אני קם וניגש לבר. הדחף הראשון שלי הוא לרוקן לתוכי כוס ויסקי, נקי, נטול קרח, בלגימה אחת. הבטן שלי שורפת גם בלי שאלגום טיפת אלכוהול. אני לא יודע מה עבר על בל, ואם יש גבר בחייה.
״רפאל,״ אני שומע אותה לוחשת לאוזני. היא עומדת מאחוריי, ואני נלחם בעצמי להראות אדיש. ״אתה פה, אני כל כך מתרגשת, כל כך השתוקקתי לפגוש אותך.״
״באמת?״ אני שואל בטון קר, ומסתובב לאחור, ״ומה גרם לך להשתוקק כל כך לראותני?״
״אל תאמר לי שאינך יודע שכולן מגששות את דרכן אליך,״ היא אומרת בביישנות מעושה.
״ממש לא היה לי מושג,״ אני אומר, אם כי כבר שמעתי שמתלחשים שהבן של סקוט אנדרסון חזר ללונדון. האמירה הזאת תמיד מלווה במילים במקרה הטוב ׳איזו בשורה טובה,״ ובמקרה הפחות, ׳בכלל לא ידעתי שיש לו בן.׳
״אני אשמח להכיר אותך,״ היא ממשיכה, מתעלמת מהטון האדיש שלי. אין לה מושג שהסיבה היחידה שדיברתי איתה היא שנאמר לי שהיא בל, וקיוויתי שסוף סוף מצאתי את בל שלי.
כשקראה בשמי עוד הייתה לי אשליה שזו בל, אבל כשהמשיכה לדבר ידעתי שאני יכול לחזור לנשום כרגיל. את קולה של בל שאני אוהב, אני יכול לזהות גם אם יעירו אותי משינה.
״אני לא מחפש זוגיות, יש מי שאוחזת בליבי,״ אני עונה לה.
״אני לא רואה כאן אף אחת,״ היא אומרת.
״כיוון שהיא לא כאן כעת. אני ממתין שהיא תגיע ללונדון,״ אני אומר, וחוזר לשולחן. היא הולכת בעקבותיי.
״תכיר, זאת בל,״ אני אומר למסימו.
הוא מביט עליי לרגע, ולא מבין למה אני קורא לאישה הזרה בשם בל.
״זאת בל שסיפרת לרפאל עליה,״ מסבירה למסימו ידידתו, שאת שמה אני לא מסוגל לזכור משום מה.
״ברור,״ הוא עונה, ״אני חושב שנפרוש, רפאל ואני עבדנו עד מאוחר היום.״ אני מודה לו על כך בליבי.
״איזה יופי!״ היא קוראת בשמחה.
״לא הבנתי, מה כל כך משמח בכך שעבדנו עד מאוחר?״ שואל מסימו. אני כבר רואה שההתלהבות שלו ממנה יורדת. ׳האם זה בגלל אכזבתו שבל היא לא בל שאנחנו מכירים?׳
״נו באמת, התכוונתי לכך שמצאת עבודה,״ היא מסבירה לו.
״אני עובד עם רפאל כבר….כמה שנים רפאל?״ הוא פונה אליי.
״טוב, אל תכעס , איך יכולתי לדעת?״ היא אומרת נעלבת, ״בסך הכל רציתי…״
״פשוט קבעתי עובדה שאת לא יודעת עליי הכל,״ מסימו לא מרפה ממנה.
״תניח כבר למנהגים הישנים שלך,״ אני אומר לו כשאני מסיע אותו חזרה לדירה ששכרתי עבורו. ״אנחנו כבר לא שם, בעולם הזה שמשחקים משחקי כח. היא בסך הכל רצתה להראות לך תשומת לב.״
“אני מודה שהתאכזבתי שזו לא הייתה בל שלנו,״ הוא מודה בפניי.
״הגיע הזמן שתניח לבל,״ אני אומר לו.
״אתה רוצה לומר לי שלא חשבת שזו בל?״ הוא שואל.
״אני אומר לך בכנות. רציתי להזמין משקה, הרגשתי לא נוח ליד השולחן, הרצון של הידידה שלך לשדך לי מישהי לא התאים לי. אין מי יותר מכל אחד שיודע, שאני לא כזה. כשאני רוצה מישהי, אני פועל לבד ובדיסקרטיות.״
״אני מצטער, לא חשבתי שזה מה שעומד לקרות,״ הוא מביט עליי לראות אם אני כועס.
״אני יודע,״ אני אומר, ״איך התרשמת ממשרדי החברה שלנו?״
״אין לי מילים לתאר בפניך כמה אני מתרגש מהשינוי שחוללת. המשרד מלא אור, ויש בו אווירה כל כך נעימה ורגועה. כל כך שונה ממה שהורגלתי אליו לצידך בשנים האחרונות,״ אומר מסימו.
״אני לא נשאר היום בעיר. משפחתי מוזמנת מחר לבראנץ׳ אצל חברים,״ אני אומר כשאני נפרד ממסימו, “תהנה מסוף השבוע, ונתראה ביום שני בבוקר במשרד.״
אני נוהג לבית הוריי. אני לבד, ומרשה לעצמי להרגע. באופן מפתיע הנהיגה כבר לא נראית לי מוזרה, ואני משתלב בתנועה כאילו נהגתי כאן מאז ומתמיד.
כשאני מגיע לבית, אני מוצא את הוריי יושבים בחדר המשפחה, וקוראים. אני מתרגש לראות אותם כך. ההבנה שהם הוריי מחלחלת בי לאט.
אימי מבחינה בי מיד, מרימה את עיניה מהספר, ומחייכת אליי. היא לא אומרת מילה, רק מביטה בי באהבה. חמימות ממלאת את בית החזה שלי לראשונה בחיי.
אני ניגש אליה, ומתיישב לצידה. ״אני כל כך כועס עליו שמנע ממני לגדול איתכם. אני מניח שהוא ידע שהוא עומד למות, וידע שמה שעשה לך היה הפשע הגדול ביותר שלו, והוא עומד לשלם על כך. אני אוהב אותך אימא, ואותך אבא, ואעשה הכל להיות ראוי לכם,״ אני אומר.
אני רואה לחלוחית בעיניו של אבא. ״זאת הפעם הראשונה מאז שנלקחת מאתנו, שאני לא מתבייש לבכות את כל הכאב שהצטבר בי כל השנים. אני אסיר תודה על כך שלמרות שחשבת שנטשנו אותך, הגעת לכאן. מעבר לעובדה שאתה מאד דומה לי באופיך, למדתי להכירך. אני יודע שלא ההון שצברתי הוא שגרם לך לבוא אליי.״
״עברה בי המחשבה שתחשוב שאני רוצה בכספך. צברתי הון בעצמי, ואינני זקוק לדבר. לאורך השנים הפרשתי כספים מהמשכורת שלי, והפקדתי אותם בבנק בשוויץ. רכשתי כמה בניינים תחת מטריה של חברה, שאני חושב אם לממש כעת. אלה השקעות פרטיות שלי שהדון לא ידע עליהן, לא כי הסתרתי ממנו, אלא כי הרגשתי שיש לי זכות גם למשהו משלי, בעיקר כשהקדשתי את כולי לארגון.
דווקא כעת כשפרשתי ממנו, כשתכננתי להקים בית עם האישה שאני אוהב, היא נעלמה, ואין לי דרך למצוא אותה.״
״אתה יודע את שמה, האם אינך יכול למצוא קצה חוט ברשת?״ שואל אבא עניינית.
״בל, זה כל מה שאני יודע. שם המשפחה שלה הוא… בוא נאמר שהוא כבר לא רלוונטי. ניסיתי לחפש אותה מיד כשנעלמה בכל צורה אפשרית. אין שום זכר ממנה בכל נמלי התעופה, הרכבות, והאוטובוסים,״ אני אומר, ״אני מניח שאתה מבין שהיו לי קשרים רבים בכל מקום,״ אני נאנח, ״אני מתגעגע אליה כל כך. אני רואה אותך ואת אימא, ואני יודע שזה בדיוק מה שאני רוצה איתה.״
״אתה אוהב לקרוא?״ שואל אבא.
״מאד,״ אני עונה,״זה עוד דבר שגרם ל׳אחים׳ שלי לומר שאני מוזר, למרות שתמיד קראתי ספרים בעלי תוכן רציני.״
אבא קם ומניח שלושה ספרים לפניי. ״אולי תמצא ביניהם ספר שימצא חן בעיניך,״ הוא אומר. אני מעיין בתקציר בכריכה האחורית, ואוהב כל אחד מהם. אני בוחר אחד מהם, ומתחיל לקרוא.
״אתה זוכר שאנחנו מוזמנים מחר לבראנץ׳,״ אומר אבא.
״רציתי לשאול מי יהיה שם,״ אני אומר.
״הלורד הזמינו רק את המשפחה שלנו. אמרתי לך שהוא מאד התרשם ממך. זה לא משהו יוצא דופן שאנחנו מוזמנים אליהם בשבת בבוקר,״ עונה אבא.
״ומה קוד הלבוש?״ אני מתעניין. זה האירוע הפרטי הראשון אליו אני מוזמן, ועדיין איני בקיא בתרבות המקומית.
״אתה תגלה שהמפגש הוא כאילו שבאת לסבא וסבתא,״ אומר אבא.
״אתה שוכח היכן גדלתי,״ אני עונה, ומרגיש דקירה בלב. גם זה נמנע ממני. לצערי ההורים של הוריי גרים רחוק, ולא פגשתי אותם עדיין.
״אני מצטער בן, לפעמים אני שוכח שלא הייתי איתנו תמיד. זה רק מראה לך כמה אתה קרוב אלינו. אני מתלבש קז'ואל, שזה אומר מכנס בד מחוייט וחולצה בהתאם למזג האוויר. אם חם אני לובש חולצת בד, ואם קריר אני לובש סריג. רק לעיתים רחוקות אני לובש ז'קט, זה אם ממש קר, אבל לעולם לא חליפה עם עניבה.״
שבת בבוקר
אני רגיל לקום מוקדם, אבל יש משהו ביום הזה שגורם לי לרצות להישאר עוד קצת במיטה. אני מביט מבעד לחלון שתריסיו פתוחים למחצה. קרני השמש מתגנבות מבעדם מציירות פסים על הקיר מולו.
אני לא זוכר מתי, אם בכלל, הרגשתי שלווה כזאת. ולמרות זאת אני מרגיש את הפרפרים בועטים בי. אני מתמתח, וקם. בדרכי לחדר האמבטיה הצמוד שלי אני מציץ מבעד לחלון ורואה בעיניי רוחי הבניין שאבי הציע לשפץ עבורי. הוא שימש בעבר כמגוריי אורחים, כעת כשחזרתי אבי הציע לשנות כליל את צורתו, ולהתאים אותו עבורי.
השמים כחולים, ומעט עננים לבנים זרועים עליהם. ׳זה עומד להיות יום חמים ונעים,׳ אני חושב לעצמי.
*
״כמובן שגם לך תהיה מילה בתכנון. בסופו של דבר, הרי זה גם המקצוע שלך,״ אמר אבי, ״שלא תבין לא נכון, אני אוהב שאתה כאן בבית אתנו. הנוכחות שלך בו ממלאת אותי אושר גדול, רק חשבתי שאולי אתה זקוק לפרטיות. ״
״אחרי כל כך שנים שחייתי בפרטיות מוחלטת, אני דווקא שמח להיות חלק ממשפחה,״ עניתי לו.
*
אני נכנס לחדר האמבטיה ומתכונן למפגש עם הלורד. אני יודע כמה הוא חשוב לאבי, ואני רוצה להראות במיטבי. אני מעביר יד על לחיי, ומקצץ מעט את זקני. לשמחתי אני לא גבר שעיר, ואין לי צורך להרבות בטיפוח שלו. בבואתי משתקפת אליי מהמראה, ושוב מפתיע אותי כמה אני דומה לאבי.
חדר הארונות ביחידה שלי כבר מלא בבגדים חדשים שרכשתי עם אבי במיו מילאן לונדון, ואני נזכר במוכרת הצעירה שלימדה אותי שהאופנה כעת היא בגוונים של אפור. אני בוחר מכנס אפור, וחולצת בד כחולה שתואמת את צבע עיניי להפליא.
כשאני מסיים, אני מסדר כהרגלי את המיטה. במשך השבוע מגיע מייסי לנהל את משק הבית של הוריי, אבל גם אז אני אוהב לסדר את המיטה שלי לבד.
כשאני יורד לקומת הכניסה, אבי כבר יושב ליד השולחן במטבח, ולוגם קפה. אימי מוציאה מאפה טרי מהתנור, הזיכרונות מציפים אותי.
*
מידי בוקר נהגתי לגשת לחדר הכושר הצמוד לחדרי, ולערוך אימון קצר. למרות שחדרי היה רחוק מהמטבח, ריח המאפים הטריים שהכינה בל, היה מציף את הבית.
עכשיו אני נזכר שמידי פעם היא הייתה מכינה סקונס, בדיוק מה שאימי הכינה כעת.
אני מרגיש חוסר שקט, ומחליט שעליי לדבר עם ליאה, להניח בפניה את הקלפים. אני חייב שבל תדע את האמת, והאמת היא שאני מתקשה להיות בלעדיה.
*
״אתה נראה נסער,״ אומרת אימי, ומניחה יד מנחמת על כתפי.
״לפעמים המעבר מהחיים שחייתי לחיים היום, קשה לי. לא כל החוויות שחוויתי היו רעות. יש דברים קטנים שגורמים להם לצוף,״ אני אומר ולא מפרט.
מבטי נמשך החוצה, לגן היפיפה, ולערוגות הפרחים שאימי מטפחת בכשרון ואהבה. ״בניו יורק גרתי בדירת פנטהאוז בת שתי קומות. היא חלשה על הקומה כולה, והנוף שנשקף ממנה היה נוף מרהיב. יכולתי לצפות בנהר ההדסון מצד אחד, ובמגדלים מצד שני, כשבלילה היו מוארים באלפי אורות. אבל כעת כשאני מביט דרך החלון, אני מבין כמה הטבע הרבה יותר יפה ממנו. מתאים לי השקט שפה.
בוקר של שבת
אני לובשת את בגדי הריצה, ומבטיחה לעצמי שהבוקר ארוץ. אבל רצון לחוד, וביצוע לחוד. כבר הפכתי לדמות מוכרת בשכונה. אנשים לא מסתפקים בברכת בוקר טוב, אלא נעצרים לדבר איתי. אני מתנצלת שעליי למהר, כיוון שאני בדרך לביקור אצל הוריי, ועליי לחזור כיוון שבאים אלינו אורחים.
כמובן שאין לי כוונה לספר מי מוזמן לארוחה אצלנו, וניכר על פניהם של אנשי שיחה שהם מצפים לקבל ממני פירורי רכילות, ומתאכזבים שאיני מספרת מי האורחים.
אני מתרגשת לראות שחנות הפרחים פתוחה בשעה כה מוקדמת.
*
אתמול שאלתי ויולט בעלת חנות הפרחים, מתי היא מתחילה לעבוד. עבר עוד חודש מהיום בו נלקחה ממני משפחתי, ורציתי להניח פרחים על קברם.
״אני פותחת בשבת בעשר בבוקר,״ היא ענתה לי, ״את רוצה פרחים לבנים, אני זוכרת נכון?״ היא שאלה.
״כן, איך ידעת?״ אני מתפלאת.
״כשלא היית פה, מיסיס אנדרסון הייתה רוכש אותם עבורך,״ היא אומרת.
״כן, היא כמו אימא שניה עבורי. אני ברת מזל שיש לי את האנדרסונים,״ אני עונה.
*
סבא הזמין את סקוט ואן לבראנץ׳, ולכן חשבתי לצאת לריצה הבוקר, וללכת לבקר את הוריי, אבל כשאני רואה את ויולט בחנות, אני מחליטה לוותר על הריצה. בכל מקרה עצרו אותי כל כך הרבה פעמים, שאין טעם להמשיך בה.
״תראי איזה פרחים יפים הבאתי לך,״ אומרת ויולט, ומניחה על הדלפק את הזרים. לא רק, אלא שהיא שמה לי אותם בצנצנות כדי שיחזיקו מעמד, ואת כל הארבעה היא מניחה כעת בתוך שקית כדי שאוכל לשאת אותם בנוחות.
״את מדהימה!״ אני קוראת בהתרגשות.
״אני מבינה את הצורך להניח פרחים על מקום מנוחתו של היקר לך,״ אומרת ויולט ועיניה מתמלאות דמעות. ״היה לי פעם ילד קטן. הוא תמיד ישאר בן תשעה חודשים.״
״אני מצטערת לשמוע,״ אני אומרת ומניחה יד מנחמת על זרועה.
״הוא היה יפה תואר, ובעל עיניים חכמות, צלולות כמו האגם,״ אומרת ויולט.
אני מוציאה את הטלפון שלי, ומעבירה לה את התשלום עבור הפרחים, למרות שהיא מנסה להתנגד.
״כשיבוא יומך להינשא, אני אכין לך זר הכלה,״ היא אומרת לי, ״אני מרגישה שזה יקרה בקרוב.״
״תודה על הכל ויולט,״ זה כל מה שאני מסוגלת לומר.
אני יוצאת חנוקה מהחנות, ופונה לכיוון בית הקברות. ׳איך תכיני לי זר כלה כשהאהוב שלי לא ימצא אותי לעולם?׳
״יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול אתכם,״ אני מדברת אל הוריי. ככל שאני יושבת לידם יותר, אני קולטת שאני פונה לאבא הרבה יותר, למרות שהשאלות שלי הן דווקא לאימא.
לא ברור לי למה היא העדיפה לגור בניו יורק. אני יודעת שמשפחתה הייתה שם, אבל עכשיו כשאני כאן כאישה בוגרת, אני ממש לא מבינה איך יכלה לוותר על החיים והבית כאן.
״אני יודעת שאתה המלאך ששומר עליי. תשמור לי על סבא וסבתא שיהיו בריאים. עכשיו אני מבינה כמה חשוב שחזרתי לכאן, זה נותן להם הרבה כח.
אומרים שאדם לא עוזב את העולם, כל עוד יש מי שזוכר אותו. אני מבטיחה לכם שלא נשכח אותכם לעולם. ואבא, תעזור לי לרפא את הלב שלי. אני כל כך מתגעגעת אליו.״
אני ניגשת לחזית הכנסיה לראות מה השעה. מסתבר שהייתי פה הרבה זמן, ועליי למהר לחזור.
״בוקר טוב הראפר בל,״ אני שומעת את קולו של הכומר, ״שמחתי לשמוע שחזרת. העובדה שאת כאן ולמיד, ניכרת היטב על פניהם של הלורד וליידי טיילור. האור חזר לעיניהם הכבויות.״
אני מודה לכומר בנימוס על מילותיו, ועוזבת את בית הקברות.
אני מוותרת על הריצה, והולכת חזרה בצעדים מהירים. אני מתרגשת לראות שהרכב של סקוט כבר כאן.
אנחנו מגיעים לבית אחוזת טיילור. ציפיתי לראות בית ענק מימדים, ואני מתפלא לראות שהוא דומה לבית הורי בגודלו, אם כי הגן שלו עצום.
״אתה תגלה שהלורד הוא לא אחד שמנפנף בעושרו. כמוני, הוא ירש את ההון המשפחתי, ואותו הוא הגדיל עוד הרבה יותר.
אני מבטיח לך שתרגיש אצלו בבית. אני בטוח שהלורד והליידי יאמצו אותך כנכד,״ אומר אבא. אני לא יכול שלא לחוש את הכבוד והערצה שאבי חש כלפיהם.
את הדלת פותח בפנינו הלורד עצמו. בניגוד ללחיצת הידיים במשרד, הוא מקבל את פני הוריי בחיבוק. הוא מביט עלי לרגע, ומחבק גם אותי.
״הארוחה תהיה מוכנה עוד מעט,״ אומרת הליידי שבאה לקראתנו, וכל אחד מאתנו זוכה לחיבוק ממנה.
הריחות שעולים מהמטבח מטריפים את חושיי. המאפים שיצאו לא מזמן מתנור מחזירים אותי באחת לפנטהאוז בניו יורק.
אנחנו נכנסים לחדר המשפחה. אני עומד להתיישב כשמבטי נופל על ציור על הקיר. ״זוהי חמותי, אימה של ויקטוריה. היא הייתה אישה מדהימה, מבריקה, ובעלת לב ענק,״ מסביר לי הלורד, ומחליף מבט עם אבי. הם מדברים ביניהם במבטים, ולא אומרים מילה.
״ספרי לי אן האם הפרוייקט הסתיים בהצלחה?״ פונה הלורד לאימי.
״מעל ומעבר למשוער,״ היא עונה בחיוך.
״לא ציפיתי לתשובה אחרת. אני מאד גאה בך, ומעריך מאד את הכישרון שלך,״ הוא אומר, ופניו מביטות עליה בחיבה.
״יש לי רכילות לחלק איתך, למרות שאני מתעב רכילויות, ומשתדל להתרחק מהן.
ובכן, מר האנטר הנכבד נעלם. השמועה אומרת שחלק מהחברות שבעלותו, ועדיין לא ידוע כמה מהן, נגזלו מבעליהן, בדיוק כפי שהוא ניסה לעשות עם החברה שלי.
הוא אגב לא יצר איתי קשר כפי שאיים שיעשה. הוא כבר הבין שאיתנו זה לא ילך. עד עכשיו אני מזועזע מהאופן בו דיבר עם הארפר.״
״היכן הארפר?״ שואלת אן.
״היא הלכה לבקר את הוריה. היא נוהגת לבקרם מידי יום שבת בבוקר. היא חשה הקלה אחרי שהיא מדברת איתם,״ אומרת ליידי ויקטוריה.
״בבקשה תגיד לי שאני לא כאן כדי להכיר את הארפר,״ אני לוחש לאבא.
״אני מבטיח לך שהלורד הזמין אותך בגלל שהוא רוצה להכיר אותך. הוא ליווה אותי כל השנים בכאב העצום שנפער בי בשל אי הוודאות לגבי גורלך,״ עונה אבא.
אני שומע פתיחת דלת. ליידי ויקטוריה יוצאת מהחדר, ואני שומע אותה מחליפה כמה מילים, ונכנסת חזרה לחדר המשפחה.
