*
הנישואים שלי החזיקו מעמד שלוש שנים. הייתי מאוהב בה, כך לפחות חשבתי, והאמנתי שזה יהיה לנצח. הסימנים היו על הקיר, אבל אני התעלמתי. אולי כי הייתי סטודנט בבית הספר לרפואה, שהקדיש שעות רבות ללימודים. היא אהבה את האפשרויות הכספיות שהענקתי לה, מאחר שהיא באה מבית דל אמצעים, וניצלה זאת עד תום.
בהתחלה לא חשבתי שהיא לא מתפקדת בבית, ונעתרתי לבקשותיה לצאת לאכול במסעדות שמעולם לא יכלה להרשות לעצמה לסעוד בהם. אבל כשזה הפך להרגל, ולא רק, אלא שכל מטלה בבית הפכה לה לעול, הבנתי שהיא לא מי שחשבתי.
הייתי מגיע אחרי יום לימודים ארוך לבית מבולגן, ומקרר ריק, בעוד היא רבצה מטופחת מול הטלוויזיה, וראתה תוכניות ריאלי שאין בהן שום תוכן ממשי.
כמה סימלית היא העובדה שמכונת הקפה שרכשתי עבורה, החזיקה מעמד עד ימים אלה, ושבקה חיים בדיוק היום.
אני יודע שאלה מגיעה כל בוקר לבית הקפה, כיוון שזמנה מאד קצוב.
*
הטלפון הנייד שלה לא מפסיק לצלצל ומתריע כל הזמן על כניסת הודעות. ״אני מתנצלת,״ היא אומרת, ״אלה הם חיי בימים אלה. גם כשאני לא בתחנה, הכל מגיע אליי לנייד. אני מקווה שאני לא הורסת לך את שלוות הבוקר. בדיוק בגלל זה רציתי לקחת איתי את הקפה.״
״אבל נשארת,״ אני עונה לה.
״כן,״ היא מחניקה חיוך, ונושכת את שפתיה. אני רוצה לומר שאני דווקא רוצה לשמוע את מה שהיא נמנעת לומר.
״הם לא מניחים לך לנשום,״ אני אומר במקום מה שבאמת רציתי לומר.
״הגשת החדשות היא חלק קטן מהתפקיד שלי. אני כותבת את החדשות, ולכן כל ההודעות האלה,״ היא מסבירה, ״הידיעות מגיעות אליי באופן מוצפן, ואני לא קוראת אותן בנייד, אלא במחשב, ולכן אני נאלצת להיפרד ממך ולחזור לעבודה. הצטברו לי שבעים ושמונה הודעות, שלא נקראו. תודה על הקפה, והחברה הנעימה,״ היא אומרת, ומסמנת למלצרית שתבוא.
המלצרית מביטה על הצלחת שלה, ומבינה מייד. היא לוקחת אותה ואת הקפה, אורזת אותם, וחוזרת עם החשבון.
״אני משלם,״ אני אומר, ״וזה לא נתון לויכוח. ואני לא רוצה לשמוע את מה שאת עומדת לומר.״
היא נאנחת, ומביטה עליי בתוכחה. ״זה בגלל שאת אלה, לא בגלל שאת … כבר הבנת.״
אלה ממהרת לצאת מבית הקפה בצעדים מהירים. ברגע האחרון היא מסתובבת לאחור. יש לי הרגשה שהיא עומדת להפריח לכיווני נשיקה, אבל היא מסתובבת וממשיכה בהליכה מהירה לכיוון תחנת השידור.
׳לפחות זכיתי לכמה דקות איתך,׳ אני חושב לעצמי. אני מסיים ללגום את הקפה במהירות, וניגש לשלם.
״סתם אחת שחושבת את עצמה,״ אני שומע שמדברים מאחורי גבי. ׳למה יש לי הרגשה שמדברים על אלה?׳ ״כל בוקר היא באה לפה, ומבקש מגבר אחר לשלם על הקפה שלה.״
הייתי אולי מאמין לדברים, אם לא הייתי נוכח בעצמי שהם שקר. לא רק, אלא שהיום היא רצתה לקחת את הקפה איתה, ונשארה פה בגללי. אני מחליט לא להגיב.
״איזו מטומטמת אני, הייתי צריכה לצלם אותה ולמכור את התמונה לעיתון.״ הנערה הזאת מדליקה נורה אדומה בראשי. אני מבין עוד יותר את הרצון של אלה לפרטיות. אני יודע שאני רוצה קשר איתה, ולכן עליי לנקוט במשנה זהירות.
אני נוסע לבית החולים ומגיע בזמן. ״אני מבקשת שלא תודיעי לאלה מארש כשיהיו התוצאות, שתתבשל קצת בעצמה. היא חושבת שהיא מלכה העולם, וכולם עבדיה,״ אני שומע את ד״ר רות אומרת. היא עומדת עם גבה אליי, ולא מודעת לנוכחותי, ״איך היא העזה לדרוש שמנהל המחלקה יבדוק אותה, אחרי שהיא קבעה איתי?״ ממשיכה ד״ר רות לומר בכעס.
״אבל ד״ר רות, את קבעת איתה, אבל לא היית פה,״ אומרת האחות שרון.
״איזה שטויות את מדברת,״ רוטנת ד״ר רות.
אני לא אומר מילה ונכנס לחדרי. אני בהחלט מזועזע מההתנהגות של ד״ר רות, ומחליט לשוחח עם מנהל בית החולים. אני מושיט יד לטלפון כשהתראת אזעקה בוקעת מהטלפון הסלולרי שלי, מה שמאלץ אותי לרדת למרחב המוגן.
״מסתבר שמישהו לא אוהב את הביקורים שלך בבית הקפה,״ אומרת לי שירה, בזמן שאנחנו יורדות למרחב המוגן. היא מראה לי את הטוקבקים בצ'אט של התחנה.
כוכב הצפון:
אלה מארש מי את חושבת שאת?
את בסך הכל מקריאה מדף חדשות שמישהו אחר כתב עבורך. גם ילד בכיתה אלף יכול לעשות זאת. הוא רק צריך ללמוד לחייך, כאילו הוא מלך העולם.
אני בטוח שאת לא כזאת יפה במציאות, ורק ידה המיומנת של המאפרת שלך, הופכת אותך לכזאת.
למי את חושבת את עצמך, שאת באה כל יום לבית הקפה, ותופסת גבר תורן שישלם עלייך?
בכל מקום את מבקשת דברים בחינם רק כי את חושבת שמגיע לך. אז לא! את סתם אחת שמחייכת כשאת מקריאה חדשות, גם אם הן רעות,
תפנימי, את סתם…
אני מפסיקה לקרוא, ורואה שיש תגובות לדבריו של אותו כותב וגם הן באותו סגנון.
״את חייבת להגיב,״ אומרת שירה.
״מה שפחדתי, קרה. בית הקפה הזה שרוף מבחינתי. תדעי לך שהיום זאת הייתה הפעם הראשונה שגבר שילם עליי בבית הקפה, אבל זה לא בגלל שאני כוכבת גדולה, אלא בגלל שאנחנו מכירים. דווקא רציתי לקחת איתי את הקפה, אבל הוא ביקש שאשב איתו,״ אני אומרת לשירה, וחושבת מה עליי לעשות.
״זה לא משנה, את חייבת להגיב,״ הוא קובעת נחרצות.
״את חייבת להגיב,״ אומר גם שי. אני מסתכל על מנהל התחנה וחושבת שלמרות מעמדו הבכיר, הוא אחד ששולח אחרים להילחם את המלחמות שלו. לכן אני לא מתפלאת שהוא מבקש ממני שאגיב למה שאני כל כך רגילה לשמוע, ולא מתייחסת לכך בדרך כלל.
למעשה רק עומר קיבל ממני תגובה על מה שאמר עליי. למה? כי אולי הרגשתי שאצלו זה בא ממקום אחר מכל שאר האנשים שפשוט מקנאים בהצלחה שלי.
אני לא אמורה לעלות לשידור, ולכן אני מופיעה כמתראיינת. כיוון שאין זמן להקליט את הראיון מראש, אני מריצה במוחי את מה שאני רוצה לומר.
״השידור שלך,״ אומרת לי מיקה מגישת החדשות.
אומרים שכוכבים יש רק בשמים. אנחנו, שעובדים בחדרי החדשות, אנשים כמו כל אחד מכם. רק בגלל שאנשים מכירים אותי, זה לא אומר שהחיים שלי נטולי דרמות.
אני מציע לאלה שמבקרים אותי, לבוא לתחנת השידור, ולעבור יום אחד בהכנת מהדורה והגשתה לקהל הצופים. יום שלא תוכלו לאכול, לשתות, או ללכת לשירותים כשאתם רוצים. תהיו מחוברים לאיתורית ללא הפסקה, גם כשאתם מנסים לישון.
נטען נגדי שאני מנצלת את מה שאתם קוראים ׳מעמדי׳, כדי לקבל טובות הנאה. אז הנה סקופ. קיבלתי הצעה מיבואן רכבי יוקרה לרכוש ממנו רכב בהנחה של שמונים אחוזים, תמורת פרסום ידיעה בנדון. למרות שמבחינתי זאת הייתה עסקה מאד משתלמת, סירבתי. אני לא מאמינה במתנות חינם, לכל מתנה כזאת יש מחיר.
הידיעות עליי התפרסמו אחרי ששתיתי הבוקר קפה עם חבר קרוב. אז נכון שהוא שילם, אבל זה רק בגלל היחסים הקרובים בינינו, ולא כי אני מפורסמת.
חבר קרוב, מילותיה של אלה במהדורת החדשות מהדהדות במוחי. היא מדברת עליי. אני לא לבד במסע הזה.
אני מחליט לשלוח לה הודעה.
עומר אייר:
שמעתי אותך הבוקר.
גאה בך.
אני יודע שהאחיות מסתכלות עליי, בוחנות כל תגובה שלי, לכן כשאלה על המסך, אני עם הגב אליה, ורק מקשיב. הקולה שלה גורם לי להירגע, ולא משנה מה התוכן שהיא מעבירה. אני לא מתפלא לשמוע שהיא הותקפה ברשת היום.
ראיתי את התגובות של האנשים שהביטו בנו בזמן שישבנו יחד.
אני מניח שהיא לא תגיע יותר לבית הקפה בבוקר, למרות המילים החזקות שאמרה היום. הייתי שם, גם אני הסתכלתי עליה כעל אחת שחושבת שהעולם שייך לה. כמה טעיתי.
התשובה ממנה לא מאחרת לבוא. אמנם הטלפון שלה חסוי, אבל ברור לי שהמילים הן שלה.
חסוי:
תודה על המילים שלך.
ריגשת אותי מאד.
אני מבקש ממנהל בית החולים לדבר איתו. ״דלתי פתוחה בפניך פרופסור אייר,״ הוא עונה לי.
״אני הולך לישיבה עם ההנהלה,״ אני אומר לשרון, ״הבנתי שזה לא אמור לקחת זמן רב.״
אני יורד לחדר של מנהל בית החולים שמקבל אותי במאור פנים. ״במה אני יכול לעזור לך ידידי,״ הוא אומר.
״יתכן שלא הבנתי נכון, אבל רציתי לוודא איתך. בחוזר האחרון נכתב שבימים אלה נאסר על הרופאים שעובדים בבית החולים, לפעול גם במרפאה הפרטית שלהם,״ אני אומר, ובוחן את תגובתו.
״לא ידעתי שיש לך מרפאה פרטית פרופסור,״ הוא מביט עלי בפליאה.
״אין לי, ולא שאלתי לגבי עצמי,״ אני עונה.
״אם כך מה הסיפור?״ הוא שואל.
״אחת המטופלות ציינה בפניי שהיא נתבקשה על ידי ד״ר רות לשלם אלף ש״ח כדי לעבור בדיקת פפסמיר בבית החולים,״ אני מספר לו.
״אני מניח שלא הבנת אותה, אנחנו לא גובים כסף מהמטופל עבור בדיקות, אלא מהביטוח הרפואי של קופת החולים שלו,״ הוא עונה לי.
״העניין הוא שראיתי את התכתובת בין המטופלת לד״ר רות, ומצויין בה במפורש שכיוון שהקליניקה הפרטית שלה לא פועלת בימים אלה, היא תהיה מוכנה לקבל אותה בבית החולים, בתנאי שתעביר לה את הסכום שציינתי,״ אני אומר.
״ואיך זה הגיע לידיעתך?״ שואל מנהל בית החולים.
״ד״ר רות לא הגיעה לפגישה שהיא עצמה קבעה יום קודם עם המטופלת, ואני זה שביצע את הבדיקה. כששאלתי את המטופלת אם ד״ר רות היא הרופאה שלה, היא ענתה לי שלא, וציינה את העובדה שהיא ביקשה ממנה שתשלם. היא הראתה לי, כפי שאמרתי לך, את התכתובת שלא מותירה ספק שהיא הוזמנה לבית החולים,״ אני מסביר למנהל בית החולים, שמגרד בראשו וניכר עליו שהוא חושב איך להגיב למידע שהבאתי בפניו.
״אתה חושב שיש לזה קשר לעובדה שכשחזרת ממילואים החזרתי אותך לתפקיד?״ שואל מנהל בית החולים.
*
את החודשים הרבים במילואים עשיתי כקצין לוחם ביחידה מיוחדת, למרות שהוצע לי לשמש כרופא בבית החולים הזמני הסמוך לגבול, על אדמת הארץ.
בימים שנעדרתי, אישר מנהל בית החולים לד״ר רות לשמש כמחליפה שלי בניהול מחלקת הנשים. ההעדרות שלי הייתה ארוכה, ואני מניח שד״ר רות חשבה שהתפקיד שלה לנצח. היא הגיבה בכעס רב כשנאמר לה על ידי מנהל החולים, שעם שיחרורי ממילואים, התפקיד חוזר אליי.
היא ניסתה להתנגד, ואף ניסתה להמריד את כולם נגדי.
מנהל בית החולים לא הסכים לשקול את מתן התפקיד לה, כיוון שלטענתו היו הרבה בעיות בזמן שנעדרתי.
אני מרגיש את השוני בהתנהגות שלה כלפיי, אבל לא מתכוון לשתף בכך את מנהל בית החולים. אני סומך עליו שהוא יודע את האמת, גם בלי שאני אומר אותה.
*
״אני יכול להעיד רק על העניין מנקודת מבט שלי. ד״ר רות לא מעזה לומר לי דבר ישירות. כל מה ששמעתי, נאמר שלא בנוכחותי,״ אני משיב לו את דעתי.
״אני יכול לשתף אותך שיש הרבה תלונות עליה ממטופלות, שמספרות על התנהגות לא הולמת. לא פעם הוגדרה התנהגותה כלא אנושית. זה כל כך שונה מהאופן שמדברים עליך. אני אזמן את האחיות לשיחה, ונראה מה נעשה בקשר אליה,״ אומר מנהל בית החולים.
״תודה שהקשבת לי,״ אני אומר לו ועוזב.
אני חוזר למחלקה, ומכנס את הרופאים לישיבה לקבל מהם דיווח על המקרים החדשים שהגיעו למחלקה. ״אני מבין שבחדרי לידה הכל מתנהל היום על הצד הטוב ביותר,״ אני אומר, ומרגיש הקלה שלפחות שם אין בעיות מיוחדות.
שתי נשים הגיעו לניתוח של כריתת רחם, אחרי שד״ר רות החליטה שיש צורך לבצע זאת. אני מבקש לעיין בתיקים. ״אתה מערער על סמכותי?״ היא מסננת בכעס לעברי, ״להזכירך כשאתה בילית לך במילואים, או איפה שזה לא יהיה, אני ניהלתי את המחלקה לבד.״
עומד לי על קצה הלשון לענות לה שאני מנהל את המחלקה לבד כבר כמה שנים, וזה מה שאמור לעשות מנהל המחלקה.
״אחרי עיון בתיקים, אני לא חושב שיש למהר לכרות את רחמן,״ אני פוסק.
המתח במחלקה עולה על גדותיו. אני אדיש למה שקורה, דבר לא יכול לגעת בי. אחרי הימים שעברתי בלחימה, הכל נראה לי כל כך חסר חשיבות. כמובן שאני עדיין מקדיש את כולי לנשים המטופלות במחלקה, ונותן להן להרגיש שהן בידיים הכי טובות, אבל יותר מזה לא מעניין אותי מה שקורה.
יש רק אישה אחת שפעימות ליבה חשובות לי, ולה אני מוכן להתמסר כולי.
השעה כבר אחת בצהריים. אני יוצא לקנות משהו לאכול, וחושב על אלה שאמרה שהיא לא מספיקה לאכול במשך היום.
עומר אייר:
אכלת?
התשובה מגיעה מייד.
חסוי:
אני גוועת,
אבל לא יכולה לצאת מחדר העריכה.
עומר אייר:
מוקפץ?
חסוי:
למה אתה מתגרה בי?
אני נכנס לרכב ועוצר ליד המסעדה התאילנדית. אני עדיין לא מכיר את ההעדפות שלה, ומזמין שתי מנות שונות שאני אישית אוהב, בתקווה שהיא תאהב אחת מהן.
״המעריץ שלך הגיע,״ אומרת לי שירה בהתרגשות.
״מה את אומרת, איזה מתוך אלפי מחזריי?״ אני עונה באדישות. אין לי מושג למי היא קוראת המחזר שלי.
״לא אמרת לי שהוא גבר מעלף,״ היא ממשיכה.
״נו באמת שירה. איך את יכולה לתאר לעצמך שהמחזרים של אחת כמוני לא יהיו גברים מעלפים?״ אני שואלת.
״את באמת לא יודעת מי זה?״ היא מתפלאת.
״הגבר שפעימות הלב שלי שייכות לו, לא כאן,״ אני עונה וממשיכה לעבוד.
״את בטוחה?״ אני שומעת את קולו, ומרימה עיניי בהפתעה.
״תשאירי אותנו לבד, אני מבקשת משירה, שמביטה עליי מופתעת, אבל ממהרת לצאת.
״לא ענית לי, כי אני מרגיש את הלב שלי פועם בקצב שונה מהרגיל, כאילו זה לב אחר שפועם בי,״ הוא אומר, ״כפי שאת רואה, אני לא מתגרה בך. עכשיו תעזבי הכל בהוראת רופא, ותשבי לאכול. תלמדי אותי מה את אוהבת,״ הוא מבקש ופותח את שתי האריזות ובהן המנות מהמסעדה התאילנדית.
״אני אוהבת את שתיהן, תבחר בשבילי אתה,״ אני מבקשת.
״אם כך נחלוק את שתיהן,״ הוא אומר ומגיש לי את מקלות האכילה.
״התאוששת מהבוקר?״ הוא מתעניין.
״אהיה איתך כנה, זה לא היה רעיון שלי לדבר. המפיקה ומנהל התחנה ביקשו שאגיב. חשבתי על זה היום, שרק לך הגבתי, לכולם אני רק מחייכת,״ אני אומרת וממלאת את פי בנודלס.
״את הראית לי כמה טעיתי בשיפוט אותך, וכמה שאת רחוקה מהדימוי שיש לך,״ הוא אומר ברצינות.
״ולכן איתך אני מדברת,״ אני אומרת לו. כמובן שהייתי רוצה לומר שבו אני מתאהבת, אבל אני יודעת שזה לא הגיוני שגבר כמוהו יתאהב בי. ׳אז למה הוא דואג לי ומביא לי לאכול, ולא רק, אלא מצטרף אליי לארוחה?׳ המחשבה הזאת גורמת לי לנשוך את שפתיי.
״את משגעת אותי עם נשיכות השפתיים שלך. למה את לא אומרת מה שעל הלב שלך? אני עושה עבודה כל כך גרועה, שאת לא מבינה שאני מחזר אחרייך?״ הוא אומר, משאיר אותי חסרת נשימה.
״אני זקוקה לזמן. אני…״ אני משתתקת.
״אני לעולם לא אפגע בך,״ הוא אומר לי, ואני מאמינה לו, ״את מבינה שאני רואה אותך אלה, לא את אלה מארש מחברת החדשות?״
״שהחיוך שלי לא יטעה אותך, אני שרוטה ושבורה בפנים,״ אני אומרת לו בכנות.
״ואולי בגלל זה הלב שלי פועם בקצב שלך, כי גם אני עם כל הקריירה המפוארת שבניתי, מרוסק בפנים. אני מרגיש שאני יכול…״ הוא אומר בגילוי לב.
דווקא ברגע האינטימי הזה, מתחילה האיתורית שלי לצפצף בטירוף. ההודעות נכנסות בקצב רצחני. ״אני חייבת לקרוא את ההודעות, נראה שקורה משהו רציני,״ אני אומרת.
״ברור, לא התכוונתי בכל מקרה להשאר כאן יותר מעשר דקות, גם זמני מוגבל,״ הוא אומר, מכניס את המיכלים הריקים לשקית ניילון וזורק אותם לפח.
״תודה עומר,״ אני קוראת אחריו, ״אני באמת מצטערת ש…״ הוא מסמן לי בידו שאשתוק.
״הכל בסדר,״ הוא עונה. זה אחד המשפטים שאני הכי שונאת שנאמרים לי. אני אף פעם לא יודעת אם הם נאמרים בכנות, או כדי להשתיק אותי, ולמעשה נאמרים מתוך כעס.
עצב גדול עוטף אותי. האם בגלל בחירה לא נכונה של מילים, הפסדתי אותו?׳
אני רוצה להאמין שהיא באמת עסוקה, ולא מנסה לנפנף אותי. אלא שאני מרגיש חוסר בטחון. אני יודע שאני רוצה אותה בטירוף, אבל לא בטוח פתאום שאני חשוב לה באותה מידה.
אני מחייך לעצמי במרירות. פרופסור אייר הנערץ, מנהל מחלקת הנשים של בית החולים המרכזי בתל אביב, הוא כאין וכאפס מול האישה שהוא אוהב.
׳על מה אתה מדבר? הרי במו אוזניך שמעת את האיתורית שלה לא מפסיקה לצפצף, והתראות של הודעות נכנסות שוטפות את הנייד שלה. לא מתאים לך פרופסור.׳
כשאני נכנס למחלקה, הלב שלי שוב פועם כרגיל. ״שרון עדיין לא הגיעה התוצאה של אלה מארש?״ אני שואל את האחות הראשית, ״לפי החשבון שלי היא הייתה צריכה כבר להגיע.״
שרון מחווירה, ומגמגמת שהיא תבדוק.
״ידעתי! התוצאה כבר כאן, אבל מישהו החליט לא למסור לי אותה.
