אני לא יכולה להסביר לעצמי את הקשר שנרקם כל כך מהר בין הבנים לביני. אני מסתכלת עליהם, ורואה בהם אותו. אותן עיניים מדהימות שהסעירו אותי ביום בו נואה הביט בי לראשונה.
*
אני לא מצטערת על שלא נסחפתי אחריו. אין לי ספק שהוא היה מוביל אותי למיטתו, ולזה לא הייתי מוכנה.
זה לא ששמרתי את עצמי לליל כלולותיי, זה בכלל לא היה בדמיונות הכי פרועים שלי. אלא העובדה שלא רציתי להיות כמו אינה, שהייתה חסרת בושה, ללא גבולות, בנושא הזה. כולם ידעו שהיא ׳עשתה את זה,׳ וגם הם רצו לטעום מהפרי שלה.
היא הייתה בין הבנות המקובלות בשכבה שלה, ובליבי קיוויתי שההתנהגות חסרת הרסן שלה, לא הייתה הסיבה לכך.
הכעיס אותי שהיא מתנהגת כך, ולעיתים חרקתי שיניים כדי לא לומר לה את דעתי. שיגע אותי שילדה יפה כמוה, חכמה ומוכשרת. משתמשת בגוף שלה בצורה כל כך זולה.
לרגע חשבתי שזו אני התמימה, שלא הבינה שכך זה עובד בקרב הבנים שטובעים בים של הורמונים. אבל העובדה שחיזרו אחריי כל הזמן, גם אחרי שהבינו שלא אתן להם לגעת בי, למרות שהייתי הצעירה ביותר בשכבה, ולא רק בני שכבתי חיפשו את קרבתי, הראתה לי שאני צודקת.
ועכשיו אני פה, עם פירות האהבה שלו ושל אינה, והם עוטפים אותי בהרבה אהבה, כאילו הייתי בחייהם מיום שנולדו.
*
״אימא אף פעם לא יושבת איתנו לצייר,״ מפתיע אותי אלכס. אני מביטה עליו. הוא בוגר לחמש שנותיו, ואני תוהה אם זה נובע מהעובדה שאימו חולה, או בשל אופיו שאותו ירש מאביו.
*
למרות שהבהרתי לנואה שחבל על המאמץ שהוא משקיע בי, וכי הוא לא יצליח לגרום לי להתמסר לו, הוא לא הפסיק לדבר איתי.
לא פעם הוא מצא אותי בחצר בהפסקה, מתעלם ממה שכולם אומרים, והיה גולש איתי לשיחות עומק. היום אני מבינה שהחוכמה שלו לא נבעה רק מהיותו בכיתת הבוגרים, אלא זה היה אופיו, הוא היה תמיד מאד בוגר.
״אני יודע שאת עדיין תינוקת, אבל בעיניי את מאד חכמה ובוגרת, גם יחסית לבנות בגילי,״ הוא אמר.
בימים האלה חשבתי שהוא עדיין מנסה לכבוש את גופי, היום אני חושבת שאולי לא הבנתי נכון.
*
״אני בטוחה שאימא עשתה אתכם דברים כיפיים אחרים,״ אני מתגייסת להגן עליה.
״לא!״ אומר אדם, ״היא תמיד עסוקה עם הטלפון שלה, ורק אומרת לנו מתי להתקלח, ומתי ללכת לישון.״
אני רואה ששפת הגוף שלה משתנה. פניה מוסתרות מעיניי, ולמרות שהייתי רוצה לראות את תגובתה, אני מעדיף להישאר נסתר מעיניהם, ולהמשיך להקשיב לשיחה.
״בואו נאסוף את הצבעים, ונסדר את השולחן. הגיע הזמן שנעלה לחדרים שלכם, להתארגן לקראת המקלחת,״ היא אומרת להם.
״נמשיך מחר?״ שואל אדם.
״מחר יש לי אימון, שכחת?״ שואל אלכס.
״אם כך נמשיך ביום אחר,״ היא עונה.
״אני יכול לקחת את הציור לחדר שלי?״ שואל אדם.
״בטח, הוא שלך,״ היא עונה לו.
״אני רוצה להראות לאבא מה לימדת אותנו לצייר,״ אומר אדם.
״אני בטוחה שאבא יהיה מאד גאה בך, וגם באלכס. אתם מציירים ממש יפה,״ היא אומרת.
״אבא תמיד גאה בנו. הוא אומר שגם אם עשינו משהו שהוא לא מושלם, אם נתאמן, נצליח,״ אומר אלכס.
״יש לכם אבא מאד חכם,״ היא אומרת.
אנסטסיה מניחה את קופסת הצבעים בצד, מקפלת את הניילון שכיסה את השולחן, ומניחה את האגרטל עם הפרחים באמצע. ״תעלו למעלה, אני הולכת לקחת את הכביסה, ומיד אגיע.״
״אבא!״ הם קוראים בשמחה כשהם מבחינים בי, ״חזרת! תראה איזה ציור ציירנו,״ הם מדברים ביחד בהתרגשות.
״איזה יופי״ אני קורא בהתפעלות. ״תעלו למעלה, אני כבר מגיע,״ אני אומר, וניגש להניח את התיק בחדר העבודה שלי.
כשאני יוצא ממנו, אני רואה את אנסטסיה עולה במדרגות, כשהיא אוחזת בידיה שני סלי כביסה, זה על גבי זה.
״תני לי לעזור לך,״ אני אומר, ולוקח ממנה את הסל העליון העמוס בגדים מקופלים של אינה ושלי.
״למה את עושה זאת?״ אני שואל.
״עושה מה?״ היא שואלת.
״זה התפקיד של מריה,״ אני מסביר לה.
״מי זאת מריה?״ היא שואלת.
אני לא מבין את השאלה שלה. ״מי שמטפלת בסדר וניקיון של הדירה.״
״סלי הכביסה עלו על גדותיהם מרוב בגדים, וחלקם נערמו על הריצפה. גם הכיור היה מלא בכלים מלוכלכים. לא יכולתי להשאיר אותם. אני מניחה שמריה לא עובדת היום,״ היא אומרת ופונה לכיוון חדרי הילדים.
׳מוזר,׳ אני חושב לעצמי, ׳מריה אמורה לעבוד כל יום.׳
אבל מה שיותר מטריד אותי ממה שאנסטסיה אמרה, היא העובדה שהכיור היה מלא כלים. אני השארתי בו בסך הכל שתי קערות מארוחת הבוקר של הבנים.
אני נכנס לחדר השינה. אינה יושבת במיטה, וחברתה קים יושבת לידה ומורחת לק אדום על ציפורניה. ׳זה מה שיש לך בראש כשאת גוססת?׳ אני חושב לעצמי.
״מה אתה מסתכל עליי כל, אני עדיין חיה, לצערך,״ היא תוקפת אותי.
אני מראה לה את סל הכביסה שבידי. ״מדוע מריה לא הגיע היום?״
״אמרתי לה שכיוון שאחותי באה לטפל בי, לא אזדקק יותר לשירותיה,״ היא אומרת, ״יש לך בעיה עם זה?״
״מעניין אותי לדעת אם אחותך יודעת שהיא אמורה כעת לטפל לא רק בילדים, אלא היא כאן גם בתפקיד עוזרת הבית שלך,״ אני אומר ופונה לשים את הבגדים בארון.
״עובדה שהיא מבינה, הרי היא טיפלה בכביסה שלך. אני מאמינה שהיא מוכנה לעשות הכל למענך,״ אומרת אינה בארסיות.
״לידיעתך, רוב הכביסה שבסל היא שלך. את יודעת שכבר שנים אני מטפל בכביסה שלי לבד,״ אני אומר לה בקור, מניח את הסל על האי בחדר הארונות שלי, ולוקח מתוכו את מעט פרטי הלבוש ששייכים לי. אם היא רוצה לריב איתה ליד קים, אני לא מתכוון להיגרר אחריה.
״תודה שאתה מאושר שאנסטסיה כאן, חלומך התגשם,״ היא לא מרפה.
״חשבתי שזה הגוף שלך שחולה מאד, מסתבר שגם המוח שלך,״ אני מסנן לעברה, ופונה לצאת מהחדר, שכבר מזמן לא חדר השינה שלי.
*
המשכתי לישון עם אינה באותה מיטה, למרות שלא נגעתי בה שנים. ׳אלה הם חיי,׳ אמרתי לעצמי, ׳עד שהבנים יגדלו.׳
כשהופיעו סימני המחלה הראשונים אצלה, היא התחילה להתנהג אליי בגסות, עד שיום אחד הלכתי לאחד החדרים הפנויים בדירה, ומאז אני ישן שם.
הבנים הניחו שזה בגלל שאימם חולה, וכשהם מתעוררים בלילה, כפי שקורה לעיתים כשהם חולמים חלום רע, הם באים לחדר שלי.
*
״אני מבינה שלא תישן לבד הלילה,״ היא אומרת כשידי אוחזת בדלת.
״אחותך מקלחת את הבנים, ותלך. היא תחזור בבוקר להכין אותם לגן, תלך לעבודה שלה, ותחזור שוב לקראת בואם מבית הספר. אני אדבר עם מריה שתבוא לכאן כרגיל,״ אני אומר ויוצא מהחדר.
״ראית איזה בן זונה,״ אני שומע אותה אומרת לקים, ״הוא אפילו לא התעניין בשלומי,״ אומרת אינה בקול. אין לי ספק שהיא רוצה שאשמע, וכדי שתהיה לה עדה שאני מזניח אותה..
קים שלא קולטת זאת, ממהרת להגן עליי. ״תהיי במקומו, הוא צלצל אלייך מספר פעמים לאורך היום, ואת לא טרחת לענות לו,״ היא אומרת לה.
את התשובה שלה אינה לא לקחה בחשבון.
״תשתקי מטומטמת!״ היא מרימה עליה את הקול.
כיוון שהייתה לי הרגשה שאינה תאמר לקים משהו מרושע עליי, הפעלתי את ההקלטה בטלפון. אני שמח שעשיתי זאת.
אני לוקח את הכביסה שלי לחדר השני, לא לפני אני שומע את קולה של אנסטסיה מחדרו של אלכס. היא מקריאה לבנים את הסיפור האהוב עליהם על ילד שמשחק בייסבול.
״אימא שונאת בייסבול, היא אומרת שהוא ספורט משעמם,״ אומר אלכס.
״לכל אחד יש את הזכות לחשוב מה שהוא רוצה. אני דווקא חושבת שבייסבול הוא ספורט מאד מאתגר, ומאמינה שצריך להיות שחקן חכם כדי להגיע בו להישגים,״ היא אומרת.
״את הלכת לצפות במשחקים כשאבא היה בתיכון?״ ממשיך אלכס לשאול. אני כולי נדרך לשמוע מה היא תענה לו.
״כל חיי ראיתי רק משחק אחד, זה היה משחק הגמר בשנה האחרונה ללימודיו בתיכון,״ היא עונה. הקול שלה לא מסגיר שום רגש. ״אבא שלכם היה השחקן המצטיין במשחק.״
״את תבואי לראות אותי משחק?״ שואל אלכס.
״אם תזמין אותי, אבוא,״ היא עונה לו.
״אימא אף פעם לא באה. היא אומרת שהיא עסוקה בשעה שיש לי אימון,״ אומר אלכס, והאכזבה נשמעת בקולו.
״אני בטוחה שאימא שלך מאד עסוקה,״ עונה אנסטסיה. אני תוהה אם היא יודעת מה אינה באמת עושה כל היום.
״יותר חשוב לה לשבת בבית קפה עם החברות שלה, או ללכת לקנות עוד בגדים,״ הוא אומר בכעס מאופק.
״לאימא אין אף פעם זמן אלינו,״ אומר אדם.
״אימא חולה, היא מרגישה ממש לא טוב, אל תכעס עליה,״ מגנה עליה אנסטסיה.
*
״תבואי לראות את אלכס מתאמן היום?״ שאלתי את אינה באחת הימים, אחרי שכבר הבנתי שלבקש ממנה שתסיע אותו לאימון יתקבל בסירוב כמו תמיד.
״אני לא מאמינה שאתה מבקש ממני לראות ילדים בני חמש מעמידים פנים שהם משחקים. מה כבר יש לי לראות? יש לי דברים חשובים יותר לעשות, קבעתי עם חברות להפגש בבית הקפה,״ היא ענתה לי.
מה שהפריע לי זה לא הלשון המזלזלת בה נקטה, אלא ההבנה שכל דבר חשוב יותר, מלהשקיע בבן שלי.
פתאום אני מבין שהחיבור של אינה איתי לא היה כי רצתה שאהיה אבי ילדיה, אלא רצתה את חיי המותרות שיכלה להרשות לעצמה בזכותי.
היא נכנסה להריון מיד אחרי החתונה, ואחרי הלידה לעוד אחד, רק כדי לסיים את הפרק הזה לא רק של ילדים, אלא גם של האינטימיות בינינו.
אבל לגורל תוכניות משלו, וכעת הדבר היחיד שהיא יכולה להנות ממנו, הוא הטיפול הרפואי היקר שאני מממן לה, ולא בטוח שיצליח להציל את חייה.
*
״האימון מחר בשעה ארבע,״ אומר אלכס, ״את יכולה לצאת מהעבודה שלך?״
״אני אשאל את אבא שלך. אם הוא יסכים שאבוא, ואדאג להיות שם בזמן,״ היא עונה.
׳אם אני אסכים?׳ אני נושך את שפתיי כדי לא להגיב.
אני מתקשה לשמוע איך הילדים מדברים כך על אימם. הזכרונות שלי ממנה הם מגיל הנעורים, מהתחרות המתמדת שלה איתי. אין לי מושג איך היא כאישה בוגרת.
אני מצטערת שהיא לא במצב טוב, בסופו של דבר היא רק בת עשרים ותשע, אבל יש בי כעס כלפיה איך היא מתנהגת עם הבנים שלה. הם צמאים לתשומת לב, והיא גורמת לכך שמצטבר בהם כעס כלפיה. אני לא יודעת למה היא לא מבינה שהגיל הזה חשוב לבניית האישיות של הילד.
אני מודה שחששתי מהתגובה של הבנים. אין לי מושג אם הם ידעו בכלל על קיומי, ואם כן, מה נאמר להם. אני שמחה שהם התחברו אליי כל כך מהר. הם מדהימים בעיניי.
ככל שאני שומעת מהם יותר על אינה, אני מבינה כמה הם קרובים לאביהם. נראה לי שהוא מבין את האחריות הגדולה של להיות הורה, ונוכח בחייהם. כשהם מדברים עליו, הם מדברים בהערצה.
אני מקריאה להם ארבעה סיפורים, למרות שכבר הבנתי שזה יותר ממה שהם רגילים, אבל מתעלמת מהעובדה הזאת.
״הגיע הזמן ללכת לישון,״ אני אומרת להם, אני אלך לקרוא לאבא,״ אני אומרת.
שניהם שמים את ידם על פיהם, ומתגלגלים מצחוק, ומבטם מופנה לדלת. אני מעמידה פנים שאיני מבינה למה הם צוחקים.
״אמרתי משהו מצחיק?״ אני שואלת בתמימות מעושה.
״אבא פה! הוא שמע איתנו את כל הסיפורים שהקראת לנו,״ מגלה לי אדם.
״אני בצרות?״ אני שואלת.
״מה פתאום! אבא אהב איך שהקראת לנו,״ ממהר אלכס להרגיע אותי.
״לכו תגידו לאבא לילה טוב, ותקבלו ממנו נשיקה לחלומות טובים,״ אני אומרת.
״לא ידעתי שהנשיקה היא לחלומות טובים,״ אומר אלכס בהתפעלות.
״גם אני לא,״ ממהר אדם לומר.
״בטח,״ אני אומרת, ״נשיקות מאבא ואימא תמיד מביאות דברים טובים.״
״אימא אף פעם לא נותנת לנו נשיקת לילה טוב,״ אומר אלכס, ואני מרגישה דקירה בלב, וגם כעס עליה.
״אבא נותן לכם גם ממנה,״ אני אומרת.
״אפשר לקבל גם ממך?״ שואל אלכס.
הוא כבר מכוסה במיטתו, ואני ניגשת אליו ונושקת לו על מצחו. ״לילה טוב חמוד,״ אני אומרת לו, ולוקח את אדם לחדרו. גם הוא זוכה לנשיקה ממני.
״להתראות מחר,״ אני אומרת להם, ויורדת לקומת הכניסה.
״זה מדהים איך את כל הזמן מגנה עליה,״ מסנן לעברי נואה.
״אתה טועה,״ אני אומרת, ״אני מגנה עליהם, על הלב שלהם שמלא אכזבות. אם מותר לי לומר זאת, אני רותחת עליה. נכון שמעולם לא היה לי ילד משלי, אבל אני לא צריכה להיות אימא כדי להבין שילד צריך חום ותשומת לב מאימו.
אז נכון שהיא עסוקה בכאב שלה, אבל מה שעולה מדבריהם, הוא שהיא הייתה כך גם לפני שחלתה.״
״אז את מבינה את הכעס שלי עליה?״ הוא שואל ומיד מתחרט, ״לא הייתי צריך לומר זאת.״
״כיוון שאינה ביקשה שלא אטריד אותה, אני מבקשת לדעת ממך מתי אתה צריך עזרה. אני אגיע בבוקר לעזור עם ההשכמה, ארוחת הבוקר, ומה שצריך, ואלך לעבודה.
אני אבוא מאוחר יותר להכין להם את ארוחת הצהריים. אני מבינה שמחר יש לאלכס אימון בייסבול. תרשום את מספר הטלפון שלי ותעדכן אותי אם אתה רוצה שאני אסיע אותו, הבטחתי לו שאבוא לצפות בו כשהוא משחק.
אני אדאג מחר לכסאות בטיחות ברכב עבורם.״
״אין צורך, אינה הוציאה את הכסאות שלהם מהרכב שלה, הם במחסן למטה, אני אתן לך אותם מחר,״ עונה נואה עניינית.
אני נפרדת ממנו, ונוסעת לדירה שלי. רק כשאני נכנסת לתוכה, אני מרגישה את המתח שהצטבר בי היום.
אני ניגשת לכן הציור שלי, אבל המוח שלי ריק, אני לא מסוגלת לצייר.
אני ניגשת להשקות את העציצים במרפסת שלי. הסתיו מתחיל להתעורר בכל פינה בעיר. העצים מתקשטים בשלל צבעי השלכת, ורוח קרירה חודרת מבעד לתריסים, המקיפים את המרפסת המקיפה את דירתי.
החרציות המזוהות כל כך עם עונת הסתיו כאן ביבשת, מחייכים אליי בשלל צבעים מרהיב, ושותים לרוויה את המים שאני משקה אותם.
ההתעסקות בהם, ובצמחי התבלין שאני מגדלת במרפסת, ומהם אני חולטת תה, מרגיעים אותי.
אני מסיימת ועולה לחדר השינה שלי כדי להתקלח, אחרי היום המתיש הזה. כשאני מסיימת, לפני שאני נכנסת למיטה, אני מכוונת את השעון המעורר כך שיעיר אותי בזמן.
בשעה ארבע בבוקר הטלפון הנייד שלי מצלצל בעקשנות, ומעיר אותי משנתי. אני קופאת כשאני רואה את שמה של אינה.
הצלצול מפסיק, ואחרי נשמעת התראה על הודעה נכנסת. אני פותחת אותה בחשש, ומוצאת את עצמי קוראת רשימה של מטלות למחר. מה להכין לכל אחד מהבנים, ומה להכין לנואה לעבודה.
״נו באמת!״ אני רוטנת, ״ארבע בבוקר, זה לא יכול לחכות עוד כמה שעות?״ אם היא לא הייתה חולה, לא הייתי חוזרת יותר לביתה לעולם.
אני לא מצליחה להרדם, גם לא לצייר, ובסוף מחליטה לרדת לחדר הכושר שפתוח עשרים וארבע שעות ביממה.
אודליה, הגרה בקומה שביעית, שגם לא מצליחה לישון, מופתעת לראות אותי. היא מתאמנת עם גופיה, אבל כשהיא מבחינה בי, היא ממהרת ללבוש חולצה ארוכת שרוולים, מה שנראה מאד מוזר.
ברור לי שקרה משהו, והיא לא מרגישה בנוח לידי, ולכן אני בוחרת במתכוון את מכשיר הריצה הרחוק ממנה, מרכיבה את האוזניות, ומתכוונת להתחיל לרוץ.
היא נוגעת בי קלות, וגורמת לי להסתובב אליה. ״אל תשפטי אותי,״ היא אומרת לי בקול רועד, ״אולי תחשבי שאני אובססיבית, או אולי משוגעת, אבל תראי מה השעה. הוא עדיין לא חזר, ולא עונה לטלפונים. הוא אמר לי שהעובדה שהוא גבר נשוי, לא מחייבת אותו להפסיק לחיות.״
״מה פתאום אודליה, מי שלא מתנהג כראוי זה הוא. נישואים זאת התחייבות, בדיוק כמו להיות הורה. זה לא אומר שהחיים נגמרו, אבל כשזה מתחיל להיות לעיתים קרובות זה…״ אני מחפשת את המילה.
״אז את מבינה אותי,״ היא אומרת בהקלה.
״בואי נלך לבית הקפה בפינה, זה שפתוח כל הלילה,״ אני אומרת לה ספונטנית, כבר ברור לי שלא ארוץ כעת.
במשך השעה וחצי הבאות, אני שומעת על בעלה של אודליה, שלא עוזר עם הילדים, וכמעט לא נמצא בבית. ״את מבינה שהילדים כמעט לא מכירים אותו?״
פתאום עוברת בי המחשבה שהיא פה איתי, ומי נמצא עם הילדים? ״הם ישנים, וגם לי יש חיים,״ היא עונה לשאלתי, וגורמת לי לחשוב על אחותי, שגם לה יש חיים, רק שלילדים שלה יש אבא חם ואוהב.
את השיחה הזאת קוטע השעון המעורר, שמזכיר לי שיום חדש הגיע. ״אני חייבת ללכת,״ אני אומרת לאודליה, והמחשבות שלי עוסקות רשימה שאינה שלחה לי.
אני ניגשת לחנות הנוחות, קונה מצרכים לארוחת בוקר ולהכנת הכריכים לפי הוראותיה של אינה, ונוסעת ישר למגדל מגוריה.
נואה נתן לי מפתח, ואני נכנסת לחניון, מחנה את הרכב, ועולה לדירה. שקט של בית מנומנם מקבל את פניי. אני נכנסת ישר למטבח, ומתחילה להכין את האוכל לבנים, ואת הכריכים לנואה לפי הוראותיה של אינה.
אני לא שומעת שנואה יורד במדרגות, ומבחינה בו רק כשהוא עומד מאחוריי במטבח ומדבר. ״החלטת להתגרות בי?״ הוא מסנן לעברי.
״מה פתאום? מאיפה בא לך הרעיון המופרך הזה?״ אני אומרת, ומסתובבת לאחור. העיניים שלו בוערות כשהוא מסתכל עליי. רק אז אני קולטת שלא החלפתי בגדים, ואני עומדת לפניו עם בגדי אימון, שצמודים לגופי, וחושפים לא מעט מעורי.
