אני מתקשה להירדם. המחשבות הולמות בראשי. על כולן עולה המחשבה איפה בל מסתתרת, ואיך לעזאזל אני מוצא אותה. אני מרגיש שאני מאבד את שפיותי.
רק אז אני חוזר להווה, וחושב מה אני עושה עם המידע שהובא לידיעתי.
בשש בבוקר אני עוזב את בית המלון, ונוסע למלון בו שוהה מסימו. אני מוצא אותו יושב בבר, אוחז בידו ספל אספרסו כמעט מלאה. השיער שלו פרוע, וניכר עליו שגם הוא לא ישן כל הלילה.
״אני נוסע לשדה התעופה, יש לי כרטיס גם עבורך,״ אני אומר לו מיד, ״אתה רוצה להצטרף?״
״כבר אמרתי לך, שלאן שאתה תלך, אני אלך,״ הוא עונה לי.
״אם כך לך תתארגן, אני אחכה לך כאן,״ אני אומר, ״בעצם במחשבה שניה, אני אעלה איתך,״ אני אומר, כשאני מבין שאולי עדיף שלא אהיה חשוף לעיני אחרים.
מסתבר שמסימו אפילו לא פתח את המזוודה שלו. ״ישבתי כל הלילה והשקפתי על הרחוב,״ הוא משתף אותי, ״יצאתי מדעתי שלא היה לי קשר איתך.״
״אמרתי לך שלא אחזור בלילה,״ אני אומר, אבל לא מנדב לו מידע.
אנחנו טסים ממילאנו לפריז, ומשם אני לוקח מונית לשדה התעופה הבינלאומי שארל דה גול.
הטיסה לניו יורק יוצאת בקרוב, ואני ניגש עם מסימו לקבל את כרטיס העלייה למטוס. אנחנו עוברים את הבידוק הבטחוני, ופונים לשער העלייה למטוס.
כשמתקבלת הקריאה לעליה למטוס אני ניגש עם מסימו, מגיש את הכרטיס שלו לדיילת ומתעכב מאחור.
אני מפנה מקום לאישה עם תינוקת, מסמן לה לעלות לפניי. ״תודה רבה, כמה יפה מצידך,״ היא אומרת. מסימו ממשיך ללכת לכיוון המטוס. ״שתהיה לך טיסה נעימה,״ אני קורא אחריו.
הוא מסתובב לאחור, ומביט עליי המום. ״יצאת מדעתך?!״ הוא אומר בקול רם, וחוזר בצעדים מהירים לעמדת הדיילת. ״תורידי אותי מהטיסה,״ הוא אומר לה בכעס כבוש.
“אני משחרר אותך ממני,״ אני אומר ועוזב את המקום.
״אתה לא יכול לעשות לי את זה רפאל,״ הוא אומר לי, ״אני מבטיח לך שלא אשאל שאלות.״
אני לא מגיב, ובכל זאת מסימו הולך אחריי.
“אני לא בטוח שתאהב לשמוע מה שיש לי לומר. אני לא מי שאתה חושב,״ אני אומר לו בקשיחות.
״אני יודע מי שאני יודע שאתה, ויותר אני לא צריך לדעת,״ הוא מתעקש.
״אתה לא שואל לאן אני הולך?״ אני מנסה למשוך את הזמן.
״לא,״ הוא עונה קצרות.
אני חוזר לעמדת הכירטוס ומודיע לדיילת שעקב מקרה חירום במשפחה, אין לנו אפשרות לעלות לטיסה.
אני פונה לדלפק של חברת אייר פרנס ורוכש שני כרטיסים ללונדון עם דרכונים מזוייפים.
*
כשטסתי לניו יורק לפני כעשור, נתן לי דון לומברדי מספר דרכונים מזויפים. ״מי יודע מתי תיקלע למצב שתזדקק להם.״
הדרכונים הוצפנו בתא סודי בתיק שלי. אמש הוצאתי אותם ממקום מחבואם, וגיליתי להפתעתי שתאריך התפוגה של כל אחד מהם שונה. חלקם פג תוקפם, וכמה מהם עדיין בתוקף עד שנה הבאה.
אני מכניס לאחד מהם את תמונתי, ולשני את תמונתו של מסימו.
*
הטיסה ללונדון אורכת מעט יותר משעה. אני מנצל אותה כדי להעמיד פנים שאני מנמנם, רק כדי שמסימו לא יגרור אותי לשיחה.
אני יודע שאהיה חייב לשתף אותו במה שקורה, השאלה כמה אני מוכן לחשוף לפניו.
המטוס נוחת, וכיוון שלכל אחד מאתנו יש רק תיק אחד קטן, אנחנו יכולים לצאת מהשדה בלי להמתין. אלא שאני מפתיע את מסימו, וחוזר לאזור המסעדות של אולם הטיסות היוצאות.
אני בוחר במסעדה הראשונה שנראית לי לפי התפריט שמוצג בחוץ, ומחפש שולחן רחוק מעיניי כל.
״דון לומברדי גוסס,״ אני בורר את מילותיי.
״אני משתתף בצערך,״ הוא אומר.
״זאת הסיבה שהוא קרא לי לבוא,״ אני לוקח נשימה עמוקה, ומשחרר את האוויר החוצה לאט.
״לפני שאמר לי את דברו, אני הודעתי לו שאני מתפטר מתפקידי.״
עיניו של מסימו נפערות בתמהון, והוא פותח את פיו לומר משהו. אני מניח שהוא נזכר בהבטחתו שלא יאמר דבר, והוא סוגר את פיו.
״הסגרתי את כל הנכסים של הארגון לידיו, ואין לי מושג מה הוא בחר לעשות,״ אני ממשיך לטפטף מידע.
״הניתוק שלי מהמשפחה הוא מוחלט. דרשתי שיובטח לי שאיש לא ילך אחריי, הרי נתתי להם הכל. האם הם יעמדו בהבטחתם? אני מקווה שכן.
אני הייתי מקור לקינאה, כעת היא משוללת יסוד.
אתה מבין מסימו, אין לי מה לתת לך. אני צריך למצוא את עצמי, לפני שיהיה לי מה להציע לך.
אני אדאג לפצות כל עובד שלא ירצה להמשיך לעבוד בארגון, אבל אין לי מה להציע לו במקום.״
״אתה לא שייך לעולם ההוא. אתה גבר מבריק, כריזמטי, שכולם יראים מפניו, ועדיין אני אומר, זה לא העולם שלך. אני הרגשתי זאת כל הזמן. אתה יודע לירות, ומדייק מאד בכל יריה, אבל סולד מהמחשבה שעליך להשתמש באקדח. נשבעתי לך אמונים, ואהיה לצידך ככל שאדרש.״
״אתה מבין שאני רוצה לעסוק בנושא שמעניין אותי, שאותו למדתי? יקח לי זמן לבנות עסק במדינה שהיא לא …״ אני משתתק. אני לא מסוגל להביא את עצמי לומר את המילים.
״יש לי חסכונות רפאל, אני אמתין עד שתקרא לי לחזור. עד אז אני לא הולך לשום מקום. היכן שתקבע את מושבך, שם אהיה. אלא אם כן…״ הוא משתתק.
״דבר,״ אני פוקד עליו, יקח עוד זמן עד שאגמל מהטון הזה. ״אלא אם כן מה?״
״אלא אם כן תאמר לי שאינך רוצה עוד בשרותיי,״ אומר מסימו.
״מה החלומות שלך?״ אני משנה את הנושא בחדות.
״למדתי עיצוב,״ הוא מתחיל לספר, ומבטו נודד ממני לנקודה רחוקה, ״כאשר העלילה עליי מישהי שנגעתי בה. הייתי תמים וחשבתי שכיוון שזה לא קרה, אוכיח זאת באמצעות עדות חבריי, ואחזור לחיי.
אלא שהעניינים הסתבכו, וזה מה שהוביל לגיוס שלי לארגון. הרגשתי שאין עוד טעם לחיי. מה לי ולארגון פשע? אלא שאז פגשתי אותך.״
״במסמך שהיגשתי לדון, נתתי חופש לעובדי הבית, כולל לך, לבחור את עתידם.
את מגדל שתיים רכשתי מכספי. החיילים יקבלו הודעת פינוי, והם יעברו לשרת עם מי שיבחר כראש הארגון, אבל לעובדי הפנטהאוז העברתי את הבניין כולו. הם עדיין לא יודעים זאת, ואני עדיין משלם את משכורתם עד שהכל יוסדר. ואתה מסימו?״
״כבר הודעתי לך שאני נשאר איתך. אתה עדיין צריך מישהו שיפקח עין סביבך, ואחר כך…״ הוא אומר.
״תן לי קודם לארגן את חיי, ואחר כך נראה,״ אני אומר.
אני מרגיש הקלה אחרי השיחה הזאת. לא יזיק לי חבר קרוב בימים האלה שאין לי מושג מה אלמד על עצמי.
אנחנו מזמינים מנת פסטה, שאמנם ניכר עליה שמי שבישל אותה לא גדל על המטבח האיטלקי, אבל היא משביעה את רעבוני.
״אנחנו נמצא אותה,״ אומר מסימו משום מקום.
״יש משהו שאתה יודע ולא מספר לי?״ אני שואל.
״לא הייתי מסתיר זאת ממך לו ידעתי, אבל אני מאמין בכל ליבי שזה יקרה,״ הוא עונה בבטחון. הלוואי והיה לי בטחון כמוהו.
אנחנו ניגשים לתחנת המוניות, ומזמינים מונית לבית המלון.
״ברוך בואך ללונדון,״ הוא אומר בטון רישמי, ״אם כך נצא לדרך למלון קמברלנד אם הבנתי נכון?״ הוא מעיף בי מבט מבעד למראה, וניכר עליו שהוא מתרשם מהבחירה שלי בבית המלון.
אני קולט שאני כל כך רגיל למלונות חמישה כוכבים, שלרגע לא היססתי וזה המלון שהזמנתי. אני מרגיע את עצמי בכך שלמרות שאני כבר לא המלך של העולם התחתון, אני עדיין אדם מאד עשיר.
אני מודה על כך שנהגתי בתבונה כל השנים, ודאגתי להשקיע את כספי הפרטי בתבונה.
״כן,״ אני עונה לו קצרות.
״זו הפעם הראשונה שלך בלונדון?״ הוא שואל.
״כן,״ אני עונה. ׳אני מניח שהתשובה היא לא בהתחשב בעובדה שכאן נולדתי,׳ אני חושב לעצמי, ומרגיש דקירה בלב.
הנהג כבר מבין שאין לי רצון גדול לדבר איתו, והנסיעה למרכז העיר מתנהלת בשתיקה.
אנחנו מגיעים לבית המלון, לוקחים את המפתחות לחדרים, ועולים כל אחד לחדרו. ״תתארגן ונלך להכיר קצת בעיר,״ אני אומר למסימו.
״אז לונדון?״ הוא שואל.
״חשבתי שיהיה לנו קל יותר להיקלט פה, שכן אנחנו שולטים בשפה,״ אני משקר לו בלי להניד עפעף.
״אני רק אניח את המזוודה בחדרי,״ הוא אומר, וכך הוא עושה.
״תודה על האמון שלך בי. לעולם לא אבגוד בך,״ הוא אומר כשהוא מגיע אחרי דקה לחדרי.
״אני יודע,״ אני עונה לו, ומקווה שאני לא טועה.
אנחנו יורדים במעלית חזרה לקומת הלובי, ועוברים ליד דלפק הקבלה. על הדלפק מונחים עיתוני הערב. אני מעיף מבט מהיר וקופא.
דון לומברדי, השליט הבלתי מעורער של ארגון העולם הפשע, הלך לפני שעה קלה לעולמו, מלחמת הירושה כבר החלה.
״הוא הורה לי לא לבוא להלוויה,״ אני אומר ביבושת.
״אני מצטער,״ אומר מסימו.
״למה? הוא עשה לי טובה גדולה,״ אני עונה, ״אמרתי לך שאני כבר לא חלק מהמשפחה.״
״אתה שמח?״ הוא לא מבין.
״לא, אבל אני מרגיש הקלה שאני כבר לא שם,״ אני עונה.
אני עומד לקבוע פגישה עם אבי הביולוגי. אני רוצה להבין למה הוא מכר אותי ללומברדי, והרס את חיי. אני שמח שאני יכול לעמוד מולו בקומה זקופה, מתוך ידיעה שאיני זקוק לדבר ממנו, רק לתשובות.
השאלה היא אם ארגיש הקלה אחרי שנפגש.
בל
.
אני יורדת למטבח ופוגשת את סבא שממתין לי. ״אני עדיין לא מאמין שאת פה,״ הוא אומר בשמחה.
״אני עדיין לא מעכלת את העובדה שאני חופשיה לעשות כרצוני,״ התנתקתי מכולם. אולי זה מה שאפשר לקרובין לסחוף אותי אחריו.
אני מופתעת לראות שהפוסט שהעלתי אתמול, זכה לים של תגובות. למרות שגרתי שנים בניו יורק, מסתבר שאיש מחבריי לא שכח אותי.
מישל ג׳ונס:
יפה שלי
אבוא לאסוף אותך בשבע.
כולם נפגשים בפאב ומשתוקקים כבר לראות אותך.
אוהבת, מישל
אני רואה שמישל שיתפה את המפגש בדף שלי, ומעל חמישים חברים כבר הודיעו שהם באים. דמעות ממלאות את עיניי.
מישל ג׳ונס:
תשלחי לי את מס׳ הטלפון הנייד שלך.
אני שולחת לה, והיא מתקשרת מיד. ״את קולטת כמה אוהבים אותך? אני מבטיחה לך שהם לא באים משום סיבה אחרת פרט לכך שהם רוצים אותך בחייהם. אני לא זוכרת מתי הייתה כזאת היענות להזמנה למפגש.״
אני רוצה להאמין לה, אבל למדתי להיות חשדנית.
״אני מתרגשת לפגוש את כולם,״ אני עונה לה, ״אחכה לך בשבע.״
אני מספרת לסבא על המפגש הלילה. ״אני שמח לשמוע שאת יוצאת עם חברייך. למה נדמה לי שאת מהססת?״כל פעם מחדש אני נדהמת כמה סבא קורא אותי בין השורות.
״אני לא בטוחה שאני מוכנה. אני כל כך רחוקה מהחיים של צעירים בני גילי, השנה הזאת הראתה לי מה באמת חשוב בחיים. האובדן של המשפחה, הנישואים הכושלים, והחיים בדירה של הארגון. זה לא משהו שצעירה בגילי חווה בדרך כלל. ״
אני מספרת לו שקפצתי למים, ופתחתי חשבון ברשת החברתית. ״אני מוכרחה להודות שכל מה שקראתי, נראה לי כל כך ריקני וחסר טעם. אני תוהה אם גם אני הייתי הופכת להיות כזו, אם חיי היו אחרים.״
״אני יכול לענות לך בביטחון מלא שאת לא כמוהם. את הגעת להישגים שלוקח לאחרים שנים להגיע. תמיד היית רצינית, עוד לפני האסון שנפל עלינו,״ אומר סבא, ״ועדיין ראוי שתצאי איתם, שתלמדי את העיר והחיים בה.״
״אני מניחה שאתה צודק,״ אני אומרת.
״אני יודע שהלב שלך בניו יורק. מה שקבע גורלך, זה מה שיקרה. תחיי את היום, כי זה כל מה שיש לנו.״
״תעזרי לי לבחור מה ללבוש,״ אני מבקשת מסבתא. היא מצטרפת אליי. ״הזכרונות של הדברים הקטנים, הם אלה שמחזיקים אותנו שפויים.״
״אני לא מצליחה להוציא מהראש את המחשבה שאימי ידעה שזאת הפגישה האחרונה שלנו, ומילאה לי את הארון בבגדים. מה שמעניין, זה שהיא מילאה את הארון שלי כאן, ולא בבית בניו יורק,״ אני משתפת את סבתא במחשבותיי.
״אומרים שהנשמה יודעת,״ אומרת סבתא,״אני מקווה שזה נכון. יש לי עוד הרבה חלומות להגשים איתך,״ היא אומרת, ואני תוהה למה היא מתכוונת.
אני מדגמנת לסבתא מספר בגדים, והיא מתמוגגת מתצוגת האופנה שאני עורכת לה.
״סבתא את לא עוזרת!״ אני גוערת בה בחיבה.
״מה את מצפה שאומר, כשכל בגד שאת לובשת הולם אותך,״ היא מעמידה פני נעלבת.
״את מבינה שלו הייתי בניו יורק, הייתי יודעת מה ללבוש, אבל כאן…״ אני מקמטת את מצחי.
״ולכן בחרת סבתא שלך, שמבוגרת ממך ביובל שנים, שכבר מזמן לא רוקדת במועדונים, כדי שתאמר לך מה האופנה המקומית?״ היא בהחלט מעמידה אותי במקום.
אני מחזיקה ביד אחת שמלה, ובשניה מכנסי ג׳ינס. ״נו?״ אני שואלת.
״תתפלאי, אבל אני דווקא בוחרת בג׳ינס, ועם זה תלבשי את החולצה הלבנה שחושפת את הכתפיים.״
אני באמת מתפלאת על הבחירה, אבל מודה שאני מרוצה ממנה.
בשעה שבע בדיוק גולש המרצדס של מישל בנסיעה איטית לרחבה שלרגלי מדרגות הכניסה של אחוזת טיילור.
אני יוצאת החוצה עוד לפני שמישל מספיקה לעצור. היא ממהרת לצאת מהרכב. ״את נראית פשוט מדהים! את… אין לי מילים.״ היא אומרת ומחבקת אותי חזק. ״כמה טוב שחזרת, חסרת לי מאד.״
אנחנו נוסעות לבר בלב לונדון. מישל מפטפטת כל הדרך, מעדכנת אותי בקורות חייו של כל אחד ואחת. ״אני יכולה לספר לך שיש כמה בנים שמאד רוצים לראות אותך. הם התעניינו אם את רווקה,״ היא אומרת בעיניים נוצצות.
״מישל אנחנו עדיין צעירות מכדי להיות בעלות משפחה, את לא חושבת? רק לפני שנה סיימתי את לימודיי באוניברסיטה,״ אני אומרת.
״את צודקת לגבי מי שהלכה לאוניברסיטה. אבל מי שלא, לא פלא שהיא מרגישה רווקה זקנה,״ אומרת מישל ברצינות, ואיני יכולה להחליט אם היא צינית או מתכוונת לדבריה.
״אני שמחה שאת כן למדת, ובכל מקרה את עדיין צעירה בעיניי,״ אני אומרת.
״זה לא אומר שאני לא מחפשת זוגיות רצינית,״ היא לא מרפה מהנושא, ״ואת? כי יש לא מעט שמתחרים עלייך.״
״אם כך חבל שהם טרחו להגיע, הלב שלי נשאר בניו יורק,״ אני עונה בלי לחשוב.
״איזו טיפשה אני. זה באמת נשמע לא טוב. אמרתי לך שכולם באים כי הם רוצים אותך בחיים שלהם, לאו דווקא מתוך כוונה מסוימת כפי שמשתמע ממילותיי. אני מצטערת שלא הובנתי נכון,״ אומר מישל ומביטה בי נבוכה.
״עברתי הרבה בשנה האחרונה. זה קשה לאבד את האנשים הקרובים אלייך ביותר. אני צריכה להתרגל לחיים שלי, ואני עדיין רגישה. אני מתנצלת על התגובה שלי, אני בטוחה שהכוונה של כולם טובה.״
אנחנו מגיעות למועדון, ואני מתקבלת באהבה רבה. אני מופתעת לראות שאנשים באמת שמחים לפגוש אותי.
אנחנו משלימים פערים. למרות שחשבתי שמעתי כמעט הכל ממישל, מסתבר שלא הכל היא יודעת. האופן בו אנשים פותחים את ליבם בפניי, מעורר בי געגועים לעובדי הבית. המחשבה שעזבתי בלי לומר מילה, בלי להיפרד, מציקה לי כעת, ואני יודעת שעליי למצוא דרך לשלוח להם הודעה. השאלה איך אני עושה זאת בלי שרפאל ידע.
״את לא איתי,״ אומר לי דניאל.
״סליחה,״ אני אומרת נבוכה, ״המפגש הזה מציף בי זכרונות.״
״נראית עצובה, את מתגעגעת לניו יורק?״ הוא שואל.
״הערב הזה איתכם, רק חיזק את ההרגשה שלי שהמקום שלי הוא כאן. אני מאד שלמה עם החזרה שלי הביתה. הלוואי והייתי יכולה לדבר כעת עם אבי, ולשאול אותו אם הוא החשיב את ניו יורק כבית שלו.
היו לי חששות לפני שהגעתי לכאן, הרי גדלתי בתרבות שונה. אני מודה שהם נעלמו,״ אני אומרת לדניאל.
״אני שמח שחזרת, ואשמח אם נשמור על קשר ונפגש.״ אני מישירה מבטי אליו, בוחנת אותו.
אני רוצה לומר לו שאני לא מחפשת הרפתקאות, גם לא זוגיות, אבל רואה בעיניו שזה לא מה שהוא רוצה ממני כעת.
אני יודעת איך נראה מבט של גבר שרוצה לכבוש אותי. אני מנסה להבין מה היה ברפאל גרם לי להתמסר אליו בלילה ההוא. אולי כי ראיתי שעיניו שטופות רגש.
׳אז אולי אני לא באמת יודעת לפענח מה גבר חושב,׳ עוברת המחשבה בראשי, ובכל זאת אני עונה לדניאל שאשמח אם נשמור על קשר.
