״את רוצה לדבר על מה שקרה, על מה שגורם לך לעזוב את העיר?״ שואל אלכס.
״עבדתי כשף פרטי אצל גבר, ומיציתי. אני זקוקה לחופש. זאת הייתה שנה מאד קשה, התאונה שבה נהרגה משפחתי, והנישואים האומללים שלי. אני זקוקה לפסק זמן.״ אני לא משקרת, אבל גם לא אומרת את כל האמת.
אלכס מביט בי בריכוז. ״הוא פגע בך?״ הוא שואל, ואני רואה אותו מאגרף את כפות ידיו.
״מה פתאום!״ אני עונה מייד, ומביטה עליו בהפתעה.
״אני לא מחפש לשמוע רכילות, אני רק רוצה לדעת אם את בסדר,״ הוא אומר בטון מרוכך, ״הצוות בדרך לשדה התעופה, והטכנאים כבר מכינים את המטוס. הדרכון שלך איתך?״
״כן שניהם,״ אני עונה. אני מוציאה את שניהם, ומגישה אותם לאלכס.
״מעולה! אני ניגש להתארגן,״ אומר אלכס ומשאיר אותי עם ליאה.
״עכשיו ספרי לי מה באמת קורה. הרי לא סתם את כאן בלי להודיע. שלא תביני לא נכון, הבית שלנו תמיד פתוח לפנייך. כבר אמרתי לך לא פעם, שהעובדה שאימך איננה עוד איתנו, לא משנה את העובדה שהיא אחת מהחברות הכי טובות שלי, והיא תשאר כך לנצח. אני מרגישה שאת שומרת דברים בבטן, ורוצה להקל עלייך. אלכס ואני נעשה הכל כדי לעזור לך,״ אומרת ליאה, ומניחה את ידה על זרועי.
״השנה האיומה הזאת הפכה אותי לחלשה,״ אני מתחילה לספר, בוררת את מילותיי.
״לזה אני לא מסכימה. אני צופה בך מהצד, ורואה שאת מתמודדת עם המציאות הלא פשוטה, בגבורה,״ היא ממהרת לומר.
״הגבר שעבדתי עבורו, הוא גבר מדהים, אבל שייך לעולם שונה משלי. אני מבינה שקורבין הסתבך בחובות, ואחרי שהוא נהרג הנושים שלו חיפשו אותי. הגבר הזה הציע לי הגנה.
הוא נתן לי בית, ובתמורה אני הכנתי את ארוחותיו. הוא מעולם לא פגע בי, או ניצל אותי, אני מבטיחה לך,״ אני מספרת, אבל אני יודעת שליאה מבינה שזה לא כל הסיפור.
״אני מקשיבה לך,״ היא אומרת.
״התחלתי לפתח רגשות כלפיו, אבל ברור לי שזה חד צדדי. בחרתי לעזוב, לפני שישבר לי הלב.״ יותר מזה אני לא מוכנה לשתף. מה שקרה הלילה שייך רק לו ולי, גם אם זה היה רק זיון חסר משמעות עבורו.
״אם אני מבין נכון, את לא רוצה שהוא ידע היכן את,״ אומר אלכס שחוזר עם תיק בידו. אני תוהה כמה מהשיחה הוא שמע, ומודה על כך שלא סיפרתי את מה שקרה הלילה, וגרם לי לקום ולברוח.
״נכון. אני רוצה לשים את הפרק הזה מאחוריי,״ אני עונה.
״התוכנית שלי היא לנחות במדריד, להסתובב כמה שעות בעיר, ולהמשיך משם ליעד, למקרה שכן יש אחרייך מעקב,״ אומר אלכס.
״השארתי את הטלפון אצלו. אין לי מושג אם הותקנה לי האזנה עליו.״ אני עונה לו.
*
*
עשרים וארבע שעות עברו מאז עזבתי את ניו יורק.
הטייס במטוסו הפרטי של אלכס רוטשילד, מודיע שאנחנו עומדים לנחות. אין זאת הפעם הראשונה שאני טסה במטוס פרטי, והזיכרונות על החופשות עם הוריי מציפים אותי.
אני מרגישה את הפרפרים משתוללים בי. גם כי אני מאד מחוברת למקום הזה, וגם כי כאן קבורים בני משפחתי.
ליאה שולחת הודעה לסקוט שאנחנו עומדים לנחות. סקוט עונה לה מיד.
סקוט אנדרסון:
אן ואני כבר בשדה.
מחכים לכם.
״תרשמי את מספר הטלפון הנייד שלי,״ אומר אלכס, ״אל תהססי להתקשר אם את צריכה משהו, אני לרשותך. אני יודע כמה אימך הייתה חשובה לליאה, ואני רוצה שתזכרי שאנחנו תמיד כאן בשבילך.״
״אני יודעת. אין לי מילים להודות לך על שדאגת להביא אותי לכאן. לעולם אהיה אסירת תודה לך, לכם,״ אני אומרת לו.
״סקוט כבר מחכה לך,״ אומרת ליאה. ״קחי את הזמן, תנוחי, תאגרי כוחות. יש לך זמן להחליט מה לעשות.״
״בשעות שחלפו כבר גיבשתי לי תכנית,״ אני משתפת את ליאה, ״אני רוצה להמשיך במה שיעדתי לעצמי. את יודעת שמגיל צעיר הייתי מעורבת בעבודה של הוריי. בחרתי להיות עורכת דין כמוהם, כי אני באמת אוהבת את התחום הזה.
בהעדרם, אין לי כוונה להחיות את המשרד שלהם, אלא להוציא כאן רישיון ולעבוד פה כעורכת דין.״
״אני בטוחה שלא תהיה לך בעיה. להורייך הרי היה רישיון לעבוד כאן, בדיוק כמוני. את יודעת שהיה בינינו שיתוף פעולה צמוד.
אם תרצי, ארשום אותך למבחן SQE1 שבוחן את הידע התיאורטי שלך במשפט. כיוון שכבר עברת השתלמות ועבודה מעשית, אני בטוחה שתקבלי פטור מהמבחן השני, וגם עם השפה אין לך בעיה,״ אומרת ליאה, ״נשמע שאת מתכננת להישאר כאן זמן לא מבוטל.״
״אני לא מתכוונת לחזור. הלורד טיילור, סבא שלי, רמז לי לא פעם שהוא רוצה שאחזור לגור כאן. אני היחידה שנשארה לו.״
״אשמח לשתף פעולה איתך. אימך אמרה לי שיש לך מוח חריף, וכי היא לא יכולה לחכות שתהיה באופן רשמי חלק מהצוות של המשרד.״
לונדון מקבלת את פניי עם גשם שוטף. ׳השמים בוכים,׳ אני חושבת לעצמי,׳ על הילדה היתומה, שחוזרת הביתה שבורת הלב.׳
אלכס וליאה לא עוזבים אותי עד שאני נפגשת עם סקוט ואן. אני נופלת על צווארה של אן ופורצת בבכי. כל הדמעות שהצטברו בי בשנה האחרונה, מציפות אותי וזולגות החוצה.
אן מחבקת אותי ומלטפת את שערי. אחרי דקות שנדמות לי כנצח, אני מפשפשת בתיקי, ומוציאה טישו כדי לנגב את עיניי. ״אני מצטערת,” אני אומרת לאן, ומחבקת את סקוט, “יש לי כל כך הרבה מה לספר לכם.״
״הכל בסדר, עכשיו את בבית. קודם כל תתאוששי,״ הוא אומר בטון אבהי.
סקוט תמיד היה בעיניי כמו אבא. קשה לי לחשוב על כך שהוא מעולם לא היה אבא לילד משלו, שכן יש לו רגש אבהי מפותח. ״את פה, וזה העיקר.״
״חשבנו לקחת אותך לסיור קצר בעיר. היא השתנתה מאז שהיית בה. הרי כשקרה האסון, לא ממש טיילת בה,״ אומרת אן, ״דיברנו בינינו שאולי תשמחי לטייל בקובן גרדן. נוכל לאכול ב Drury. מה דעתך?״
״אני אשמח. יש לי רק בקשה אחת, אני רוצה לרכוש טלפון נייד. לא שמישהו מחכה לשיחה ממני,״ אני אומרת.
״שכחתי לגמרי,״ אומרת אן, ומוציאה מתיקה שקית ובתוכה טלפון עבורי. ״ליאה סיפרה לי שאת השארת את הטלפון הנייד שלך בניו יורק. יש מי שמחכה לשיחה ממך. סיפרנו ללורד טיילור על בואך, ועל כוונותינו להסתובב איתך בעיר. הוא ביקש שתתקשרי אליו, הוא רוצה לשמוע את קולך.״
וזה בדיוק מה שאני עושה. ״סבא זו הרפר,״ אני אומרת לו, ״חזרתי הביתה.״
*
נולדתי בלונדון לאב יליד אנגליה, ואם אמריקאית ממוצא איטלקי. הלידה שלי באה בהפתעה, כיוון שמיהרתי לצאת לפני הזמן.
השם שבחר לי אבי היה הרפר. אימי שבעיניה הייתי התינוקת הכי יפה בעולם, ביקשה להוסיף לשמי שם שני, בל, שהוא קיצור של בלה, שפרושה יפה באיטלקית.
שנות ילדותי הראשונות עברו עליי בלונדון, אבל כאשר הוריי חזרו לניו יורק, אימי רשמה אותי בשם בל.
אני מודה לה היום בליבי שכך עשתה, שכן כל התעודות שלי נושאות את השם בל. אלא שהדרכון הבריטי שלי נושא את שם הלידה שלי, הרפר, וזה עזר לי היום כשברישומים של משטרת הגבולות בניו יורק נרשם שמי שעלתה לטיסה במטוסו הפרטי של אלכס, היא הרפר.
*
״קרולין, סוכנת הבית החדשה שלנו, מכינה לך את יחידת הדיור שלך. תהני עם אן וסקוט, ואנחנו נחכה לך בסבלנות עד שתגיעי,״ אומר סבא, ״ברוכה השבה הביתה ילדה שלנו, סבתא ואני מאד מתרגשים.״
״גם אני סבא, תמסור את אהבתי לסבתא. נתראה בקרוב.״
אני עוזב את משרדו של רוי, מתקשר לעורך הדין ארן רוטשילד, ומבקש לקבוע איתו פגישה.
״הבנתי שעורך הדין וושינגטון מטפל לך בנושא הבניין,״ הוא אומר לי.
״אני מבקש לדבר איתך בנושאים אחרים,״ אני עונה.
״אם כך נקבע פגישה למחר בארבע, עלי להתכונן לדיון בבית משפט. אני מניח שהוא יסתיים עד שתיים בצהריים, אבל אני מציע שנקח מרווח בטחון,״ אומר לי ארן לאכזבתי.
״היומן שלי נקי מפגישות מחר. אני מציע שתודיע לי מתי אתה פנוי,״ אני עונה לו. אני חייב שהוא לא ירגיש כמה אני נסער, כמה קשה לי לתפקד כשאין לי קצה חוט איך למצוא אותה.
את ההמתנה עד ליום המחרת אני מבלה בקריאה חוזרת אחרי ההסכם שכתבתי. אני שלם עם כל סעיף, בעיקר עם האחרון.
׳אני לא יודע איפה את, אבל כשאסיים את המטרה שהצבתי בפניי, אהפוך כל אבן כדי למצוא אותך.’ אני מדבר אליה בליבי.
אחרי שאסיים את הפגישה עם ארן רוטשילד, אני מתכוון לנסוע לבית אבי באיטליה. כיוון שאיני יודע מה אשמע מארן, אני לא מזמין עדיין כרטיס טיסה.
למחרת אני יורד בשעה הקבועה למשרדי. אני חייב לשדר שהכל בסדר, גם לגבי העסקים של הארגון, וגם לגבי בל.
יש אווירה עצובה בבית. העובדים מתנהלים בשקט, לא מרבים לדבר. השמחה שבל השרתה בין עובדי הבית, נעלמה.
אני מופתע לראות את שמו של ארן על צג הטלפון. השעה תשע ורבע, והוא אמור להיות בבית משפט.
״בוקר טוב מר לומברדי, ארן רוטשילד מדבר. הייתי בדרך לבית משפט, כשהתקבלה הודעה שהתובע מושך את התביעה. אני מודה בפניך, שאני לא עצוב. מה דעתך שנפגש לארוחת בוקר במגדל הנהר?״ הוא שואל.
*
אמנם ג׳וזף הזמין ארוחת בוקר כפי שהוריתי לו, אבל לא היה לי חשק לאכול. הגעגועים אליה הופכים לי את הבטן.
״אני אשתה כעת רק קפה,״ אמרתי לו, והוא ניגש להכין לי לשתות עוד לפני שהספקתי לומר שאכין לעצמי.
*
אני לא יודע כמה תאבון יהיה לי, אבל אני אומר לארן שאגיע.
אני מתקשר למסימו שיבוא להסיע אותי. ״חבר הזמין אותי לארוחת בוקר, תסיע אותי למגדל הנהר. אין לי מושג כמה זמן זה יקח. הוא אמר שהוא רוצה לשתף אותי במשהו,״ אני משקר לו.
מסימו מגיע מייד. ״שמעת מבל?״ הוא שואל כשאנחנו מתחילים לנסוע,
״לא דיברתי ברור? היא עזבה, ואין לי מושג היכן היא,״ אני עונה לו ונאנח בחוסר שביעות רצון.
״אני מצטער בוס, לא התכוונתי לחטט,״ הוא נראה נבוך, ״כשהגעתי הבוקר ראיתי שהאווירה השתנתה. כולם עצובים שהיא עזבה, ושאלו אותי אם אני יודע מה קרה. אני מתנצל בפניך.״
אני שותק. פני הפוקר הדוקים על פניי. אני יודע שמשב רוח קל עלול לחשוף את מה שאני מרגיש.
הנסיעה לא עורכת זמן רב, ואנחנו מגיעים למגדל הנהר. אני יורד מהרכב, נכנס לדלת המסתובבת שמובילה אותי ללובי העצום שלו, ומעיף מבט לעברו של מסימו. הוא מתלבט אם להישאר לשמור עליי, אבל כיוון שאני נסתר מפניו בגלל שהחלונות אטומים, ואין לו מושג היכן אני, הוא מחליט לנסוע.
הטלפון מצלצל, ושוב זה ארן.
״בית הקפה עמוס בשעה זאת. הזמנתי לנו את ארוחת הבוקר למשרד. משרדי ל.א.ר. ממוקמים באגף הצפון מזרחי של המגדל, בקומה החמישית,״
הוא אומר, ״חשבתי שכך נוכל לשוחח יותר בחופשיות.״
״אני כבר אצלך,״ אני עונה ומעריך את המחשבה שלו.
אני מגיע למשרד המפואר של .ל.א.ר. הוא מעוצב באופן מעורר התפעלות. אני תוהה מדוע בל בחרה דווקא בו.
ארן רוטשילד יורד במדרגות הפנימיות לקבל את פניי. הוא גבר בעל הופעה מרשימה. יש לו עינים ירוקות ושיער שחור, שמשווים לו מראה מיוחד.
״אני שמח לפגוש אותך מר לומברדי,״ הוא אומר ומושיט את ידו. אני לוחץ אותה, והוא לוחץ חזרה. אני אוהב גבר שלחיצת היד שלו חזקה, זה מלמד עליו המון לדעתי.
ארן עולה לקומה העליונה, ומוביל אותי למשרדו. גם פה ניכר שהשקיעו בעיצוב שלו. יש לו שולחן מהגוני יפיפה, שמקנה הרגשת חמימות, לא כמו במשרדים בהם ריהוט משרדי סטנדרטי. הוא לוחץ על הטלפון על שולחנו ומבקש ממזכירתו שלא תעביר לו שיחות.
״כן מר רוטשילד. ארוחת הבוקר שלכם הגיעה, סידרתי אותה על השולחן בחדר הישיבות הקטן,״ היא אומרת בטון רשמי.
״אני מעדיף אותו על חדר הישיבות הגדול בו עורכת אימי את דיוני הגישור שלה,״ אומר ארן.
אני לא מתפלא שגם ארוחת הבוקר איננה ארוחה רגילה, שמכילה רק ביצים, תפוחי אדמה מטוגנים, ובשר כלשהו, אלא ארוחה מזינה.
״אתה מבין שהנכס שלך?״ הוא ניגש לעניין.
״אני תוהה מדוע בל בחרה בך ליצג. האם היא לקוחה קבועה שלך?״ אני שואל.
״איך זה קשור לעסקה?״ הוא עונה לי בשאלה.
״בל עבדה עבורי. היא עזבה בפתאומיות, לא אמרה לי מילה, רק השאירה פתק.״ אני אומר, ומוציא את הפתק מכיסי ומראה לו. ״אני רוצה לדעת שהיא בסדר.״
״ולמה שלא תהיה?״ אני מקמט את מצחו, ומרים גבה. המבט שלו רציני, אבל אני מרגיש שהוא יודע יותר ממה שהוא מספר.
״הבנין הזה שאני מוכן לשלם עליו כל מחיר, זה בנין שהיריבים שלי ניסו לקחת ממנה. אני מבקש לדעת שזאת לא הסיבה שהוא מועמד למכירה, ויותר מזה, לעזיבתה הפתאומית,״ אני אומר.
״אתה מבין שאיני יכול לתת לך פרטים עליה?״ הוא עונה בעודו מורח כמות נדיבה של חמאה על פרוסת לחם הדגנים שעל צלחתו.
״לא ביקשתי ממך שתאמר לי היכן היא,״ אני אומר, ״למרות שאני לא מצליח לאתר אותה.״
אנחנו אוכלים בשתיקה. אני יודע שאם אלחץ עליו הוא לא יתרצה. אני דווקא מאד מעריך אותו.
״מר לומברדי,״ הוא מתחיל לומר אחרי שתיקה ארוכה.
אני קוטע אותו. ״אני מניח שחקרת אודותיי, ואתה יודע במה אני עוסק. אני מקווה שאתה יודע שלמרות עיסוקי, אני אדם ישר. בבקשה קרא לי רפאל. אני כאן בפגישה אישית איתך,״ אני אומר לו.
״בל עשתה לך משהו, שאתה כל כך מתעניין בה?״ הוא מפתיע אותי בשאלה.
״מה פתאום!״ אני ממהר לענות, ״כפי שאמרתי לך, הוא יקרה לי, ואני מוטרף מדאגה.״ כמובן שאין לי כוונה לספר לו שאני מאוהב בה בטירוף.
״הוריה של בל היו חברים טובים של הוריי. אימה נימנה בין חברותיה הטובות ביותר של אימי. אני אומר לך בכנות, אין לי מושג מה קורה איתה. אימא שלי, ליאה, ביקשה שאטפל במכירת הנכס, ונתנה לי יפוי כח חתום לפעול בשמה. אני רק יודע שהיא עזבה את ניו יורק לזמן בלתי מוגבל,״ אומר ארן, ואני מאמין לו.
״ולאן היא נסעה?״ אני שואל, למרות שאמר שאינו יודע.
״אני יודע שהיא הצטרפה לאימי, מה שאומר שזה יכול להיות בכל מקום בעולם בו יש חנות של מיו מילאן.״ הפעם אני לא בטוח שאני מאמין לו, אבל לפחות יש לי קצה חוט.
אני מודה לו על הארוחה, ומבקש שישלח לי את החוזה ישירות למייל. ״אני יודע שבעלה לשעבר ניסה, ואולי הצליח, להשתלט על הרכוש שלה. אני מבקש שתברר אם יש עוד עסקאות שהוא עשה בשמה,״ אני מוסיף.
אני נותן לו מספר הטלפון שלי, ומודיע לו שאני שוכר את שירותיו כעורך הדין שלי, ״כמובן בלי לפגוע בזכויותיה של בל,״ אני מוסיף.
יש לי הרגשה טובה בקשר אליו. בחנתי את שפת הגוף שלו לאורך כל הפגישה, והוא נראה לי אמין.
אנחנו מסיימים את הפגישה, ואני מבקש ממסימו שיבוא לקחת אותי. בדרך הביתה אני מנסה להיזכר איזה קשרים יש לי בשדה התעופה, ונזכר בדולי שהזמנתי אותה ללוות איתי באחד האירועים, אבל לא המשכתי איתה לבית המלון. היא סיפרה לי שקרים על עצמה כדי להרשים אותי, וגיליתי מאוחר יותר שהיא עובדת באבטחה בשדה התעופה.
אני עומד לשלוח לה הודעה, אבל מחליט שעליי להיות זהיר. אני כבר לא יודע אם מישהו מאזין לי.
״תקח אותי לשדה התעופה,״ אני מבקש ממסימו.
הוא עושה כבקשתי, ועושה סיבוב פרסה בצומת הקרובה. הוא נוהג במהירות, וכמעט גורם לתאונה. הקללות לא מאחרות לבוא. ״מי אתה חושב שאתה, מלך הכביש?״
״אני לא,״ הוא צועק לו חזרה, ״אני הנהג שלו.״
הנהג השני מסתכל עליו המום.
״לא שיקרתי,״ אומר מסימו, ומושך בכתפיו. הוא שם לב שאינני מגיב, אני שקוע במחשבות שלי. ״זה מה שהבוס אמר לי לעשות.״
כשאנחנו מגיעים לשדה התעופה אני שואל במודיעין היכן אני יכול למצוא את דולי. להפתעתי היא מגיעה מייד כשהיא שומעת ש׳גבר מעלף׳ מחפש אותה.
״אני צריך את עזרתך,״ אני אומר מייד, בלי לשאול אפילו לשלומה.
היא מביטה עליי במבט מעריץ, נתלית על זרועי ומחייכת לעובדים שמביטים עלינו בסקרנות.
״אתמול המריא מכאן מטוס פרטי הנושא את השם רוטשילד. אני מבקש לדעת להיכן הוא טס, ואם הצטרפה לטיסה אישה בשם בל,״ אני שואל כשאנחנו נכנסים למה שהיא מנסה להציג כלשכה שלה, מה שברור לי שאינו נכון.
״המטוס טס בלילה למדריד שבספרד,״ היא אומרת כאילו שאם הייתה אומרת רק מדריד, לא הייתי יודע היכן זה. על המטוס היו שלוש נשים, אני מניחה שהן צוות המטוס, אף אחת מהן לא נקראת בל.״
״מעולה,״ אני עונה, כאילו שזאת בדיוק התשובה שביקשתי, ״עזרת לי מאד.״
״מתי תזמין אותי שוב?״ היא שואלת, ותולה בי מבט משתוקק.
אני חושב מה יש לה כל כך לרצות לצאת איתי, כשבעצם לא קיבלה ממני כמעט כלום. ״נתראה,״ אני עונה לה, ומתכוון בעצם לומר, לעולם לא.
אני לא חושב שארן שיקר אותי, הוא כנראה באמת לא יודע. אני מתקשה להאמין שאחד כמו אלכס רוטשילד יקח נוסעת עם דרכון מזויף, בעיקר כשהוא יודע מיהי, כדבריו של ארן.
אני שוב מגיע למבוי סתום.
ואז אני מקבל מסרון שהופך לי את הבטן. ״תעלה על הטיסה הראשונה הביתה.״
