אני לא מכיר את לונדון, ואין לי מושג לאן ללכת. אני עושה מה שכל תייר רגיל עושה, אני ניגש לעלוני הפרסומת שמונחים ליד דלת הכניסה למלון, ומעיין בהם.
חברת האוטובוסים מנצ׳סטר באס טורס מציעה סיור מודרך בעיר שנמשך שעה וחצי בעיר, בו מוגש משקה חם ומאפים מתוקים.
״רוצה לראות את העיר מהקומה השניה של אוטובוס קומתיים עטור בציור של דגלי הממלכה המאוחדת, שנוצר בשנת אלף תשע מאות שישים?״ אני שואל את מסימו ומגיש לו את העלון.
הוא מסתכל עליי לרגע בפנים רציניות, ולא בטוח אם אני מתבדח איתו או לא. בזמן שהוא מעיין בו, אני ממשיך לדפדף בין דפי הפרסומות למסעדות השונות, והאטרקציות שיש לעיר להציע.
״בעצם זה רעיון לא רע,״ אני אומר פתאום, אחרי שאני מבין שהעיר נראית דווקא מעניינת.
אני ניגש לדלפק הקבלה, ומתקבל בחיוך על ידי פקידה בשנות העשרים לחייה, שעל חולצתה עד תג עם השם לינדזי.
״אני זקוק לעזרתך. ברצוני להזמין שני כרטיסים לסיור של ׳תה אחר הצהריים׳,״ אני אומר לה.
״בחירה מעולה,״ היא אומרת בהתלהבות במבטא בריטי כבד. ״אני יכולה להזמין עבורך, וגם לשלוח את הנהג של המלון להסיע אתכם לתחנת האיסוף.״
ולמרות הדיבור המתלהב, נדמה לי שהיא מהססת. אני צריך לגייס את כל כוחות הנפש שבי, כדי לא לפקוד עליה שתדבר. אני מבין שעליי ללמוד לדבר אחרת. ״נראה לי שאת מהססת,״ אני אומר, ״אני יכול להבין למה?״
״אם יורשה לי,״ היא אומרת נבוכה, ״אני רוצה להציע שתשקלו לקחת את השרות של חברת ביג. הם מאפשרים לרדת בתחנות השונות, ולעלות חזרה באוטובוס הבא. כך תוכלו לבחור לטייל באזור מסוים, להנות ממה שיש לו להציע. כמובן אם זמנכם בידכם.״
״זה נשמע מעניין,״ אני עונה לה, ״אני אקשיב לעצתך, את מאד עוזרת לנו. אני אשמח לקבל עוד עצות ממך, כמו למשל איפה מבלים צעירים בגילנו. אני מודה ששפע העלונים קצת יותר מידי בשבילי.״
״אנחנו יוצאים הערב לפאב, אם תרצו אשמח אם תצטרפו אלינו. אנחנו נפגשים בשעה שמונה בערב,״ היא אומרת, ״חבריי ואני נשמח להראות לך, לכם את העיר.״
״אני אשמח להצטרף, אני אשאל גם…״ אני מתלבט איך להציג את מסימו. אם אומר שהוא חבר שלי, עוד עלולים להניח שאנחנו זוג. ״אנחנו עובדים יחד, אבל לכל אחד מאתנו יש חיים משלו.״
אני מרגיש שקשה לי לדבר באופן רגיל. מסתבר שהצורך לתת הוראות, בטון שלא משתמע לשתי פנים, טבוע בי עמוק, למרות שאני לא בן למשפחת לומברדי.
*
שוב צצה ועולה בי המחשבה, מתי ולמה הפכתי להיות חלק ממשפחת הפשע. אני לא זוכר את את ילדותי במקום אחר. עם זאת הטון הבריטי נשמע לי איכשהו מוכר, ולא מוזר כפי שחשתי עם הגיעי לכאן.
״הזמנתי לך כרטיסים לאוטובוס. ג׳ון יסיע אותך לתחנת האיסוף,״ אני שומע את קולה של לינדזי, שמנתקת אותי ממחשבותיי.
*
״איך אני צריך לשלם עבור הכרטיסים?״ אני שואל.
״סידרתי לך קופון מבית המלון,״ היא אומרת, ״אנחנו ידידים כעת, לא כן?״
״תודה לינדזי, אני מעריך זאת מאד,״ אני עונה לה. לו רק ידעה שהיא מחשיבה את המלך של ארגון הפשע בניו יורק כידיד שלה. ״אני אעשה הכל כדי לחזור בזמן, כיוון יש לי כמה עניינים לסדר אחר הצהריים בעיר.״ אני מקווה שאני נשמע הגיוני. אני מרגיש ממש לא נוח לנהל שיחות חולין.
אני מרגיש הקלה כשאנחנו עולים לאוטובוס. מסימו מתלהב מהעובדה שהאוטובוס הוא בין שתי קומות, ומבקש שנשב בקומה השניה.
אני לא משתף אותו בסערה הגדולה שמתחוללת בתוכי למחשבה שזאת היא עיר הולדתי, ומי יודע היכן נמצאים הוריי. אין לי כוונה לשתף אותו מדוע בחרתי להגיע לכאן, ולא בעובדה שכנראה כאן אקבע את מקום מגוריי ועתידי.
אני שם לב שמסימו לא רגוע. הוא מגניב מבטים חשדניים לכיוון כל מי שמתיישב בסביבתנו.
לשמחתי מתחשבות לידינו שתי נשים יפות, מה שמסיט את תשומת ליבו אליהן. זאת הפעם הראשונה שאני רואה את הצד האנושי שלו. ״צ׳או בלה,״ הוא אומר לאחת מהן שמסתכלת עליו ומסמיקה.
הם מתחילים לדבר ביניהם, מה שמאפשר לי לשקוע בעולמי. אני מתחיל לעכל את תוצאות הצעד שעשיתי, ואני אסיר תודה על כך שעשיתי את הצעד הראשון. אני לא יכול לדמיין מה היה קורה לו הדון היה נפטר לפני שהייתה לי הזדמנות לומר את דבריי. אני תוהה אם היה נותן לי את המעטפה רם לא הייתי מדבר, או שהיא הייתה מגיע לידיהם של אחיי אחרי מותו, ואז אולי לא הייתי יודע את האמת עליי. לא שעכשיו אני יודע.
הסיור מתחיל, ואנחנו עוברים ליד בניינים שניכר עליהם שהם נבנו לפני לא מעט שנים. הם מזכירים לי מעט את מילאנו, אולי כי הם שוני מהבניה בניו יורק. אני מודה ביני לבין עצמי, שאני מעדיף אותם על הבניה המודרנית של המגדלים באזור בו גרתי בשנים האחרונות.
כל כך הייתי רגיל לבניה המודרנית, ששכחתי כמה יפה היא הבניה מהמאה קודמת וזאת שלפניה. אני מרגיש שזה מה שמעניין אותי כעת יותר מכל, ואני מתרגש לקראת השלב החדש בחיי שבו אחזור לעבוד במקצוע שבחרתי.
אני מוצא עצמי מחייך, מה שגורם למסימו, שלא רגיל לראות אותי מחייך, לשאול אותי באיטלקית, אם זה בגלל מה שאמר.
״לא מסימו, חשבתי על משהו,״ אני עונה לו בטון חסר רגש.
״חשבת על בל,״ הוא מחליט.
״אתה מאוהב בה?״ אני שואל אותו.
״מה פתאום, רק עכשיו נפגשנו,״ הוא עונה מיד.
״בבל, אתה מאוהב בבל? כי אתה לא מפסיק להזכיר את שמה,״ אני אומר לו. הוא לא יודע כמה זה מענה אותי לשמוע את שמה.
״ברור שאני לא, בל היא שלך,״ הוא מסתכל עליי בפליאה.
״אם היא הייתה שלי, היא לא הייתה עוזבת, אתה לא חושב?״ אני עונה לו בקור.
״הן שתיים,״ הוא מסיט את הנושא בחדות.
״אמנם אני כבר לא מי שאני, אבל בכל מה שקשור לחיי הפרטיים לא חל שינוי. אין לי כוונה לשתף איש, גם לא אותך, במעשיי,״ אני עונה בתקיפות. עוד יעבור זמן עד שאגמל מהטון הזה.
״תפנים שאלה הם חייך כעת, ואתה רשאי לעשות כל העולה ברוחך. נראה לי שאתה נהנה בחברתן,״ אני אומר. נראה לי שמסימו עדיין לא קולט את העובדה ששחררתי אותו מחובותיו כלפי. הוא כמו עבד שיצא לחופשי, שלא יודע לחיות את חייו אחרת.
״אמרתי לך שאני איתך,״ הוא עונה לי מיד.
״אני לא אומר שאנחנו לא חברים יותר, אבל לכל אחד מאתנו חיים משלו,״ אני אומר, כאילו שלי מעולם לא היו גם חיים משלי. אני מבין ששוב עליי לקבוע את הגבולות בינינו.
המדריך ממשיך להרצות על החנויות שלידן עובר האוטובוס. נוצר בי הרושם שהוא מקבל מהם אחוזים על כל תייר שקונה אצלם שנסע באוטובוס שלו. הוא מדבר על כל חנות. בכזאת התלהבות, שזה נראה כבר מוגזם.
״וזאת חנות הדגל של מיו מילאן לונדון,״ אני שומע אותו אומר, ״הבגדים שלהם באים ישירות מהמפעל במילאנו. מעצבי האופנה שלהם מכתיבים את האופנה ברחבי העולם, והמחיר בהתאם.״
״זה יום המזל שלכם,״ הוא ממשיך בהתלהבות, בעלת החברה מיסיס ליאה רוטשילד, היא האישה היפיפה שעומדת בסמוך לחלון הראווה הגדול של החנות. מיסיס רוטשילד היא עורכת דין שמחלקת את זמנה בין ניו יורק ללונדון.״
אני מרגיש את הלמות ליבי. אם ליאה כאן, זה אומר שאולי גם בל? ״אני רוצה לרדת כאן.״ אני אומר לנהג, שעוצר בתחנה הקרובה. ״נתראה בבית המלון,״ אני אומר למסימו , שמביט בי חסר אונים מהאוטובוס שממשיך בנסיעה.
אני הולך בצעדים מהירים לכיוון מיו מילאן. ליאה עדיין עומדת בחוץ ומדברת בטלפון.
מכל האנשים בעולם, האחרון שציפיתי לראות כאן הוא רפאל לומברדי. איך לעזאזל הוא מצא אותה? הרי בל יצאה מניו יורק בטיסה של תעשיות רוטשילד שמקפידה על דיסקרטיות בכל הקשור לרשימת הנוסעים שלה, מה גם שהיא השתמשה בדרכון הבריטי שלה, הנושא את השם הארפר בלבד, ואין בו אזכור לשמה השני בל?
*
אלכס סיפר לי הבוקר שהחליט לחקור אודותיו של הגבר ממנו ברחה בל, ושיתף אותי במה שלמד עליו.
״זה מדהים איך למי שמכנים המלך של העולם התחתון של ניו יורק אין טיפת דם על ידיו. לא רק, אלא שהוא מנהל את הארגון שלו באופן שונה מכל ארגון פשע. לא פלא שכולם מעריצים אותו וסוגדים לו,״ הוא אמר.
״ראיתי את התמונה שלו, והבנתי למה היא פיתחה אליו רגש. יש משהו בעיניים שלו,״ הוא אמר לי מהורהר.
ביקשתי ממנו שיראה לי את התמונה שלו. התבוננתי בה המומה. רק אתמול התפרסמה הידיעה על מותו של דון לומברדי, ולצידה תמונות של בני משפחת לומברדי, ושמו של רפאל לא הוזכר בשום מקום.
התקשרתי מיד ללורד טיילור לשאול איך בל הגיבה.
״הארפר,״ הוא מתעקש לא לקרוא לה בל, כאילו שהשם הזה שייך רק לחיים שלה בניו יורק, ״אמרה שזה לא מעניין אותה. היא כבר לא שם.״
*
אני חושבת על מה שארן אמר לי, על כך שרפאל מבקש לרכוש את הבניין של בל.
*
״הוא סיפר לי שהוא הכיר את בל כשארגון אחר ניסה להשתלט על בית הקפה שלה. הוא לא לחץ עליי לומר לו היכן היא, השיחה התנהלה באווירה מאד רגועה. אם לא הייתי יודע מיהו, לא הייתי מאמין שזה האיש שכולם רועדים מפניו. הוא רק ביקש לדעת שבל בסדר, ושאף אחד לא מנסה לפגוע בה.
אמרתי לו שהיא איתך, וכשיגיש את ההצעה שלו, את תדאגי להחתים אותה אם תסכים למחיר שהוצע לה.
׳אז הוא יודע שבל איתי,׳ אני חושבת לעצמי.
*
הוא מביט עליי בשתיקה. אני מתלבטת אם להראות לו שאני יודעת מיהו. הוא נכנס לחנות, וניגש למחלקת הגברים. אני חוששת שבכוונתו לדובב את העובדות שמכירות את בל היטב. אלא שאז אני נזכרת שכולן מכירות אותה בשם הארפר, ואולי לא. שכן אימה קראה לה בל.
אני מקבלת אישור מהמזכירה שלי שבל נמצאת כעת בפגישה בקשר לקבלת אישור לגבי הרישיון שלה לפעול כעורכת דין באנגליה. כבר נרמז לי שהיותה בת למשפחת טיילור, ולהורים בעלי רישיון מקומי, תקצר לה את התהליך באופן משמעותי.
אני מרגישה הקלה כשאני יודעת שהיא לא תגיע לכאן בשעות הקרובות.
״לא חשבתי שהאופנה כאן שונה מניו יורק,״ אומר לי רפאל באגביות. יש בכך הצהרה שהוא יודע מי אני, אבל הוא לא מוסיף לדבר על כך.
״יש שוני בטעם של הקונים בכל מדינה. הסגנון כאן הוא יותר כמו ביבשת,״ אני עונה לו, ״האם הוא לטעמך?״
״אני בהחלט מוצא בו פרטי לבוש שאני אוהב,״ הוא עונה לי. אני מופתעת מהדיבור הנעים שלו.
״אם תאמר לי מה אתה מחפש, אולי אוכל לעזור לך,״ אני אומרת.
״אומר לך בכנות, אני זקוק למלתחה חדשה. הגעתי לכאן רק עם כמה חליפות. מה גם שאני רוצה להתאים את עצמי לסגנון המקומי. אני מחפש בגדים פחות, איך אומר זאת, רשמיים. לא יזיק לי לצאת מהחליפות שהפכו להיות כבר לעור השני שלי,״ אומר רפאל.
״הזכרת את ניו יורק. אתה כאן בנסיעת עסקים?״ אני מראה התעניינות. המבט שלו חוקר אותי. אני יודעת שהוא רוצה לענות, אבל עוצר בעד עצמו.
הוא ממשיך לחפש, ובוחר מספר פריטים. הוא עומד לפנות לחדר ההלבשה, ומסתובב לאחור. ״את יודעת מי אני?״ הוא שואל.
״למה כוונתך?״ אני מעמידה פנים שלא הבנתי.
״מעבר למה שאני מרגיש כלפי בל, אני רק רוצה לדעת שהיא בסדר,״ הוא עונה, ״ולשאלתך,״ הוא מישיר מבטו אליי. ופתאום זה מכה בי, העיניים האלה מזכירות לי מישהו, מישהו מאד קרוב.
״לא ענית לי מה מעשיך כאן,״ אני לא מרפה ממנו.
״אין לי זכות לבוא אליה, כשאני לא יודע…״ הוא משתתק לרגע, ״ואת לא ענית לי אם היא בסדר, כבוד השופטת.״
״אתה לא יודע מה רפאל?״ אני שואלת. אני מוגעת לעוצמה שלו, ולא מצפה שאצליח לגרום לו לדבר.
״אני אקח את הפריטים האלה,״ הוא אומר ופונה לדלפק.
״יש לו חשבון אצלנו,״ אני אומרת למוכרת.
״כבר לא,״ הוא עונה להפתעתי.
״תתני לו חמישים אחוז הנחה,״ אני אומרת למוכרת.
״באמת שאין צורך,״ הוא אומר.
המוכרת מביטה עליי ועליו לחילופין. ״חמישים אחוז,״ אני אומרת לה.
״תודה לך,״ הוא אומר.
״אני מאמינה שמה שצריך לקרות קורה,״ אני אומרת לו.
״השארתי לעורך הדין ארן רוטשילד את מספר הטלפון שלי. הוא כבר לא רלוונטי. אני ארכוש בקרוב מספר מקומי, ואשלח לו הודעה כשתהיה לי כתובת מייל חדשה,״ אומר רפאל, ״בל יקרה לי יותר משאי פעם היא תדע.״
אני מביטה עליו בזמן שהוא יוצא מבעד לדלתות העץ הכבדות של החנות. הוא גבר מרשים וכריזמטי, שנוכחותו נשארת תלויה באוויר גם אחרי שהוא עוזב. אני בשום פנים ואופן לא יכולה לדמיין אותו כראש אירגון פשע. אין לי ספק שהוא לגמרי מאוהב בבל.
אף פעם לא השתמשתי בשם המשפחה שלי כדי לפתוח דלתות. האמנתי שעליי להגיע להישגים בזכות כישוריי בלבד. אני מופתעת לראות שכולם מכירים את הוריי, ומדברים עליהם בהערצה.
״איזה אובדן נוראי,״ אומר לי מר וינסטון שמקבל את פניי, ״הם היו אנשים מדהימים ועורכי דין מבריקים. אני משתתף בצערך.״ הוא לוחץ את ידי, ומביט עליי בצער.
״הם היו צעירים מידי, והיה להם עדיין כל כך הרבה לתרום לעולם,״ אני משתדלת לדבר בקול יציב, אבל מתקשה.
״עברתי על החומר ששלחת לי. נראה שגם את בקיאה בתחום. הציונים שלך מרשימים, וגם עיינתי בעבודות שהגשת. קורות חייך, למרות גילך הצעיר, מעידות על כך שאת מאד מקצועית.״
הייתי בטוחה שהוא יאמר לי משהו על כך שלא עבדתי כעורכת דין כשסיימתי את לימודיי, והתכוונתי לומר לו שאני עדיין בהחלמה מהאסון שנפל עליי כרעם ביום בהיר, אבל לא היה צורך בכך. ״אני שמח שאת מרגישה מוכנה לחזור לעבוד כעורכת דין. אני בטוח שנשמע רבות עלייך.
כיוון שהשתלמת אצל טובי עורכי הדין, ההורים שלך, אני לא רואה סיבה מדוע לא להעניק לך את האישור כעת. יש בידי מספיק ראיות לידע הרב שלך. שלא לדבר שהאנגלית הבריטית שלך מושלמת, אין בה זכר לעובדה שחיית בניו יורק.
אני אעביר את המלצתי לוועדה, ואני מניח שתוך מספר ימים תקבלי את תשובה שאושרה לך בקשתך.״
אני מודה לו, ויוצאת מהבניין נסערת. התשבוחות שנאמרו על הוריי אמורות לחמם את ליבי, אבל באותו זמן גורמות לי כאב גדול על אובדנם.
אני מתלבטת אם להזמין מונית, אבל מחליטה ללכת ברגל. אני מוציאה את הטלפון הנייד וחושבת למי להתקשר קודם. לסבא שמחכה לשמוע ממני, לליאה שיודעת שאני כעת בראיון, או לסקוט שמחכה אף הוא לשמוע ממני.
פתאום משום מקום מתחילות לזלוג הדמעות כשאני מבינה שכל מי שאני רוצה באמת להתקשר אליו איננו עוד בחיי. אני מבינה גם שקבלת הרישיון לעסוק בעריכת הדין כאן, היא עוד צעד למחוק את רפאל מחיי, שזה הדבר שכואב לי יותר מכל.
אני מוחה את דמעותיי ומתקשרת לסבא לספר לו על הראיון, שאומר שלא היה לו ספק שזה מה שיאמר לי.
אחר כך אני מתקשרת לליאה. ״נהדר,״ היא אומרת. משום מה היא נשמעת לי מאופקת. אני מתלבטת אם לשאול אותה אם הכל בסדר. ״מה שצריך לקרות יקרה,״ היא מוסיפה ואני תוהה למה היא מתכוונת. ליאה כל כך האמינה בי ותמכה בי, ולכן המשפט הזה עוד יותר לא מובן לי .
אני מתקשרת לסקוט. המשיבון שלו עונה שהוא אינו פנוי לענות כעת, ומבקש שתושאר לו הודעה. זאת הפעם הראשונה שסקוט לא עונה לי כשאני מתקשרת.
אני יושב המום על כסא העור הנוח שלי, ומרגיש כאילו אני יושב על קוצים שדוקרים בבשרי. המילים שנאמרו לי הולמות במוחי כמו פטישים. הקול העמוק שבקע מעבר לקו, דומה להפליא לקול שלי.
״אני לא מבקש ממך דבר,״ כך הוא פתח את השיחה.
אני מרגיש צמרמורת בכל הגוף. הדחף הראשוני שלי הוא להתקשר לאן, אבל אני יודע שהפעם אני צריך להתמודד עם זה לבד.
אני מכבה את הטלפון למשך דקות ארוכות, אבל מבין שזה לא הפתרון.
אני מרגיש הכי בודד בעולם. אני מפעיל שוב את הטלפון, ולא נותר לי אלא להמתין.
