מחבר: Bar Avidan

לפעמים אני חושבת שאם אתעלם דברים יעלמו גם. אז זהו שלא…… כי רגשות שליליים שנטועים באנשים זו בעיה מאד רצינית.כך אני מבינה, שכן מעולם לא התנסיתי. אני כותבת מהלבבקצב שהוא מכתיב לי.במין מנגינה פנימית כזושמהדהדת לי ממנו.ללא חוקים קבועים מראש. אני לא משוררת,לא סופרת,(גם לא אהיה בעיניי אחרי שיתפרסמו ספריי.)אני כותבת,מהלב,עם הרבה אהבה. וכך אמשיך….…

אתה עומד מולי שקוע בעולמך. מבטך מרוכז בצג המחשב ובו בזמן פותח את קשר העניבה, מוריד אותה מעליך במשיכה מיומנת. * אני מביטה בך מהופנטת בשעה שאצבעותיך מתחילות לפרום את כפתורי חולצתך. * יש משהו בידי הפסנתרן שלך שמונעות ממני להסיר עיניי ממך. * פתאום, בלי שנאמרה בינינו מילה אחת, אתה מרים עיניך אליי, ומושיט…

לפעמים אני מבינה, שיש לי הרבה עוד ללמוד. ללמוד, לא לראות את המילים כהוויתן, אלא ככאלה שחסרות, משקל, משמעות ולעיתים מתחפשות למה שהן לא. ללמוד, להתעלם מדרמות שיוצרים אנשים, שהן בעצם חסרות משקל, משמעות, ולעיתים משדרות מה שהן לא. ללמוד, להקטין את הווליום של כפתור הרגש, ולא להתרגש, מכל דבר. נכון, גם הרגש שלי יקטן…

העולם שלנו השתנה ללא היכר. אנשים שומרים מרחק, שומרים נגיעה. הרחובות לא מה שהיו, האנשים לא מה שהיו. יום יבוא, כך אני מאמינה בכל ליבי, שכל זה ייעלם. בסיפורים שאני כותבת אני מתקשה להתאים את התוכן לימים אלה. כי מה היא אהבה בלי מגע ידיים, בלי מגע שפתיים? אני משאירה את ניו יורק או קליפורניה…

לילי אני נכנסת למשרד, נאבקת עם ערימת הדוחות שבידי. "אני לא מבינה מדוע לא שלחו לכאן את הדוחות עם שליח," אני אומרת לסינדי המזכירה האישית שלי. היא קמה לעזור לי אבל עוצרת כי הרי ידיה תפוסות בערימה גדולה של דברי דואר שהגיעה היום. "מה זו הכמות המטורפת של הדואר היום?" אני שואלת מופתעת, "כולם השתגעו.…