״אני מקווה שאתה לא מתייחס לאמירה שלי בגיל חמש עשרה שאתה נער מעלף. גם אז שמעת רק את סוף השיחה. אם אתה חושב שמאז אני מפנטזת עליך, כבר אמרתי לך שלא.
אני כאן כי אחותי במצב לא טוב וביקשה ממני עזרה, לא כי בשל מצבה באתי לפתות אותך,״ אני אומרת ומתעלמת מהסיבה שבגללה נאמרו דבריו.
״אני בטוח שאת לא הולכת לבושה כך לכל מקום,״ הוא לא מוותר.
״אינה שלחה לי הודעה בארבע בבוקר, עם הוראות לגבי הכנת הארוחות עבורכם. לא יכולתי להרדם, וירדתי להתאמן בחדר הכושר, אבל לפני שהספקתי להתאמן, פגשתי בשכנה נירוטית ודיברתי איתה עד שהשעון המעורר צלצל. כדי לא לאחר, הלכתי לקנות מצרכים והגעתי.״
״מעניין,״ הוא אומר בשקט, ספק לעצמו, ספק לעצמי.
אני מגישה לו את השקית ובה הכריכים שהכנתי עבורו. ״זה שלך,״ אני אומרת.
הוא לוקח את השקית, פותח אותה, ובוהה בתוכנה. ״מי ביקש ממך להכין לי אוכל?״ הוא אומר בכעס.
״אינה,״ אני עונה קצרות.
״ממתי היא דואגת לאוכל עבורי? אני אף פעם לא אוכל בבית,״ הוא אומר, ואני מסתכלת עליו מופתעת.
׳האם לא קראתי טוב את ההודעה שלה?׳
אני לוקחת את הטלפון הנייד שמונח על הדלפק במטבח, ונכנסת לקרוא שוב את ההודעה שלה.
לגבי נואה,
תכיני שני כריכים עם נקניק, חסה, עגבניה, ורוטב חרדל ודבש.
״והבנים?״ אני שואלת, ״גם להם לא מכינים ארוחות לבית הספר?״
״את לא גדלת כאן? את לא יודעת שבית הספר מספק להם ארוחות? הם לוקחים איתם רק חטיפים,״ הוא מסתכל עליי, וחושב כנראה שאני ממציאה דברים.
״תראה במו עיניך,״ אני עונה באיפוק, ומניחה לפניו את ההודעה שאינה שלחה לי בארבע בבוקר.
״אז זה המשחק שלה,״ הוא אומר, ״אני לא יודע אם היא צוחקת עליך, או עליי, ואולי על שנינו.״
ולמרות מה שאמר, הוא לוקח איתו את הכריכים, ושם אותם בתיק.
״תלכי להעיר את הבנים, הם ישמחו לראות שאת כאן,״ הוא אומר, ״אני אכין להם את ארוחת הבוקר.״
אני עושה כדבריו, וסקרנית לראות מה הוא יכין. האם זה יהיה מה שאינה כתבה לי להכין, או שגם בקשר לזה היא צחקה עליי.״
אני נכנסת לחדר של אלכס. ״בוקר טוב חמוד, הגיע הזמן לקום.״
אלכס משפשף את עיניו, ומתיישב מיד כשהוא קולט שזו אני שמעירה אותו. ״את פה!״ הוא קורא בשמחה, ומחבק אותי.
״הבטחתי לך,״ אני אומרת, ״והבטחות…״
״צריך לקיים,״ הוא משלים את המשפט.
*
״לעולם אל תבטיחי משהו שאין ביכולתך לקיים.״ המשפט הזה שאמרה לי אימי כשהייתי ילדה, חרוט בליבי עד היום.
״למילים יש כח,״ היא אמרה, ״והן אלה שבונות את האמון של אדם בך, עדיף שתאמרי שתשתדלי לעשות משהו, מאשר תבטיחי שתעשי.״
כך אני נוהגת, לעולם איני מבטיחה מה שאני יודע שלא בטוח שאוכל לסיים.
*
״תתלבש, ותצחצח שיניים. אבא מכין לכם את ארוחת הבוקר,״ אני אומרת לאלכס ורוצה ללכת להעיר את אדם.
״תעזרי לי לבחור בגדים?״ הוא מבקש.
״בטח,״ אני עונה, וניגשת לארון הבגדים שלו. אני משתדלת לא להראות לו שאני מופתעת מאי הסדר שבו. הבגדים אמנם מקופלים, אבל אין להם שום סדר הגיוני. ״תלמד אותי מה אתה אוהב ללבוש?״
אני מבינה שהוא רק רצה שאהיה לידו, כיוון שהוא ידע בדיוק מה הוא רוצה ללבוש.
״שמעתי שאת פה,״ אומר אדם, שמופיע בפתח החדר. הוא משפשף את עיניו, מוחק מהם את שרידי השינה.
״הבטחתי לכם שאגיע מוקדם בבוקר כדי לעזור לכם להתכונן ליום הלימודים,״ אני אומרת, וניגשת איתו לבחור בגדים. גם הארון שלו זקוק לסידור מחדש, ואני מחליטה לעשות זאת כשנואה יקח אותם לגן.
אנחנו יורדים למטבח. קעריות מלאות בדגני בוקר וחלב כבר מחכות לבנים.
׳שוב היא משחקת איתי, זה לא מה שהיא אמרה לי להכין להם.׳
״אמרתי למריה שתגיע היום, תשאירי לה את עבודות הבית,״ אומר נואה. אני רוצה לומר לו שאני רוצה לסדר לבנים את הארונות, אבל מחליטה לוותר. בסופו של דבר כך הם רגילים, ואין זה מקומי לשנות את הסדר בבית הזה.
״אתה רוצה שאסיע את הבנים, או שאתה תסיע אותם?״ אני שואלת אותו עניינית.
״זה התפקיד שלי מאז ומתמיד. אשתי אוהבת לישון עד מאוחר,״ הוא אומר בטון חסר רגש.
״מה לגבי ארוחת צהריים, שאגיע להכין להם?״ אני שואלת.
״אחזיר אותם הביתה בשלוש ועשרים,״ הוא אומר, ממעט במילים.
״אם כך אגיע לפה בשתיים וחצי, ואכין להם את ארוחת הצהריים,״ אני אומר.
״בחמש יש לאלכס אימון,״ הוא מוודא שאני זוכרת.
״אתה רוצה שאביא אותו, או שתחזור לקחת אותו?״ אני שואלת.
״אני לא רוצה להטריח אותך,״ הוא עונה ביבושת.
״אני עצמאית. יש מי שעובד בשבילי. אני יכולה לפתור בעיות מכל מקום, אני לא חייבת להיות נוכחת,״ אני אומרת.
כמובן שאני מדברת על התערוכה שאני עוזרת לארגן. כדי לצייר אני צריכה השראה, וזה יכול להגיע גם בלילה. הציור האחרון שציירתי, כבר תלוי בביתו החדש, ועדיין לא התחייבתי לציור חדש, בעיקר כשאני כעת לפני תערוכה.
את זה אני לא משתפת אותו, כיוון שאני לא מרגישה קרובה אליו.
״אם זה בסדר מצידך, זה מאד יעזור לי אם אגיע ישר למגרש. אני לא רגיל לקבל עזרה,״ הוא אומר באיפוק.
*
כל מילה שהוא אומר לי מגבירה בי את הכעס כלפי אינה. אני לומדת יותר ויותר שהיא לא תפקדה גם כשהייתה בריאה. איזו מין זוגיות זאת, שהוא צריך להיות אחראי על כל מה שקשור לילדים, וגם לפרנס את המשפחה?
אני יודעת שאינה שונה ממני. היא תמיד התנהגה כאילו מגיע לה הכל. היופי שלה, והשימוש במיניות שלה, תמיד פרסו לפניה שטיחים אדומים, אבל נואה הוא לא עוד גבר שנפל לרגליה, הוא בעלה!
כואב לי לראות את ההקלה על פניו כשאמרתי לו שאסיע את אלכס למגרש.
*
״שיהיה לכם יום טוב,״ אני אומרת לבנים, ומחבקת אותם. שניהם מחבקים אותי חזק.
״את תהיי פה כשנחזור מבית הספר?״ שואל אלכס.
״אני אבוא להכין לכם ארוחת צהריים, ואקח אותך לאימון,״ אני מבטיחה לו, ופניו של אלכס קורנות.
״אני צריכה ממך שתאמר לי מה להביא איתי לאימון,״ אני פונה לנואה.
הוא מסתכל עליי ונושך את שפתיו.
״את מיוחדת במינך,״ הוא לוחש כמעט בלי קול. ״אני אכין לו את המדים על המיטה, ואבדוק שיש לו הכל בתיק,״ הוא אומר, ״תבקשי ממנו ומאדם שיבחרו להם כמה חטיפים.״
״ובקבוק מים,״ אומר אלכס.
״אני אלמד הכל, ואדאג שתמיד תבוא מוכן,״ אני אומרת לו.
״אני מתרגש שאת תבואי לאימון,״ הוא אומר.
״גם אני, מאד,״ אני עונה. בזווית עיני אני רואה שנואה מאגרף את כפות ידיו. אני לא יודעת אם הוא עושה זאת בגללי או בגללה.
אנחנו נפרדים ואני נוסעת ישר למוזיאון.
אני כבר כל כך רגיל שהאחריות על הבנים כולה שלי, שכל דבר שאנסטסיה עושה, לא מובן מאליו עבורי. אני יודע שזה רק דבר פעוט, העובדה שהיא הציעה להסיע אותם לאימון, מה שיאפשר לי לחזור להתרכז בעבודה, ועדיין ה נוגע בי במקום מאד רגיש.
העובדה שאינה חולה, לא שינתה את סדר יומי, כיוון שהיא חיה את חייה בנפרד ממני ומהבנים. הנוכחות של אנסטיה רק מעמיקה את הקרע הזה, כשהיא מראה לי שאפשר אחרת., שאפשר לפעול בשיתוף פעולה.
אנסטסיה הגיעה רק אתמול, ואני כבר מרגיש בשינוי אצל הבנים. הם נראים כמו פרח צמא שהשקו אותו, והוא חזר לפרוח בשיא יופיו.
הבנים מורידים את הקערות מהשולחן, וניגשים לקחת את התיקים. ״איפה תיקי האוכל שלנו?״ שואל אלכס.
״אנסטסיה הכינה לכם היום, הם בתוך התיק שלכם,״ אני אומר, ורואה את החיוך על פניהם.
אני מושיט ידי לפתוח את הדלת, ושומע את סיבוב המפתח שמלמד, שמישהו עומד להיכנס.
״אני באתי כי אמרת לי לבוא, אבל תדע שאני מטפלת רק במה שקשור לגברת אינה. אני לא עושה את כביסה שלך, או של הילדים,״ היא אומרת, ״ולא נוגעת בחדרים שלהם. שהמטפלת שלכם תעשה את זה.״
״כל מה שקשור לבגדים שלי, זה לא חדש. אף פעם לא כיבסת לי את בגדיי, כך שאת לא צריכה לציין זאת. אנסטסיה היא לא מטפלת של הילדים, אלא אחות של אשתי, והיא באה לעזור עם הילדים, לא לעשות עבודות ניקיון.
נצטרך לדבר על הסכם עבודה חדש, כיוון אני מבין שאת לא תעבדי כאן כבעבר. אני רוצה להזכיר לך, במקרה ששכחת, שאני זה מעסיק אותך, ומשלם את שכרך. אם לא מתאים לך לעבוד כאן יותר, אפנה לסוכנות שישלחו עובדת אחרת במקומך.״ אני רואה את הפחד בעיניה.
״אני מבין שאשתי ביקשה שלא יטרידו אותה, כך שאני מבקש שתתני לי תשובה עוד היום מה את מחליטה לגבי המשך העבודה שלך כאן,״ אני אומר, ויוצא מהדירה.
״אבא למה היא דיברה אליך כאילו היא כועסת עליך?״ שואל אלכס. ׳מה אני אמור לענות לו? שיש מלחמה בין אימו לביני?׳
״היא חשבה שאנסטסיה היא מטפלת שלכם, ולכן הבינה שהיא צריכה גם לנקות את החדרים שלכם,״ אני אומר לו.
אני מוריד את הילדים בגן ונוסע למשרד. כל כך הרבה דברים ממלאים את מחשבותיי שקשה לי להתרכז בעבודה. אני עובד כעת על רעיון חדש שיקצר את זמן ההמתנה לפענוח בדיקות, אבל מרגיש שאני לא מסוגל להתקדם.
אני מופתע לראות שאינה מתקשרת. ״מתי אתה חוזר היום?״ היא שואלת.
״היום יש לאלכס אימון,״ אני מזכיר לה. אני לא בטוח אם היא שכחה, או שהיא שואלת מסיבה אחרת. ״אחזור אחר כך עם הילדים הביתה,״ אני עונה, עדיין מנסה לנחש לאן מובילה השיחה הזאת.
״ומה עם אנסטסיה?״ היא שואלת.
״אחותך תגיע בשתיים וחצי להכין לילדים ארוחת צהריים, ותביא אותם למגרש בחמש,״ אני עונה.
״תכין לילדים…״ היא מגחכת.
״מה זה צריך להביע? את יודעת שאני לא אוכל בבית. זה לא השתנה רק בגלל שהיא כאן,״ אני עונה.
״אם אתה אומר,״ היא שוב מצחקקת.
״מה את רוצה ממני אינה, זו את שביקשה ממנה שתבוא לטפל בבנים,״ אני אומר באיפוק.
״אני לא אשמה שאני חולה ולא יכולה לטפל בהם,״ היא עונה.
אני רותח, ברור לי שהמילים האלה לא נאמרות סתם, וכי היא לא לבד בחדר. אני מחליט לשחק את המשחק שלה, ולא מגיב על מה שאמרה. ״את צריכה עוד משהו?״ אני שואל, ״אני באמצע ישיבה, ולא נוהג לענות לטלפון. עניתי רק כי זו את.״ כמה קל לי לשקר לה.
״שלא תחשוב שאני לא יודעת שאתה שוכב איתה,״ היא מטילה את הפצצה לאוויר. עכשיו זה כבר ברור לי מה היא עושה.
״את יודעת טוב מאד שאני לא. אחותך עזבה מיד כשהבנים נרדמו, וחזרה רק בבוקר כדי לעזור להכין אותם לגן. להזכירך, יש לה חיים מחוץ למשפחה הזאת,״ אני אומר לה בקור.
״אני רואה שאתה מתמצא בחיים שלה, יפה לך,״ היא אומרת.
״את הזויה. את ביקשת שתבוא, אם לא מתאים לך, את מוזמנת לומר לה שלא תבוא. אני מבין שאת לא לבד, ויש אוזניים נוספות לשיחה שלנו. תזכירי לי מתי את עזרת לי עם הבנים כשהיית בריאה? ועכשיו אני חייב לסיים,״ אני אומר ומנתק.
אני מאד מקווה שהיא הקליטה את השיחה, וגם אם לא, כשהבנתי לאן היא מובילה עם השאלות שלה, הקלטתי אותה בעצמי.
׳את משחק באש אינה,׳ אני מסנן.
אני מתפלא לראות שאנסטסיה שלחה לי הודעה.
אנסטסיה רומנוב:
שולחת לך צילום מסך של השיחה שלי עם אינה.
*
*
אינה ברייטלינג:
אני מבקשת לא להפריע לי היום.
הרופא שלי מגיע לתת לי טיפול,
ואני זקוקה לשקט מוחלט.
אנסטסיה רומנוב:
אני אגיע בשתיים וחצי להכין להם אוכל,
ולקחת אותם לאימון בחמש.
אינה ברייטלינג:
תאכילי אותם בחוץ.
אנסטסיה רומנוב:
אין בעיה.
אני צריכה לקחת את התיק של הבייסבול
והבגדים מהבית,
מתי אוכל לבוא?
אינה ברייטלינג:
איך שאת מסבכת את העניינים.
תבואי לקחת אותם,
כל עוד שזה לפני שעה עשר.
*
*
אנסטסיה רומנוב:
תודיע בגן שאני אבוא לאסוף את הבנים היום.
אני יוצאת כעת לקחת את התיק של אלכס.
נואה ברייטלינג:
תודה שהודעת לי.
זה בסדר מבחינתך לקחת אותם מהגן?
אנסטסיה רומנוב:
אמרתי לך שאני אתפנה מתי שצריך.
נואה ברייטלינג:
אני אגש הביתה לקחת את הדברים של אלכס,
ואביא אותם למגרש.
אנסטסיה:
תודה.
אני קורא שוב בעיון את התכתובת ביניהן. לכאורה, תכתובת תמימה. אבל אני קורא אותה אחרת. ׳האם גם אנסטסיה רואה את מה שנכתב בין השורות?׳
׳כל עוד שזה לפני שעה עשר,׳ המילים האלה גורמות לי להגיע לבניין בחמש דקות לפני עשר, ולהביט על דלת הכניסה אליו מרחוק.
אני רואה את מריה יוצאת ממנה, בזמן שמרצדס לבנה, עם גג פתוח, בה נוהג גבר בחליפה, וחלוק לבן, נכנסת לחניון.
׳את כל כך בטוחה בעצמך, ומתחילה לעשות טעויות,׳ אני מדברת אליה בליבי, ׳אחת מהן הייתה שהבאת את אנסטסיה לכאן.׳
אני כבר מבין שהיא מנסה לרקום שקרים לגבי היחסים ביני לבין אנסטסיה. אין לה מושג כמה אנסטסיה עוזרת לי לראות את הדברים באור הנכון, להאיר כמה שאינה לא הייתה אף פעם שותפה לחיים של הבנים. הם לא מהססים לפתוח את ליבם בפניה, ולהתלונן על חוסר היחס של אימם כלפיהם, ויום אחד זה יתפוצץ לה בפנים.
הבנים הולכים ונקשרים לאנסטסיה, מוציאים בה עוגן שכל כך חסר להם, וכל צעד שמקרב אותם אליה, מרחיק אותם עוד יותר מאימם. יאמר לזכותה של אנסטסיה שהיא מנסה למתן אותם, אבל הם יודעים את האמת, ומבחינתם יש רק אמת אחת.
אני עדיין ברכב, עונה למיילים שנכנסים. בסופו של דבר זה בוקר של יום עבודה. רק אחרי חצי שעה אני עולה לדירה, לא לפני שאני מנטרל את האזעקה, ולוקח את המדים של אלכס מחדרו.
קולות צחוק בוקעים מחדר השינה, שדלתו נשארה פתוחה מעט. אני יורד לקחת את התיק, יוצא חזרה, ושוב מפעיל את מערכת האזעקה.
אני כל כך רוצה לשתף את אנסטסיה במה ששמעתי, אבל יודע שעדיף שאשמור זאת לעצמי. אני לא רוצה שהיא תפתח נגד אינה רגשות שליליים.
השעה שתיים ורבע, אני שולח לאנסטסיה הודעה.
נואה ברייטלינג:
אין צורך שתקחי את הבנים מהגן.
ניפגש בשלוש ורבע בסאם׳ס לארוחת צהריים.
מיום שהבנים התחילו ללכת לגן, אני יוצא להפסקת צהריים, כך שאין בכך שום דבר יוצא דופן. איש לא יכול לחשוד בי שהיום הזה מתנהל אחרת.
אנסטסיה רומנוב:
אגיע לשם.
אני מרגיש שכל הודעה ממנה גורמת לי למהפכה בבטן, למרות שאין בה שום מילים שאמורות היו לגרום לכך. היא מעירה בי את הפרפרים שניסיתי שנים לדכא.
אנסטסיה
לא ציפיתי שהשיחות עם נואה ירגישו לי כל כך… כל כך מה בעצם? הרי הן עוסקות רק בהעברת מידע בקשר לסדר היום של הבנים. אני מהרהרת באינה, ולא יכולה להבין מה גורם לה להתנהג כך עם בני המשפחה שלה, עם הגבר שבחרה, ועם הבנים שילדה. זה נראה לי הזוי לגמרי.
בעודי מהרהרת מתקבלת הודעה מאינה.
אינה ברייטלינג:
מתי את באה לקחת את הדברים של אלכס?
אמרתי לך לבוא לפני עשר!
אני מבינה שהיא לא יודעת שנואה היה בבית. משהו פה נשמע לי מוזר. למה היא כל כך לחוצה?
אנסטסיה רומנוב:
הדברים כבר אצלי.
אין לי כוונה לספר לה שלא אני לקחתי אותם. אני חושבת שהתשובה שלי סיפקה אותה, אבל כעבור דקה מתקבלת עוד הודעה. ׳מה גורם לך להיות כל כך לחוצה? מה מעניין אותך מה קורה בדירה, הרי את שוכבת חסרת אונים במיטתך?׳ אני חושבת.
אינה ברייטלינג:
את משקרת.
יש אזעקה בבית, הייתי שומעת שנכנסת.
אני לא רוצה להמר, ומתקשרת לנואה. הוא עונה מיד. ״כשהיית בבית באזעקה פעלה?״ אני שואלת.
״כן,״ הוא עונה, ״למה את שואלת, קרה משהו?״
״לא,״ אני עונה, ״אנסטסיה חוקרת אותי לגבי ההגעה שלי לדירה לקחת את הציוד של אלכס.״
״מה ענית לה?״ הוא שואל. אני מבינה כבר שיש סיבה לכל התחקיר הזה מצידה.
״שהציוד אצלי. פתאום היא נזכרה שהאזעקה פועלת, ואמרה שלא שמעה אותי נכנסת,״ אני עונה.
״לא מפתיע אותי שהיא לא שמעה,״ הוא אומר, אבל לא מפרט, ״תאמרי לה שנתתי לך את הקוד.״
״אין צורך, יש לי מסרון ממנה ובו הקוד,״ אני עונה לו.
״מעולה,״ הוא אומר מרוצה.
אנסטסיה רומנוב:
את נתנת לי את הקוד,
תבדקי בתכתובת ביננו.
אני מבינה שנקלעתי למלחמה בין נואה ואינה. הייתי רוצה להתרחק מכל זה, אבל אני יודעת שנפשי כבר נקשרה לילדים, ולמענם אעשה הכל.
