אני יושבת ליד בלייק בזמן שהוא זולל ברעבתנות את פלטת הבשרים הענקית, ומהנהנת במקומות הנכונים, בזמן שהוא מתפאר בהישגיו. אני חושבת לעצמי איך זה שמבקר מסעדות אוכל בצורה כזאת כאילו הוא לא אכל שבוע, שלא להזכיר שהוא אכל אצל ממה מריה לפני שעה קלה. אני מחכה שהוא יזמין לי קפה, אבל הוא לא.
"אני מניח שאת גרה עם חברות, אז נלך אליי?" הוא שואל.
"אני מניחה שזה רעיון טוב שתלך אליך," אני עונה לו, "ואני אמצא את דרכי הביתה. אני על הרגליים משעת בוקר מאד מוקדמת, ואני מתה לישון."
"מה פתאום, אני לא אתן לך לנסוע הביתה לבד," הוא עונה לי, למרות שניכר עליו שהוא לא מרוצה מהעניין.
"אין צורך בלייק. אני חושבת שכבר הבנת," אני אומרת, ומצלצלת למרקו שיבוא לאסוף אותי.
יום שני
"ספרי לי מה היה ביום שישי עם מבקר האוכל?" שואלת אותי נלי, "כי לפי הבעת פנייך כשיצאת, לא נראית כל כך מתלהבת."
"את מבינה נלי," אני אומרת לה, "אני לא מודדת אנשים לפי חשבון הבנק שלהם. אז נכון שהוא חתיך ומוצלח, אבל הוא מרגיש לי ריק בפנים."
"זה ברור צ'סה שהראש שלך נתון למישהו אחר," היא עונה לי, "כל אחד יכול לראות את זה."
"אין לי אף אחד אחר, על מה את מדברת?" אני שואלת. ׳אוף, למה כולם חושבים שאני מאוהבת?׳
שוב ארוחת הצהריים היא הצלחה מסחררת.
"אני רוצה לדבר איתך צ'סה," אומר לי ויטוריו.
אני עולה איתו למשרד. אין לי מושג מה הוא רוצה לומר ואני מתוחה, אבל לא מראה לו את זה. "רק שלא יגיד לי שהוא מפטר אותי," אני מבקשת בליבי.
"איך הייתה היום ארוחת הצהריים?" אני מקדימה ושואלת, "לשביעות רצונך?"
"צ'סה, מאז שבוע שעבר כשהעלית את הרעיון הזה של ארוחות הצהריים המיוחדות, קרה משהו פה במסעדה. כאילו נערת מאבק את המקום, ונתת לו חיים," הוא אומר ומשתתק רגע.
"אני יודע שלא דיברת עם מריה על השכר. את כבר לא מבשלת ולכן התחשיב שלך שונה. אני באמת לא יודע כמה אני אמור לשלם לך, אבל יודע שבהחלט מגיעה לך משכורת הגונה. תראי מה עשית פה תוך כמה ימים. המשרד שינה את הפנים שלו, שבא לי להזמין רהיטים חדשים," הוא אומר, "מגיע לך שולחן גדול וכיסא נוח."
"אני מבקשת שלא תעשה שינויים. אתה רואה שאני עובדת יפה מאד גם בלי שולחן גדול," אני עונה לו.
"יש לך איזשהו מושג לגבי המשכורת שלך?" הוא שואל, "כי ברור לי שאני רוצה שתהיי מרוצה. גם אם תמצאי עבודה אחרת ותעזבי, את התרומה שלך עשית למעננו."
"אתה יודע שהמסעדה יקרה לי. אני לא עשיתי את זה בשביל להתעשר פה, אלא באמת כי חשובה לי ההצלחה שלכם," אני עונה לו, "באתי כי מריה ביקשה. לא באמת חשבתי כמה מגיע לי לקבל. כיוון שאני עובדת היום לפחות שתיים עשרה שעות ביום, אולי תמשיך לשלם לי כפי ששילמת רק שזה יהיה הרבה יותר שעות ולכן המשכורת שלי תגדל באופן משמעותי. תמיד תוכל להעלות לי אותה אם תמצא לנכון."
"את ילדה מאד מיוחדת. לא פלא שמריה כל כך אוהבת אותך," הוא אומר, "ובכן מה דעתך שנעשה את מתכונת ארוחות הצהריים כל יום?"
"אני יכולה לומר לך שהחברים במטבח מאד אהבו את הרעיון. ואתה יודע שכשהשף שמח, האוכל יוצא טעים יותר," אני עונה לו.
אנחנו מסיימים את השיחה ואני ניגשת לקרוא לחבריי. "אני רוצה שנשב כמה דקות בחוץ ונדבר," אני אומרת להם. כולם עוזבים את הכל, אחרי שהם בודקים שאין שום דבר פועל ויוצאים אחריי לחצר.
"אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שהייתה לי. כאשר עלה הרעיון שנריץ את הרעיון של ארוחת צהריים ברשת, התברר לי שבן לומד תכנות. אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל שתלתי פרסומת לבן במודעה שלנו. הייתי רוצה שכל אחד יספר לי משהו על עצמו. רובנו פה סטודנטים ואולי נוכל לקדם אחד את השני."
"אני לומדת גרפיקה ממוחשבת," אומרת דניאלה המלצרית.
"מה את אומרת," אני עונה לה מופתעת, "את יכולה לבוא מחר בבוקר למשרד?"
"בטח," היא עונה לי.
"אני מבקשת שאם יש לכם משהו שעולה לכם בראש תדברו איתי. אני רוצה לראות את כולכם מתקדמים, גם אם מדובר בענף שלנו. הנה תראו איזה קינוחים עושה סופיה. לא היה לי מושג שהיא נמשכת לתחום הזה. אולי נוכל למצוא לך מקום שיש בו קורסים אם תרצי?"
"יש לי רעיון," אומר אנטוניו שעד היום הכרתי אותו כאדם מופנם ושקט.
"אני מקשיבה," אני עונה לו.
"את יודעת שתמיד אנחנו מכינים יותר מידי אוכל וחלק נזרק לפח," הוא אומר ובוחן את תגובתי.
"נכון," אני עונה, "ומה אתה מציע? את הבעיה בארוחת הצהריים פתרנו על ידי כך שביקשנו שיזמינו את המנות מראש. לא נראה לי שהקונספט הזה יתפוס בערב. מה דעתך?"
"חשבתי שאולי נוכל להעלות מנות שנוכל להציע כמשלוח למשרדים למשל, בתבנית מחולקת למשל," הוא עונה לי, "אפשר להגביל את זה במינימום מחיר, או מספר מנות."
"תן לי לחשוב את זה. אני אמשיך לעבוד היום מהבית. אני זקוקה לשקט כדי להתרכז בעבודה. נמשיך מחר?"
אני עולה למשרד מסדרת את השולחן, לוקחת את המחשב ומחליטה ללכת הביתה ברגל.
"היי פרנצ'סקה," קוראת אלי פלורי בעלת חנות הפרחים הסמוכה למסעדה, "יום שני היום ואין הרבה קונים, בא לך לשתות איתי תה? בדיוק סיימתי להכין חליטת צמחים. אני בטוחה שאת תדעי להעריך אותה."
"אם כך אני אשאיר כאן את התיק שלי ואלך להביא לנו כמה עוגות," אני אומרת, "את יכולה למזוג בינתיים את התה לכוסות."
אני חוזרת ובידי מגש מלא עוגות קטנות, בדיוק כמו שסבתא שלי הייתה מגישה לנו יחד עם התה של אחר הצהריים.
"באמת יש משמעות ליום בו קונים פרחים?" אני שואלת אותה.
"כן, כיוון שרוב הקניות נעשות לקראת סוף השבוע," היא עונה לי.
"אבל החנות שלך תמיד פורחת. מדוע אם כך אינך מקטינה את הכמות בתחילת השבוע?" אני שואלת.
"את יודעת, מבחינה כלכלית זה היה הדבר הנכון לעשות, אבל מה אם מישהו יבוא וירצה לקנות לאהובתו מאה ושמונה וורדים," אומרת פלורי.
"מאה ושמונה דווקא?" אני שואלת.
"כן למספר יש משמעות גדולה. מאה ושמונה וורדים מסמלים הצעת נישואין," היא מסבירה לי.
"לא מספיק שהוא קונה לה טבעת יהלום?" אני מתפלאת.
"לא היית שמחה לו היו מביאים לך זר כזה?" היא שואלת בחיוך.
"את האמת? הייתי שמחה לו היה מביא לי ורד אחד," אני עונה.
"ואת יודעת מה מסמל ורד אחד?" היא שואלת.
"לא," אני עונה.
"הוא מסמל את הנאמנות שלו אלייך. הוא אומר לך שכל אהבתו נתונה רק לך," היא אומרת, "עכשיו תספרי לי מיהו."
"אין אף הוא," אני עונה, "כבר הרבה זמן לי אין את המיוחד שהוא רק שלי, או בכלל. יום אחד את תספרי לי מה פרוש כל המספרים, אבל בינתיים עליי לברוח," אני עונה. האמת שזה לא נכון. אלא שאני מרגישה פתאום לא נוח לדבר על חיי האהבה שאין לי. ברור לי שתבוא בעקבות זה ההרצאה על איך אחת כמוני יפה וחכמה נמצאת לבד.
היא מגישה לי זר של שנים עשר וורדים. "שזה אומר מליבי לליבך," היא מסבירה לי.
אני מודה לה והולכת הביתה. כאשר אני מגיעה, שירלי רואה אותי ומנפנפת בידה לעברי.
"את באה לאכול איתי ארוחת ערב?" היא שואלת, "הכנתי מלא אוכל. כנראה שהרגשתי שתבואי מוקדם היום."
אני מגישה לה את זר הוורדים. "מליבי לליבך," היא אומרת, "ריגשת אותי."
"חשבתי שזו המצאה של פלורי," אני אומרת לה בפליאה.
"מי שיש לו שורשים באנגליה הויקטוריאנית יודע מה אומר מספר הוורדים. ורק שתדעי לך שחמישה עשרה וורדים לבנים פרושם בקשת סליחה."
"למה את מספרת לי את זה שירלי? אני לא מסוכסכת עם אף אחד," אני עונה לה.
"דברים לא נאמרים סתם," היא אומרת לי ולא מוסיפה.
אנחנו יושבות לאכול ושירלי, שכל היום בבית לבד, מעייפת אותי בדיבור ללא הפסקה, ועדיין אני מקשיבה לה, ומידי פעם אומרת מילה.
בעשר בלילה אני נכנסת סוף סוף לבית שלי, ניגשת להתקלח, לובשת גופיה דקה מעל התחתונים ויושבת לעבוד. אני מודה על כך שהחצר שלי מגודרת ואיש לא יכול לצפות בי.
למרות השעה המאוחרת אני יושבת במלוא המרץ לעבוד על הרעיון של אנטוניו. בארבע בבוקר אני נכנסת למיטה, מניחה את הראש, ונרדמת.
*
יום שלישי
השעה שמונה בוקר
אני כבר בשיא הפעילות. סיימתי כבר את שיחת הבוקר הטלפונית עם הטבחים, דאגתי שבן יעלה את מנות היום לאתר, והעברתי את החומר לאנטוניו שיחווה דעתו שנוכל לבוא עם ההצעה למריה.
אני אוספת את הניירות שהדפסתי, דוחפת אותם לתיק יחד עם המחשב ומזדרזת לצאת למרקו שמחכה לי מחוץ לבית.
"שכחת משהו בבית," קוראת לעברי שירלי שיוצאת להשקות את הפרחים.
"דברים לא נאמרים סתם," אני נזכרת במילותיה.
אני מביטה עליה, אבל היא מושכת בכתפיה. "אני לא יודעת מה," היא אומרת.
"את באה צ'סה?" שואל אותי מרקו בחוסר סבלנות.
"אני צריכה לסדר משהו בבית. תהיה נחמד ותעלה לי את התיק למשרד," אני אומרת לו.
אני נכנסת חזרה הביתה. ׳היא ממש מוזרה, שירלי,׳ אני חושבת לעצמי, ואז נופלות עיניי על הטלפון שלי שנשאר על הדלפק. אני מביטה בו המומה. הרי סביר היה שהוא יהיה בתוך התיק שלי.
אני נושמת עמוק ופותחת את הדלת.
"אז זו הסיבה שהיא אמרה לי לחזור," אני חושבת לעצמי כאשר מולי עומד הפרופסור. הוא אוחז בידו זר וורדים לבנים. "חמש עשרה?" אני שואלת ומסמנת בראשי לעבר הוורדים.
"אני חייב לך סליחה," הוא אומר, "הייתי בספרייה ונאמר לי שכבר החזרת את הספר, בעצם שניים. לא ידעתי אם סיימת אותו אז הבאתי לך אותו שתקראי."
"אין לי צורך בו, מה גם שסיימתי לקרוא אותו. זאת הסיבה שהנחתי אותו על הדלפק, כדי שלא אשכח להחזיר אותו לספרייה."
"אם כך אחזיר אותו," הוא אומר.
אני מושכת בכתפיי.
"רציתי לשאול אם החדר פנוי," הוא אומר לי.
"זה מדהים איך שאתה תמיד מגיע ולא דואג לך לחדר מראש," אני עונה לו.
"תתפלאי, יש לי חדר אבל אני יותר נעים לי פה," הוא עונה.
"אתה יכול להיכנס. אני בדרך לעבודה," אני אומרת לו.
"אני כאן עד יום שישי בבוקר, זה בסדר?" הוא שואל.
"כן," אני עונה, "אני רק אחליף את הסדינים עבורך," אני אומרת.
הוא עוקב במבטו אחריי בזמן שאני מורידה את המצעים. אני כבר מבינה מה עובר לו בראש. "לא השכרתי את המקום לאיש אחרייך," אני אומרת, "וגם לא הייתי עם אף גבר."
"לא שאלתי," הוא ממהר לענות. האם אני אמורה להבין מזה משהו?
"יש לי שאלה," הוא מוסיף, "יפריע לך שיבואו לכאן חברים שלי?"
"אם כך אשאיר לך מפתח שלא אפריע לכם," אני עונה. רק זה חסר לי לשמוע אותו מזיין מישהי בחדר הסמוך.
"זה ממש לא מה שאת חושבת. זה חברים שלי לעבודה, ואני מעדיף לעבוד מפה. שקט מאד כאן. "
"אני עובדת עד מאוחר. אני אביא לך ארוחת ערב בחמש וחצי. מתאים לך?" אני שואלת.
"כן," הוא עונה קצרות.
"כמה אנשים יאכלו איתך?" אני שואלת.
"אני מניח שנהיה שלושה," הוא עונה.
אני מוציאה מהמגירה מפתח ומגישה לו. "הנה לך מפתח שלא תהיה תלוי בי, עכשיו כשאני עובדת."
אני לא יודע מה גרם לי לבקש ממנה להישאר כאן. הרי יש לי הזמנה בבית המלון. יש משהו בבית הזה שמושך אותי אליו. ׳אולי זו היא?׳ אני חושב, ומגרש מיד את המחשבה ממוחי, הרי איני מכיר אותה בכלל, כך שבטוח זו לא היא. ׳אם כך למה היא צצה לי במחשבות, ולמה בכלל טרחתי להביא לה פרחים.׳
אני נזכר בחיוך בביקור שלי בחנות הפרחים.
*
"אני מחפש זר לא מפואר מידי, שאין בו הצהרת כוונות, משהו.."
#pixabay
"בוא אלמד אותך משהו," אמרה לי המוכרת, "כל פרח משדר משהו אחר. כולם מכירים את הוורדים האדומים שהם סמל האהבה, אבל גם פרחים אחרים מדברים. הביגוניה למשל," היא אמרה והצביעה על עציץ עם עלי כותרת בצבעים שונים, "מעידה על מחשבה עמוקה, הנרקיס משדר אדיבות."
התבוננתי בפרחים השונים. מעולם לא חשבתי שיש משמעות לפרחים. חשבתי על הפרחים שפורחים בחצר ביתי. מעניין מדוע בחרתי בהם. חייכתי למחשבה שאכן יש לי הרבה מ׳מפרחי המחשבה העמוקה.׳
"מה שקורה הוא שאדם לא באמת בוחר את הפרח כשהוא יודע מה טבעו, אלא לפי מה שהעין שלו נמשכת אליו, ולא פחות, הלב. בכל מקרה אני מפטפטת יותר מידי. תסתכל סביבך ותבחר. אגב גם למספר יש משמעות… טוב אני אניח לך,״ היא אמרה.
"ברור. ככל שקונים יותר פרחים, זה מראה שאוהבים יותר, לכן אולי כדאי לקנות רק אחד?" צחקתי.
"דווקא אחד," ענתה לי ומבטה נעשה חולמני, "אתה לא רוצה להביא."
"צודקת. זה לא ישרת את המטרה. זה יראה לה שיצאתי ידי חובה," עניתי.
"ממש לא כך," ענתה וריכזה בי את מבטה, "אחד יראה לה שהיא האחת והיחידה בכל העולם. אולי כדאי לי שתספר לי למה אתה קונה לה פרחים?"
"פגעתי בה. האשמתי אותה במשהו שלא עשתה," הסברתי.
היא נעלמה לרגע וחזרה עם זר יפיפה של וורדים לבנים. "חמישה עשר וורדי סליחה," אמרה, ואני תהיתי אם הופ תבין את משמעותם.
*
"תן לי לנחש," אומרת לי הופ בשעה שאני מגיש לה את הפרחים, "יש פה חמישה עשר וורדים." היא כנראה מבחינה בהפתעה על פניי. "מישהי אמרה לי אתמול…" היא אומרת ומקמטת את מצחה. מעניין מה עובר לה בראש.
אני מניח את המזוודה בחדר לאחר שהחליפה בו את הסדינים, ונוסע לאוניברסיטה כדי להעביר את ההרצאה. כשאני מסיים אני נפגש עם עמיתי ד"ר סירקין ושואל האם ירצה להיפגש איתי בבית. "אני חושב שיהיה לנו נוח יותר. בלי הפרעות של הסטודנטים כל הזמן."
"הסטודנטיות בעיקר," הוא אומר וקורץ לי.
"אני לא מבין מה הקשר. הנושא שעליו אנחנו עובדים דורש ריכוז," אני עונה ונותן לו להבין שההערה שלו לא משעשעת אותי בכלל.
אני מוסר לו את הכתובת, והוא אומר יתאם עם השותפה השלישית למחקר, שאותה טרם פגשתי. אני נפרד ממנו ונוסע לבית.
בדרך שאני שוב מתפנה לחשוב על הופ. היה משהו בתגובה שלה כששאלתי אם אני יכול להביא חברים, שלא היה מובן לי. מה היא חשבה בדיוק?
אני מגיע וחונה ליד בית, ומוציא את מחזיק המפתחות שהופ נתנה לי מכיסי. אני מסתכל ורואה עליו את השם קלריס. אני תוהה האם היא שיקרה לי בקשר לשמה, והיא באמת קלריס. ׳זה באמת משנה מה שמה? למה אם כך זה מטריד אותי?׳ אולי כי אני לא אוהב שמשקרים לי.
אני נזכר ששכחתי לבקש ממנה את מספר הטלפון שלה. המספר שלה חסוי והמודעה מוקפאת, כך שאיני יכול לשלוח לה הודעה.
להפתעתי היא בבית. ׳האם עוד שקר שהמציאה לי? למה היא משקרת כל הזמן?׳
ריח של תבשיל נישא באוויר. אני פושט מעליי את החליפה, מתיר את קשר העניבה ונכנס לחדר השינה.
אני לא יכול איתה. היא מטריפה אותי! אני מתקשה לשלוט בגופי כשאני רואה אותה עומדת רק בבגדיה התחתונים, ומחפשת בארון מה ללבוש. לא רק, אלא היא רוכנת לתוך הארון כשאיבריה המוצנעים גלויים כמעט במלואם לנגד עיניי, כיוון שהיא לובשת תחתוני חוטיני. ׳ארור מי שהמציא אותם!׳
אני מביט בה מהופנט. "אני לא מבין אותך," אני לא מסוגל להתאפק ושואל , "אם את כל כך רעבה לסקס, מדוע לא היית עם גבר כל כך הרבה זמן?"
"אתה לא מבין כלום," היא יורה לעברי מייד, "אתה לא מכיר אותי בכלל."
אני תוהה כמה פעמים עוד אשמע אותה אומרת את המשפט הזה.
"אני מחפשת הרבה פחות מזה. אתה יודע כמה זמן עבר מאז שגבר חיבק אותי? מאז שמישהו העניק לי הרגשה שאני שווה משהו, שאני האישה היחידה בעולם שהוא רוצה להיות איתה? לא אחד שרוצה רק את הגוף שלי?
ואתה, אתה גם את זה לא רוצה. אז למה אתה בכלל שואל אותי?"
