אני עומדת מול המראה בחדר האמבטיה, מתקנת את האיפור על פניי, ומתרגלת נשימות. זה לא בא לי בקלות היום.
המילים של מאיה עדיין תלויות באוויר ומסרבות לשקוע. הייתי המומה ממה שהיא סיפרה. למרות שידעתי על הדרישות של נלי ממנה, חשבתי שכעת היא תניח לה.
*
״את אחת הנשים החכמות שאני מכירה,״ אמרה לי מאיה בתי הצעירה, ״יש לך חשיבה לוגית, לא סתם בחרת להיות מרצה למתמטיקה באוניברסיטה.
תסבירי לי את, איך זה שאם X נמצא באותו מקום ובאותו זמן בדיוק שנמצאת בו Y, ויש לו ילדים עם Z, זאת Y שנדרשת לטפל בילדיהם המשותפים?
אני אסביר לך איך. X גיסי עורך הדין בן בסט המכובד לא יכול לטפל בילדיו, כיוון שהוא לא נמצא בבית המשפט כפי שהוא טוען בפני Z נלי אחותי היקרה, אלא מי יודע איפה.
את יודעת שאני אוהבת את הילדים, ועד היום עשיתי שמיניות באוויר, עבדתי לילות, הקדמתי לקום מוקדם, כדי לעזור לה.
בשבועות האחרונים כשאני מתמודדת עם הפציעה מהתאונה, לא שמעתי ממנה מילה, עד שלשום כששאלה אותך האם השתחררתי הביתה, כיוון שהיא כבר חייבת לעשות גוונים בשיער.
בימי שישי בתי המשפט בעניינים בהם אנחנו דנים, לא פתוחים. ובכל זאת היום, עורך הדין בן בסט הנכבד הביא את ילדיו אליי, בלי ליידע אותי.
את יודעת שהייתי הבוקר בפיזיותרפיה, הרי הסעת אותי לשם.
כיוון שלא הייתי בבית, הוא השאיר אותם לחכות בלובי, כי הוא ׳חייב להגיע לבית משפט.׳ לא רק, אלא השאיר פתק עם הוראות ש… את יודעת מה אימא, אני אשלח לך שתראי. כל זה כשאני עדיין מתקשה לטפל בעצמי, את זה אני לא צריכה לספר לך, שלא לדבר על כך שאני עדיין לא נוהגת.
אימא תודה שאת מקשיבה לי. את יודעת שאני לא אוהבת להתלונן, אבל מה שקרה הבוקר עבר את כל הגבולות. אני מבקשת שהשיחה הזאת תישאר בינינו, אני לא רוצה לפגוע בנלי ובמערכת היחסים שלה עם בעלה.
*
עוד כמה דקות אני עומדת להפגש עם נלי, בעלה והילדים. אין לי ספק שיהיה להם מה לומר על מאיה, ואני אצטרך לבלוע ולשתוק, ואני לא בטוחה שאצליח.
רציתי לשתף את דן בעלי, אבל כמידי יום שישי הוא ביקר את הוריו הבוקר, דבר שאני מאד מעריכה, וכשמתאפשר לי אני נוסעת איתו. אלא שהיום היה עליו ללכת עם אמו לרופא. שמחתי לשמוע שכל הבדיקות בסדר, והעדפתי שלא לשתף אותו בשיחה שלי עם מאיה. כעת אני מתחרטת.
״מאיה עדיין לא הגיעה. חשבתי שהיא כבר מרגישה טוב יותר,״ אומר דן.
אני לא רוצה לשקר לו, ולכן אני שמחה שהוא אומר מה שהוא אומר. ״היא לא תגיע היום. אגב, מור תגיע עם החבר שלה. אתה יודע מיהו?״ אני שואלת.
״למור יש חבר? איזה יופי!״ הוא שמח לשמוע. מור היא בת אחותו, והיא חיפשה זוגיות לא מעט זמן.
״מאיה הכירה לה את השותף שלה, והם התאהבו,״ אני משתפת אותו.
״וואו, אני ממש מתרגש לראות אותם,״ אומר דן.
אני שמחה שנושא השיחה הוסט ממאיה, אם כי לזמן קצר. אני מתגעגעת אליה מאד ומתקשרת אליה.
"אימא,״ היא עונה בשמחה, ״אני מצטערת שהתפרקתי כך. לא הייתי צריכה לפתוח את הפה,״ היא אומרת.
״מה פתאום ילדה שלי, אני שמחה שפרקת מעלייך את כל הכאב. אני כועסת עליה מאד, אבל מבטיחה לך שאשמור את דעותיי לעצמי היום,״ אני ממהרת לומר.
״את לא כועסת שלא אגיע כשמור תגיע?״ היא שואלת.
״אסף יודע שאת עדיין לא במיטבך. הרי רק לפני כמה ימים השתחררת מבית החולים,״ אני אומרת לה, ״ומור מתקשרת אליך כל יום, כך שגם היא יודעת.
בכלל שכחתי, מה לגבי אוכל. אולי אשלח את אבא להביא לך?״
״אין צורך אימא. הכנתי לעצמי משהו קל לאכול, אני באמת זקוקה למנוחה.״
חודש קודם
אני מתעוררת מוקדם בבוקר. יש לי פגישה עם הלקוח שלי בן אלנתן. אני נכנסת לחדר העבודה הביתי שלי, ועוברת פעם נוספת על כל מילה בחוזה שהכנתי עבורו, מאחר והמסמך שהוגש לו על ידי עורך הדין של הצד השני, היה מלא בסעיפים שהיה בהם כדי לפגוע בו. אני מסמנת את התיקונים בעט זוהר בעותק שאמסור לידיו של מר אלנתן, ואת השני אמסור לעורך הדין איתו אנהל את המשא ומתן, וגם שומרת זאת בענן.
אני ממלאת קפה בכוס שומרת חום, אוספת את תיקי מחדר העבודה, לאחר שהכנסתי לתוכו את עותקי החוזה, ואת המחשב שלי.
אם אצא כעת, אקדים לבוא, אבל אני מעדיפה לעשות זאת מאשר לצאת בזמן ולהסתכן באיחור מסיבה בלתי צפויה.
רבע שעה נסיעה, זה הזמן שדרוש כדי שאגיע למשרדו. אני יורדת לחניון של מגדל מגוריי, מתניעה את הג׳יפ, ומכניסה את הכתובת. זמן משוער להגעה ליעד, כפי שמופיע על גבי המסך, הוא ארבע עשרה דקות.
אני יוצאת בנסיעה איטית מהחניון, משתלבת בתנועה, ומתחילה לנסוע. דווקא עכשיו יש גל של רמזורים אדומים, אבל זמן הנסיעה המשוער לא משתנה, ונשאר על ארבע עשרה דקות.
אני נעצרת בפעם השלישית, כשהאור מתחלף לאדום. הפעם אני ראשונה בתור. כיוון שאני רגילה לנסיעות קצרות בעיר, העצירות התכופות לא מפריעות לי, אני רגילה להן.
אלא שהיום הזה שונה מכל מה שהיכרתי. אין שום דבר שיכול היה להכין אותי לכך שנהג משאית גדולה, יאבד שליטה, וידהר לתוך הג׳יפ בו אני יושבת, יטלטל אותו, ויפרק אותו לחלקים.
כרית האוויר מכה בכח על החזה שלי. אני שומעת קול צורם של צלעותיי שנשברות, ומתקשה לנשום. אני נלחמת להישאר בהכרה. הידיעה שאני בדרך לפגישה חשובה, מחזיקה אותי ערה.
הדקות עד להגעת כוחות ההצלה, הן מלחמה ביני לבין הגוף שלי, ואני יודעת שעליי לנצח בה.
״היא חיה!״ אני שומעת את קולו של פרמדיק צעיר בעל עיניים ירוקות מדהימות. ״תשארי איתי, אני פה,״ הוא אומר לי.
״גם אני,״ אני עונה לו, ובוחנת את תווי פניו היפים.
אני מרגישה אותו נושא אותי בזהירות. ״אתה צריך עזרה?״ אני שומעת מישהו שואל אותו.
״היא קלה כנוצה.״ הוא עונה לו, ומשכיב אותי בזהירות על אלונקה.
״התיק שלי, כל העולם שלי נמצא בו,״ אני אומרת בקושי, הלומה מהכאב החד בצלעותיי.
אני מובלת לחדר המיון, ומועברת למיטה. השעון על הקיר מולי מתקתק ומונה את השניות שעוברות. אני מרגישה שנצח עבר מרגע התאונה, אבל השעון מראה שהשעה תשע ושבע עשרה דקות בלבד.
״אני חייבת להתקשר,״ אני אומרת לאחות שמטפלת בי.
״העולם יחכה, מי שחשובה כעת זאת את,״ היא עונה לי בטון רגוע, כל כך מנוגד לסערה מסביבי.
״בבקשה, אני חייבת רק להודיע לו שלא אגיע,״ אני אומרת לה בטון מתחנן.
״אנחנו נודיע לו,״ היא אומרת לי.
״בבקשה,״ אני מביטה עליה, והיא מתרצה.
אני מחייגת לטלפון הנייד שלו. הוא עונה מייד. ״מר אלנתן,״ זה כל מה שאני מספיקה לומר.
״הייתי מצפה ממך שתגיעי כמה דקות לפני הזמן, לא שתתקשרי באיחור רב ותנסי למכור לי סיפור,״ הוא יורה לעברי.
״תן לי להסביר,״ אני אומרת, מנסה לדבר בקול יציב.
״זאת הפעם הראשונה שאני נאלץ לבטל פגישה, כי עורכת הדין שאמורה לייצג אותי לא התעוררה בבוקר,״ הוא ממשיך לדבר בכעס, בעוד אני נלחמת להישאר ערה, ״אני מניח שבכלל לא טרחת לקרוא את החוזה. לא רוצה שום קשר איתך. את מפוטרת!״ הוא לא ממתין, ומנתק את השיחה.
בשארית כוחותיי, אני נכנסה למייל, מצרפת את החוזה המתוקן.
אל תחתום על החוזה, הוא לא לטובתך.
זה מה שתיקנתי, אין לי מה לעשות איתו, הוא שלך.
אני לא מסוגלת להתנסח כראוי, ולא מסוגלת אפילו לחתום את שמי. אני לוחצת על ׳שלח,׳ שומטת את הטלפון מידי, וכבר לא נלחמת בכאב, עיניי נעצמות, ואני שוקעת בתרדמה.
לעורכת הדין מאיה גומא הגעתי באמצעות המלצתו של חברי הטוב מתן. ״אמנם היא צעירה,״ הוא אמר לי, ״אבל היא אישה מבריקה. אתה לא פגשת עורכי דין כמוה.״
אחרי שהוא לא הפסיק להציק לי בנושא, הסכמתי לתת לה לבצע עבורי משא ומתן. הייתי המום מהתוצאות שהיא השיגה עבורי. הן עלו על כל ציפיותיי.
כל התקשורת בינינו התבצעה באמצעות הטלפון, או במייל. כל פעם מחדש היא הפתיעה אותי. הסכמתי עם מתן כשאמר שהיא מטפלת בכל תיק כאילו מדובר בעסק שלה.
*
אני כל כך רותח על עורכת הדין גומא. מה היא חושבת לעצמה. איך זה שדווקא בתיק החשוב הזה, היא מתרשלת?
אני לא רוצה לשמוע ממנה, היא עשתה ממני צחוק הבוקר. אני כותב למשרדה על רצוני לנתק איתם את הקשרים, ובוחר שלא להרבות במילים.
מאת: בן אלנתן
אל: משרד גבע, וגומא, עורכי דין
כהמשך לשיחתי עם עורכת הדין גומא, הריני להודיע על הפסקת ההתקשרות בינינו לאלתר.
בן אלנתן, מנכ״ל
בדיוק כשאני שולח את המייל, אני מקבל הודעה שהתקבל מייל מעורכת הדין גומא.
׳בוא נקרא איזה תירוץ עלוב היא המציאה לי,׳ אני חושב לעצמי. אני מתפלא לראות את תוכנו. הוא כתוב בצורה רשלנית. ובכל זאת אני פותח את הנספח, והמום לראות שהיא עברה על החוזה באופן יסודי, ותיקנה בו דברים מאד משמעותיים.
אני מתלבט מה עליי לעשות כעת. אני עדיין רותח על כך שהיא לא הגיעה בזמן, וגם מרגיש לא בנוח עם האופן בו ניסחה את המייל אליי.
הנושא הזה ממשיך להטריד לאורך היום, ואני מתקשה לעבוד, מה שגורם לי להיכנס למנוע החיפוש ולהקיש את שמה. בכל מקום כתובות תשבוחות על הישגיה, ועל השם הטוב שרכשה במשפטים שניהלה עבור לקוחותיה בבית משפט, למרות שהיא עורכת דין צעירה.
׳כל זה טוב ויפה. אבל איתך היא פישלה,׳ אני מזכיר לעצמי.
בשעה שתיים מודיעה לי נועה מזכירתי האישית, שיש לי שיחה ממשרד עורכי הדין גבע, גומא. אני מתלבט אם לענות לשיחה, אבל מחליט שאין טעם שאתחמק.
״מדברת יעלי המזכירה של עורכת הדין גומא. שלחתי לך אישור על קבלת המייל שלך,״ היא אומרת.
״השיחה הזאת מיותרת,״ אני עונה לה חסר סבלנות.
״אני מבקשת שתתן לי לסיים,״ היא אומרת החצופה, וממשיכה, ״עברתי על לוח הזמנים של מאיה… של עורכת הדין גומא, וראיתי שהייתה אמורה להיות לכם פגישה הבוקר, אני מניחה שזאת הסיבה למייל שלך. רציתי ליידע אותך…״
אני קוטע אותה. ״תאמרי לה שאני לא רוצה לשמוע ממנה יותר.״ אני מסיים את השיחה בלי לתת לה אפשרות להגיב.
ולמרות מה שאמרתי, אני שולח את החוזה המתוקן להדפסה, וקורא אותו שוב בעיון. אני מבין שהיא צדקה, והחוזה שנשלח לי על ידי נותן השרות באמצעות עורך דינו, הוא חוזה דרקוני, ולא רק שאין לי כוונה לחתום עליו, אני מרגיש מרומה. אני שולח לו הודעה קצרה שאינני מעוניין בעסקה.
היום הזה כל כך שונה ממה שחשבתי שהוא יהיה. אני מסיים אותו מוקדם מהרגיל, ונוסע להביא את נועם מהגן.
*
אני לא אשכח את היום ההוא. הייתי בלב עזה כשקיבלתי הודעה להגיע למפקדה. עד אז הימים התחברו ללילות, ואלה ליום הבא. לא עצרתי לחשוב, אלא המשכתי להוביל את חיילי קדימה.
לא יכולתי להעלות על דעתי מהי הסיבה שנקראתי להגיע לשיחה דחופה עם המפקד עם כל הציוד האישי שלי. לא היה דבר אחד בתפקוד שלי, שיכולתי להעלות על דעתי, שגרם לכך.
״אני מצטער מאד סא״ל אלנתן על כך שאני נאלץ לבשר לך זאת. אשתך נהרגה בתאונת דרכים. הוריתי לשחרר אותך מיד. הנהג שלך יקח אותך הביתה.
בדרכי הביתה התחלתי לעכל את הבשורה. עבורי הלחימה להגנת המדינה הסתיימה. שוב נכנסתי למוד השרדות, אלא הפעם כאלמן ואב חד הורי לנועם בן החמש.
כשאני חושב כעת על הימים הראשונים אחרי התאונה, אני מבין שאפילו פעם אחת לא חשבתי עליה.
מה שהתגלה לי, לא בא כהפתעה. באיזשהו מקום כבר ידעתי שהזוגיות בינינו מתה מזמן. ועדיין, היה לי עצוב שחייה הסתיימו בגיל כל כך צעיר, גם אם לא אהבה אותי יותר, גם אם אני לא אותה.
*
״למה אתה עצוב?״ שואל אותי נועם כשאני אוסף אותו מהגן.
״אני לא עצוב, אני עייף. היה לי יום קשה בעבודה,״ אני אומר לו, ״אבל כעת אני איתך, ואני מרגיש טוב יותר.״
אני מרכיב אותו על כתפיי, כמו שהוא אוהב, והוא צווח משמחה,. ״תראה אבא, אני נוגע בשמים,״ הוא אומר ומושיט את ידו למעלה.
נועם ממלא לי את הלב, ואני מוכן לעשות הכל כדי לראות אותו מאושר.
*
הוריה של אישתי התרחקו מאתנו. ״אתה מתנהג כאילו לא אכפת לך שהיא נהרגה, כאילו היא מעולם לא הייתה קיימת,״ אמרה לי חמותי בכעס, ״כך לא מתנהג אלמן. אולי אם הייתה מתחתנת עם יואב, היא לא הייתה מתה.״
המשפט האחרון, בו היא דיברה בגלוי על העובדה שחברי הטוב הפך להיות המאהב שלה, בזמן שאני נלחמתי בעזה, קומם אותי. בעיקר כי היא ידעה מה שאני לא ידעתי.
״את שומעת את עצמך?״ אמרתי לה בכעס, ״את מאשימה אותי במותה?!״ לא ידעתי מה היא יודעת על התאונה שנטלה את חייה של בתה.
״אם לא היית נעלם לה לזמן כל כך ממושך, היא הייתה עדיין בחיים,״ היא המשיכה עם ההצהרה הלא שפויה שלה.
״נעלמתי? איפה את חושבת שהייתי, על החוף בתאילנד? את יודעת טוב מאד שגוייסתי למילואים, בין היתר כדי להגן על הבת שלך ועלייך. את חושבת שליקקתי דבש שם?״ הרגשתי שאני עומד להתפרץ עליה עוד יותר, ועצרתי לרגע את שטף דיבורי.
״אם הבת שלך,״ אמרתי באיטיות, ״לא הייתה מדברת בטלפון, והייתה מביטה על הכביש כפי שהייתה אמורה לעשות כשהיא נהגה, היא הייתה נשארת בחיים, ולא מתנגשת בעמוד תאורה בעוצמה כזאת.״
״אני לא יודעת מאיפה אתה ממציא את השקרים שלך,״ היא אומרת.
״ממציא? זה מידע שקראתי בדו״ח המשטרתי שהוצג לפניי. היא מתה כשהיא אוחזת בידה חזק את הטלפון הסלולרי שלה. אני יודע גם עם מי היא דיברה, אני מניח שגם את.״
״אני רוצה את נועם,״ היא אומרת.
״הוא הבן שלי, והוא נשאר איתי,״ עניתי לה.
ניסיתי לגשש אצל נועם מה הוא מרגיש לגבי זה שהוא נשאר רק איתי. ״אני רוצה להיות רק איתך, אני לא רוצה לגור אצל סבא וסבתא.״ הוא אמר לי יום אחד פתאום בלי ששאלתי. לא שאלתי איתו מאיפה זה בא, אלא שמחתי שכך אמר.
*
״תמרי רוצה לבוא לשחק איתי. אימא שלה אמרה שהיא תדבר איתך. אני לא רוצה לשחק איתה, היא רק רוצה לשחק משחקים של בנות, ואימא שלה רוצה להישאר איתה כל הזמן שהיא משחקת,״ אומר נועם.
אני רוצה לומר לו שגם אני לא רוצה שהיא תבוא. ברור לי שהיא מחפשת את קירבתי. אני שמח שהוא דחה את הבקשה בעצמו.
״אמרתי לה שאני נוסע לסבתא יפעת. אנחנו יכולים לנסוע אליה?״ שואל נועם.
אם יש מקום שאני מרגיש בו הכי טוב בעולם, זה בית הוריי. אני שמח שגם נועם אוהב להיות שם.
אני מתקשר לאימי, ומודיע לה שאנחנו באים. ״אם כך אכין לכם שניצלים ומחית תפוחי אדמה,״ היא אומרת בשמחה.
אני נלחמת להתעורר, מודעת לשיחות שמתנהלות סביבי. אימא מדברת עם גבר זר על מצבי. ״נוכל לדעת זאת רק כשהיא תתעורר.״
״איפה אני?״ אני ממלמלת.
״מאי, את ערה?״ שואלת אותי אימא.
״אני חושבת שאני ערה, אם אני מדברת איתך,״ אני אומרת וממצמצת בעיניי. עפעפיי כבדים, אבל אני מצליחה במאמץ רב לפקוח אותם.
״את בבית חולים אחרי תאונת דרכים,״ היא אומרת.
״בגלל המשאית?״ אני שואלת כשרסיסי זיכרון עולים לנגד עיניי.
״אז את זוכרת,״ אומרת אימא בפליאה.
״אני זוכרת את המכה בחזה, ורעש מוזר כזה,״ אני עונה. אני רוצה לומר לה שזה מזכיר לי רעש שנשמע כאשר שוברים עצמות של עוף.
מסתבר שזה מה שקרה. הצלעות שלי נשברו, וזה כאב בלתי נסבל. כל נשימה גורמת לי כאב חזק. אני מניחה את ידי על החזה, ומגלה שאני חבושה בפלג גופי העליון. אני מזיזה את הרגליים, ונראה לי שלפחות גופי התחתון נשאר שלם.
׳לפחות אני חיה,׳ אני ממלמלת לעצמי.
״תודה לאל, ניצלת בנס. אם היית רואה את הג׳יפ שלך, היית מבינה,״ אומרת אימא, וניכר עליה שהיא מתחרטת מיד. ׳לא היית צריכה לומר זאת,׳ היא ממלמלת לעצמה .
״אני ממש לא יכולה לדמיין אותי נוהגת כעת. אני אתמודד עם זה כשאחלים,״ אני עונה לה, ולא קולטת שהג׳יפ היפה שלי מפורק לחלקים.
הימים חולפים, וכל יום הוא צעד קטן לקראת החלמתי. אימא מבלה שעות ליד מיטתי, למרות שאני מפצירה בה שתלך לנוח. ״הרי אני מרבה לישון, מעופפת בעולמות אחרים בגלל כמויות משככי הכאבים שמוזרמות לדמי. הבוקר ביקשתי מהרופאה שלי שתקטין את המינון. אני רוצה לנחות על הקרקע, גם אחוש בכאב. אני רוצה לחזור לחיים.״
שון אחי מבקר אותי מידי יום, גם אם לא תמיד אני ערה ומסוגלת לנהל איתו שיחה.
נלי אחותנו הגדולה, לא רק שאיננה טורחת לבקר אותי, אני גם לא שומעת שהיא מתקשרת לאימא שלנו לשאול איך אני מרגישה. היא אינה עובדת, ומבלה שעות רבות ברביצה עם חברות בבית קפה או במסע קניות. אני מודה שאני מופתעת, מאחר שהיא נוהגת לבקש את עזרתי לפחות שלוש פעמים בשבוע. זה כבר לא יקרה יותר.
יום שישי היום.
אני מתפלאת לראות שיסמין, בעלת מכון היופי מגיעה לבקר אותי. ״הייתי מעדיפה ללכת איתך למכון המפנק של יסמין, אבל את לא בדיוק במצב לעשות זאת,״ אומרת אימא.
הדבר הראשון שיסמין עושה, הוא להוציא סט של נרות מפיצי ריח נעים, שמטשטשים את הריח הבלתי נסבל של חומרי החיטוי.
הגיע הזמן להחזיר אותך לחיים, היא אומר ואוחזת בעדינות בכף ידי. ״בא לי היום לצבוע את ציפורנייך באדום,״ אומרת יסמין בחיוך מסתורי. אני מנסה למשוך את ידי ממנה, אבל הכאב גורם לי לוותר.
״מתוקה, את באמת חושבת שאעשה לך את זה כשאת חסרת ישע? הבאתי לך גוונים של ורוד,״ היא אומרת ומראה לי אותם.
אני מצביעה על ורוד בלרינה. היא מביטה בי מופתעת. ״באמת מאיה?״
״כן,״ אני עונה, ״בא לי להיות יותר נועזת, התאונה הזאת האירה לי כמה דברים בחיי, והאחד מהם שאני תמיד רצינית מידי, אז כן, בא לי ורוד בלרינה.״
אני משתפת פעולה, למרות שהמחשבות שלי במקום אחר. אני יודעת שהפסדתי את בן אלנתן כלקוח, אבל כועסת עליו שהוא לא נתן לי להסביר לו מה קרה.
