היא ניגשת למקרר, מוציאה שני בקבוקי מים קרים ומניחה לפנינו. "אני מקשיבה," היא אומרת ומתיישבת על כסא המנהלים הגדול שלה.


"אני מקשיב לך," אומר מר סילבר, "רוצה לשמוע את התרשמותך."


"אם אתה שואל את דעתי הכנה," היא עונה לו, "הם רוצים לדוג מאתנו מידע. השמועה שיש לנו משהו לוהט הגיע אליהם. הם לא יודו בזה. תן להם להתבשל. הם חושבים שיוכלו להגיע לזה דרכי. אין לך מה לדאוג בנושא. שפתיי חתומות. אם יצרו איתי קשר אני אדווח לך כמובן. בינתיים לך לשתות איתם ותן להם להבין כמה אתה מעוניין למכור להם את הסחורה שלנו."


"אם יש להם מידע כלשהו על אבירי הנסיכה," היא מוסיפה אחרי שתיקה קצרה, "הם יפלטו אותו, זה מה שאני מרגישה."


"אבירי הנסיכה זה המהלכים שלנו פה בשמונה עשרה," היא מסבירה לי.


אני מחניק חיוך. "אמרת שאת לא נסיכה", אני לא מתאפק ואומר.


"אתה תמיד חייב להתווכח איתי," היא אומרת.

"סליחה??" אני אומר לה בכעס, אבל אז קולט שעיניה נעוצות במסך, והמילים שלה לא היו מכוונות אליי. 

"אמרתי לכם שיש פעילת בערוץ ארבע עשרה. הלוואי והייתי טועה," היא אומרת אחרי שהיא מרכיבה את האזניות שלה. "קדימה, אתם יודעים מה לעשות."

גם מר סילבר וגם אני נועצים מבטים במספרים שרצים לנגד עינינו כמו תולעים שאוכלות אחת את השניה.


"אתם רואים כמה זה קל כשאתם מוכנים?" היא מדברת לצוות שלה, "צריך להקשיב לכל אחד. זו לא חייב להיות רק כשאני מרגישה משהו. זה נכון לגבי כל אחד מכם. לזה קוראים עבודת צוות. בניגוד לאחרים, אנחנו חייבים לעבוד כאן כיחידה אחת. תודה אלכסנדר, לא היינו משתלטים על זה כל כך מהר בלעדיך."

ברור לי שהאמירה הזו באה לסתום לו את הפה. הרי יכלה לנזוף בו על שלא הקשיב לה. אבל לא. היא מתנהלת איתו בחוכמה.


כבר ידוע לי שהוא מאוהב בה. והיא? או שהיא שחקנית מעולה, או שבאמת היא לא בכיוון בכלל.

כמה שהיא נראית מעופפת לפעמים, היא מתגלה לי היום באור אחר. רצינית יותר. מחושבת מאד.


אני מתנער מהמחשבות האלה. מה זה ענייני בכלל.

לואיז דיאמונד

לואיז

אני תוהה מדוע הגיע מר סילבר למחלקה שלי. הביקורים התכופים האלה לאחרונה מכניסים בי חוסר שקט. פתאום הוא רוצה להתייעץ איתי בכל דבר. הוא כמובן משייך את זה לרצונו של מר גולד, אבל זה הרי בקושי מכיר אותי.

"ברשותכם אני אמשיך בעבודתי," אני אומרת להם, "בהצלחה עם הצרפתים."

"ראית איך היא סילקה אותנו באלגנטיות?" אומר מר סילבר, "פרחחית."

הכינוי הזה מתחיל להימאס עליי. "אם יורשה לי מר סילבר, כדי שאלמד, מה במעשיי היום גורם לך לקרוא לי פרחחית?"

"לואיז את יודעת שאת.. נו…" הוא אומר. כמובן שאינו מוצא מילה כי אין לו דבר רע לומר עליי!

"תאמר להם שאתה לא שולט בצרפתית פרט לכמה מילים," אני אומרת לו, "תן להם לפטפט חופשי בשפתם. אני מבינה ששניכם שולטים בשפה."

"ולמה שלא תבואי גם," שואל אותי פתאום מר גולד.


"אז בנוסף לפקידת כח אדם אני גם… בעצם מה?" אני שואלת.


הוא מעיף בי מבט זועף. "כל דבר צריך להסביר לך?"


"שכחת שאני אשת מחשבים?" אני עונה לו, "כך עובד המוח שלנו. הכל צריך להיות הגיוני."


"ואיך את מסבירה את זה שאת מתווכחת כל הזמן?" הוא שואל.


"אתה באמת חושב שאני לא מתווכחת גם עם המחשב?" אני עונה לו, "הרי הוא מכונה, לפעמים גם הוא עושה שטויות. זה מצחיק אותך אני מבינה," אני אומרת למראה הגיחוך שעל פניו.

"את בלתי אפשרית," הוא אומר לי.

"אתה לא שם לב בכלל, שאתה מתחיל," אני אומרת ועוזבת אותו המום.


אני ניגשת לעובדים ומשוחחת עם כל אחד, בודקת אם מישהו מהם צריך עזרה. אני שומעת את הדלת נסגרת בשקט בשעה שהם עוזבים את האולם. רק אז אני משחררת את האוויר שהיה כלוא בי. מה הוא חושב לעצמו. אמנם הוא הבוס אבל אני אומרת לכם שהרבה פעמים זה הוא שמתגרה בי, ואני זו שצריכה לספור.


האמת שאני סקרנית לשמוע מה מדברים הצרפתים. יש לי תחושת בטן שהם משחקים אתנו. אבל בגלל המשחק המטופש הזה בינינו אני עכשיו כאן. נותר לי רק לנחש.

אם אני צודקת אז יש סיכוי שהם ינסו להכנס למערכת שלנו. אני קוראת לאלכסנדר לחדרי.

"אל תשאל אותי למה, אבל יש לי הרגשה שתהיה חדירה הלילה למערכת בניסיון לדלות נתונים. אני רוצה שנכין להם הפתעה. סוסים טרויאנים, אבל לא מהסוג הרגיל."

"אני מבין שיש לך רעיון," אומר אלכס.


"כן," אני אומרת לו בחיוך.


"קחו לכם הפסקת צהריים גדולה," אני אומרת למתכנתים, "הלילה יהיה כאן מעניין ואני רוצה אתכם איתי."

*

הערה יורד ואנחנו עדיין במשרד בהמתנה.

אני מעיפה מבט לעבר חלון הצ'אט שנפתח לי בתחתית המסך.


פטריק גולד: שוב עובדת מהבית?

לואיז דיאמונד: זה לא קורה כל יום.

לואיז דיאמונד: עדיין במשרד?

פטריק גולד: כן

אני ניגשת למשרדי ומחייגת אליו. "אל תכתוב לי יותר. אני במשרד. אתה מוזמן לבקר."


כעבור דקות ספורות נפתחת הדלת. אני מעיפה מבטי ורואה את גולד. "אני שמחה שלא שאלת שאלות ובאת. מישהו, ואני מהמרת שאלה הצרפתים שלך, מנסה לחדור למערכת." 

אני ניגשת ללוח ומציירת עיגול, סביבו עוד אחד וכך עד שישנם ארבעה עיגולים אחד בתוך השני. "באמצע זו התוכנה שלנו. המעגל החיצוני הוא המעגל של הפולש. התוכנה מאד מוגנת, וסביבה שתלתי תכנת סרק שלמעשה לא מפעילה כלום. מה שהפולש לא יודע הוא שאחרי שיפצח את המעגל החיצוני וימשיך להתקדם, הוא למעשה שולח לעצמו סוסים טרויאנים. זה עומד להיות מחזה מאד משעשע. אני מציעה לך להשאר ולצפות במסכים."


דקות ארוכות עוברות בטרם מתחילים להופיע בדילוגים סוסי הפוני. "אני מבין שזה רעיון שלך, " הוא אומר לי כאשר לנגד עיניו מתחילים הסוסים להרוס את צעדיו של הפולש.


הוא מתקרב אליי. אני חוששת ממה שהוא עומד לעשות. לא בגלל שאני חוששת ממנו, אלא בגלל שהכל גלוי לעיני היושבים באולם. אין לי ספק שבוחנים אותנו כעת. "אני מזכירה לך שאמנם לא שומעים מה אנחנו מדברים, אבל לראות אפשר לראות".


"אני כזה שקוף?" הוא שואל.


אני מסמנת לו שלא יתקרב לעברי. הוא לוקח צעד אחד אחורה. זה לא היה מספיק זריז כיוון שאלכסנדר מביט בי בכעס.

"נו באמת!" אני מסננת.

"באמת מה?" הוא שואל, "הרי לא עשיתי כלום."

"תגיד את זה לאלכסנדר. הוא בטוח שעמדת לנשק אותי," אני עונה. אני לא מוסיפה שזה בדיוק מה שאני חשבתי.

"הוא גבר, אני מניח שזה מה שהוא היה רוצה לעשות אם היה במקומי," הוא אומר ומחייך.

"רק שאם היה מנסה וודאי החוטף על זה סטירה….טוב לא סטירה, אבל היה זוכה למילים חמות ממני," אני אומרת.


"ובמה זכיתי שלא קיבלתי ממך שטיפה?" הוא שואל, "הרי כשאת מתחילה לדבר קשה לעצור אותך."


אני מתעלמת מהעקיצה שבדבריו. "מה זאת אומרת? הרי לא עשית כלום," אני עונה לו.


"אני מבין שהאירוע הסתיים," הוא אומר, "זה אומר שאתם הולכים הביתה?"


"כן, יש סריקה אוטומטית ויש מי שתורן לקבל התראות." אנחנו מכבים את המסכים ומסיימים סוף סוף את היום.

"בואי נאמר שאני אלך מפה לבית הקפה אצל בן," הוא אומר לי, "יש סיכוי שאפגוש אותך עוד רבע שעה שם?"


"מצאת לך מקום," אני עונה לו, "יש סיכוי שאם תלך תפגש עם כל קומה שמונה עשרה."

"ואיפה יש לי סיכוי לשתות איתך ביחידות?" הוא שואל.


"רק בדירה שלי, וזה לא נראה לי מתאים," אני עונה לו.

פטריק

מה חשבתי לעצמי כשהזמנתי אותה לשתות איתי.

"לא היתה לי כוונה להתחיל איתך בשעה שהזמנתי אותך לקפה, "אני אומר לה, "כשם שלא התכוונתי לנשק אותך לעיניי כולם."

טוב, זה לא באמת נכון אבל אני לא אודה בזה. אני כבר מבין שיש לי משיכה גדולה לפרחחית הזו. מה אני עושה עם זה? שוב להזמין מישהי לערב שבסופו של דבר לא אוכל לתפקד מולה?


אני מחליט לקבוע עם החברים שלי בבר. מזמן לא הצטרפתי לערב בנים.

"תראו תראו מי הואיל לכבד אותנו בנוכחותו," הם קוראים לעברי.

אני לא מגיב הם צודקים. יותר מידי שבועות אני תקוע בעבודה, ואת מעט הערבים הפנויים ביליתי עם נשים כדי לפורק את המתח. המלצרית ניגשת אליי עם חיוך גדול. ברור לי שלא אליי היא מחייכת אלא לארנק שלי, אבל לא איכפת לי.


אם אתם חושבים שלא חשבתי על לואיז ועל כך שהייתי רוצה להזמין אותה הערב לפאב, אתם טועים. מה יהיה איתי?

אני יושב ומרוקן לתוכי ויסקי עם קרח, נותן לו לשרוף לי את הגרון. זו הכוס השלישית שלי. אני אף פעם לא שותה יותר מאחת. הלילה אני רוצה לשכוח, ובבוקר לקום נטול רגשות כפי שהייתי.

רק שבבוקר אני קם עם כאב ראש חזק ומקלל את הניסיון הכושל שלי למחוק את לואיז ממחשבתי. אני מרכיב משקפי שמש בשעה שאני נכנס למשרד בתקווה שאיש לא יראה את המבט בעיניי.


"מר סילבר מחכה לך," אומרת לי המזכירה.


"אני כבר נכנס אליו," אני אומר וניגש להניח את התיק במשרדי. אני מוציא בקבוק של מים מהמקרר ולוגם אותו, מה שגורם לי ללכת לשירותים ולרוקן מעט מהויסקי שמסתובב לי בגוף.


אני נכנס ומר סילבר מדבר בטלפון. הוא מסמן לי בידו לשבת. אני מתיישב ושומט ראשי לאחור.


"היי אתה בסדר?" שואלת אותי לואיז. מאיפה היא צצה פתאום. "אתה לא נראה טוב. אתה חולה?" היא שואלת שוב. משום מה היא נשמעת באמת מודאגת.

אני מתלבט אם לאמר לה מה קורה. אני לא מספיק כי היא ניגשת ומסירה ממני את משקפי השמש. "אם הייתי יודעת מה אתה עומד לעשות, הייתי הולכת איתך לבית קפה אמש."

"ולמה את חושבת שזה קשור אליך?" אני שואל בקור.

"זה לא מה שאמרתי. התכוונתי לאמר שאם היית שותה קפה לא היית נראה כך," היא עונה לה. מה שנכון נכון."אבל זה לא ענייני." היא אומרת ומתיישבת מול מר סילבר.

"לואיז הכל בסדר?" שואל אותה מר סילבר. שלא כהרגלו, המבט שלו מרוכך יותר.

"כן," עונה לואיז, "כרגיל אני מפטפטת יותר מידי. חושבת שכל העולם סובב סביבי. ככה זה כשאת נסיכה מפונקת."

"לואיז את מדאיגה אותי," אומר מר סילבר. אני מופתע מהרגישות שלו כלפיה.

"אני בסדר גמור מר סילבר," היא אומרת ומחייכת את החיוך המקסים שלה. אני בטוח שמר סילבר כמוני לא מאמין שהחיוך הזה בא מבפנים. "עכשיו כשסיימנו לדבר עליי, מה הסיבה שהתכנסנו פה היום?"

"יש קונה מאד רציני שמתעניין בתוכנה של צוות שלוש. הוא אמר שהוא מוכן לשלם כל סכום עבורה," אומר מר סילבר.

"ולמה אני פה?" שואלת לואיז.

"כיוון שאת עומדת לשדרג אותה," אומר מר סילבר. לא רק שאינני יודע על מה מדובר. אני הולך לאיבוד בשיחה הזו.

"ולמה אני? הרי יש לה צוות שלם שעובד עליה," היא עונה לו, "כאילו שחסרה לי עבודה בשמונה עשרה."

"אני באמת צרך להסביר לך?" הוא שואל.

"אני אשמח אם תשתפו אותי," אני אומר לבסוף.

"יש לנו תוכנה מעולה לאבטחת מידע," הוא אומר לי, "העניין הוא שלואיז יכולה להביא אותה לדרגה של אקזיט. היא יכולה להפוך זאת למכירה של מיליונים."

האמירה הזו קצת מוזרה בעיניי. הרי אם אלה היכולות שלה מדוע היא לא עושה את זה בעצמה?

"אני משוחררת?" היא שואלת וכרגיל לא מחכה לתשובה ופונה לכיוון הדלת.

"בשביל מה את שואלת, אם את לא מחכה אף פעם לתשובה?" אני ממהר לשאול אותה.

"למה אתה תמיד רב איתי?" היא שואלת ויוצאת.

"למה באמת?" שואל אותי מר סילבר.

"אתה רציני?" אני שואל . "אני לא יודע מה יש ביניכם שאתה תמיד מגן עליה."

"אתה שוב רומז שיש בינינו משהו? אולי מספיק עם זה כבר," הוא עונה.

אני מביט בו. הפעם המבט שלי מבהיר לו שאני מצפה לתשובה.

"היא החברה הכי טובה של אשתי, והמידע הזה לא יוצא ממך. יותר לא אומר לך. הפגישה הזו נגמרה," הוא עונה לי.

לואיז דיאמונד

לואיז

אנחנו יוצאים הלילה למועדון השחקים לחגוג עוד אבן דרך בחברה.

"את מי את מביאה לואיז?" שואל אותי אלכסנדר.


"אני באה לבד," אני עונה לו.

"אני אאסוף אותך," אומר אלכסנדר.

"אין צורך," אני עונה. אני תוהה האם הוא יודע בכלל היכן אני גרה. רק כאשר אני מסתובבת אני רואה שמר גולד מקשיב לשיחה. עכשיו הכל מובן לי.

"אני לא יודעת אם אבוא בכלל," אני אומרת כי באמת אין לי חשק לבוא.

"תבואי," אומר אלכסנדר, "שמעתי שיהיה שם קריוקי."

"נראה," אני עונה לו, "עוד לא החלטתי."

"ואתה מר גולד יש לך כבר דייט?" הוא שואל אותו. אני ממהרת להיכנס למעלית. לא מעניין אותי לשמוע את התשובה.  

"מה יש לך?" שואלת אותי פאולינה כשאני נכנסת לדירה בסערה.

"אני כזו שקופה?" אני שואלת.

"אני לא זוכרת מתי נכנסת הביתה בלי חיוך," היא עונה לי.

"יש היום מסיבה של המשרד ואין לי חשק ללכת," אני עונה לה.

"בגלל?" היא שואלת.

"בגלל שאני רואה אותם כל היום בעבודה. אני רוצה קצת חופש מהם," אני עונה לה.

"בטח כולם שם מחזרים אחריך," היא אומרת לי.

"נו באמת," אני עונה לה בכעס, "כבר אי אפשר להיות אישה פנויה בעיר הזו בלי שיציקו לך בקשר לזה?"

"אני מציקה לך?" היא שואלת.

"טוב, את לא, אבל כולם מחפשים לגלות במי אני מאוהבת. האם לא יתכן שאני לא?" אני עונה.

"אין לכם נשים בעבודה? למה שלא תבלי איתן. הרי כל היום את מוקפת בגברים," אומרת לי פאולינה ובכך משכנעת אותי ללכת. "לכי תתלבשי יפה. תוציאי לכולם את העיניים. בואי נלך לבחור לך מה ללבוש."

איך אני לא מופתעת מהבחירה של פאולינה.

היא בוחרת לי שמלה כחולה צמודה ועליה פרפרים בלבן  אני מתלבטת אם ללבוש נעלים עם עקב גבוה, או סנדלים. "את לובשת את הסנדלים הלבנות שלך," היא אומרת, "ועכשיו רק נשאר לשנות לך את הצבע של הלק לכחול."

"את רצינית?" אני שואלת. מסתבר שכן. אני דווקא אוהבת את הצבע של הלק שהיא בוחרת לי.

"אולי תבואי איתי?" אני מבקשת.

"יודעת מה? למה לא?" היא עונה לי, "אני רוצה לראות מי לא מאוהב בך."

"אז את נשארת בבית," אני אומרת לה.

"אז אני לא," היא עונה ונכנסת לחדרה להחליף בגדים.

*

אני מתקבלת בשמחה על ידי הבנות. הן מחמיאות לי על הלבוש. "והלק הורס," הן מוסיפות.

אני רואה את עיניה של פאולינה סוקרות את האולם. "אני כבר יודעת," היא אומרת לי ועל פניה חיוך ממזרי.

"אני שמחה בשבילך," אני אומרת וממשיכה לדבר עם הבנות.

"בואי לואיז מתחילים עם הקריוקי," קוראות אלי הבנות מקומה חמש. יש לי חיבה מיוחדת אליהן. הן אמיתות כאלה, בלי הרבה משחקים.

"בואי פאולינה," אני מושכת אותה בידי ולוחשת לה, "תפסיקי כבר להסתכל על כולם."

הבנות בוחרות את השיר " Killing Me Softly."

למרות שאין זו הפעם הראשונה שאנחנו שרות במסיבה במשרד, אני לא מרגישה בנוח לשיר ליד כולם. ברור לי בדיוק למה זה קורה, אבל אני לא אודה בזה בפניי אף אחד.

איכשהו כשמתחילה המוסיקה אני לוקחת את המיקרופון ומתחילה לשיר כאילו אני לבד בחדר. כאשר אני מסיימת אני שומעת את פאולינה לוחשת לי. "עכשיו אני בטוחה שהוא האחד."

"אז לכי תתחילי איתו," אני אומרת לה בכעס בלי לדעת על מי היא מדברת.

"את אפילו לא בודקת מי זה, שזה אומר לי שאת יודעת," אומרת פאולינה, "כי אחרת לא היית מגיבה כך."

"את ממש מעצבנת," אני עונה לה, "את באה לבר?"

"סליחה לואיז," אומרת פאולינה.

"את מבינה שאני פה מנהלת קבוצה ויש דברים שאני לא יכולה לעשות?" אני עונה, "גם אם הייתי רוצה מישהו זה מקום עבודתי וזה לא יקרה."

הקבוצות ממשיכות לעלות ולשיר בשעה שאנחנו מפטפטות עם הבנות על הבר.

"תראי לואיז הבוס עולה לבמה," אומרת לי תמרה מקומה חמש.

"לא ידעתי שמר סילבר יודע לנגן," אני אומרת בפליאה ומסתובבת לעבר הבמה.

"זה מי שלא מוריד ממך את העיניים כל הערב, " אומרת לי פאולינה בזמן שאני מסתכלת על מר גולד שמתיישב ליד הפסנתר.

"קבלו במחיאות כפיים סוערות את נציג ההנהלה," אומר מי שמנחה את הערב.

צלילי היצירה Ballade For Adeline ממלאים את החלל הגדול של האולם. צלילים המוכרים לי עד כאב. את המנגינה הזו שמעתי מתנגנת כשהשכיבו אותי לישון. סבתי שהייתה מורה לפסנתר אהבה לנגן אותה, למרות שלא הייתה כלל שיר ערש.

אני לא עומדת בזה ויוצאת החוצה.

אני יודעת שאמא שלי הולכת תמיד לישון מאוחר ולכן אני מתקשרת אליה. "מאמא מה שלומך?" אני שואלת.

"ילדה שלי. אמרת שאת במסיבה. קרה משהו?" שואלת אמא בדאגה.

"מישהו מנגן את בלדה לאדליין והזכיר לי את הבית," אני עונה לה, "אני מתגעגעת לנגינה של סבתא."

"והמישהו הזה מיוחד עבורך?" שואלת אמא.

"את מכירה אותי כל כך טוב מאמא. אני חושבת שאני מאוהבת בו, אבל הוא הבוס שלי וזה בלתי אפשרי," אני עונה.

"תראי מה זה. איך הגורל שלח אותו לנגן לך את המוסיקה האהובה עליך," אומרת אמא. המילים שלה מחזירות אותי באחת למציאות.

"לא," אני עונה, "זה רק צרוף מקרים."

"הנה את," אני שומעת את קולו של אלכסנדר.

"אני לא אוהבת איך שאת אוטמת את הרגש שלך וחושבת במה שאת חושבת שזה הגיון. למה את תמיד נלחמת?" שואלת אמא.

"אני חייבת לסיים מאמא," אני אומרת, "אוהבת אותך."

"אז קוראים לו מאמא," אומר אלכסנדר בציניות.

"סליחה?!" אני אומרת לו בכעס.

"לפחות אני יודע שלא דיברת עם הבוס," הוא אומר בחיוך לגלגני.

"וזה עניינך כי?" אני שואלת, "הגיע הזמן שתפנים שבינינו לא יקרה כלום, ואני לא חייבת לך דין וחשבון. מצידי תחשוב מה שאתה רוצה."

"את יכולה להתנגד כמה שאת רוצה," אומר אלכסנדר, "בסוף אני אכבוש אותך יותר בקלות ממה שאת מדמיינת."