תגית: כותבת אותי

אתה יודע, לפעמים זה מרעיש לי מידי ואני זקוקה לשקט. המילים לא מפסיקות להכתב, אך לא תמיד יש לי צורך לשתף אותן עם כולם. אז אני כותבת לך שתדע שהחיים ממשיכים, ואני בסדר עם השקט. אני פשוט זקוקה לו למען הכתיבה ולמען עצמי. שלך, בר

הרחובות מלאים בחלומות שבורים, של אלה שיודעים, ואלה שלא, אלה שרוצים, ואלה שלא איכפת להם מה יהיה. "רוצה ללכת איתך," אתה מבקש, "רוצה שתראי לי את הדרך." אינך יודע שגם דרכי שלי אבדה, שגם אני איני יודעת מהי. ב.א.

יום שלם אני מנסה לכתוב לך כמה מילים, ולא מבינה מה מעציב אותי כל כך. הרי לא לי נעלמת. הרי אמרת שאתה עוזב. הרי הודעת לי איפה אתה, שלא אצטרך לחפש. ואמרת שעכשיו שאני פה, אינך צריך להשאר שם עוד. השעות עברו להן, ורק בערב הבנתי. זו לא ספירת שעות של אי קיומך, שנספרות לי…

פעם כשדיברנו אמרתי לך שלפעמים אני מרגישה חוסר שקט של מישהו, גם כשהוא רחוק ממני פיזית. ככה זה כשרגישים לתדרי הלב של מישהו. אז היום אני מרגישה את הסערות שלך, מרגישה את העייפות שלך, שומעת את השדים שמשתוללים בך והצרחות שלהם מחרישות את אוזניי. אך יותר מכל זה עושה אותי עצובה, ואיש מסביבי לא יבין…

אני שצללתי לעיניך כשהוצפו ברגש, כשנעצמו מרוב עונג, יודעת. ולכן כשהן בוערות לתוכי בטרוף, אני יודעת איך לאהוב אותך, כדי להשקיט אותן שוב. ב.א.

אתה חושב שמילותיך יכניעוני שאלך אחריך בעיניים עצומות אך כשאתה מסתובב לאחור ורואה שנשארתי במקומי אתה מתלבט האם לכעוס או לצחוק ומחליט בכל זאת לחקור אותי "יש לך טעם שאיני מכיר," אתה לוחש לתוך פי "מתוק כזה וסוער מתמסר אך ממכר ואני עוד לא יודע מה אעשה איתך," כך אתה אומר ב.א.

מפזרת מילותיי בדרך אליך, כפנסי לילה שיאירו לך את דרכך אליי. ואתה הולך בעקבות המילים, אוסף אותן לחיקך, אחת לאחת, מרפד בהן את מקומי בלבך. ב.א.

אתה מתגעגע למצוא שוב את האחת. לא זו שתפרוק את הצורך הגופני שלך. אלא שתרוקן את הלב שלך ותמלא אותו. הרי למצוא מישהי לסטוץ רגעי לא חסר לך. הנה רשימת הטלפונים שלך, והיא מלאה בשמות של בנות שרק מחכות. יש ביניהן מלכות יופי, אפילו גם חכמות, אבל אתה מחפש את הפרח הנדיר. זו שתדע לקרוא…

אתם מכירים אותי בתור אחת שכותבת רגשות ואהבה על כל גווניה. אני גדיה. כן אלה הרציניים, היסודיים, שהולכים קדימה בעקשנות, וגם אם מחליקים אחורה הם לא מוותרים. ובכל זאת, בתור פרס על התנהגות טובה, חסו עלי ואת האופק מאיר לי הקשת שמאפשר לי להתנתק מהקרקע ולעוף. מכירים את הסיפור על גברת בטן? (מאה סיפורים ראשונים)…