המהדורה המרכזית של יום שישי עומדת להתחיל.
מצד אחד אני כבר חסרת סבלנות לעלות לאוויר, מצד שני אני מודה על הזמן שניתן לי להכין את הכתבה.
הספירה לאחור החלה. אני שומעת את דבריה של גל, השדרנית שפותחת את השידור. אני מעבירה את השידור אלייך אלה מארש.
פניי ממלאים את המסך. אני נושמת עמוק.
רבים מכם שמעו בוודאי את הרכילות המרושעת על כך שנאנסתי על ידי רופא נשים בכיר מבית החולים במרכז הארץ.
אני מודה למנהל התחנה והמפיקה שאישרו לי לספר את הסיפור כפי שהוא, גם עם עליי לחשוף פרטים אישיים על חיי.
בנות משפחתי עברו סרטן הרחם, ולכן אני מקפידה לערוך בדיקה באופן קבוע. מאחר ורופאת הנשים שלי פרשה לגמלאות, ביקשתי מעמיתתי המלצה על רופאת נשים.
הומלץ לי לפנות לד״ר רות. הרופאה סיפרה לי שהקליניקה הפרטית שלה סגורה באופן זמני עקב המצב הביטחוני, וביקשה שאעביר לה אלף ש״ח על מנת שהיא תקבל אותי למחרת בבית החולים בו היא עובדת.
אני מודה שלא חשבתי על כך שהשירות בבית חולים ניתן בחינם, והעברתי לה מיד את התשלום.
הסרטון ובו מוצגת השיחה ביננו ממלאת את המסך, ומסתיימת במילים הבאות:
ד״ר רות:
תגיעי מחר, יום שלישי, בתשע בבוקר לבית החולים כדי שאבצע את הבדיקה.
אני שומעת באוזניה שד״ר רות מבקשת לדבר איתי. אני מסרבת.
למחרת בבוקר עזבתי את המערכת עם תום מהדורת הבוקר המוקדמת, והלכתי להתקלח. כשסיימתי הייתה אזעקה.
לוח ההתראות על פיקוד נראה על המסך.
הכניסה למרחב המוגן היא שגרמה לי לאחר לפגישה בבית החולים.
המצגת מתחלפת, והשיחה שלי עם שירה עולה על המסך.
השעה תשע ושבע דקות.
אתם יכולים לראות ששלחתי מסרון לשירה המפיקה שלנו, והודעתי לה שאני משתיקה את הטלפון כיוון שהגעתי לבית החולים.
עליתי מיד למחלקה וביקשתי להפגש עם ד״ר רות. נאמר לי שהיא לא נמצאת. ״ד״ר רות לא עובדת בימי שלישי,״ אמרה לי הפקידה.
המצגת עוברת ללוח התורניות של ד״ר רות, ומאשרת שאכן היא לא עובדת בימי שלישי.
ציינתי בפני האחות שהעברתי לד״ר רות את התשלום, והיא הביטה עליי מופתעת. ״השירות בבית חולים ניתן בחינם, תמוהה בעיני הדרישה לתשלום,״ אמרה לי האחות, ״את באטחה שהיא הזמינה אותך למחלקה?״
הראיתי לה את ההתכתבות שלי עם ד״ר רות. היא קראה אותה בפנים חתומות.
כעבור כמה דקות נדרשתי לגשת לחדר בדיקות מספר שתיים. בואו נעצור לרגע ונערך חשבון מהיר. הגעתי לפתח בית החולים בשעה תשע ושבע דקות. עליתי במעלית, דיברתי עם האחות, ונכנסתי לבדיקה. אני משערת שכל זה לקח לפחות עשר דקות.
הופתעתי לראות שהרופא שעומד לבצע את הבדיקה הוא פרופסור עומר אייר. זה הזמן לגילוי נאות. נפגשתי איתו באקראי מספר פעמים בבית הקפה ליד המערכת בו נהגתי לשתות את הקפה של הבוקר. לא היה לי מושג שהוא רופא.
כיוון שדבר לא נכתב בתיק האישי שלי, נשאלתי על ידיו מספר שאלות כלליות, הוא לקח דגימה לבדיקת פפסמיר, וגם נערכה בדיקה גניקולוגית קצרה. כל זה בהתאם לנהלים.
שוב עולה המצגת של פיקוד העורף ומראה שהייתה שוב אזעקה, וירדנו למרחב המוגן מתחת לבית החולים. אחריה עולה השיחה שלי עם שירה, בה היא שואלת אותי היכן אני, ומבקשת שאשדר מהמרחב המוגן.
9:38
אלה:
אני מוקפת בחולים שבחלקם לא לבושים לגמרי.
אני לא חושבת שזה הוגן כלפיהם שאשדר מכאן.
אני יוצאת כעת חזרה למערכת.
אתם יכולים לראות שמספר הדקות שהייתי בחדר הבדיקה לבד עם פרופסור אייר, הוא לא רב, ואינו מתקרב לזמן כפי שנטען בטורי הרכילות.
הגדיל לעשות מי שהפיץ את הידיעה השיקרית הזאת, שטען שמעשה האונס נמשך שעתיים תמימות, וכי הפרופסור היה כל כך אלים שזעקתי לעזרה. אני שואלת אתכם, איך יתכן שבחדר בבית חולים שנמצא בסמוך לתחנת האחיות, מתבצע מעשה כזה נפשע, המטופלת זועקת לעזרה במשך שעתיים, ואיש לא ניגש להגיש לה עזרה?
אני מניחה שכבר ברור לכם שכל מה שנאמר היה גיבוב של שקרים. מעניין אותי לדעת אם המעשה הזה נעשה כדי לפגוע בי או בפרופסור אייר.
כיוון שהצהרתי שלא היו דברים מעולם, לא ניתנה לי גישה לחומר החקירה של פרופסור אייר, ובכל זאת נודע לי שפרופסור אייר נאשם גם בכך שהוא דרש כספים עבור שירותיו בבית החולים, מה שתמוה בעיניי, שכן הוא מנהל המחלקה, ואין הוא מטפל במטופלות, אלא במקרים מיוחדים. בדיקת פפסמיר איננה נמנית על המקרים המיוחדים האלה, בהיותה בדיקה שיגרתית לא מסוכנת.
כאשר סיפרתי לפרופסור על הדרישה הכספית ממני הוא אמר שהנושא מאד חמור, והוא דיווח עליו למנהל בית החולים.
בזמן שערכתי היום את הכתבה הזאת, נודע לי שהדרישה הכספית עבור השירותים בבית החולים על ידי ד״ר רות, לא הייתה רק ממני.
התחקירנים שלי דיברנו היום עם האחיות בבית החולים שהכחישו שהן העידו נגד הפרופסור, כפי שנמסר למשטרה על ידי אותו גורם אלמוני.
עוד נודע לי שד״ר רות נשמעה אמרה שפרופסור אייר יעזוב בקרוב את תפקידו והיא זאת שתנהל את המחלקה.
יש חוק אחד בלתי יעבור שאני נוהגת לפיו, והוא שלעולם לא אפרסם ידיעה שלא אושרה לי אמיתותה. אני יודעת כמה נזק יכול להיגרם לשמו הטוב של אדם כשמתפרסמת עליו ידיעה שיקרית, כיוון שגם אם הוכח שהיא לא אמת, לציבור יש זיכרון קצר, ולכן היה חשוב לי להגיב.
אנחנו יוצאים להפסקת פרסומות.
לאיש מהצופים אין מושג שהכתבה שלי הוקלטה לפני כשעה, וכי אני לא נמצאת כעת באולפן, אלא בתחנת המשטרה אליה הגעתי כדי שהם יקשיבו לעדות שלי, ויאשרו לי את הכתבה לשידור.
אני שמחה ללמוד שעומר הבין שמי שזייפה את הידיעה הייתה ד״ר רות, לאחר שהוא דיווח על הדרישות הכספיות שלה למנהל בית החולים. המשטרה מצאה את המחשב ממנו נשלחה הידיעה לעיתונות, והיא עצורה כעת.
״מהרגע הראשון הוא טען שהוא יודע שזו לא את,״ אמר לי החוקר שאישר את הכתבה.
עכשיו אנחנו יושבים בחדר הישיבות וצופים בשידור החי.
דובר המשטרה נכנס לאולפן לתת הצהרה. הוא מאשר את דבריי, משבח את התחקיר שלי, ומספר שד״ר רות עצורה, ושלוש אחיות שכביכול נתנו עדות, עדיין נחקרות.
״אנחנו יכולים ללכת?״ שואל עומר את קצין החקירות.
״אנחנו יכולים ללכת?״ אני שואלת את שי מנהל התחנה שנמצא איתנו.
״את מאשרת לנו לפרסם שאתם מאורסים?״ הוא עונה לי בשאלה.
״אני לא רוצה לפרסם זאת כעת. חשוב לי שהידיעה שמה שפורסם על עומר היה שיקרי, שהזיכרון של המילים שלי ייקלט בזיכרונו של הציבור,״ אני עונה לו.
״רק שתדעי,״ אומרת לי אימו של עומר מיד כשאנחנו נכנסים לביתם, ״שלא היה לאיש מאיתנו ספק, שאת לא הגשת את התלונה המגוחכת הזאת.״
״אמרתי לשוטרים שבאו לעצור אותי, שאלה שלי לא תעשה דבר כזה,״ אומר עומר ומושך אותי לחיבוק. ״כל כך רציתי לדבר איתך, לומר לך שאין לי ספק שזו לא את. ובכלל, לבדוק איך את מתמודדת עם הטירוף הזה.
חשבתי עלייך המון, את נתת לי את הכח לעבור את היום ההזוי הזה. אני לא רוצה לחכות הרבה, אלא מבקש שנקבע תאריך לחתונה בקרוב,״ אומר עומר.
אני שומע את אלה בוכה בשירותים. אני לא צריך לנחש הרבה, הסיבה ברורה לי, היא שוב קיבלה מחזור.
׳ומה אם האשם בי?׳ עוברת המחשבה המטרידה במוחי, ׳הרי איני יודע באמת מה איכות הזרע שלי.׳
אני מגייס את כל כוחות הנפש שלי, ונכנס לחדר. ״ואם לא אוכל להרות?״ היא מסתכלת עליי בעיניים שטופות דמעות.
״את רוצה לשמוע כעת הרצאה מפורטת של מה שלמדתי לגבי היריון, או תסתפקי בזה שאף רופא שתדברי איתו לא יבדוק אותך לפני שתעבור שנה של ניסיון להיכנס להיריון? את מבינה שעברו רק…״
אלה מושכת באפה, מקנחת אותו בנייר טואלט שחתכה מהמתקן, ועוטה על פניה חיוך. ״בסופו של דבר,״ היא אומרת בחצי חיוך, ״אין לי מה להתלונן. אני מאד נהנית מהתהליך, אתה המאהב הטוב ביותר שיכולתי לבקש לעצמי.״
״תודה על המחמאה,״ אני עונה לה, כשאני רואה שהיא נרגעה, ״ אני מציע שנמשיך להנות, ולא נחשוב על התוצאות. כשזה יקרה, זה יקרה.״
״אתה צודק,״ היא אומרת, ״אני מצטערת שהתפרקתי.״
חודש לאחר מכן כשאני מגיש לה את מקלון הבדיקה, היא מסתכלת עליי מופתעת. ״אתה חושב שנדבקתי בקורונה?״
״לא הייתי קורא לזה כך,״ אני מחניק חיוך.
״אני שמחה שזה משעשע אותך. אני מרגישה רע…״ היא לא מסיימת את המשפט ורוכנת מעל האסלה להקיא. ״תלך מפה!״
״את בהיריון אלה שלי,״ אני אומר מפתח הדלת, אחרי שהתרחקתי מעט לאחור.
״נו באמת! איך בדיוק אני בהיריון?״ היא שואלת כעוסה.
״בזכות זה שאני המאהב הכי טוב שהיכרת אי פעם,״ אני עונה לה בשלווה, ״עכשיו תהיי מתוקה. ונערוך את הבדיקה שתראה לך שאני צודק.״
״איך ידעת?״ היא שואלת אותי, כשהיא מביטה המומה על שני הפסים הכחולים שלא מותירים ספק שהיא בהיריון.
״ראיתי מספר לא קטן של נשים בהיריון. אף אחת מהן לא הייתה שלי, אבל בזכותן צברתי את הידע שלי,״ אני עונה לה ברצינות.
״אז ככה זה עומדת להיות כל ההיריון? הבחילות, מצבי הרוח, ההרגשה שאין לך שליטה על הגוף שלך? אז עכשיו אני ארצה לאכול באמצע הלילה מלפפון חמוץ עם גלידה?״
אני עוקב אחרי ההיריון של אלה באדיקות. לשמחתי, כל מה שאמרה ביום שגילינו שהיא בהיריון, לא התקיים.
ההריון עובר עליה בקלות, כמעט בלי בחילות. אלה מתפקדת כרגיל, ונראית זוהרת. אני נושם לרווחה כשהיא מגיע לשבוע השלושים ושבע, כשאני יודע שהילד בשל להיוולד.
יום חמישי היום.
״אני חסרת מנוחה, בא לי לבכות ואני לא יודעת למה,״ היא אומרת לי, ״אני צריכה ללכת לקניות, אבל אין לי סבלנות,״ אומרת אלה.
״מה דעתך שנערוך הזמנה בטלפון? כבר עשינו זאת בעבר כשהרגשת לא טוב, והיית מרוצה מאיכות ההזמנה,״ אני מציע לה, ״או שאת מעדיפה לתת לי רשימה, ואלך למכולת?״
״מה פתאום, אתה צריך לצאת לבית החולים,״ היא אומרת, ״אני אתקשר למכולת בעצמי.״
״אני לא עובד היום,״ אני עונה לה.
״קרה משהו שאתה לא מספר לי?״ היא שואלת ומישירה אליי מבט.
״לעולם לא אסתיר ממך דבר, ואת יודעת זאת,״ אני עונה מייד ומלטף את לחיה, ״אני רוצה להיות איתך היום.״
״אני לא בטוחה שזה רעיון טוב. ביקשתי ממירה שתבוא לנקות היום את הבית, במקום מחר. אני לא יכולה להסביר לך למה,״ היא אומרת נבוכה.
אני מחייך. אני מכיר את הסימנים האלה. ״את עומדת ללדת,״ אני אומר.
״נו באמת עומר, ברור שאני עומדת ללדת, אני בחודש תשיעי,״ היא עונה חסרת סבלנות.
״אלה שלי, אני מבקש שתאיטי את הקצב, אני אומר לך שזמן הלידה קרוב,״ אני אומר.
היא מתחילה לבכות. ״אני לא יודעת למה אני בוכה,״ היא אומרת שוב, אלא שאז נשמעת נקישה על הדלת ואני ניגש לפתוח את הדלת.
״תראי אותך, את עומדת ללדת,״ אומרת מירה ועיניה נעוצות בבטנה של אלה.
״כן,״ אומרת אליה, ״אבל לפני כן יש לנו כמה דברים לעשות.״
״הבטן שלה ירדה,״ אומרת מירה ומסתכלת עליי.
״את צודקת, אבל עד אז יש כמה דברים לסדר בבית,״ אני אומר למירה שמסתכלת עליי כאילו ירדתי מדעתי.
אני נכנס למטבח, בודק במקרר מה חסר, עורך רשימה בטלפון הנייד. אני לא אראה זאת לאלה, אבל המחשבות שלי נסובות סביב הלידה שעומדת להתרחש בקרוב.
אלה תמיד מסתכלת עליי בעיניים מעריצות, כאילו אני מסוגל לעשות הכל בשבילה, אבל ביום הזה, כשאני יודעת שהלידה קרובה, כל הפחדים מתעוררים בי. אני נזרק לאחור לימים אחרים.
*
״אבל המפקד אתה רופא.״ המילים האלה שבות להדהד במוחי. הידיעה שלמרות כל הידע העצום שלי, לא אני זה שקובע גורלות, לא תמיד אני יכול להציל מישהו מגורלו.
המחשבה על כל מה שעלול להסתבך בלידה, מציף אותי, ואני יודע שעליי להתאפס מיד. ׳אתם תהיו בסדר,׳ אני ממלמל בלי קול, ומנסה להאמין שכך יהיה.
*
״אני יורד למכולת, אם יש משהו שעולה לך בראש תשלחי לי מסרון,״ אני אומר לאלה. אני לא ממתין לתשובה. אני מרגיש שאני חייב לצאת לנשום אוויר, ולהרגע.
ראיתי מאות בעלים תומכי הלידה, אלא שבקרוב זה יהיה אני. החלום שלי עומד להתגשם, אנחנו עומדים להפוך להורים. אני כבר לא יכול לחכות לראות את אלה עם הבן שלנו בזרועותיה. אסור לי לתת לפחדים לשלוט בי.
אני נכנס למכולת ומתחיל לערוך את הקניות. ״הגיעו עוגות טריות מאפה בית,״ אומר לי מיקי בעל המכולת, ״אני יודע שאלה אוהבת לאפות, אבל אולי תפתיע אותה? היא צריכה כעת לנוח, מצפים לה הרבה לילות ללא שינה.״
*
מאז שרכשתי את הדירה, יילדתי את שתי בנותיו של מיקי. מאז אני זוכה ליחס מיוחד.
״אולי תגלה לי מה הסוד? איך ׳עושים בן?׳״ הוא שאל אותי כשנודע לו שאלה נושאת ברחמה בן.
מאז הוא תמיד חושב איך לפנק אותה, והיא כל פעם מחדש, דוחה בעדינות את בקשתו.
*
אני בוחר מספר מאפים, ולפני שאני עוזב אני מתקשר לאלה לשאול אם היא צריכה עוד משהו.
״הכל בסדר,״ היא עונה לי בפיזור הדעת.
בדרך הביתה אני עוצר בחנות הפרחים האהובה על אלה ובוחר פרחים . בזמן שבעלת החנות מעצבת מהם זר, אני בוחר כרטיס ברכה מלא לבבות אדומים.
אלה שלי,
יום נישואין שמח!
אוהב כל יום יותר,
עומר שלך❤️
אני חוזר הביתה. מירה כבר לא כאן. בינינו, הבית היה נקי עוד לפני שהגיעה.
״זכרת!״ אומרת אלה, ומתחילה שוב לבכות. ״אני בוכה משמחה,״ היא ממהרת לומר, ואני נמנע מלומר שוב כמה זמן הלידה קרוב.
״זה בסדר שנשארת היום בבית? שלא תבין לא נכון, אני מאד אוהבת לאכול ביום שישי אצל הוריך, אבל אני מאד חסרת מנוחה, וזקוקה לשקט.״ היא תולה בי מבט מתנצל.
״בטח. אני בטוח שהוריי יקבלו זאת בהבנה,״ אני עונה לה, ״אני חושב שכדאי שתנוחי. הבית נקי ומסודר, ומיקי פינק אותנו במאפים לשבת, כך שאת לא צריכה לאפות.״
״בטח, הוא מעריץ אותך, בעיקר אחרי שיילדת את אשתו,״ היא אומרת. היא שוב במצב רוח טוב.
החוש שלי צדק. כעבור שעתיים אלה קוראת לחדר האמבטיה. אני נכנס מיד, ורואה אותה עומדת המומה בתוך שלולית מים. ״חשבתי ׳שברח לי,׳ אתה יודע שיש לי לחץ גובר על שלפוחית השתן, אבל זה לא מפסיק. אתה ידעת שזה קורה נכון?״
״כן אלה שלי,״ אני אומר, וניגש לחדר הארונות להביא את התיק שלי. אני מניח את הדופלר על בטנה, והחדר מתמלא בפעימות ליבו של התינוק.
״תתארי לי מה את מרגישה?״ אני מתחיל להתנהל כרופא.
כאשר אני מבין שהצירים כבר התחילו, אני מחליט לקחת אותה לבית החולים, ומודיע לדולה לפגוש אותנו במחלקה.
״אני מעדיף לבדוק אותך בבית החולים,״ אני אומר לאלה וניגש להביא את התיק שהיא הכינה, ״כיוון שאם אבדוק אותך בדיקה פנימית, זה עלול לזרז את התהליך.״
״אתה מתרגש?״ היא שואלת, ״אתה נראה רציני פתאום.״
״אין לך מושג כמה אני מתרגש. החלום שלנו עומד להתגשם. בקרוב נפגוש את הבן שלנו.״ אני מסיר לרגע את ׳המסיכה׳ של הרופא שעטיתי עליי.
הלידה מתקדמת מהר. אחרי שעתיים ראשו של התינוק מבצבץ, לחיצה נוספת וקול בכיו ממלא את חלל חדר הלידה.
אלה מחייכת חיוך קלוש, ואני מבין שמשהו עובר עליה. אני מצווה על עצמי לנהוג בקור רוח, למרות שבתוכי הלב שלי משתולל.
אני שם לב שהיא מדממת יותר מהמצופה. אני מניח את הילד עליה, ומתכונן לחתוך את חבל הטבור. ״תראה כמו הוא יפה הבן שלנו,״ אני אומר לה, וחותך את חבל הטבור, מונע ממנה לראות מה אני מרגיש.
״הוא בסדר?״ היא שואלת בקול חלש.
״הוא בסדר גמור,״ אני משתדל לענות בקול יציב. ׳אבל את לא,׳ אני מדבר אליה בליבי.
״אני צריך ליילד את השליה. אני צריך שתעזרי לי ותלחצי,״ אני אומר, אבל יודע שהיא לא קולטת את מה שאני אומר, ואני נאלץ לעשות זאת לבד. אני חש הקלה כשאני רואה שהיא שלמה. ״אני רוצה לשמור את הדם העוברי,״ אני מורה לאחות.
אני רואה שאלה מאבדת קצת קשר עם המציאות. ״אתה רוצה שאבקש מד״ר…״ שואלת אותי האחות שעובדת לצידי.
״היא האישה שלי, איש לא יגע בה,״ אני עונה בתקיפות. אני מניח בצד את הפחדים שלי, ופועל במקצועיות כדי לייצב אותה.
שעתיים אחרי הצבע חוזר ללחייה. ״התינוק?״ היא שואלת שטופת דמעות.
״הוא כזה מתוק!״ אני עונה לה, ונושק לה על מצחה.
״איפה הוא?״ היא שואלת בקול רועד.
״הוא בחדר התינוקות. את רוצה שאביא אותו?״ אני שואל.
״אתה מבטיח לי שהוא בסדר?״ היא שואלת.
״אלה שלי, אני בחיים לא אשקר לך. זו את שהתקשית לתפקד אחרי הלידה,״ אני מרגיע אותה.
אני מקבל הודעה שהחדר הפרטי מוכן. אני בודק אותה שוב, ורואה שאכן הצלחתי לעצור את שטף הדימום. אני עוזר לאלה להחליף את החלוק, ונושא אותה בזרועותיי לכיסא הגלגלים. היא מביטה עליי, אבל מתיישבת עליו. ״את חלשה עדיין, איבדת הרבה דם,״ אני מסביר לה כשאני מוביל אותי לחדר הפרטי.
״אני כל כך מאושרת,״ אומרת אלה כשהיא אוחזת בזרועותיה את בננו ומניקה אותו, ״אתה יודע שהיו ימים שחשבתי שזה לא יקרה.״
״ולרגע לא חשבת שאולי האשם בי?״ אני משתף אותה בפחדים שחשתי אז.
״אתה?״ היא צוחקת, ״אפילו לא לשניה, גבר מושלם שלי.״
אני נרגשת עד דמעות כשאני רואה את בננו מונח על חזהו החשוף של עומר. האבהות הולמת אותו. האופן שהוא מביט עליו, מלא ברוך ורגש.
״מגע עור על עור מאד חשוב להתפתחותו של התינוק,״ הוא הסביר לי כשהתיישב על הכורסא לידי, פרם את כפתורי חולצתו, והניח את אור הקטן על חזהו.
״הוא הנצחון שלנו,״ אומר עומר, ואני יודעת בדיוק למה הוא מתכוון.
*
בפעם הראשונה שנשארתי לישון איתו, ראיתי שהוא מהסס. חשבתי שהוא מרגיש שעליו להוכיח לי את גבריותו, וחושש שיכשל.
האש בערה בי, וראיתי שגם הוא משתוקק לכבוש את גופי, להפוך אותי לשלו. ובכל זאת הוא עצר בעד עצמו והתרחק ממני.
״אני לא…שלם,״ הוא אמר בהיסוס.
״אני לא יודעת למה אתה אומר זאת, אבל אני רוצה שתדע, שמה שזה לא יהיה, בעיניי אתה מושלם, ואין דבר בעולם שיגרום לי לשנות את דעתי. אני כל כך אוהבת אותך,״ עניתי לו.
ואז בתנועה איטית הוא פרם את כפתורי חולצתו הלבנה, וחשף בפניי את חזהו.
הבטתי בצלקות שנחרטו על עורו. ונישקתי אותן אחת אחת.
״הניתוח נעשה בשטח, במרוץ נגד הזמן. זה לא בדיוק הזמן לחשוב על איך תיראנה הצלקות,״ הוא אמר ביבושת.
״הם הצילו את חייך, גבר יפה שלי, וזה מה כל שחשוב לי. ובזכות זה הגעת לחיי ואתה מאיר אותם באור גדול.״
באותו רגע הבטחתי לעצמי שאם החלום שלי יתגשם, ואני אהיה הנצח של עומר, כשיוולד לנו בן, אקרא לו אור, כי זה מה שעומר עבורי.
*
״אני לא יודע מה לומר,״ אומר ד״ר עברון שנכנס לחדר. עיניו נעוצות בעומר במבוכה.
״נהוג לומר מזל טוב,״ עונה לו עומר.
״בטח, מזל טוב פרופסור,״ הוא אומר, ״לא ידעתי שלחמת.״
״על מה אתה מדבר? מה ציפית שאעשה למען האישה שאני אוהב? היא כל העולם שלי,״ עונה עומר, למרות שלשנינו ברור על מה הוא מדבר.
״נכון שזה מרגש לראות את עומר עם הבן שלו? הוא הניצחון האישי שלנו על מי שניסה לפגוע בו,״ אני אומרת.
אני לא יודעת איך הוא מפרש את דבריי. האם הוא חושב על מי שניסה לפגוע בו במחלקה, או מבין שאני מדברת על ימי הלחימה שלו.
״חשבתי ששירתת כמו כולנו כרופא בבית החולים מעבר לקו,״ הוא ממשיך.
״כפי שאתה רואה, טעית,״ עונה עומר, ״אני הייתי שם.״
״אני כל כך מצטער,״ אומר ד״ר עברון.
״על מה?״ שואלת אלה, ״הרי חייו ניצלו, וגופו שלם.״
אני מביט עליה ולא יכול לדמיין שחייתי פעם בלעדיה.
באותו לילה שעשיתי איתה אהבה לראשונה, וחשפתי בפניה את צלקותיי, דבר שעשיתי לראשונה מאז פצעתי, התגובה שלה היממה אותי.
אם רציתי להאמין שהיא האחת, ידעתי אז שהיא הנצח שלי.
״אני שמחה שאתה חי, כי אני לא יכולה לתאר את חיי בלעדייך. הלב שלי פועם לקצב פעימות ליבך, ואם היה קורה לך משהו, אפילו שעוד לא היכרנו, לא הייתי שורדת.
אתה מבין שבכל מי שחי כאן בארץ היפה שלנו, נחרטו צלקות נראות, ובלתי נראות.״
״זה לא… דוחה אותך? יש דרך לטשטש אותן,״ אמרתי לה.
״לא!״ היא ענתה נחרצות, ״הן חלק ממך, והן מעידות שניצחת. אני אוהבת אותך בדיוק כפי שאתה.״
באותו רגע ידעתי שהיא רואה אותי כפי שאני, ללא מסיכות, חשוף לגמרי. מה הפלא שנתתי לה את כל מה שיש לי לתת.
אני מסתכל על אור הקטן ששוכב על צלקותיי, וישן בשלווה, ויודע שהוא הנצחון שלנו, וכי אנחנו הנצח.
*
סיפור הלידה מוקדש השבוע לתינוקת קטנה ואהובה.
