השיחה עם שון היא קרן האור היחידה בחיי כרגע. אמנם שידרתי שהכל בסדר, אבל אני במערבולת רגשות אחת גדולה. השיחה עם דניאל השאירה בפי טעם מר, ואני לא בטוחה שאני יכולה להאמין למה שאמר לי.
יותר מזה, אני לא יודעת מה יהיה הצעד הבא שלו, כעת כשהבין שהוא לא יוכל לכפות עליי לעבוד במסעדה. ויותר מזה, כמה ממה שקרה יגיע לידיעת משפחתי. המחשבה על המבט המרושע של אימי, הלעג על כך שאחרי כל שנות הלימוד, זה מה שאני עושה, צורב לי בגוף.
אני מבריחה את המנעול, בודקת שוב שהדלת לגן סגורה היטב, אבל עדיין מתקשה להירדם.
ריח המבשם של שון נוכח בכל מקום. אני מגלה שהוא השאיר את כלי הטיפוח שלו במקומם בחדר האמבטיה, מה שמראה על כוונתו לחזור לכאן ביום שלישי כפי שאמר. אני מרגישה געגוע לנוכחותו, ורוצה שכבר יחזור.
רק לפנות בוקר, כשהחושך של הלילה מתבהר מעט, אני נרדמת.
צלצול טלפון עקשני מעיר אותי משנתי. אני מסתכלת על הצג. ׳מה עכשיו?׳ אני ממלמלת בעייפות. אין לי יותר כח למלחמות.
השם פרופסור שון אדוארדס מופיע על הצג. אני מופתעת שהוא מתקשר אליי כל כך מוקדם, אבל מסתבר שהשעה כבר שמונה.
״בבקשה תגיעי,״ קולו נשמע מאוד חלש, ״אני קודח מחום, ולא מצליח לתפקד.״
אני מודה שזה תפס אותי לא מוכנה. ״תשלח לי את הכתובת,״ אני מבקשת. הוא שולח מיד. כניסת התראת הודעה מגלה לי שהוא גר בפרברי בוסטון, לא בדיוק מרחק הליכה מכאן.
״תמצאי טיסה, אני אשלם,״ הוא אומר עניינית.
אני נכנסת להזמין כרטיס. מאה שלושים דולר הוא סכום שאני יכולה להרשות לעצמי. ״אני אודיע לך את פרטי הטיסה,״ אני אומרת, ומזמינה מונית שתסיע אותי לשדה התעופה.
אני אורזת בזריזות מזוודה, עיניי מעיפות מבט מידי פעם דרך החלון לראות אם נהג המונית כבר הגיע. האריזה לא לוקחת זמן רב, שכן אני לוקחת מזוודה שתעלה איתי למטוס. מיד עם צאתי מהדירה שירלי מבחינה בי מבעד לחלונה. היא מסתכלת על המזוודה שמונחת לידי וממהרת לצאת אליי. ״הכל בסדר?״ היא שואלת בדאגה.
״כן, אני נוסעת לסוף שבוע,״ אני אומרת. לשמחתי נהג המונית מגיע, ומציל אותי משאלות נוספות שוודאי היו מגיעות.
כעת אם מישהו יבוא לשאול עליי, זאת התשובה שהיא תוכל לענות. חשוב לי שאיש לא יחשוב שברחתי. למרות שאין סיבה לכך, אני לא סומכת על דניאל. ככל שאני חושבת על זה, אני בספק אם ההצגה שלו הייתה אמיתית, ואם יספר על המפגש איתי למשפחה. אין לי תשובה על כך.
עכשיו המחשבות שלי נתונות לשון. אני תוהה מדוע הוא התקשר אליי, אני מניחה יש לו משפחה וחברים בבוסטון, ובכל זאת הוא ביקש ממני שאבוא. הוא בהחלט נשמע חולה, בכך אין לי ספק.
הזמנתי את הטיסה הראשונה שמצאתי, והזמן ממש דוחק. ״אני חייבת להספיק לטיסה,״ אני אומרת לנהג, שמאיץ את המונית מעל למהירות המותרת. אני מתפללת שלא יעבור שוטר ויעצור אותו. לשמחתי זה לא קורה.
אני נכנסת לטרמינל העצום של שדה התעופה JFK לראשונה בחיי. מעולם לא טסתי, ואני מרגישה פתאום שהבטן מתהפכת לי.
*
הייתי בת שמונה עשרה כשעזבתי את בית הוריי, ונסעתי לאוניברסיטה ללא ברכת הדרך מהוריי.
״את עושה טעות חמורה,״ אמרה אימא שלא סלחה לי על סירובי להתחתן עם דניאל דיאנג׳לו.
איש מבני משפחתי לא הביט עליי כשאחזתי במזוודתי ועמדתי לעזוב. מבחינתם הייתי אוויר.
מה שכאב לי יותר מכל שאבי, שהוא איש אקדמיה, לא תמך בצעד שעשיתי. את הכסף שחסך עבור לימודיי, הוא פדה והכניס לחשבון עובר ושב שלו.
חברי נסעו נרגשים לשדה התעופה, אבל אני נאלצתי לנסוע לניו יורק באוטובוס במשך כיממה.
בעוד האחים שלי זכו לחופשות, אני הייתי משועבדת לעבודה במסעדה, גם בחגים, ומעולם לא יצאתי משיקגו.
*
כעת אני כאן בשדה התעופה, ומרגישה קצת חסרת אונים. אין לי ברירה ועליי להתעשת. אני נעמדת מול המסכים הגדולים המראים את לוח ההמראות, מוצאת היכן עליי ללכת, וממהרת להגיע לדלפק של חברת התעופה.
״כדאי שתמהרי,״ אומרת לי הדיילת שמוסרת לי את כרטיס העליה למטוס, ״המטוס עומד להמריא בקרוב.״
אני פוסעת בצעדים מהירים, ומגיעה מתנשפת לשער העלייה למטוס. ״יש לך מזל גדול,״ אומרת לי הדיילת בחיוך, ״יש איחור בהמראה.״
״אני חייבת להגיע,״ אני אומרת לה, ״בן הזוג שלי חולה.״
״נצא בעוד כעשר דקות,״ היא מרגיעה אותי.
אני נכנסת למטוס ושומעת את רעש המנועים. הלב שלי מגביר את פעימותיו. ״הכל בסדר?״ שואלת אותי הדיילת שמבקשת להנחות אותי למושבי.
״אני מרגישה כמו ילדה בת חמש,״ אני אומרת לה נבוכה, ״זאת הפעם הראשונה שאני טסה.״
״הקברניט שמטיס את המטוס הוא מבכירי הטייסים בחברה. את יכולה להיות רגועה,״ היא אומרת.
כעבור דקות אחדות נשמע קולו של הקברניט. יש לו קול נעים ומרגיע. אני מקשיבה לקולו בעיניים עצומות, וליבי חוזר לפעום בקצב רגיל.
הנוף הפרוס מתחתיי מוערר בי השתהות גדולה. על המסך מולי מופיעה מפה, וכך אני יכולה לדעת מעל איזו עיר אני טסה. הזמן חולף במהרה, ושוב נשמע קולו של הקברניט שמודיע שאנחנו עומדים לנחות בשדה התעופה לוגן בבוסטון.
הייתי כל כך מרוכזת בתכנון ההגעה שלי, ששכחתי לגמרי להודיע לשון מתי אני מגיעה. רק כשאני מפעילה שוב את הטלפון הנייד, אני רואה ששון שלח לי הודעה.
אני לא מתקשה למצוא מונית, ונותנת לנהג את כתובתו של שון. הוא מהנהן בראשו לאות הערכה. אני קולטת שאני לא יודעת על שון דבר, פרט לעובדה שהוא פרופסור.
אני שולחת לו הודעה.
אן לנסטר:
אני בדרך.
שון אדוארדס::
מחכים לך.
׳אני בדרך׳ שתי מילים זה מה שהיא כותבת, ואני מותש מכדי לשאול אותה איפה היא בדיוק. האם המילים נכתבו כשהיא יצאה מפתח דירתה, או כשעלתה לטיסה? אני צריך להסתפק בידיעה שהיא תגיע מתי שהוא.
בקושי רב אני גורר את עצמי להכין לילדים ארוחת בוקר. אני לא מסוגל לעמוד ולטגן להם פנקייק כמנהגי מידי שבת בבוקר, ואני שמח שהם מסכימים לאכול דגני בוקר. אני מניח לפניהם את הקרטונים על הדגנים השונים ונותן להם לערבב אותם כרצונם. אני עוזר להם למזוג את החלב לקערה, ומתיישב לידם מזיע, כאילו עבדתי עבודה פיזית קשה.
אני מרגיש שאני מסוחרר. ״דאדי הולך לשכב על הספה, כשתסיימו לאכול תפנו את הכלים מהשולחן, ותחזירו את הכל למזווה,”אני אומר להם, וגורר את עצמי לספה.
“אתה מצחיק דאדי,” אומרת אמילי, “את החלב שמים במקרר.”
“את צודקת מתוקה שלי,” אני מחייך אליה בקושי. אני מרגיש שאני בוער מחום.
“דאדי מתי אנני תבוא?” היא שואלת, לא מודעת למצוקה בה אני נמצא.
אמילי עדיין לא פגשה את אן וכבר קוראת לה אנני. פתאום מתעורר בי החשש אם עשיתי טוב שביקשתי מאן לבוא. היא הצליחה לכבוש את ליבם בשיחת הוידאו יום קודם, והם ממתינים לבואה בקוצר רוח.
בעודי שקוע בהרהורים על כך שמיהרתי להתקשר אליה, מתקבלת הודעה באפליקציה בטלפון הנייד שמישהו נמצא ליד השער. אני עונה לקריאה. ״זו אן,״ אני שומע את קולה, וממהר לפתוח את השער.
״היא פה,״ אני אומר לילדים שרצים לפתוח את הדלת. אני מתרומם לישיבה, ומתקשה לקום על רגליי.
״את באת!״ קוראים דין ואמילי יחד.
״לדאדי יש חום גבוה, הוא שוכב על הספה,״ מידע אותה דין.
״הוא ישן?״ היא שואלת.
״דאדי חיכה שתבואי כבר,״ אומר דין.
״טסתי מניו יורק. עליתי על הטיסה הראשונה לבוסטון, כמעט פספסתי אותה. למזלי היה איחור בהמראה. כל כך מיהרתי שלא הספקתי לקנות לכם כלום,״ היא אומרת.
״זה לא חשוב, אנחנו שמחים שבאת,״ הם אומרים לה.
היא מחפשת בעיניה אותי, וממהרת אליי. היא נוגעת במצחי, אחר כך מקרבת את שפתיה למצחי ונוגעת בו קלות. ״לקחת תרופה להורדת חום?״ היא שואלת.
״חיכיתי לך,״ אני עונה.
״אני מצטערת שלא הודעתי לך, הייתי במירוץ מטורף נגד השעון. אני מבקשת שתלך למיטה. אני לא רוצה שתזיע על הספה, יהיה לך יותר נוח במיטה.
אן עוזרת לי לקום.,אני מרגיש חולשה בכל הגוף, ונשען עליה. “כשהרגשתי שאני מתקשה לתפקד, רציתי רק אותך,” אני אומר לה.
לא יכולתי לחשוב על אף אחד אחר שאני רוצה לידי כעת פרט לאן.
אימי בטח הייתה ממציאה לי תירוץ למה זה גדול עליה. ויקטוריה שעליה סמכתי בעבר, כבר לא רצויה כאן. הילדים סיפרו לי שעה ארוכה על כל ‘מעלליה,’ ובעיקר על כך שכמעט לא התייחסה אליהם, הייתה עסוקה בטלפון כמעט כל הזמן, ודיברה בשפה לא ראויה לאוזניי ילדים.
*
הייתי המום כשדין סיפר לי שהיא דיברה עם גבר ואמרה לו שהיא כבר לא יכולה לחכות ש… ״אני לא זוכר מה היא אמרה,״ הוא אמר לי, ושם את אצבעו על ראשו במטרה להיזכר. ״היא רק אמרה שהיא לא יכולה לעשות את זה ליד הילדים.״
*
כל זה רק תרוצים. אני יודע בדיוק למה אן היא הראשונה שעלתה לי בראש.
״אני לא זוכר מתי, אם בכלל, הרגשתי כך,״ אני אומר לה.
אנחנו נכנסים לחדר השינה שלי. למרות שאני קודח מחום, אני בוחן את תגובתה למראה חדר השינה הגדול שלי. היא לא מסתכלת מסביבה, אלא ניגשת למיטה. לא הייתי מסוגל לסדר אותה הבוקר, והיא נראית כמו אחרי מלחמה.
אן מובילה אותי לכורסה ליד החלון, ועוזרת לי לשבת. ״אני אסדר את המיטה, כדי שיהיה לך נעים,״ היא אומרת. היא מסירה את השמיכה, מותחת את הסדין, טופחת על הכריות, ולבסוף מניחה את השמיכה חזרה.
היא מסתכלת מסביב, מוצאת את חדר האמבטיה הצמוד לחדר, וניגשת אליו. היא חוזרת עם שתי מגבות. את האחת היא מניחה על הכרית, ואת הקטנה יותר מניחה על ארונית הלילה שלי.
אני קם, וניגש למיטה. אן מחכה שאשכב, ומכסה אותי. אני מרגיש שאני מאבד קצת קשר עם המציאות. אני שומע אותה שוב נכנסת לחדר האמבטיה, וחוזרת עם כוס מים וכדור להורדת חום.
״תנסה לישון,״ היא מבקשת, ״אני אלך להכין אוכל לילדים.״
״ידעתי,״ אני ממלמל.
״מה ידעת שון?״ היא מסתכלת עליי.
״שאני יכול…״ אני לא מסוגל לסיים את המשפט ונרדם.
אני לא יודעת מה ניסה שון לומר, אבל זה לא משנה כעת. דין ואמילי מחכים לי למטה. ״אכלתם ארוחת בוקר?״ אני שואלת.
״אבא תמיד מכין לנו פנקייק בשבת בבוקר. הוא ממש אלוף,״ אומרת אמילי.
״אם כך בואו נכין פנקייק יחד,״ אני אומרת.
״אכלנו דגני בוקר, ושמנו הכל במקום,״ אומרת אמילי בגאווה.
״אתם אוהבים לצייר?״ אני שואלת.
״ציור זה לבנות,״ אומר דין.
״אתה אוהב ספורט?״ אני שואלת.
״אני מאד אוהב. דאדי לימד אותי לשחק כדורסל, וכדורגל ובייסבול,״ הוא אומר, ואני מרגישה שהלב שלי מתמלא רגש.
״ומה אתה הכי אוהב?״ אני ממשיכה לשאול.
״דאדי היה הקפטן של נבחרת הכדורסל,' אומר דין בגאווה. אני בהחלט יכולה לדמיין אותו ככזה.
״ואיזו קבוצה אתה אוהד?״ אני שואלת.
״בוסטון סלטיקס,״ הוא אומר ומביט עליי כאילו שאלתי שאלה מטופשת.
״נולדתי בשיקגו, כך שאני מכירה את השיקגו בולס, ואחר כך בניו יורק הכרתי את הניקס. הם משחקים עכשיו בגמר של המערב נגד סן אנטוניו ספרס. תלמד אותי על השחקנים של בוסטון סלטיקס?״ אני שואלת.
״יש לי אלבום קלפים שלהם,״ הוא אומר, ״רוצה לראות אותו?״
״זאת בכלל שאלה? ברור שכן,״ אני עונה.
דין מביט עליי בעיניים נוצצות. ״אני שמח שאת חברה של דאדי.״
הוא עולה בריצה לחדרו וחוזר עם האלבום. אנחנו מדפדפים בין דפיו, והוא מספר לי כל מה שהוא יודע על השחקנים. דיו מראה בקיאות לא רק בשמותיהם, אלא גם במספר על חולצתם, וגם מה תפקידם. אנחנו מבלים דקות ארוכות, ואני רואה שאמילי מתחילה להשתעמם.
״יש לי רעיון,״ אני אומרת וניגשת להביא את המחשב שלי. ״בואו נמצא ציורים לצביעה. אמילי בוחרת בציורים של פרחים ופרפרים, ודין בציורים של שחקני כדורסל.
אני מחפשת במחשב את המדפסת הקרובה, ושולחת את הציורים שהם בחרו להדפסה. מסתבר שהמדפסת מכובה.
״איפה חדר העבודה של דאדי?״ אני שואלת. כל אחד מהם ממהר לאחוז בידי ומושך אותי לחדר העבודה של שון. לראשונה מאז שהגעתי לכאן, אני קולטת שאני נמצאת בביתו של פרופסור. חדר העבודה שלו מעתיק את נשמתי. הוא מרוהט ברהיטי עץ ארז יפיפה בסגנון וינטאג׳. יש בו שולחן עבודה גדולה וארון ספרים תואם.
בחדר שורר סדר מופתי, ואני מוצאת מיד את המדפסת, מפעילה אותה, והיא מתחילה לפלוט במהירות את הדפים ששלחתי להדפסה.
אנחנו חוזרים לחדר המשפחה. אני מניחה את הדפים על השולחן, ומבקשת מהילדים שיביאו צבעים. ״כל הצבעים שלנו כאן,״ אומרת אמילי, ומביאה קופסאות מלאות בצבעים מסוגים שונים לשולחן.
״תתחילו לצבוע, ואני אגש לראות אם דאדי צריך משהו,״ אני אומרת להם.
״נכון שאת לא תעזבי אותנו?״ שואל דין.
״בטח. אני רק הולכת להביא לאבא בקבוק מים, לראות אם הוא צריך משהו, ואחזור מיד,״ אני עונה לו.
״אני מתכוון שאת לא תסעי מפה,״ הוא אומר, ״אנחנו רוצים רק אותך.״
״אני פה כמה שתצטרכו אותי,״ אני עונה לו.
״אנחנו צריכים אותך לעולמים,״ עונה אמילי.
׳מה אני אמורה לענות על זה?׳ כששון צילצל וביקש שאבוא לא עצרתי לחשוב, אלא פעלתי כדי להגיע לכאן מהר. מעולם לא הוגדרו היחסים בינינו, ואני לא יודעת מה הוא חושב עליי.
״אני רוצה שרק את תביאי אותנו לבית ספר, אני לא רוצה שאף אימא אחרת תיקח אותנו,״ אומר דין.
״אני מבטיחה שרק אני אקח אתכם לבית הספר, וגם אבוא לקח אתכם,״ אני אומרת.
אני מודה שאני נסערת מהשיחה איתם. אני ניגשת למלא קנקן מים, לוקחת איתי כוס, ועולה לחדרו של שון. הוא ישן לא רגוע. הוא מזיע כולו. אני מניחה בזהירות את הקנקן והכוס על ארונית הלילה שלו, ועומדת לצאת.
״אני זקוק לך,״ אני שומעת את קולו.
אני מסתובבת לאחור לראות אם הוא ער. ״אני פה,״ אני אומרת לו.
״רק אותך,״ הוא אומר, ומביט עליי במבט שמראה שהוא עדיין קודח מחום.
אני ממלאת מים בכוס. ״חשוב שתשתה,״ אני אומרת לו, אתה מזיע כולך.״
הוא מהנהן בראשו ומתרומם מעט כדי ללגום מהמים. ״איך הילדים?״
״הדפסתי להם ציורים לצביעה, ואני הולכת להכין ארוחת צהריים,״ אני אומרת לו.
״איך הייתי שורד בלעדייך?״ הוא שואל, מניח את הכוס לאחר שלגם את המים מתוכה, עוצם את עיניו, ונרדם.
אני יורדת חזרה לראות מה הילדים עושים, מתפעלת מהציורים שצבעו, ומזמינה את אמילי להכין איתי עוגיות, בזמן שאני מכינה ארוחת צהריים.
״גם אני יכול?״ שואל דין.
״אני אשמח מאד אם תעזור לי,״ אני עונה לו.
״את תכיני לנו פסטה כמו שדאדי הביא מניו יורק?״ הוא שואל.
״אני צריכה לראות מה יש בבית, ונראה,״ אני עונה לו.
לשמחתי אני מוצאת את כל המצרכים. גם המקרר עמוס, ולא נראה שחסר דבר. זה מלמד אותי הרבה על שון.
אני מנחה את הילדים איך להכין את הבצק של העוגיות, ונותנת להם ליצור ממנו צורות כרצונם. אני מכניסה את המגש עם העוגיות לתנור בדיוק כשהשעון בתנור מודיע שהפסטה מוכנה.
״אני בחיים לא אוכל יותר פסטה בקניון,״ מכריז שון.
בזמן שהם אוכלים אני קוצצת ירקות, ומכינה מרק לשון. אני מניחה שהוא לא אכל כלום, ואני מקווה שיצליח לאכול מהמרק. כשאני עולה לחדרו, אני מוצאת אותו שטוף זיעה, אבל עירני יותר.
״אני חייב להתקלח,״ הוא אומר לי.
״אתה חושב שאתה מסוגל, אתה לא חלש מידי לעמוד במקלחת?״ אני שואלת.
״את תהיי איתי,״ הוא אומר כאילו הדבר מובן מאליו. אני מחייכת לעצמי. הנוכחות שלי כאן הפכה מובנת מאליה. כמוהו גם הילדים מתייחסים אליי כאילו תמיד הייתי שם, ותמיד אהיה.
אני ניגשת למקלחת, מכוונת את המים שיהיו נעימים, ובטמפרטורה הנכונה, וניגשת להכין לו בגדים להחלפה. רק אז אני קולטת שאני לא יודעת מה הוא לובש כשהוא ישן. אני עומדת בתוך חדר הארונות שלו, אוחזת בתחתוני הבוקסר שהוצאתי מהמגירה, אבל לא מוצאת היכן הפיג'מות שלו.
״אפשר לעזור לך?״ הוא מפתיע אותי, וגורם לי לנוע לאחור בבהלה, ואני כמעט מתנגשת בו. הוא מושיט יד לתמוך בי. ״אני שטוף זיעה, ולא מציע לך לגעת בי כעת,״ הוא צוחק, מה שמראה לי שהוא באמת מרגיש טוב יותר.
״אני מארגנת לך בגדים להחלפה,״ אני אומרת נבוכה.
״הנה מצאת,״ הוא אומר ולוקח מידיי את תחתוני הבוקסר שלו., ״כך אני ישן.״
אני מבינה שאצלי בדירה הוא לא הרשה לעצמו להסתובב רק כך, ולכן לבש מכנסי טרנינג וחולצת טי טריקו, אבל כאן הוא בבית.
אני נשארת לעמוד. ״זה מביך אותך?״ הוא שואל.
אני מתעשתת מיד. ״מה פתאום,״ אני רוטנת, ״איך יכולתי לדעת?״
״אז עכשיו את יודעת,״ הוא אומר ונכנס לחדר האמבטיה. הוא לא סוגר את הדלת עד הסוף, ואני מודה לו על כך. אמנם הוא נראה מעט מאושש, אבל הוא רחוק מלהיות בסדר.
בזמן שהוא מתקלח אני קוראת לדין ושואלת אותו היכן הארון בו נמצאים המצעים. הוא מראה לי את החדרון בו יש מצעים ומגבות. ״זה של דאדי,״ הוא מצביע על מצעים בצבע כחול כהה. ״וזה חדר הכביסה,״ הוא כבר מנחש את השאלה הבאה שלי.
אני ממהרת לחזור לחדר, פותחת את החלונות כדי להזרים אוויר נקי, בזמן שאני מחליפה את המצעים הרטובים. הוא בהחלט הזיע כהוגן. ״אני מצטער,״ הוא אומר כשהוא יוצא אחרי המקלחת.
״על מה?״ אני שואלת., מנסה להבין על מה מתנצל.
הוא מתקרב אליי, וריח המבשם שלו הכה מוכר לי, עוטף אותי והופך לי את הבטן. ״בואי נאמר שהסדינים האלה כבר שכחו את ריח מבשם הכביסה שעלה מהם.״
הוא כנראה ראה את התגובה שלי כשריח הזיעה החריפה חדר לאפי. ״אין דבר שמכונת כביסה לא יכולה לתקן,״ אני עונה בקלילות, וניגשת להכניס אותם למכונה.
אני חוזרת לחדר ומוצאת את שון שוכב במיטה. אמנם הוא התכסה בשמיכה, אבל לא כולו. החזה שלו חשוף. אני רוצה לגשת לכסות אותו לגמרי, אבל יודעת שאם אעשה זאת אסגיר את מה שהמראה הזה גורם לי, ונמנעת. במקום זה אני ניגשת לסגור את החלונות, וסוגרת מעט את התריסים. ״אתה חושב שאתה מסוגל לאכול? היכנתי לך מרק,״ אני שואלת באגביות, בזמן שכולי סוערת.
״איך אני יכול לסרב לאוכל שאת הכנת,״ הוא עונה בטון שמבהיר לי שכמה שאנסה להסתיר את מה שאני מרגישה, הוא יודע.
