״במחשבה שניה,״ אני אומר, ״תעבור דרך הבנק.״
כשאנחנו מגיעים אני מבקש ממסימו שילווה אותי. מנהל הבנק מבחין בי ובא לקראתי. אני מבקש ממסימו שימתין, ומסמן למנהל להיכנס לחדרו.
״אני זקוק למאה אלף דולר במזומן,״ אני אומר.
הוא מביט עליי לרגע. ״אני צריך לבדוק כמה מזומן יש לי בכספת. זה משנה לך איזה שטרות?״
״אני רוצה לתת תרומה לכומר של הכנסיה שלי,״ אני אומר.
״אני מכיר אותך היטב מר לומברדי, ויודע שאתה לא עוסק בהלבנת כספים. למה שלא תבצע העברה בנקאית?״ הוא מציע בחשש.
״עכשיו כשאתה מציע זאת, אני חושב שאולי זה באמת עדיף, וגם בטוח יותר,״ אני אומר.
״אם כך תאמר לי באיזו כנסיה מדובר,״ הוא שואל למרות שהוא איטלקי כמוני, ויודע בוודאי במי מדובר.
״כנסיית סן פטריק בשדרה החמישית,״ אני עונה.
מנהל הבנק מבצע עבורי את ההעברה, ואני יוצא מהבנק. ״הכל בסדר?״ שואל אותי מסימו.
״כבר אמרתי לך שאם יש בעיה, אתה הראשון שתדע,״ אני עונה, ״אני שמח שנוכחתי מה הן פניו האמיתיות של עורך הדין, ומודה שהוא לא טיפל בכל עסקי המשפחה, אלא רק בחלק חסר משמעות.״ אני רואה שמסימו נרגע.
אני מתיישב ברכב ואנחנו יוצאים לדרך, כשמגיע הטלפון מהכומר של כנסיית סן פטריק. ״אני נרגש עד דמעות לקבל ממך את התרומה. האם אתה רוצה להקדיש אותה למישהו?״ הוא שואל.
״אין צורך. אני מבקש שהיא תהיה תרומה אנונימית. יש לי צורך להודות למלכות השמים ששומרת עליי מאנשים שדורשי רעתי,״ אני אומר לו.
״מישהו ניסה…״ הוא מתחיל לשאול בחשש.
״אין לי כוונה לפגוע באיש, או לגזול את פרנסתו, אבל כשעורך הדין שעובד עבורך, ולא אזכיר את שמו, מנסה למכור מידע עליך, מה שכמובן לא אתי, ואתה מגלה זאת, זה יכול לקרות רק אם המלאכים שומרים עליך. אני צודק?״ אני אומר לו.
״בוודאי,״ הוא עונה.
״עליי להכיר בכך שיש השגחה עליונה, ולהודות לה על מה שהיא עושה למעני. אז הכסף הזה הוא מנחת תודה,״ אני אומר.
אנחנו מגיעים לדירה, ואני אומר למסימו שהוא משוחרר. אני נכנס לחדר העבודה שלי, ומתחיל לחשב מחדש את צעדיי. אני יושב שעות לתכנן את הצעד שאין חזרה ממנו.
הלילה יורד, והבית מתרוקן מעובדיו. אני עולה לחדרי, ונעצר ליד האגף של בל. האור עדיין דולק, אבל שקט בפנים. אני מקיש על הדלת, אבל היא לא עונה. אני נכנס בשקט, ושומע את זרם המים במקלחת.
אני הולך לחדרי ונכנס להתקלח. זרם המים על גופי הערום, לא רק שלא מרפה את השרירים שלי, אלא גורם לי לחוסר שקט.
אני עוטף את גופי במגבת, וניגש לחדרה של בל. היא סיימה להתקלח, וניגשת עטופה במגבת לכיוון חדר הארונות.
״בואי,״ אני אומר לה, אוחז בידה, ומוביל אותה לחדרי.
אני נועל את הדלת ומפעיל את מערכת המיסוך, כדי שאיש לא יוכל לשמוע את השיחה בינינו. אני מתיישב על המיטה, ומסמן לה לשבת לידי.
״אין דבר יותר קשה מלגלות שאתה צריך להיזהר מכולם. שאפילו מי שאמור לשמור על סודותיך, בוגד בך.
כל פעם נדמה לי שראיתי כבר הכל, ואני מגלה שטעיתי. למזלי אני מגלה זאת בזמן, דווקא בגלל שאיני בוטח במי שאמור להיות נאמן לי, במי שאני דואג לבטחונו ופרנסתו.
אני תוהה אם, במקום בו אני נמצא, בפסגת הפסגות, אוכל אי פעם למצוא שלווה.
היום גיליתי שעורך הדין שמטפל לי בנושאים מסוימים, אכן מנסה למכור אותי. אני מודה שנתתי לו לטפל בעניינים פחות אישיים. על הנכסים שאני אוחז, הוא לא יודע, בדיוק כשם שלורנצו לא ידע.
ישנם שני אנשים בעולם שאני סומך עליהם, על מסימו, ועלייך, לאו דווקא בסדר הזה.
את צריכה להבין שאסור שאיש יבין שיש לי חולשה אלייך, ועדיין אני רוצה למצוא את הדרך, ואני כבר כמעט שם.״
״בבקשה אל תבקשי ממני הסברים פיקולה,״ אני מוסיף אחרי שתיקה קצרה.
שנינו יושבים עטופים במגבת, אבל איכשהו זה נראה טבעי. היא מביטה עליי בשתיקה.״עוד תלמדי, שהדברים אינם כפי שחשבת, ואחרי כל מעשה שלי, יש מחשבה עמוקה.״ ברור לי שאני לא יכול להסביר לה את כוונתי. יבוא יום ואהיה חופשי לגלות לה הכל. היום הזה קרוב מתמיד.
הוא מישיר מבטו אליי. ברגעים כאלה הוא מרשה לעצמי לחשוף את רגשותיו, אלא שכעת אני לא מצליחה להבין אותו.
העיניים שלו בוערות, ואני מביטה עליו בשאלה. ״אני רוצה אותך בטירוף . זו את, זו תמיד רק את,״ הוא אומר. אני מנסה להבין את מילותיו, ותוהה אם אני מפרשת אותן כרצוני.
רפאל קם, והמגבת שכיסתה על גופו הערום נשמטת על הרצפה, חושפת את גופו המושלם, ואת הסערה שעוברת עליו. אין ספק שהוא חושק בי כעת, הוא בהחלט רוצה ומוכן, כך מעיד הזין שמציג לפניי את זקיפתו המפוארת.
הוא מסיר את המגבת מעליי, פורש אותה על מיטתו, נושא אותי בזרועותיו, ומניח אותי על המיטה. ״תגידי לי שאת רוצה אותי,״ הוא אומר בקול חרוך, רווי תשוקה.
אני מביטה עליו, ומרגישה את ההתרגשות אוחזת בי, פועמת בין רגליי. לו היה מביט, היה רואה כמה רטובה אני, וזה כשעדיין לא נגע בי, אלא רק למראהו, כשהוא רוכן לעבר שפתיי.
ואז זה קורה, השפתיים שאני כל כך מפנטזת עליהן, נפגשות עם שלי. הוא לא מהסס, גם לא מתנפל, אלא מצמיד אותן לשלי בקצב מתגבר, וסוחף את שנינו בנשיקה סוערת, משאיר אותי חסרת נשימה.
אני כבר חסרת סבלנות, אבל הוא סולל את דרכו באיטיות שגורמת לי לצאת מדעתי, ואני גונחת ללא בושה. ״כך בדיוק, פיקולה מיה, אני רוצה אותך. אני צריך לשמוע שאני מענג אותך, שטוב לך איתי,״ הוא ממלמל.
מעולם לא רציתי גבר, כמו שאני רוצה אותו עכשיו. הוא משחק עם גופי, בלשונו, בידיו, ואני כבר רוצה להרגיש אותו בתוכי. ״סבלנות פיקולה,״ הוא לוחש.
כשהוא חודר לתוכי סוף סוף, אני מרגישה כל כך מלאה בו, שדמעות ניקוות בעיניי. לא ידעתי שאפשר להרגיש כך. ולמרות שהוא מגביר את הקצב, הוא לא עושה זה בנחפזות, אלא נדמה שהוא רוצה להאריך כל רגע.
הוא מוודא שאני מגיעה לשיאי, לפני שהוא מרשה לעצמו להתפרק. אני מרגישה את הזרימה החמה ממלאת אותי, הוא גונח ופולט נשיפה ארוכה.
רפאל מצמיד אותי אליו דקה ארוכה. מניח לרגע את ראשו על כתפי, ופתאום הוא ניתק ממני. ״תלכי לנקות את עצמך,״ הוא אומר לי, וקם.
אני קמה ממיטתו באיטיות, כשצליל של זרם המים נשמע מחדר האמבטיה שלו, בזמן שהוא מכוון את המים לטמפרטורה הנכונה.
אני נכנסת לחדר האמבטיה, ורואה אותו עומד מול הכיור, ומנקה ממנו את שרידי שפיכתו. הוא מרוכז במעשה, ולא מגיב לנוכחותי. אני מנסה להבין מה עובר לו בראש.
״כשתסיימי תחזרי לחדרך,״ הוא אומר פתאום, ״אני יוצא.״
אני מפנה את פניי ממנו, שלא יראה את העלבון על פניי. ׳אז זה מה שהייתי עבורך, זיון מזדמן?׳ אני חושבת, ממהרת להתעטף במגבת שנשארה על מיטתו, וחומקת לחדרי, נועלת את הדלת, ומקשיבה לנעשה בקומה.
תוך דקות ספורות אני שומעת את צעדיו במסדרון המפריד בין האגפים שלנו. הוא לא נעצר, אלא יורד בריצה את המדרגות.
׳זה לא יקרה יותר,׳ אני מבטיחה לעצמי . ׳כמה מטומטמת את יכולה להיות, איך האמנת שבאמת קורה ביניכם משהו?׳ אני גוערת בעצמי.
אני נכנסת לחדר האמבטיה. אמנם שטפתי את שפיכת הזרע שלו מתוכי, אבל אני מרגישה צורך לקרצף את גופי, כאילו יש בכך למחוק את הנשיקות שפיזר על עורי.
אני בודקת את המגבת לוודא שאין עליה כתמי זרע, מתנגבת בה, ותולה אותה ליבוש על דלת המקלחת.
בסל הכביסה שלי מונחים מספר בגדים. אני אוספת אותם, נכנסת לחדר הארונות שלי, ומוציאה את המזוודה שלי.
אני אוספת את בגדיי מהמדפים, ומסדרת אותם במזוודה. את הבגדים המלוכלכים אני נכנסה לתא נפרד.
נותר לי רק לקחת את תיק כלי הרחצה שלי. אני חוזרת למקלחת, ומכניסה לתוכו את מוצרי הטיפוח שלי, הסבונים ומברשת השניים. אני בודקת שלא נשאר דבר ממני, ומכניסה את התיק למזוודה.
ביום שעברתי לכאן הבאתי איתי גם את המדפסת שלי, אותה אין טעם שאקח. אני אורזת את המחשב הנייד, וניגשת לארונית הלילה שלי, בתוכה מונחים שני טלפונים ניידים. את הטלפון שקיבלתי ממנו אני מניחה על הארונית, ונכנסת לטלפון הישן שלי. אני מוחקת את תוכנו לצמיתות ומתלבטת אם לקחת אותו. אין לי מושג אם הצמידו לי האזנה, ולכן אני מחליטה להשאיר אותו כאן.
אני תולשת מהיומן שלי דף, ויושבת לכתוב כמה מילים.
תודה מקרב ליבי
על ההגנה שהענקת לי.
אני בוחרת לקחת את גורלי בידי.
כל טוב,
בל
אני מניחה את הדף מתחת לטלפון הנייד, מעיפה מבט אחרון, וניגשת לדלת היציאה מהאגף. לשמחתי הבית כולו חשוך, מה שמקל עליי לחמוק החוצה.
אני יורדת במעלית עד לחניון, ויוצאת דרכו לבית הקפה הסמוך. המקום ריק פרט לגבר צעיר שיושב מול המחשב שלו, ונראה שקוע במשחק.
״הטלפון שלי מת, אני יכולה להשאיל את שלך לשיחה קצרה בעיר?״ אני שואלת. הוא מסתכל עליי, וממשיך לשחק. ׳אולי זה לא רעיון טוב,׳ אני חושבת לעצמי.
אני יוצאת לרחוב. בדיוק באותו זמן מונית מתקרבת לעברי, אני מסמנת לה שתעצור, והנהג שמבחין בי, נעצר לידי. אני נותנת לו כתובת שקרובה ליעד אליו אני מתכוונת לנסוע. עליי לשקול כל צעד כעת, למקרה שמישהו יחפש אותי.
׳מזומן לא משאיר עקבות,׳ אני חושבת לעצמי, וכיוון שיש לי רק שטרות של מאה דולר, אני נותנת לו שטר ואומרת לו לתדהמתו, שישאיר את העודף אצלו. הוא בטח חושב לעצמו שאני לא מאופסת. אני לא מאשימה אותו. אני לובשת ג׳ינס וחולצת מיזע, כשהקפוצ׳ון שלה מכסה את רוב פניי. אין ספק שאי לנחש מאיזה בית אמיד באתי.
אני מחכה שנהג המונית ימשיך בדרכו, ורק אז אני פונה למגדל הנהר, ומתפללת בליבי שליאה ואלכס רוטשילד נשארו לישון כאן הלילה.
אני מבקשת מהשומר שיתקשר אליהם, ויראה אם הם בבית. ליאה עונה לשיחה, ומזמינה אותי מייד לעלות.
״מה קרה ילדה?״ היא שואלת מייד כשאני יוצאת מהמעלית, ״מה עובר עלייך?״
״זה סיפור ארוך. אני זקוקה לעזרתך. אני רוצה לצאת עוד הלילה מניו יורק,״ אני אומרת מייד.
״אנחנו נדאג לך,״ אומר אלכס ששומע את השיחה.
אני טובע ברגשות. הייתי עם הרבה נשים, והשתמשתי בהן לפרוק את תשוקותיי. לא היה לי צורך שהן תפעלנה עליי את קסמיהן, אלא זה רק שיאפשרו לי לפרוק של מתח שנאגר בי לאורך היום. מעולם לא ערבתי רגש במעשה, מהטעם הפשוט, שמעולם לא חשתי מהי אהבת גבר לאישה.
כל זה היה נכון עד שבל נכנסה לחיי.
אני לא יודע להתמודד עם גל הרגשות שמציף אותי, ומחליט שעליי להתרחק ממנה. אני יודע שעליי להתאפק, ולא לשתף אותה במה שעתיד לקרות.
המהלך אותו אני מתכנן חייב להצליח, כיוון שלא תהיה דרך חזרה ממנו אם אכשל.
׳אולי את מבולבלת כעת פיקולה מיה, אבל תביני הכל בקרוב,׳ אני מדבר אליה בליבי, בזמן שאני יוצא מהדירה.
״הכל בסדר בוס?״ שואל אותי מסימו בדאגה, ״אתה נראה נסער.״
״אני עייף,״ אני עונה לו.
״אני דואג לך,״ הוא מפתיע.
״זה היה יום מתיש. אם אתה חושב שאני חושש מעורך הדין, אתה יכול להירגע. הוא לא טיפל מעולם בנושאים של הארגון או במשהו אישי שלי. הוא עורך דין פליליסט, ונעזרתי בו כשמישהו מהחיילים היה זקוק לעזרה.
דווקא היום התכוונתי לשאול אותו לגבי משהו שקשור לארגון, אבל מלכות השמים פרסה כנפיה עליי, ומנעה מזה לקרות. אם תהית מה עשיתי בבנק, אשתף אותך שתרמתי היום לכנסיה לאות תודה על ההגנה עליי.״
״אני שמח לשמוע.״ ניכר עליו שההסבר שלי הרגיע אותו.
״ואם נאמר הייתי מחליט לעבור לתחום אחר, למשל ל…תקשורת, עדיין היית רוצה לעבוד איתי?״ אני שואל.
הוא מרים עיניו למראה, ומביט עליי בניסיון להבין מאיפה באה פתאום השאלה הזאת. ״אני אעבוד עבורך כל עוד תרצה בי. לעולם לא אשכח איך הרמת אותי מהמקום הכי נמוך שאדם יכול להיות בו, האמנת בי, השקעת בי גם בנושאים שאין לך תועלת מהם.
גם אם תחליט שמחר הארגון יהפוך להיות בעל דוכן בשוק, עדיין ארצה לעבוד עבורך. יש לי ביטחון מלא שתמיד תדאג לי, וכי לעולם לא אדע עוד מחסור,״ הוא אומר לי.
״אני שמח לשמוע שכך אתה מרגיש. אתה היחיד בעולם שאני סומך עליו באמת,״ אני אומר לו.
״אני לא רוצה להישמע חטטן, אבל אני יכול לשאול שאלה קצת אישית?״ הוא שואל בהיסוס.
״תשאל, ואני אבחר אם לענות לך,״ אני עונה. בהחלט מסקרן אותי לשמוע מה עובר לו בראש.
״ובל, גם בה אתה בוטח?״ הוא שואל.
אני חייב לגייס את כל כוחות הנפש, כדי להישמע אדיש. ״בל לא קשורה לארגון, היא רק השף הפרטי שלי.״
״היא מאד נאמנה לך. היא רבה לא פעם עם לורנצו כשהעיר הערות עליך,״ הוא ממשיך.
״היא עשתה את מה שמצופה מכל אחד מעובדי הבית,״ אני עונה לו, ומושך בכתפיי.
איך אני יכול להסביר לו שגבר בעל בטחון עצמי רב, שמכיר בערכו, עומד חסר אונים מול אישה, ולא מסוגל לשאול אותה מה היא מרגישה כלפיו?
״לאיפה אנחנו נוסעים בוס?״ הוא שואל.
״תמצא מקום קרוב לנהר. אני זקוק לקירבתו,״ אני עונה.
״נלך למסעדת הדגים של אלברט?״ הוא מציע.
״בא לי משהו שקט יותר היום,״ אני אומר מהורהר.
״יש לי חבר שפותח מסעדה. היא עדיין לא פתוחה לקהל, אלא רק בהרצה. אתה מסכים שנלך לבקר אותו?״ הוא שואל, אבל לא מחכה לתשובה. הוא מכניס את הכתובת למכשיר הניווט, ומחייג אליו. ״היי קרלוס, יש לך אורחים כעת?״ הוא שואל.
״זה רק אנחנו כאן. אנחנו מנסים כל מיני מנות. אתה יכול לבוא? נשמח לשמוע את דעתך,״ אומר קרלוס.
״אני לא בא לבד, אבל רק אם זה אנחנו במסעדה,״ הוא אומר.
״מבטיח לך שהמסעדה כולה רק שלך,״ עונה קרלוס וצוחק, ״אז מה יש לך מישהי מיוחדת ולא סיפרת לי?״
״תרגע קרלוס, אני בא עם הבוס שלי,״ הוא אומר בכעס. לא ברור לי למה, אבל זה לא משנה לי. אני שמח שאנחנו מגיעים למקום שאין בו צופים.
אני מרגיש רגוע, אין לי חשש שהוא טומן לי מלכודת, ובכל זאת מניח את ידי על האקדח. אני מתקבל במאור פנים, ומרגיש שאני בסביבה אוהדת. אני מבין שככל שהאווירה תהיה נעימה, זה לא מה שישקיט אותי, אלא רק נוכחותה של בל.
כמובן אני לא מראה זאת למסימו, אלא מראה לו שאני נהנה. ״אין לי מילים, האוכל שלך נפלא,״ אני מחמיא לקרלוס.
״שזה בא מפיך, זאת מחמאה גדול מר לומברדי,״ הוא אומר. ׳אז הוא יודע מי אני.׳ אני חושב לעצמי, אני לא יודע מה אני מרגיש לגבי זה.
״אתה הצלת אותו מעצמו,״ הוא אומר לי כשמסימו קם לקחת שתיה.
אני עוקב בעיניי אחריו. הוא מתלבט מה לקחת, ובסוף בוחר שני משקאות מוגזים. ״ראיתי בעיניו שהוא אדם טוב, כזה שאתה יכול לבטוח בו. ראיתי בהן גם את התבוסה, וידעתי שהוא מסוגל ליותר, אם רק יעזרו לו. זאת הייתה אחת הבחירות הטובות בחיי,״ אני עונה לו.
קרלוס מוריד את הצלחות מהשולחן ומביא לנו קינוח. אני משבח אותו, וחושב על בל, וכמה אני אוהב את הקינוחים המושקעים שלה.
השעה כבר אחת אחרי חצות. מסימו מסיע אותי לדירה. ״תודה שבאת איתי,״ הוא אומר לי, ״אני מאד מעריך את זה.״
״תודה לך שהזמנתי אותי. היה אוכל משובח, ומאד נהניתי מהחברה,״ אני אומר לו , ורואה שהוא מתרגש ממילותיי.
אני נכנס לדירה. היא חשוכה לגמרי. גם האגף של בל לא מואר. אני כל כך רוצה ללכת לישון איתה, אבל לא רוצה להעיר אותה, ונכנס לחדרי.
למחרת בבוקר אני קם, מתארגן, ויורד לקומת הכניסה. אני רואה את העובדים מדברים ביניהם בלחש, וכשהם מבחינים בי הם מתפזרים, כל אחד למקומו, רק ג׳וזף נשאר.
״קרה משהו?״ אני שואל אותו.
״בל עדיין לא כאן. היא תמיד מתחילה את היום לפני כולם,״ הוא אומר, ומביט עליי בדריכות.
״היא בטח תגיע בקרוב להכין את ארוחת הבוקר,״ אני עונה לו בטון חסר רגש, למרות שאני מרגיש שוב חסר מנוחה. ״אולי היא זקוקה לשינה. עדיף אולי שניתן לה לנוח, תזמין ארוחת בוקר,״ אני אומר.
אני מתקשה להתרכז בעבודה, אבל חייב לעבור שוב על ההסכם שהכנתי. ברור לי כבר שאצטרך להתמודד איתו לבד.
כשאני מסיים, השעה כבר אחרי חמש. אני ניגש למטבח, ואין זכר לבל. היא יודעת שזאת השעה שאני נוהג לאכול. הכעס עולה ומבעבע בי.
אני עולה לקומה העליונה, ומקיש על דלתה, היא לא עונה. ׳אז עכשיו את מתעלמת ממני,׳ אני מסנן בשקט, ופותח את הדלת.
אני עומד המום מול המיטה המוצעת שלה. הטלפונים שלה מונחים על הארונית ליד המיטה, מה שאומר שהיא כאן. אני ניגש לראות אם הוא על ׳השתק׳ מה שיכול להסביר למה היא לא ענתה לטלפון שלי, כשצלצלתי אליו מקודם.
ואז אני רואה את המילים שלה.
אני ניגש לחדר הארונות שלה, ומגלה שהוא ריק, גם בחדר האמבטיה אין זכר לקיומה, פרט למגבת אחת שתלויה ליבוש.
אני בוחרת לקחת את גורלי בידי. המילים שלה ננעצות לי בלב כמו סכין חדה. ׳את לא יכולה לעשות לי את זה פיקולה מיה, את לא יכולה דווקא עכשיו.׳
