אני קם לחפש אותה. ״ג׳ורג׳י לא במשרד כעת,״ אומר לי מייסון.
״אני חייב לדבר איתה,״ אני אומר לו.
״בהזדמנות אחרת,״ אומר מייסון.
הדלת נפתחת, ולהפתעתי ג׳ורג׳יה עומדת בפתח. ״אפשר להפריע?״ היא פונה לריאן.
״את אף פעם לא מפריעה קטנה,״ הוא עונה לה.
״אימא שלך זקוקה לחיבוק שלך,״ היא אומרת ומפנה את הדרך לסבתה שנכנסת לחדר, ומיד האווירה בו משתנה. ריאן ממהר ואוסף אותה לחיבוק. ״אימאל׳ה, איזה כייף לראות אותך.״
גם דניאל ומייסון קמים אליה. ״סבתא!״ הם קוראים בשמחה, ומחבקים אותה.
״משהו מציק לך אימאל׳ה?״ הוא מביט עליה ומרצין.
״תגיד לי ריאן, איך קוראים למי שהייתה אשתו של הבן שלך, ופחות מחצי שנה אחרי שהוא נפטר, היא שוב נשואה? אתה מבין שהיא לא אשתו לשעבר, שכן אחיך לא התגרש ממנה, ובטח לא כלתי, בזמן שהיא כלה של מישהי אחרת,״ שואלת הסבתא.
״אתה כבר מבין שהייתה לי שיחה לא נעימה איתה. שוב עלה הנושא שג׳ורג׳י נכדתי האהובה, שזאת האמת, ואיך אני מפלה את קארי.
הזכרתי לה שהייתי חודשיים בבית החולים, וכל לילה ג׳ורג׳י הייתה לצידי, כמעט שלא ישנה, ולמחרת הלכה לעבודה, והבת היקרה שלה לא התעניינה כלל בשלומי.
כמובן שהיה לה מה לענות. ׳איך היא יכלה לדעת?׳ היא טענה, ובאותה נשימה הוסיפה שגם דניאלה לא הייתה שם בשבילי, מה שאומר שהיא כן ידעה.״
״אימאל׳ה, את מכירה אותה, אל תקחי ללב,״ אומר ריאן לאימו ברוך.
״אתה יודע שאני רואה את הילדים של אחיך פעמיים בשנה, ביום ההולדת שלהם, ולפני חג המולד? תמיד מאותה סיבה, ותמיד עם רשימה של מה שהם מבקשים שאקנה להם, ואין להם גבולות. זה מה שאני בעיניהם. אז שיסלחו לי שאני מעדיפה את החברה של ג׳ורג׳י שמתעניינת כל יום בשלומי.״
״אני יודע שהמשפחה של אחי התרחקה מאז שהוא נפטר. עלינו לקבל זאת,״ אומר ריאן.
״אתה מבין שכשאח שלך הלך לעולמו, קארי כבר הייתה יותר מעשרים, ועדיין היא מתנהגת כאילו בעלה של אימה הוא אביה מאז ומתמיד,״ אומרת הסבתא. הכאב ניכר בקולה.
״זה לא פשוט כשהורה נעלם מחייך,״ אומרת ג׳ורג׳י, ואני מרגיש שקשה לי לנשום. עם כל הכעס שלי על אימי, קשה לי שגדלתי בלי דמות אימהית.
״איזו ילדה יש לי, את תמיד מחפש את נקודות האור. לצערי במקרה הזה, אין טיפה ממנו,״ אומר ריאן.
״אנחנו יכולים לכאוב את המצב, או להמשיך הלאה. הדוד שלי כבר לא יחזור, ואת זה אי אפשר לשנות, אבל איך יראה העתיד, את זה אנחנו כן יכולים. כיוון שנגזר עלינו להמשיך לחיות בלעדיו, עלינו לקבל את זה שהחלק הזה של המשפחה, כבר לא קיים עבורינו.
אתה חושב שעם שאר בני הדודים שלי יש לי קשר? כמעט שלא. כמובן כשהם מתקשרים פעם במי יודע כמה זמן, ומין הסתם כי יש להם בעיה כזו או אחרת במערכת המחשוב שלהם, ואני תמיד מקבלת את פניהם בחיוך.
כשאנחנו מתבגרים, כל אחד הולך לדרכו. אני מודה עליכם דניאל ומייסון, שהקשר בינינו נשאר חזק,״ אומרת ג׳ורג׳יה.
״הסיפור עם רומנו הסתיים. המערכות שלו פועלות. הוא ביקש שניתן לו שרות קבוע. אני משאירה בידיך את הבחירה, אישית אני מעדיפה לא לעבוד איתו. אתה לימדת אותי שכסף זה לא העיקר, שלא צריך לקחת עבודה בכל מחיר, ואני מסכימה איתך. מבחינתי אני מוותרת על ההתקשרות איתו,״ אומר ג׳ורג׳יה.
״אני סומכת על שיקול דעתך,״ אומר ריאן.
״אני אסיים את הסידורים עם סבתא, ואחזור. היא הייתה נסערת וחשבתי שהביקור אצלך יעשה לה טוב, וירגיע אותה,״ היא אומרת, ועוזבת עם סבתה את חדר הישיבות.
״אני מבקש לדבר איתך,״ אני קם ומתחיל ללכת לעברה.
היא מסמנת בידה שאעצור. ״דניאל מעורב בכל מה שאני עושה כאן, דבר איתו.״
״זה משהו אישי, ביני לבינך,״ אני אומר.
״אני לא מעוניינת,״ היא עונה בקור ועוזבת את החדר.
אני ניגש לפינת הקפה בפינת החדר, ולוקח מהמקרר בקבוק מים, ופותח את הפקק שלו, כשגבי לכולם, אני חייב להרגיע את הסערה שבי. אני לא מוכן לקבל את הסירוב שלה לדבר איתי. גם בגלל שאני לא אחד שמסרבים לו, אבל גם בגלל שמגיעה לה שאתנצל בפניה על המילים הקשות שהיטחתי בה..
״שנמשיך?״ שואל ריאן, שהמבט שלו מבהיר לי שאני לא מצליח לשים את המסכה על פניי, והוא רואה אותי בסערתי.
״ישבתי אתמול עם ג׳ורג׳י על המערכת שלך, והיא העלתה כמה רעיונות שאולי יתאימו לך. הרעיון הוא לקצר את זמן השימוש שלך במחשב, ולהביא לתוצאות מהירות,״ אומר דניאל,״ ומעלה את מה שג׳ורג׳יה הכינה עבורי.
הוא מנתח כל פרק שהיא כתבה, ומסביר לי את יתרונותיו. אני מקשיב לו, אבל לא מרוכז במה שהוא אומר. ״אתה חושב שהיא תסכים לעבוד איתי?״ אני שואל לבסוף, כשאני מרגיש שאני לא יכול יותר.
״זאת העבודה שלה. היא מאד נהנית לפתור בעיות,״ הוא עונה לי. אני מביט עליו ומנסה להבין אם יש משהו בין השורות שנאמר, ואיני מצליח להבין.
אנו שוקעים עמוק בשיחה על השינוים, ואני מרגיש שהתקדמנו הרבה. ״עייפתי אותך, או שאתה רוצה להמשיך?״ שואל דניאל בחיוך.
״להיפך, אני מלא אדרנלין,״ אני עונה לו.
״אם כך תצטרף אלינו לארוחת צהריים?״ הוא שואל.
״בשמחה,״ אני עונה לו, בתקווה שג׳ורג׳יה תצטרף.
״בוא נלך,״ הוא אומר, ואני בטוח שהוא מתכוון ללכת למסעדה.
״האוכל הגיע,״ אומרת המזכירה לריאן.
״וג׳ורג׳י?״ הוא שואל, וגורם לי להחסיר פעימה.
״היא בחדרה,״ היא עונה, מה שלא עונה על שאלתו.
המזכירה ממהרת לחדר האוכל הפרטי של הנהלת החברה, ומתחילה לערוך את השולחן. אני מאוכזב לראות שרק ארבע צלחות מונחות על השולחן.
״מה התפריט להיום?״ שואל ריאן.
״ציינתם אתמול שלא הזמנתם הרבה זמן מסאם׳ס,״ היא עונה.
״יפה שהיא שמה לב לפרטים הקטנים,״ אומר ריאן., כשהיא עוזבת את החדר.
״עם כל הכבוד לכך שהיא מזכירה מעולה, לא הייתי נותן לה את הקרדיט. אני מניח שג׳ורג׳י היא שביצעה את ההזמנה,״ אומר מייסון, ״אני מנחש שהיא עברה ליד המסעדה, כשהלכה עם סבתא לקייטרינג של האירוע.״
אנחנו מתחילים לאכול. ״כל מנה פשוט נפלאה, אני לא יודע מה לקחת קודם,״ אומר ריאן.
״אני שמחה לשמוע,״ אומרת ג׳ורג׳יה שנכנסת לחדר ושומעת מה ריאן אמר, ״אני מודה שהיה לי קשה לבחור, לכן הבאתי מבחר גדול מהתפריט.״
ג׳ורג׳יה ניגש לארון, מוציאה צלחת וכלי אוכל, ומתיישבת ליד השולחן. הכיסא הפנוי היחיד נמצא לידי, ואני מקווה שאצליח לדבר איתה. היא מתעלמת ממני, ומרחיקה מעט את הכיסא ממני.
״תשמח לשמוע שהספקנו אתמול והיום לסדר כל מה שסבתא רצתה, והכל מוכן לקראת האירוע. החלטתם כבר מה ללבוש?״ היא פונה לאחיה.
״רוב הארון שלי מורכב מחליפות, כך שאבחר אחת מהן. את לא חושבת שאני צריך ללבוש טוקסידו, נכון?״ שואל דניאל. אני חושב שהוא מתבדח, אבל פניו רציניות.
ג׳ורג׳י צוחקת. ״בחתונה שלך לא לבשת טוקסידו. נכון שסבתא עושה עניין גדול מיום הנישואין שלהם, אבל עדיין היא לא מצפה מאיש לבוא בבגדי נשף. גם השמלה שהיא רכשה, היא לא מפוארת,״ עונה ג׳ורג׳יה.
״ומה את קנית?״ שואל מייסון.
״חסרות לי שמלות ערב? אני מניחה שאלבש את אחת השמלות השחורות שלי,״ היא עונה מתחילה לאכול.
״מממ… זה ממש טעים. עכשיו אני נזכרת למה אתה כל כך אוהב לאכול בסאם׳ס,״ היא אומרת.
למרות שעדיין לא דיברתי איתה, אני מרגיש נינוח. את השיחות הרציניות בחדר הישיבות, מחליפה אוויר ביתית מאד נעימה.
״אני רוצה להראות לכם משהו,״ אומרת ג׳ורג׳יה, מפעילה את המסך בחדר, ומתחברת אליו עם הטלפון הנייד שלה.
היא ניגשת לאפליקציית הענן שלי, כשעל המסך בפינה הימנית העליונה נראה צלצול של שיחה נכנסת, והשם לורה בדמינגטון. מה היא רוצה ממני?״ היא שואלת מופתעת, ״היא יודעת שאני עובדת.״
כשהיא לא מפסיקה להתקשר, ג׳ורג׳יה עונה לה. ״אני מצטערת מיסיס בדמינגטון אני באמצע יום עבודה."
״איפה אימא שלך?״ היא צועקת.
״היא עם סבתא קנדי כעת,״ עונה ג׳ורג׳יה.
״נינה קיבלה התקף לב, אני צריכה אותה כאן,״ אומרת לורה בהיסטריה.
״מה??? איך זה יכול להיות?״ שואלת ג׳ורג׳יה בקול רועד.
״היא עמדה לעבור הגדלת חזה, ואז קרה מה שקרה,״ אומרת לורה בבכי.
*
אני מתקשרת לאימא, שעונה מיד. ״אימא נינה בבית חולים הר סיני במחלקה לטיפול נמרץ, אחרי התקף לב. לורה ביקשה שתבואי, אני אבוא לשם גם.״
״כמה פעמים אמרתי לה שתעזוב את החלאה הזה. היא ארבעה חודשים איתו, וכבר עברה שלושה ניתוחים פלסטיים כדי לרצות אותו,״ אני מסננת בכעס, ״החזה שלה גדול משלי, ולי אין בעיה עם איך שאני נראית. אבל הבן זונה הזה רצה אותה עם חזה ענק. אם היא כל כך פגומה בעיניו, למה הוא איתה!?״
״אבא, נינה רק בת עשרים וארבע, היא מבוגרת ממני בשנה,״ היא אומרת בדמעות, ״המשפחה הזאת כבר איבדה את אמיליה, כמה סבל היא מסוגלת להכיל?״
״יש ביניהן הפרש של שנה אחת?״ מתפלא דניאל.
״אתה לא זוכר שהיא תמיד אמרה שאמרו לה שהיא לא הייתה צריכה להיוולד, שהיא נולדה בטעות. מה הפלא שהיא חיפשה תחליף אב,״ אני אומרת בקול עצור.
״אני חייבת ללכת לנינה,״ אני אומרת וקמה, אבל מרגישה שרגליי לא נושאות אותי. נולן קם במהירות וידו אוחזת בזרועי, ומונעת ממני לקרוס.
״אני אקח אותך אליה,״ הוא אומר. אני מביטה בו בשאלה.
״את לא במצב לנסוע לבד,״ הוא אומר בשקט, ״אני אבוא איתך.״
כל הכאב שהוא גרם לי אתמול במילותיו, שב ומציף אותי, אבל אין לי כוונה להתעמת איתו ליד המשפחה שלי.
*
״מה קרה בינך לבין הגבר שעמד ליד השירותים? את נראית נסערת,״ שאל מייסון, אחרי שחזרתי מהשירותים לשולחן.
׳ומה כבר יכולתי לומר לו?׳ לא הייתה לי כוונה לספר לו שאתמול הזדיינתי איתו. הוא גבר שמחפש רק לפרוק את תשוקותיו, ואני הייתי חייבת להגן על הלב שלי, כי הוא בהחלט אחד שקל ליפול בקסמיו.
״נסערת? מה פתאום, לא קרה כלום. זה אחד שפגשתי אותו פה לפני כמה ימים. זה הגבר שסיפרתי לך שתיקנתי לו את המערכת,״ אני מנסה להקליל את השיחה שהייתה בינינו.
אז הדחקתי מה שקרה, אבל עכשיו הכל שוב מציף אותי.
יכולתי לומר לו שהוא טועה טעות מרה, והגבר שאני ׳נמרחת עליו׳ כדבריו, הוא אחי, אבל לא הגיע לו לדעת את האמת.
*
׳עכשיו תתרכזי רק בנינה,׳ אני מורה לעצמי. נולן מוביל אותי לרכב שלו, תומך בידי, ועוזר לי להתייצב. כשאנחנו מגיעים לרכב, הוא פותח לפניי את הדלת, ומושיט לי יד לעזור לי להתיישב.
״אני יודע,״ הוא מתחיל לומר.
אני שותקת, אני לא במצב רוח לדבר. כל הדרך אני מתפללת שנינה תצא מזה.
״אני אידיוט, אני יודע שרקדת עם אחיך. אני מתנצל בפנייך,״ הוא אומר.
אני עוצמת את עיניי, לא מסוגלת להגיב. ״אני חוששת ממה שאראה,״ אני אומרת לו לבסוף.
״אנחנו עוד כמה דקות בבית החולים, ונדע. נקווה שהיא תתאושש מהר, הוא אומר. אני מביטה עליו, אין בו טיפת ציניות.
כשאנחנו מגיעים לבית החולים, אני מרגישה חולשה נוראית, ונולן תומך בי כל הזמן. ״אני פה,״ הוא לוחש לי, ״אני לא הולך לשום מקום.״
שום דבר לא נראה לי הגיוני, גם לא המילים שלו. אני יודעת שהוא גבר שמשחק עם נשים רבות, מה הוא עושה פה לצידי?
נולן מברר במודיעין היכן נמצאת נינה בדמינטון. אני מתפלאת שהוא יודע איך קוראים לה. ״תביני שאימה מאד נסערת, וכל מה שהיא אמרה לנו הוא שהיא בטיפול נמרץ, בעקבות אירוע לבבי. בבקשה תעזרי לנו.״ הוא בהחלט יודע לדבר עם נשים, ומצליח לקבל את הפרטים היכן נינה, למרות שאיננו בני משפחה.
אנחנו ניגשים למעלית, וידו אוחזת בידי, בעודו מוביל אותי לתוך המעלית. אנחנו מוצאים את המקום ללא בעיות. אני שמחה לראות שאימא כבר כאן. ״מצבה קשה אבל יציב.״
״היא בהכרה?״ אני שואלת.
״כן, היא ביקשה שתכנסי. האחות אמרה שהיא תודיע לנו מתי,״ אומר אימא.
״אני מצטערת ג׳ורג׳י שהפרעתי לך, אני יודעת שאת באמצע יום עבודה. תביני שלא ידעתי מה לעשות,״ אומרת לורה, ועיניה נפוחות.
״אני מודה לך שהתקשרת אליי,״ אני אומרת לה, והיא מניחה את ראשה על כתפי ומתפרצת בבכי.
״אני אשמה שנתתי לה ללכת עם חולה נפש הזה,״ היא מייבבת, ״איזה גבר נורמלי דורש מהחברה שלו שתעבור כל הזמן ניתוחים?״
אני מסתובבת כדי להודות לנולן שהסיע אותי לכאן, אבל לא מוצאת אותו בשום מקום. ׳מה חשבת לעצמך, שהוא ישאר ויחזיק לך את היד?׳ אני גוערת בעצמי מיד.
לשמחתי אין לי הרבה זמן להרהר בנושא, כיוון שהאחות קוראת לי להיכנס לחדר בו נינה מאושפזת.
״סליחה ג׳ורג׳י על המהומה שאני גורמת לכולם,״ היא אומרת בקול חלש.
״אני שמחה שזה מה שמטריד אותך,״ אני עונה לה.
״את לא אומרת כלום, לא נוזפת בי שלא הקשבתי לך, ולא אומרת שאני מטומטמת,״ היא אומרת.
״אני מבינה שאת כבר יודעת הכל, אני יכולה לצאת?״ אני שואלת.
״ג׳ורג׳י אל תשחקי איתי, יש לי לב חלש,״ היא אומרת בעצב.
אין לה מושג כמה היא נוגעת בנקודה רגישה. ״אני לא משחקת עם אף אחד,״ אני עונה לה בטון תקיף, יותר ממה שהתכוונתי. רק אחרי שאני מגיבה, אני שמה לב למה שאמרתי. ״סליחה נינה, זה לא היה במקום.״
״מסתבר שזה לא היה התקף לב, אלא התקף חרדה. תמיד חשבתי שיש לי חזה יפה, והאידיוט הזה החליט שהוא רוצה אותו גדול יותר,״ היא אומרת בכעס.
״את מבינה שזאת לא הפעם הראשונה שהוא מבקש ממך לשנות משהו בגופך. גבר שאוהב, לא צריך לשנות אותך. אם הוא לא אוהב את מה שהוא רואה, עד כדי כך שהוא דורש שתעברי ניתוח, שיחפש לו אישה מושלמת. בעיניי את יפיפיה אמיתית, ואני בטוחה שגברים רבים לא חושבים שצריך לשנות בך דבר,״ אני אומרת לה.
״חשבתי שאני מיוחדת במיני. הוא גבר שנשים נמשכות אליו כמו דבורים לפרח, ולמרות שידעתי שהוא גבר של נשים רבות, הרגשתי שאני המיוחדת שלו. אני מטומטמת, נכון?״ היא שוב תולה בי מבט עצוב.
״כשמדובר בענייני הלב, לא כל מה שאנחנו עושים הוא דבר הגיוני. תמיד אמרת שזאת תהיה את שתצליח לאלף אותו. אני מקווה שלמדת את הלקח שלך,״ אני אומרת.
״הוא יהיה מאד מאוכזב שלא עברתי את הניתוח,״ היא אומרת, ״הוא אולי אפילו יכעס.״
אני מסיטה מבטי ממנה. אני לא רוצה שהיא תקרא בעיניי מה אני חושבת על ההערה שלה. אם מה שקרה לה היום לא העיר אותה, אני לא יודעת מה עוד צריך לקרות כדי שהיא תתעורר.
אני מזכירה לעצמי שזאת מערכת היחסים שלה, ואין לי זכות להתערב. אני רק מודה שאני יודעת שגבר כמוהו אי אפשר לשנות, ויש להתרחק ממנו כמו מאש.
אני שוב חושבת על נולן, על איזה גבר מדהים ומרשים הוא, וכמה קל להתאהב באחד כמוהו, ומודה על כך שקמתי והלכתי ממנו.
״היא צריכה לנוח,״ אומרת האחות, ובעצם אומרת לי שעליי לסיים את הביקור.
״אני רוצה לישון, אני לא רוצה לראות אף אחד כעת,״ אומר נינה ועוצמת את עיניה, ״תגידי לאימא שלי שלא תכעס.״
״למה שהיא תכעס?״ אני שואלת.
״אני רוצה להיות לבד כעת ,״ אומרת נינה, ״תודה שבאת, אני מאוד מעריכה אותך, ואת העובדה שאת לא נוזפת בי.״
״הכי חשוב שתנוחי, ותתאוששי. אני אוהבת אותך,״ אני אומרת ויוצאת.
״ג׳ורג׳י נמצא אצלה כבר חצי שעה,״ אני מופתעת לשמוע את קולו של נולן, שיושב ליד לורה, ״זה אומר שנינה בסדר.״ קולו מלא בטחון.
״יש עוד משהו שאני יכול להביא לך?״ הוא שואל.ֿ
״ג׳ורג׳י זכתה. הלוואי ולנינה היה גבר כמוך,״ אומרת לורה.
״אני בטוח שהיא תמצא גבר שידע להעריך אותה,״ הוא עונה לה.
״אני מקווה שהסברת לה שהיא מטומטמת, ואמרת לה שמערכת היחסים איתו נגמרה,״ אומרת לורה בטון הקר והכה מוכר, זה שדחף את נינה לצאת להרפתקה הזאת איתו, כי האמינה שהוא אוהב אותה.
״מה שנינה צריכה כעת זה להיות עטופה באהבה, לא שינזפו בה, היא כבר מבינה מה היא עשתה,״ אני אומר ללורה, למרות שאני ממש לא מאמינה בדבריי.
״הבאתי לך קפה, וכריך, לא אכלת כמעט כלום היום,״ אומר נולן, וקם. ״בואי נשב בצד.״
״הדבר האחרון שציפיתי זה למילים האלה ממנה, אחרי שהיא מייבבת פה כבר חצי שעה. בחיי שלא חשבתי שהיא מעמידה פנים. היא מתנהגת כאילו היא במרכז העניינים, ולא הבת המסכנה שלה. אני שמח שאת ביקרת אותה ולא אימה. אני בטוח שנתת לה הרבה כח,״ הוא אומר לי.
״מה שהיא עברה היה התקף חרדה, הלב שלה בסדר גמור,״ אני משתפת אותו.
״בואי נלך מפה,״ הוא אומר, ״את נראית מותשת, את זקוקה למנוחה.״
אני לא מגיבה, אין לי מושג מה עובר לו כעת בראש. דבר אחד בטוח, אני לא מתכוונת להיכנס איתו למיטה עוד פעם.
ובכל זאת אני ניגשת ללורה. ״אני חוזרת לעבודה. תודיעי לי אם את צריכה משהו,״ אני אומרת.
אימא מלווה אותי לדלת. ״תלכי לנוח ילדה שלי, את נראית מותשת. לא יזיק לך לישון קצת.״
״תיקח אותה לישון,״ היא מבקשת מנולן.
״מה אמרת לאימא שלי,״ אני שואלת כשאנחנו יוצאים מהמחלקה.
״לא ממש דיברתי איתה, רק שאלתי מה הן רוצות לשתות ולאכול, וירדתי להביא להם מה שביקשו,״ הוא אומר.
״ומה אמרת עליי, עליך?״ אני שואלת.
״מה שבינינו, שייך רק לנו,״ הוא עונה.
.