בר אבידן -מאמינה באהבה

אבירי הנסיכה 27 – יוצאים לדרך

פטריק

אני חוזר למחלקה. "אישתך הועברה לחדר פרטי. היא מקבלת תרופות בניסיון להפסיק את הצירים," אומרת לי האחות שלוקחת ממני את טפסי ההרשמה.  "דוקטור רובינס יצאה לכמה דקות. היא תגיע עוד מעט לבדוק מה מצב הצירים."

אני מותח חיוך על פניי ונכנס לחדרה של לואיז. "איך את מרגישה מתוקה?" אני שואל אותה. אני לא נותן לה לראות כמה אני חסר מנוחה כעת.

"אני מצטערת," היא אומרת לי בדמעות, "אתה יודע שאני לא מתפנקת סתם, נכון?"

"ברור מתוקה שלי. ראיתי שאת מכווצת מכאבים. לרגע לא חשבתי שאת מעמידה פנים. אני מרגיש טוב יותר שאת תחת השגחה. זה מרגיע אותי לדעת שאנני לא במצוקה, השובבה הקטנה הזאת. אין ספק שהיא הבת שלך."

"אתה חושב שהיא דומה לי? אני מקווה שהיא יפה כמוך," היא אומרת לי ומושיטה יד לעברי שאבוא לשבת לידה.

"ואני לעומתך מקווה שהיא תהיה לואיז קטנה," אני אומר לה.

היא מחייכת אליי מבויישת. "אתה כנראה באמת חושב שאני יפה."

פתאום פניה מרצינות. "עכשיו שאני מרגישה טוב יותר, והצירים מתחילים להירגע, אני מרגישה שאני מוכנה לשמוע מה מטריד אותך. יש חדשות מתאילנד?"

מדהים אותי כמה שהיא מרגישה אותי גם כשאני עוטה על עצמי מסיכות.

שיין

שיין

אני הולך להכין את היאכטה להפלגה. אני מחייך לעצמי כשאני מדמיין את פניה הנדהמות של ג'וליה כשתבין לאיזה יאכטה היא נכנסת. אין ספק שאחרי שפגשה אותי בדוכן המיצים היא לא מדמיינת מי אני באמת. ברור לי שאינה יודעת דבר עליי.

אני נכנס לתוך הקווין אוף דה אושיין. יאן מחכה לי על הסיפון. אני מסמן לו בראשי ואנחנו יורדים למטה.

"דלק?" אני שואל.

"מלא," הוא עונה.

"רדיו אלחוטי?" אני ממשיך לבדוק.

"בדקתי תקינות. השידור ללא הפרעות," הוא מאשר שבדק.

"אישור הפלגה?" אני חייב לוודא שהכל מוכן.

"יש," הוא עונה לי קצרות. כבר תקופה שאנחנו עובדים יחד והוא יודע בדיוק איך אני מצפה שיענה לי.

"נשאר לך רק לעדכן את … טוב, אתה כבר יודע," הוא אומר ופונה ללכת. הוא שב על עקבותיו ומסתכל עליי. "אתה מפליג לבד, או רוצה שאצטרף?"  

"אני צריך אותך איתי. הייתי מעדיף שאתה תהיה ליד ההגה כדי שידיי תהיינה פנויות." אני מחייך לבחירת המילים שלי שיכולות להשתמע לשתי פנים.

בדרך לדירה אני עובר במכבסה ואוסף את בגדיי. אני חוזר לדירה שלי, מתקלח ובוחר בקפידה את מה שאקח אותי. אני רוצה להרשים אותה ויודע שהעובדה שאני לובש בגדים מחנות היוקרה מיו מילאן תעשה אתהעבודה. אני אורז כמה בגדי ים. אין לדעת כמה ימים נהיה על היאכטה.

אני מתקשר לחנות שמספקת לנו את המזון לימי ההפלגה. "שבוע אני מניח," אני עונה לשאלה לכמה זמן נהיה במים.

נשארה לי רק שיחה אחת לעשות.

אני נכנס למים בעוד שעתיים בדיוק. ש.

אני משחרר את האוויר שכלוא בי, יוצא למרפסת הצופה על המים, מתיישב על הכרית שעל הקרקע עוצם עיניים ומתרגל נשימות. תוך דקות ספורות אני מתחיל בתרגיל מדיטציה. אני יודע שאני חייב להיות בשיא חושיי. זה לא פשוט שאתה לבד והכל נופל על כתפיך.

אין לי כוונה לצלצל אל ג'וליה מהנייד שלי ולכן אני שולח את הנהג שלי לאסוף אותה מהחדר בו היא מתגוררת.

"מותר לך לפטפט אם תשאל מי אני," אני אומר לו בחיוך שחצני. אני יודע כמה הוא אוהב להתגאות שהוא הנהג 'של המיליארדר, ' למרות שאם תשאלו אותו מה אני עושה הוא ימציא לך סיפור.

זה משעשע אותי כל פעם לשמוע מה הוא מספר עליי. אני דווקא מרוצה מכך כיוון שהפכתי לדמות מיסתורית. לו רק ידעו מי אני באמת. ואגב הוא צודק, אני באמת איש מאד עשיר.

בזמן שהוא מסיע את ג'וליה ליאכטה אני יורד לתא ולובש את בגד ים שלי. בגד כחול ועליו הדפס של מיו מילאן.  אני עולה חזרה אל הסיפון ומתיישב על כיסא הנוח ומפטפט עם יאן.

הנייד בכיסי מצלצל. אני מעיף מבט חטוף ורואה שזה הנהג שלי. אני מתרחק מיאן לירכתיי הספינה. "דבר," אני אומר לו. ברור לי שהוא עומד לספר לי מה הסיפור שמכר לג'וליה.

פתאום אני ניזכר שהייתי צריך להזהיר אותו שלא יספר לה את הגירסה שלו שאני מתעסק בהייטק.

"היא יודעת שאתה מתעסק במחקר ימי," הוא מתמצת את דבריו כיוון שהוא יודע שהיא עולה ליאכטה.

אני ממהר לשלוח הודעה.

מסתבר שאני מתעסק במחקר ימי. ש

"החלטת להגיע," אני פולט לעברה באדישות.

"למה שלחת לי את הנהג אם חשבת שלא אבוא?" היא עונה לי נעלבת. זה בדיוק מה שאני רוצה. אני רוצה אותה חסרת בטחון. היא מביטה סביבה לראות אם יש כאן עוד מישהו.

"אם את מחפשת נשים אחרות, אחסוך ממך. רק את כאן. אני זאב בודד. אין לי צורך בהרמון של נשים סביבי. כאשר אני מזמין מישהי מלוא תשומת הלב שלי נתונה לה," אני אומר לה ומחייך אליה לראשונה.

אני רואה שהיא נושמת לרווחה. ההתנהגות שלי בהחלט מבלבלת אותה. אין לי כוונה לפגוע בה, רק להשאיר אותה פגיעה מעט שתתמסר לרצונותיי. אני בהחלט אתן לה את התמורה.

אני מושיט לה יד ומוביל אותה למטה.

"זה רק את ואני וכמובן יאן הסקיפר שלנו. את יכולה לראות שיש כאן כמה תאים. את מוזמנת להצטרף אליי. אני אבין אם תבחרי לישון לבד עד שנתקרב. אני משאיר את הבחירה בידך," אני אומר לה, "כמובן שאת לא חייבת להחליט כעת.

את מוזמנת להחליף לבגד ים ולהצטרף אליי לסיפון. יום יפה היום. הים שקט והשמש לא חזקה יותר מידי."

אני עולה בזריזות לסיפון ומשאיר אותה לעכל את מה שאמרתי. עכשיו כשאני חוקר ימי אני צריך להיכנס לתפקיד. אני מכניס את יאן בסוד העניינים. הוא אוהב את משחקי התפקידים האלה ומייד מתחיל לשתף פעולה.

כשהוא רואה אותה עולה לסיפון הוא ניגש אליי. "אפשר להרים עוגן בוס?"

"שהים יהיה אתנו," אני אומר לו, "צא לדרך."

"אתה רוצה לסרוק שוב את האזור שעברנו או שנכנס עמוק יותר?" הוא שואל ברצינות תהומית.

"כפי שאתה רואה יש לי אורחת. אני רוצה לפנק אותה בהפלגה ארוכה יותר. אני מציע שנסע לצפון מערב. אנחנו מצויידים לשבוע כך שהזמן לא דוחק בנו."

אני ניגש אל מקרר המשקאות בזמן שיאן מחמם את המנועים ויוצא בנסיעה איטית מהמעגן. "מה בא לך יפיפיה. מנגו, אננס או קוקוס?"  כמובן שיש לי גם בירה ויין אבל אני רוצה לקנות את אמונה.

"בא לי מנגו," היא עונה לי בקול מתפנק.

"כל שתבקשי," אני עונה לה ומגיש לה את הבקבוק אחרי שפתחתי עבורה את הפקק.

שוב מצלצל הנייד ואני מספיק לקרוא התשובה בטרם אובדת הקליטה.

זקוק לשלושה ימים. ג'

"איבדתי קליטה," אומרת ג'וליה.

"ברור מתוקה, עכשיו זה רק את, אני, הסקיפר והים," אני אומר לה.

היא מביטה עליי בצמצום. "ברוך בואך לעולם שלי. אני מאד אוהב את השקט הזה. יכולים לחפש אותי מהיום עד סוף העולם. אני לבד עם השקט שלי ואין דבר שיסיט את תשומת ליבי ממך."

"ומהו בדיוק העולם שלך?" היא שואלת אותי בחשדנות.

"את נראית מעט חיוורת. את לא מרגישה טוב?" אני שואל בדאגה.

היא עדיין לא יודעת איך להתייחס אליי. "מה פתאום," היא מנסה להראות בטוחה בעצמה.

"את ההון שלי עשיתי על היבשה. כעת אני פנוי להתעסק במה שאני אוהב והוא מחקר ימי. אנחנו עוקבים אחרי נדידת לוויתנים כחולים. זאת חיה מדהימה. היא הגדולה ביותר שקיימת. המשקל של הלוויתן מגיע לשמונה מאות טון. את יודעת שהלב שלו שוקל חמש מאות קילו, את יכולה לדמיין את זה בכלל? זה פשוט מאד מרתק אותי."

אני לוקח את הטאבלט שהכנתי מבעוד מועד ומראה לה תמונות שהורדתי מהרשת.

"תראי איזה חיה אדירה!" אני אומר בהתלהבות.

"אתה צד אותם?" היא שואלת.

"מה פתאום! אני רק לומד את אורחות חייהם. אמרתי לך זה מרתק אותי. בואי נאמר שאני מספיק עשיר לעשות כל מה שעולה על רוחי. הדבר היחיד שחסר לי בחיים זה האחת לחלוק איתה את חיי ואת ההרפתקאות שאני עובר."

המילים האלה עושות את שלהן. את הלילה היא מבלה איתי בחדרי. אני מראה לי שאני שומר על כבודה ולא מנסה לגעת בה פרט לעובדה שאני ישן איתה מחובק.

למרות שהיא יפיפיה אני לא שוכח לרגע למה יצאתי למסע הזה.

ג'ון וייד

ג'ון וייד

אני לא מספר למייסון דבר על מילה. אני יוצא מדעתי כשהקשר איתה נותק. גם אמיר לא הגיב להודעה האחרונה ששלחתי לו. אני מבין שהוא נוקט משנה זהירות ומניח לו. בסופו של דבר הוא אחד האנשים שאני סומך עליו.

מסרים שנשלחים אליי גורמים לי לשנות את יעד הנחיתה.

"מייסון קיבלה הודעה מחברה שהיא נמצאת כעת בגונטר במזרח הודו," אני אומר למונטגטמרי, "רציתי לבדוק אם יש אפשרות לנחות בקרבת העיר. אני מאד רוצה לשמח את אישתי. זאת חברת ילדות שלא ראתה  שני עשורים."

"בשבילך הכל," אומר מונטגומרי וניגש לדבר עם הטייס.

"שדה התעופה ויג'יוואדה נמצא כשלושים קילומטר מהעיר גונטר. הטייס אמר שהוא יכול לנחות שם. כמה זמן אתה חושב שתשהה במקום?" הוא שואל.

"אם תוכל להוריד אותי שם זה יהיה נהדר. כפי שאמרתי לך אנחנו בחופשה. זה באמת לא משנה אם נבלה אותה בתאילנד או בהודו. אני רוצה לשמח את אישתי. כל כך הרבה ימים נעדרתי מהבית לאחרונה וכל מה שאני רוצה זה לבלות איתה זמן בלי שיפריעו לי מהעבודה."

אני מהרהר בליבי איך השקרים נובעים ממני בקלות. ברור שאינני יכול לספר לו את הסיבה האמיתית לעצירתי במקום.

"יש לי בשורה נפלאה אהובתי," אני אומר למייסון, "אנחנו עומדים לנחות סמוך לגונטר. אין לי ספק שחברתך מרלין תשמח מאד לראותך. אני לא מאמין שלא נפגשתם עשרים שנה."

"אני ממש מתרגשת," משתפת איתי מייסון פעולה. אני בטוח שבליבה היא חושבת לעצמה 'איזה עוד הפתעות הוא מתכנן לי?' אבל איש מהצד לא ירגיש עליה שהיא מופתעת מהשינוי בתוכניות.

אני מתחרט שלא לקחתי טיסה רגילה. קשה לי להעמיד פנים כאשר בפנים אני מרגיש שהר געש עומד להתפרץ בי. הקושי הזה שאינך יכול לדבר עם האנשים שלך באופן חופשי מקשה עליי היום יותר מתמיד.

בדרך כלל אני קורא טוב מסרים. אני מודה שבהעדר מידע קשה לי לחבר את הנקודות לקו ישר אחד.

המחשבות על כשלון התוכנית, כאשר כל אחד אחראי לגורלו, וביניהם שניים מהיקרים לי ביותר, לא מניח לי. ועדיין, אני צריך להעמיד פנים שאני שמח ואסיר תודה כלפי מונטגומרי שעושה מעל ומעבר עבורי.

אלה אחד הרגעים הבודדים שאני מרגיש לבד וחשוף. אני חייב להתעשת מייד.

"אני לא יכול לתאר את החיים שלי בטיסות כל הזמן," אני אומר למונטגומרי, "זה נראה לי כל כך מעייף."

"סוף סוף אחד שמבין אותי. זה ממש לא פשוט. ביחוד שאזורי הזמן השונים דורשים הסתגלות של הגוף," הוא עונה לי בהתלהבות, "זאת הסיבה שהירשתי לעצמי לרכוש את המטוס הזה. כפי שכבר ראית יש לי כאן תנאים לעבוד, וגם מיטה לישון כשאני עייף. אתה מתאר לעצמך לעבור את זה פעם אחר פעם במטוס רגיל, אפילו אם זה במחלקת עסקים?" האגו של מתנפח כשהוא מדבר.

"ברור שלא," אני מהנהן בהבנה, "טוב עשית."

עכשיו אני כבר באמת חסר סבלנות. אנשים כמו מונטגומרי, כשאתה מתחיל ללטף להם את האגו, לא סותמים את הפה. אני מכיר היטב את משפחת מונטגומרי וחושב כמה הוא שונה מהם. למרות עושרה המופלג של המשפחה, הוא היחיד שאוהב להפגין את שלו.

כמובן שאני זוכה להרצאה מקיפה על עסקיו במזרח, על אחוזי הרווח ומה לא. בזמן שהוא מפטפט על עצמו, מה שעובר לי בראש הוא שאיש כמוהו לעולם לא יוכל לעבוד בעבודה כמו שלי שדורשת דיסקרטיות מלאה. עבודה, שגם אם אתה רוצה להתגאות בהישגיך, ויש לנו רבים כאלה, אתה מנוע מלדבר.

לא פעם מתפרסמות ידיעות על מבצעים שלנו ואני מתחמק מהשאלות ולא מספר את חלקי בהם. בדרך כלל מספיק שאני יודע, אבל לפעמים, כמו בהישג העצום של מילה שהפילה את ראשי המאפיה הרוסית, אני רוצה לצעוק זאת הבת שלי, אלה החיילים שלנו שעשו את העבודה.

"אתה איתי?" שואל אותי מונטגומרי.

אני מזייף פיהוק. "אני באמת לא יודע איך אתה עושה את זה. המעבר בין אזורי הזמן משגע אותי. מרגיש לי שאני מאבד קשר עם המציאות, לא יודע מה השעה, איזה יום היום."

"נו, זה בדיוק מה שאמרתי. זה לא משחק ילדים," הוא אומר בתחושת נצחון. אין לי מושג על מה הוא דיבר קודם, העיקר שהצלחתי שוב להשתלב בשיחה איתו בלי שידע מה עובר עליי.

"נו, ספר לי משהו על המבצע שלכם," הוא אומר פתאום.

"המבצע שלנו, על מה אתה מדבר?" כמובן שאין לו מושג שאני בעיצומו של אחד כזה ולכן המילים שלו גורמות לי שוב להידרך.

"נו, זה עם המאפיה הרוסית?" הוא שואל.

"אהה. אתה יכול לישון בשקט. בניו יורק יש חיילים שיודעים היטב את תפקידם. אנחנו מאד מקפידים בבחירת האנשים שלנו, בודקים את נאמנותם."

*

אני נזכר בחפרפרות שמילה גילתה. 'ממש נאמנים,' אני חושב במירמור. אני יודע שאיש לא אשם בכך שאדם מתהפך נגדך יום אחד. ברור שהמניע העיקרי לכך הוא כסף ולא אידיאולוגיה.

שוב המחשבות שלי נודדת לשאלת השאלות. 'מי בגד בצוות של מילה ותיאו?'

*

"תבין שאני כבר מזמן לא עובד בשטח. התפקיד שלי הוא ניהולי ואני רק מנחית משימות וקוצר את הפירות כשהמשימה מצליחה," אני מקטין את תפקידי.

"הבנתי," הוא צוחק, "נאמר שאני מאמין לך. אני מכבד את העובדה שאתה שומר על דיסקרטיות. מה שחשוב הוא שהפחד הוסר מעל העיר."

"ג'ון, יש משהו שאני יכול לעזור? אם אתה זקוק לכסף אין לי בעיה.." הוא מתחיל לאמר.

"מאיפה באה השאלה הזאת?" אני משתומם, והפעם הפליאה היא אמיתית, "היית בביתי. נראה לך שחסר לי משהו? אמנם אני לא איש עסקים, אבל השכר שלי מאד גבוה."

 "נראת לי מוטרד," הוא אומר את המילים שלא רציתי לשמוע.

"מוטרד? ממש לא, אולי עייף," אני מרגיע אותו, "אתה יודע שלא ישנתי הרבה בתקופה האחרונה."

"עייף, נשמע הגיוני," הוא אומר.