כל המשתתפים במשחק מביטים על מיה בריכוז.
״חווינו יחד טראומה. כל אחד מאתנו התמודד איתה אחרת. הוא בא מבית אמיד, ויכול היה להרשות לעצמו מטפלת צמודה. ואני לא רק שלא קיבלתי עזרה, הייתי צריכה לתמוך בו.
אם יש משהו שלמדתי על נפגעי טראומה, הוא שאחת הדרכים לשחרר את הכאב, היא באמצעות פעילות מינית.
אני לא אפרט על החוויות שלי איתו, רק אומר שהוא לא ראה אותי במעשה הזה, רק את עצמו, ולמדתי לתת לו לעשות כרצונו בלי להיות מעורבת. הייתי פשוט קפואה.
אני משתפת אתכם, כי אני מאמינה שזה לא צריך להיות כך. זאת אמורה להיות חוויה משותפת, ומקרבת בין שני הצדדים, ולא חד צדדית.״
״הוא היה היחיד שלך?״ שואל סמואל.
״תקופה ארוכה לא הייתי עם גבר. כבר אמרתי שאני לעולם לא אעשה את זה עם גבר שאין לי רגש עמוק אליו. שלא יובן לא נכון, אני לא שופטת את מי שעושה זאת רק כדי לרצות, ומצפה לתמורה. זה שלה, אני בנויה אחרת.
לא תמצאו אותי הולכת עם גבר, בגלל שהוא הזמין לי משקה.
הייתי פעם אחת לאחר מכן עם גבר שהראה לי שאפילו השמים הם לא הגבול. הוא בהחלט יודע איך לגעת באישה, וגרם לי להגיב מיד. אלא אחרי שהגעתי לשיא, כשעוד הייתי חסרת נשימה, הוא אמר לי שאני אישה קרה, ממש גוש קרח, וכיבה אותי מיד,״ אני אומרת.
״דיברת איתו על זה? כי לפי מה שאת מתארת, זה נשמע יותר כמו לבה מתפרצת,״ שואל סמואל.
״על מה? עכשיו אתם יודעים למה הייתי חולה,״ היא מחייכת, ״עזבתי מיד והלכתי בגשם השוטף הביתה.״
״זה לא משנה אם היא דיברה איתו, הוא אידיוט,״ אני לא מתאפק ואומר.
סוף סוף מיה מבחינה בי, ומסתכלת עליי המומה.
״פארקר,״ מתערבת רוז, ״כיוון שהצטרפת למשחק רק לפני כמה שעות, לא הספקתי להסביר לך את כללי המשחק. הבקבוק הוא שנותן את רשות הדיבור. השיחה מתנהלת רק בין מי שמסובב אותו, לבין מי שהוא מצביע עליו.
יש אפשרות להצטרף לשיחה רק על ידי קבלת רשות דיבור, כשאומרים את המשפט – אני מבקש רשות לפתוח את השיחה. אם אתה נענה בחיוב, רק אז אתה יכול להצטרף, ולמעשה כל משתתף אחר.״
״אני מתנצל בפניכם,״ אני אומר מיד.
״הרשות ניתנה,״ אומר סמואל, ״אני מסכים עם פארקר. ישנם מצבים שלא צריך לעשות חשבון מי צודק. אין ספק שהיא נפגעה מהמשפט הזה, ואם היא חשובה לו, ובעצם גם אם לא, מן הראוי היה שהוא יתנצל.״
״זה שאני הרגשתי מה שהרגשתי, זה לא אומר שהוא נהנה גם, אם כי לפי התגובה שלו אני בספק שלא,״ אומרת מיה. אני רואה שהיא בוררת את דבריה , כעת כשהיא שמה לב שאני פה. ״נפגעתי מכך שהוא שמע שהאקס שלי אמר שאני גוש קרח במיטה, והוא השתמש באותן המילים.״
״אני לא מצדיק את מה שהוא אמר, אבל חשבת שאולי דווקא בגלל שהוא שמע, המילים האלה נאמרו בציניות?״ אני שואל, ״מתוך לעג לגבר ההוא?״
״וגם אם זה נכון, ישנם דברים שלא אומרים שהריח של הזרע שלו, ומיצי התאווה שלה , עדיין באוויר,״ אומרת מיה באיפוק.
״את צודקת. אמרתי כבר שלדעתי הוא אידיוט גמור,״ אני אומר.
״תודה מיה ששיתפת אותנו,״ אומר סמואל.
״תודה לכם שהקשבתם לי,״ אומרת מיה, ״אנשים לא מכירים את המשחקים שלנו. הם מניחים שרובנו לא בוחרים באמת , אלא מעדיפים את החובה, כי זה נותן למשתתף הזדמנות לעשות כל מה שהוא רוצה במה שנוגע למגע גופני, החל מנשיקה סוערת, ועד לזיון.
מה שאני אוהבת בקבוצה שלנו, שאנחנו כאן כדי לדבר על הנושאים האלה, לראות שהדעות שלנו לא כאלה מופרכות, ויש מי שחולק אותן איתנו.
וגם מקום לשאול ולחקור נושאים שאנחנו לא היינו עושים בשום מקום אחר, גם עם הקרובים אלינו ביותר. כי ביננו מי באמת מדבר על דברים אינטימיים עם החבר או החברה?
עצם העובדה שסמואל שאל אותי, רק מראה לאיזה רמת קשר הגענו בקבוצה הזאת. קבוצה שהמקצוע שלנו, והמעמד החברתי והכלכלי, לא משחקים תפקיד. כאן כולנו שווים, וזה לדעתי עוזר לנו להתפתח, אתם מסכימים איתי?״
״לגמרי. כי כפי שאמרת, אני מסתכלת כאן על גבר, וברגע שאני לא יודעת אם הוא מנכ״ל עשיר, או… לא משנה, אני לומדת אותו כאדם נטו, וזה בהחלט שונה,״ אומרת בלה.
״אני מסכים עם בלה,״ אומר צ׳ארלי, ״זאת הרגשה אחרת לגמרי, כשמישהי מתעניינת בך לא בגלל החליפה שלך, או דוחה אותך בגלל סרבל העבודה שלך.״
אני מהרהר במילים שנאמרות, ומבין שזה הקסם של הקבוצה הזאת. אני כל כך רגיל שנשים נמשכות למעמד שלי, לכסף שלי, ולראות נשים שבאמת חשוב להן להקשיב, ולא לדבר רק כדי להרשים, זה בהחלט שינוי מרענן.
אני מגניב מבט לעבר מיה. בוער בי לדבר איתה. אני חייב שהיא תבין שלא התכוונתי לפגוע בה, וכי אני מבין שזה לא היה במקום.
״זאת הייתה שיחה מאד חשופה,״ אומרת רוז, ״אני מציעה שנעשה הפסקה. יש לנו היום מזנון עשיר של סושי.״
“בוא תאכל משהו,״ אומר לי צ׳ארלי, והולך לכיוון השולחן העמוס במגשי סושי. המבחר הוא כל כך גדול, שקשה לי לבחור. אני ממלא על הצלחת מעט מכל סוג, ומחפש בעיניי את מיה . אני לא רואה אותה בשום מקום.
אני יודע בוודאות שהיא לא יצאה מקומת המרתף, אז היכן היא?
לבסוף אני מבחין בפרוזדור שמוביל לחדר לא גדול, ושם אני מוצא אותה יושבת על מזרון, ועיניה מלאות דמעות.
״אני יכול להיכנס?״ אני שואל אותה.
היא מרימה אליי את עיניה. העצב הנשקף מהן, שובר את ליבי. ״מכל האנשים היום, זה היית חייב להיות אתה ששמע את המילים שלי. ברור לך שלא הייתי מספרת על כך לו שמתי לב שאתה נוכח בחדר,״ היא אומרת.
״ואני שמח, אם אפשר להשתמש במילה שמח, ששמעתי אותך מדברת על זה,״ אני אומר, ורוצה להמשיך לדבר, אבל היא קוטעת אותי.
היא קמה, מנגבת את דמעותיה. ״אם לא הייתי יודעת שמשחקי הבקבוק הם אירוע סודי, הייתי שואלת אותך אם באת לכאן בגללי,״ היא אומרת.
״כשצ׳ארלי הציע לי להשתתף במשחק, ממה שהוא הסביר לי עליו, חשבתי שאולי גם את תהיי פה,״ אני אומר לה. הבטחתי לעצמי לדבר איתה בכנות, ואני רוצה שהיא תדע את האמת.
״מעניין למה,״ היא אומרת ספק לעצמה, ספק לי.
״בגלל השיחה בינך לבין קטיה,״ אני מסביר, ״דברתן ברמזים, ולא הייתי יכול להבין מכך דבר, אם צ׳ארלי לא היה מספר לי שבאותה שעה מתנהל משחק תחת מעטה סודיות.״
״אז תהנה לך מהמשחק, ומהסושי,״ היא אומרת בקור.
״אני מבין שטעיתי כשאמרתי את הדברים מיד אחרי. היה לי חשוב לומר לך אותן, כדי שתדעי שאני חושב שהוא אדיוט כשדיבר כפי שדיבר עלייך. הדבר האחרון שרציתי, זה היה לפגוע בך.
נרדמתי בזמן שאת הלכת לשטוף את עצמך, וכשהתעוררתי באמצע הלילה, חשבתי שפינטזתי אותך. אבל כשראיתי את החולצה שלי על הכרית, חולצה שהבושם שלך הריח ממנה, הבנתי שזה קרה.
יצאתי מדעתי כשהבנתי שחסמת אותי. ביקשתי מלורי, וגם מג׳ו, את הכתובת שלך, אבל איש מהם לא ידע אותה. רק נאמר לי שחלית בדלקת ריאות, מה שתיסכל אותי יותר, כיוון שבלילה ההוא ירד גשם שוטף.״
אני מחכה שהיא תגיב, אני כל כך רגיל שהשיחות ביננו מתנהלות באופן שכל אחד רוצה להוכיח לשני שהוא חזק יותר, ואני רוצה שהיא תראה שאני לא שם כעת, שהיא חשובה לי יותר מהאגו שלי.
ואז היא יוצאת מהחדר, והולכת לקחת לאכול.
״תודה שהמלצת לי על המסעדה הזאת רוז. את צדקת, הסושי שלהם ממש טעים,״ היא אומרת לרוז, ואין שום רמז בדבריה לשיחה שהייתה ביננו. מבחינתה היא לא התקיימה, וכך גם אני.
אני מחליט לסיים היום את המשחק, אבל יודע שלא אבוא לכאן יותר. אני מתיישב ליד הגברים, שעסוקים בניתוח סוער על משחק ששודר אתמול בטלויזיה, ואוכל את הסושי. מיה צדקה, הוא בהחלט מאד טעים.
המשחק ממשיך, ואני שוב מתפלא לאיזה עומק נכנסות השיחות. לא הייתי מעלה על דעתי שבלב העיר יושבת קבוצה של אנשים, ומנהלת שיחות כאלה רציניות וכנות, בנושאים שאיש לא מדבר עליהם. התרשמתי שהגברים כאן, הם גברים מאד חכמים, ואני נדהם לראות איך הם פותחים את ליבם לרווחה בגלוי, בדיוק כפי שעשתה מיה כשענתה לשאלתו של סמואל.
*
״אמנם קוראים למפגש משחקי הבקבוק, אבל זה רק בגלל שהם מתנהלים כשם שמשחקים אמת או חובה, כשהבקבוק הוא שמורה למי השאלה מופנית,״ הסביר לי צ׳ארלי. ״אתה תלמד שאלה נושאים רציניים, ומאד חשופים. אתה תלמד גם עליי דברים שלא יכולת לדעת.
רק כדי שתבין, המידע שאתה מוסר על עצמך, נשאר חסוי. אתה תכיר רק את רוז שמנהלת אותו. אבל היא לא היחידה שמנהלת אותו, יש מי שמרכיב את הפאזל הזה. ועדת הקבלה לא רק בודקת שאתה בסדר, אלא אם אתה מתאים לקבוצה המסוימת הזאת. זה סוד ההצלחה שלה.
הם לומדים עליך מכל מה שמופיע עליך ברשתות החברתיות, ובמנועי החיפוש. יש להם מידע לגביך, שאולי אפילו אני לא יודע, ואנחנו חברים טובים לא רק מאתמול.״
אני רואה הוא צודק, כשאני יושב כעת במשחק, ומביט על המשתתפים במשחק. הכל מתנהל בסדר מופתי, ומידי פעם מישהו מבקש להתערב, ולפתוח את המשחק.
*
לאורך כל המשחק הבקבוק לא בוחר במיה כשאני מסובב אותו, וכשקורה שתורי לשאול שאלה, אני בוחר אחת שאלה לא תתקשר אליה. הוא גם לא בוחר בי, כשזאת מיה שמסובבת אותו.
אני מבין שאיש לא בא עם שאלה מוכנה, אלא היא נוצרת כהמשך לדברים שנאמרו בזמן המשחק. הלילה המשחק ארוך מתמיד, והוא מסתיים באחת אחר חצות.
״תסלחו לי, אני מותשת, עדיין לא חזרתי לעצמי,״ אומרת מיה, ״היה כייף כמו תמיד.״ היא ממהרת לעזוב עם קטיה.
״נראה היה שנהנית מהמשחק,״ אומרת רוז, ״למרות שנראה לי שלקח לך זמן להתחמם.״
״אני מודה שמאד נהניתי מהמשחק,״ אני אומר.
״אישרתי אותך הערב, כיוון שמשתתף קבוע לא הגיע. אני אודיע לך מה קורה לגביו. אני לא אתפלא אם הוא פרש סופית. שלא תצטט אותי, אבל עדיף מבחינתי שהוא לא יגיע יותר. בכל מקרה, אני חושבת שאתה מתאים לקבוצה יותר ממנו,״ אומרת רוז.
״אני מקווה שתישאר,״ אומרת זואי, ״נהניתי מהשאלות שלך.״ אני מסתכל עליה, ורואה שאין טיפה של פלרטוט בדבריה, או ניסיון לפתות אותי במילים.
״ימים יגידו,״ אני עונה לה.
אני נפרד מכולם, ונוסע הביתה. כל הדרך אני חושב על השאלות שנשאלו במשחק. אני מודה שציפיתי להתנהלות אחרת, ברמה רדודה יותר, בשפה זולה יותר, התפלאתי שמיה משחקת במשחק הזה.
מחר יום חדש, ואני יודע שאני אעשה הכל כדי לכבוש את ליבה. איך? אין לי עדיין מושג.
את היום אני מתחיל עם הודעה של אנה מק׳מרפי. הפעם היא פונה אליי ישירות, לא באמצעות עורך דינה.
״אני מבקשת להיפגש איתך,״ היא אומרת לי בשיחה טלפונית, ״בלי עורך הדין שלי.״
״אני מייעץ לך לקבוע פגישה דרכו,״ אני אומר לה.
״מבלי לפגוע בך כעורך דין, אבל אתה יודע שעורכי הדין לענייני גירושין רואים לנגד עיניהם רק את הרצון שלהם לזכות בעמלה שמנה,״ אומרת אנה.
״זאת הכללה מאד גסה,״ אני אומר. אני לא אתן לה לקנות אותי במילים, ״למען הסר ספק, אני לא עוסק בענייני גירושין. זה מקרה חד פעמי שאני פועל בתיק כזה, בגלל קשרי העסקיים עם מר מק׳מרפי. למרות מה שאמרת, אני חושב שמין הראוי שלא תגיעי לבד.״
ובכל זאת אנה מגיעה למשרדי כעבור שעה לבדה. אמנם הוא לובשת חליפה, והיא מאופרת, אבל אני מיד מבחין בכך שהיא כבויה. היא ירדה במשקל, הבגדים קצת תלויים עליה, והיא מנסה ללא הצלחה לעמוד זקופה מולה.
״עשיתי את טעות חיי,״ היא אומרת כשאני מזמין אותה לשבת בכיסא מולי. ״בגדתי באדם היחיד בעולם שהושיט לי יד. יכולתי לומר להגנתי שבראדלי לחץ עליי לפעול. אחרי שמיה והמחלקה שלה עזבו את דיאמונד, הוא איבד את שפיותו ואיים עליי. הוא אבוד בלעדיה, ועובדה שהוא עשה שטויות כי חשב לזכות בה מחדש.
יכולתי לומר, כי זה מה שקרה, אבל אני אדם בוגר, ולא הייתי צריכה לתת לו לגרום לי לבחור בין ג׳ו לבינו. הייתי צריכה לעמוד מולו, ולומר שאני לא אבגוד בג׳ו בגלל הגחמות שלו, אבל לא עשיתי זאת.
הייתי צריכה לחשוב בהיגיון. אני מכירה את מיה כבר כמה שנים, ויודעת מה הילדה הזאת עברה. אין לי ספק שהיא לא אחת שתנהל מערכת יחסים אסורה. אבל כשבראדלי עמד מולי והטיח בי את השטויות שלו, נאטמתי. הייתי שטופת מוח, ופגעתי באדם הכי יקר לי.
הוריתי לעורך הדין למשוך את הבקשה לגירושין. אני לא רוצה מג׳ו אפילו לא דולר אחד. מצאתי עבודה כמורה באקדמיה למחול, ואני יכולה כעת לפרנס את עצמי. אני אשלם לו את חובותיי כמיטב יכולתי.
אני רק מבקשת שהוא יסכים להיפגש איתי, שנדבר. אני יודעת שפגעתי באמון שלו, ואני לא מצפה שהוא יסלח לי מיד, אבל אעשה הכל כדי שיראה שאני מתכוונת לכל מילה. אני אוהבת אותו, ולא יכולה לתאר את חיי בלעדיו.״
למדתי להבדיל בין מי שמעמיד פנים, שבוכה דמעות תנין, שרוצה לשכנע אותי ששקריו הם אמת. אנה לא בוכה, היא נלחמת שקולה יהיה יציב, ואני מאמין לה שהיא מתחרטת על הצעד שעשתה.
״את מבינה שאני לא יכול להבטיח לך דבר. אני אמסור לו את דברייך,״ אני אומר לה.
״אני מודה לך שהסכמת להיפגש איתי. זה לא מובן מאליו. כמה אני צריכה לשלם לך?״ היא שואלת.
״אין צורך,״ אני אומר.
״אני לא רוצה שג׳ו ישלם,״ היא אומרת מיד.
״אני לא מתכוון לחייב אותו על השיחה בינינו,״ אני מרגיעה אותה.
״תודה,״ היא אומרת. היא קמה ויוצאת, ואני עוקב אחריה במבטי. היא נראית מאוששת יותר. אני רק מקווה שהוא יסכים להיפגש איתה. אני יודע שהוא כועס, אבל גם מרגיש שעדיין יש לו רגשות עזים כלפיה.
אני מתקשר לג׳ו. ״אני יכול לבקר אותך?״ אני שואל.
״התכוונתי להתקשר איתך. מיה הניחה על שולחני דוחות עבורכם,״ הוא אומר, ״בלי שום קשר, אתה תמיד מוזמן.״
אני מחליט לעבור בליידי גודייבה, חנות השוקולדים האהובה עליי. אני מודה שיש לי חולשה לשוקולד בכל צורה שהיא, ובוחר עבור מיה את האהובים עליי ביותר.
אני מתלבט אם לכתוב לה כמה מילים, אבל כל מה שעולה לי בראש, לא נשמע לי נכון, ומחליט שלא. אני אקשיב לה, ואגיב למילים שלה.
וכך אני עושה. כשאני מגיע למשרד אני מקיש על דלת חדרה, למרות שהיא פתוחה לרווחה. היא מרימה עיניה, וניכר שהיא לא מופתעת לראות אותי.
״אם יש משהו שאף פעם לא אסרב לו, זה שוקולד,״ אני אומר ומניח את הקופסה לפניה.
״אז למה הבאת לי? תאכל אתה,״ היא שוב נלחמת בי.
״אני מאמין שכשאתה נותן למישהי משהו שאתה אוהב, זה אומר שהיא חשובה לך,״ אני עונה בלי לחשוב. אני מגלה שכאשר מגיע הרגע הנכון, המילים נאמרות הכי מדוייק. הייתי צריך לדעת זאת, ועדיין אני מפתיע את עצמי.
״אם כך תציע לי במי לבחור,״ היא אומרת.
״זה שממולא בנוגט בתוכו הוא אחד האהובים עליי,״ אני אומר.
היא קמה, יוצאת מהחדר, וחוזרת עם סכין. אני עוקב במבטי אחרי ידה שאוחזת בסכין, וחותכת את השוקולד בזהירות, עד שהוא נחצה לשני חצאים. היא בוחנת אותם. ״אני לא מאמינה שלא חתכתי אותו באמצע,״ היא אומרת, ומגישה לי את החתיכה הגדולה יותר.
אצבעי נוגעת בשלה, מלטפת את שלה. מיה עוצמת את עיניה. אני לא יודע איך להגיב.
״חציתי את הגבול?״ אני שואל.
״אתה לא באמת מצפה שאומר לך שהמגע שלך עליי ממיס אותי. אני עדיין פגועה, ולכן לא אגלה לך שכך אני מרגישה,״ היא אומרת ומישירה מבטה לתוך עיניי. שאר השיחה מתנהל בינינו ללא מילים.
מיה מכניסה את קוביית השוקולד לפיה. ״מממ.. זה כל כך טעים,״ היא אומרת.
״אני אמשיך לחזר אחרייך, עד שתרגישי שאת יכולה לומר לי מה את מרגישה באמת,״ אני אומר לה, ״ועכשיו תסלחי לי, עליי לגשת לג׳ו לספר לו שאנה ביקרה אותי, והודיעה שמשכה את התביעה לגירושין.״
״אני אשמח לראות שהכל יסתדר ביניהם. הם היו בעיניי זוג מושלם,״ היא אומרת.
״יש לך נשמה מיוחדת,״ אני אומר לה.
״נשמה שבורה פארקר. אתה חושב שאתה באמת רוצה להתמודד איתי?״
