שלא כהרגלי, אני לוקחת את הנייד הישן שלי איתי, בתקווה שעורך הדין לאונרדו ישלח לי מייל.
אני מכינה לבוס את ארוחת הבוקר, ומחכה שהוא יודיע לי שהוא רוצה לאכול. בינתיים אני נכנסת למזווה, ובוחנת את המלאי, למרות שאני יכולה לומר מה יש בו מתוך שינה.
״תקרא לבל, ותאמר לי שאני רוצה לאכול,״ אני שומעת את קולו.
מיד אחר כך ג׳וזף נכנס למזווה. ״הבוס מוכן לאכול,״ הוא אומר. אני רוצה לומר לו שיפה מצידו, אבל שותקת.
ג׳וזף כנראה מבחין בחוסר שביעות הרצון שלי. ״קרה משהו?״ הוא שואל.
׳כן, הוא משחק איתי. מעמיד פנים שאיכפת לו ממני, הולך לזיין מישהי, ודואג שאני אדע,׳ כמובן שאני לא אומרת לו זאת. ״אני עייפה היום, היו לי חלומות לא טובים, ולא ישנתי טוב.״
מסתבר שהבוס שמע את מה שאמרתי. ״את יכולה ללכת לנוח,״ הוא אומר כשאני מגישה לו את האוכל.
״אני בסדר,״ אני עונה לו בקור, ושמחה שהוא לא שמע את המחשבות שלי.
״תעשי מה שאת רוצה,״ הוא פולט חסר סבלנות.
דווקא עכשיו, בתזמון הכי לא מתאים, הטלפון הנייד שלי מתריע על כניסת הודעה. אני מעמידה פנים שזה לא חשוב, ומתעלמת. אני מתפללת שהוא לא יצלצל, כשיראה שאני לא מגיבה מייד.
״זאת בטח פרסומת מטופשת,״ אני משקרת.
״מעניין,״ הוא אומר, ובכך הוא מראה שאינו מאמין לי. אלא שאני לא מוכנה להודות ששיקרתי, ומתעלמת מתגובתו.
הטלפון בכיסו מצלצל. ״אני מקשיב,״ הוא אומר.
״פול בדרך לדירה, אתה יכול לפתוח לו את הדלת?״ הוא מבקש מג׳וזף.
״מה יהיה ידידי?״ שואל הבוס את פול כשהוא נכנס לדירה, ״עוד פעם אני צריך לדחות פגישה חשובה בגללך?״
״הפעם זה יהיה קצר,״ עונה פול.
״שניים אספרסו,״ הוא מורה לי, ופונה עם פול למשרדו.
אני מוזגת קפה לשני ספלים, מניחה על מגש, ומוסיפה צלוחית עם קרואסונים קטנים במילוי שקדים, ומבקשת מג׳וזף שיביא אותו לבוס.
ג׳וזף חוזר חזרה עם המגש. ״הבוס אמר שזה לא התפקיד שלי,״ הוא אומר, ומניח אותו לפניי.
אני נושמת עמוק, לוקחת את המגש, ניגשת למשרדו, ונוקשת על הדלת.
״הכנסי,״ הוא אומר בטון קר.
אני פותחת את הדלת, ניגשת לשולחן, ומניחה את המגש. ״אני רוצה שיהיה לך ברור, שהתפקיד שלך הוא כל מה שקשור למטבח. ג׳וזף הוא מנהל הבית, הוא לא עובד שלך.״
טון הדיבור שלו גורם לגל קור לשטוף אותי, ואני מתאפקת שהוא לא ירגיש בכך. אני עומדת מולו בשתיקה, הרי אם אתנצל בפניו הוא יכעס. ״זה לא יקרה יותר,״ אני אומרת כמעט בלי קול.
״תחזרי למקומך,״ הוא אומר. אני מרגישה כמו כלב נזוף. אני יודעת שעליי לתפקד כאילו לא קרה כלום.
אני מוציאה סיר מהארון, מוסיפה שמן, ניגשת לשטוף את ידיי, ומתחילה לקצוץ בצל. אני שופכת את הבצל לתוך השמן, אלא שידיי עדיין רטובות, וטיפות המים גורמות לשמן הרותח להתיז החוצה, ולפגוע בידיי. פניי מתעוותות מכאב, אבל אני לא מוציאה הגה. אני מכבה את הגז, וממהרת להניח את ידי מתחת לזרם מים קרים.
ג׳וזף קולט שקרה משהו. ״בל!״ הוא קורא בקול.
״כן ג׳וזף,״ אני עונה, משתדלת להישמע רגועה.
״את בסדר?״ שואל ג׳וזף בדאגה.
״כן, הבוס צודק, אני טעיתי, אתה לא עובד שלי,״ אני עונה ונמנעת מלהביט בו.
״מה זה קשור. היד שלך, קיבלת כוויה רצינית?״ הוא ממהר אליי.
״הכל בסדר, אין צורך להיות דרמטי,״ אני אומרת אני עונה באדישות.
״תני לי לראות,״ אני שומעת את קולו של הבוס מאוחריי.
״אין מה לראות,״ אני אומרת בכעס. אני לא משקרת. המים הקרים מקהים את הכאב, ובאמת אין כוויה.
״את מתווכחת איתי?!״ הוא מרים את קולו, ״אני אוכל בחוץ היום. את משוחררת מעבודה.״
אני מניחה את הסיר בכיור, ממלאת אותו מעט מים, וממתינה שהוא יתקרר. רק אז אני שוטפת אותו, אוספת את הבצל מהכיור, זורקת אותו לפח, ועומדת לעלות לחדר.
רק אז אני שמה לב שהעובדים צופים במעשיי מצד אחד, והבוס ופול מהצד השני.
״את באמת בסדר?״ שואלת בלנקה בשקט. ״את לא רואה שהיד שלי בסדר?״ אני אומרת, ומראה לה את ידי.
איך אני יכול לומר לה שתחכה עוד קצת. אני עושה הכל כדי לשנות את המצב, שלא אצטרך עוד להסתיר מפניה את האמת.
״אני לא יודע מה לומר לך לגבי בלה. רב בה הנסתר על הגלוי,״ אומר לי פול כשאנחנו שבים למשרדי, ״אני לא מצליח למצוא מידע עליה. זה בחיים לא קרה לי.
הדבר היחיד שאני מניח, זה שהעלמת המידע קשורה למעשה שבעלה לשעבר עשה, אבל מהו אין לי מושג, וכידוע לך הוא נהרג ולקח את סודותיו לקבר.״
״אז זאת ההודעה שהיא קיבלה,״ אני אומר מהורהר. אני יודע שאין דבר כזה בעולם שאי אפשר למצוא מידע על מישהו. הוא חייב להיות קבור באיזה מקום. השאלה היא האם פול באמת מוגבל ביכולותיו, או שאני עושה טעות חמורה שאני מבקש ממנו לחפש עבורי מידע שאין בכוונתו לספק לי?
״אני חושב שכבר מובן לשנינו, שהיא נאמנה לארגון, וזה הדבר היחיד שמעניין אותי. חייה הפרטיים הם לא מענייני. אתה יכול להסיר את המעקב ממנה,״ אני אומר בטון אדיש, כדי שהוא יאמין לי. ולמרות שהוריתי לפול להפסיק את המעקב אחריה, אני מחליט להזמין לה בהזדמנות הקרובה טלפון נייד חדש.
אני מלווה את פול החוצה, ועומד לחזור לחדרי, כשאני שומע את בל מדברת בטלפון.
״אני מודה לך עורך הדין לאונרדו. זה לא מפתיע אותי לשמוע שזה מה שאתה אומר עליו, בסופו של דבר הייתם שותפים. קורבין היה עורך דין מבריק, את זה אי אפשר לקחת ממנו, אבל הוא השתמש בידע שלו להרע.
יכולתי לייסר את עצמי, ולומר כמה הייתי מטומטמת. לא חשבתי שחבר של אחי מימי האוניברסיטה, יטווה רשת של שקרים סביבי., אבל אין לי כוונה להתעמק בזה יותר. תשלח לי חשבון במייל ואעשה לך העברה בנקאית.״
׳אז עורך הדין שלה, היה השותף של האקס שלה. מעניין מה הוא גילה,׳ אני חושב לעצמי.
״זה מאוד עצוב שאתה מדבר עם מישהו, ואתה יודע שיש סיכוי גדול שהוא משקר אותך, ועדיין אתה צריך להעמיד פנים שאתה מאמין לו,״ היא אומרת לג׳וזף.
״מה קרה? יש משהו שאני יכול לעזור לך?״ שואל ג׳וזף. אני מסתכל עליו. הוא עובד עבורי לא מעט שנים, ותמיד נראה חסר רגש וקשוח. אני מגלה שיש בו רוך שלא הכרתי. הוא מתייחס לבל כאילו הייתה בתו, למרות שהוא מבוגר ממנה רק בעשור.
״אני מרגישה כמו איילה קטנה שזאבים מנסים לנגוס בה. מוציא אותם מדעתם, שלמרות שאין מי שיגן עליי יותר, אני חזקה מספיק לעמוד מולם,״ היא אומרת.
אני מקשיב לדבריה, ורוצה לומר לה שאני פה, ואני לא אתן לאיש לפגוע בה. ׳אז גם עורך הדין לאונרדו נגדה,׳ אני חושב לעצמי.
השיחה הזאת מדרבנת אותי לחזור לעבודה, ולסיים את המסמך עליו אני עובד. אני מזמין את עורך הדין אליי. את המסמך הזה אני מתכוון שהוא יקרא רק כאן, חיי תלויים בו, ואני לא מוכן לקחת סיכון. ״הפעם שום דבר לא יגרום לי לבטל את הפגישה, כיוון שזאת העדיפות העליונה שלי,״ אני מבטיח לו, כשהוא נשמע מהסס. זה די מעצבן אותי, שכן אני משלם לו בנדיבות, ומעולם לא דרשתי ממנו לעשות משהו שהוא מנוגד לחוק, מה שאיני יכול לומר על היריבים שלי. אני מתנחם בעובדה שזה התיק האחרון שאני נותן לו לטפל בו עבורי.
בסופו של דבר את המסמך הזה, על כל נספחיו, כתבתי בעצמי, ואני רק צריך אישור לכך שהוא סגור הרמטי, ואין בו פרצות, למרות שאני בספק שיש.
בסופו של דבר ההשכלה שלי נובעת לא רק מחוכמת רחוב, אלא מידע רב שרכשתי בלימודים.
עורך הדין מגיע תוך רבע שעה. הוא מבין שאם אני מזמן אותו לכאן, זה חייב להיות משהו רציני. הוא מתיישב בכיסא מולי, ומביט עליי בציפייה.
הטלפון בכיסו רוטט. אני רואה שהוא מתלבט אם לענות, אבל חושש מתגובתי. ״תענה לשיחה,״ אני פוקד עליו.
הוא מהסס לרגע, אבל לבסוף עונה, כיוון שהטלפון לא מפסיק לרטוט.
״מה זאת אומרת הוא במעצר?״ הוא עונה בכעס לאיש שיחו, ״הזהרתי אותו ש… הוא כזה אידיוט,״ הוא מסנן בכעס. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך נסער, הוא תמיד שומר על קור רוח.
״אני באמצע ישיבה,״ הוא אומר, ״מה אתה מצפה שאעשה?״ הוא מקפיץ את רגלו מרוב עצבנות, ומוציא אותי מדעתי.
הוא מניח לרגע את הטלפון על השולחן כדי להוציא עט ולרשום את הפרטים שמוכתבים לו.
אני קם, ופונה לעבר הדלת. מבט אחד זריז מראה לי עם מי הוא מדבר. ״בל תכיני לי עוד כוס אספרסו אחת,״ אני מבקש, ויודע שהוא מקשיב לדבריי.
״אני מניח שאתה צריך ללכת,״ אני אומר לעורך הדין, ״תודה שבאת, נדחה את הפגישה לפעם אחרת.״ אני לא שואל, אלא קובע עובדה. אין לי כוונה לומר לו שלא תהיה פעם הבאה, אחרי שראיתי עם מי הוא מדבר. אני מודה בליבי למלכות השמים שהתערבה, ומנעה ממני להראות לו את המסמך שכתבתי.
״אני מבין, ביטלתי את הישיבה עם לומברדי, ואני מגיע אליך.״ הוא מסיים את השיחה עם הלקוח שלו.
״אני באמת חייב ללכת,״ הוא אומר בהתנצלות.
״אני מבין,״ אני אומר, מלווה אותו לדלת, וחוזר לחדרי.
׳אתה מבין שעשית טעות,׳ אני מדבר אליו בראשי, ׳העובדה שהזכרת שהיית בפגישה איתי, היא מעשה שלא יעשה, ולא רק, אלא שבחרת לומר שאתה הוא זה שביטל את הפגישה.׳
אני צריך להודות שזה קרה, ושלא סיפרתי לו על מה הייתה אמורה להיות הפגישה בינינו. ׳עוד תלמד שאצלי עושים טעות רק פעם אחת.׳ אני מנסח לו מכתב על סיום ההתקשרות איתו, אבל מחליט לא לשלוח אותה עדיין. יש משהו שהייתי רוצה לעשות קודם לכן.
אני מודה על כך שהפעלתי את שיקול דעתי, ואת כל עסקאות הנדל״ן מסרתי לעורך הדין ג׳סלין.
הנקישה על הדלת מחזירה אותי למציאות. אני ניזכר שבקשתי מבל שתכין לי קפה. אמנם זה היה רק תרוץ להוציא את עורך הדין מכאן, אבל היא לא יכלה לדעת. ״היכנסי,״ אני אומר לה.
״הקפה שביקשת בוס,״ היא אומרת ומניחה את הספל על שולחני.
״את צדקת,״ אני אומר לה.
״סליחה?״ היא שואלת.
״כשאמרת שזה מאוד עצוב שאתה מדבר עם מישהו, ואתה יודע שיש סיכוי גדול שהוא משקר אותך, וצריך להעמיד פנים שאתה מאמין לו,״ אני אומר, ״ולחשוב שדווקא עורכי דין הם האנשים המושחתים ביותר.״
״לא כולם,״ היא ממהרת לומר.
״אני כבר לא בטוח,״ אני נאנח.
״אני מבטיחה לך שלא כולם,״ היא אומרת בביטחון.
״את מכירה כאלה?״ אני שואל.
״כן, אבל אתה צודק שהם נדירים,״ היא עונה בכנות.
אני מחכה שהיא תעזוב את החדר, וקורא למסימו. ״אני צריך מידע,״ אני אומר לו.
״מה שתבקש בוס,״ הוא עונה לי.
״אני רוצה לדעת היכן מבלה היום מוראטי,״ אני אומר ובוחן את תגובתו.
״קרה משהו שאני צריך לדעת?״ הוא שואל במתח.
״אתה בין האנשים הבודדים שאני סומך עליהם,״ אני אומר לו, ומתכוון לכך. ״אם הייתה בעיה, הייתי משתף אותך. עורך הדין הנכבד שלנו, מתרועע איתם.״
״אתה לא צריך להוסיף, הבנתי,״ הוא אומר מייד. אמנם תפקידו מוגדר כנהג האישי שלי, אבל הוא הרבה יותר מכך, והוא יודע זאת. בחרתי לא להגדיר את תפקידו כיד ימיני, רק כדי שאחרים, ולורנצו ביניהם, יחשבו שהוא באמת רק הנהג שלי.
כעבור רבע שעה מקיש מסימו על דלתי. ״אתה פנוי?״ הוא שואל אותי כאשר אני מורה לו להיכנס.
״כן,״ אני עונה.
״בא לי פיצה, רציתי לדעת אם תרצה להצטרף אליי לביקור במאמא מריה,״ הוא אומר.
״בשמחה, אני אוהב לסעוד שם. האוכל שם הוא איטלקי אותנטי, לא כמו כל הפיצריות שחושבות שפסטה משקית ורוטב מצנצנת יוצרים אוכל איטלקי טוב,״ אני אומר, ״אני אלך להחליף בגדים.״
״אני יוצא עם מסימו,״ אני אומר לג׳וזף, ומודע לכך שבל שומעת. למרות שאישרתי לה לא לעבוד היום, היא בוחרת לעזור לעובדי הבית במטלות השונות.
״אנחנו הולכים לפגישה עסקית שלא תערך יותר משעתיים להערכתי,״ אני מוסיף. אני רוצה שיהיה לבל ברור שאני לא הולך להיפגש עם אישה.
אני יוצא עם מסימו לדרך. ״יש לך הוראות בשבילי?״ הוא שואל, מסיט את הז׳קט, וחושף את האקדח שעליו.
״ממש לא,״ אני עונה, ״אנחנו עושים הפסקה בין לבין, כדי לאכול את הפיצה הטעימה של מאמא מריה. אין ספק שנהיה מופתעים לראות שם את עורך הדין, שכן העובדה שמורטי שם, כבר נלמד מהחיילים שלו ברחוב.״
מסימו לא מתאפק ומחייך. ״תרשה לי לומר לך בוס שאני מעריץ אותך,״ הוא אומר.
״אני שמח שאתה מבין אותי,״ אני אומר ומתעלם ממה שאמר.
כשאנחנו מגיעים לרחוב, אני רואה את המכוניות של מוראטי בכל פינה.
״מישהו חושש לחייו,״ אומר מסימו.
״בסך הכל רציתי לשאול את עורך הדין שאלה משפטית, אבל את זה הוא לא יודע, ובראש רצות לו כעת כל מיני תאוריות. הוא שוכח שאני שולט במשפחה שלנו בלי ללכלך את הידיים, וכי את הסכסוכים אני לא פותר באקדחים, אגרופים, או כל שיטה אלימה אחרת, אלא במילים. לך אני לא צריך לספר את זה. הנשק שעלינו הוא למטרות הגנה בלבד, למקרה שחיינו יהיו בסכנה,״ אני אומר למסימו שמחנה את הרכב.
אני רואה את אחד השומרים של מוראטי מתקרב אליי באופן מאיים. ״ערב טוב חייל,״ אני אומר לו, למרות שאני מכיר את השמות של כולם, ומודע למעמדו הגבוה בהיררכיה של משפחת מוראטי. ״לא ידעתי שיש איסור כניסה למאמא מריה.״
״מה אתה מחפש פה?״ הוא יורה לעברי. אני חושב איזו שאלה מטומטמת. הרי לו הייתי בה עם כוונה לפגוע במוראטי, לא הייתי אומר זאת לחייל שלו.
״אני מתלבט מה אתה יותר, חמום מוח, חסר מחשבה או… לא משנה. אבל אם שאלת, באנו בין בין פגישה אחת לשניה לאכול פיצה. תסכים איתי שהפיצה של מאמא מריה היא המשובחת בעיר.״
אני חולף לידו, ולא מחכה שהוא יענה לי. בזווית עיני אני רואה את מסימו מעיף לעברו מבט מאיים, מה שגורם לו לסגת. ״אז מה החלטנו זיתים או פטריות?״ הוא שואל אותי.
״למה שלא נבקש חצי חצי,״ אני מציע. החייל של מוראטי מחליט שזה קוד והוא נדרך, ידו בהיכון לשלוף את אקדחו.
״אתה יכול להירגע,״ אני אומר לו בטון רגוע, ״מוראטי לא מעניין אחד כמוני.״
הוא נבוך, ואני לא בטוח שהוא מבין, את מה בעצם אני אומר בין השורות.
אנחנו נכנסים למסעדה. עורך הדין שהיה אצלי לפני זמן לא רב, יושב עם מוראטי באחת הפינות.
״מר לומברדי,״ מקבל אותי צ׳סה שמנהלת את המסעדה, ״לכמה אנשים אתה מצפה?״
אני שומע את הרחש שעובר במסעדה. אין ספק שרק הזכרת שמי גורמת לכולם לרעוד. ״רק שנינו. מסימו הציע שנעצור כאן לאכול פיצה. כולם יודעים שהפיצה הכי טעימה היא תוצרת המטבח שלכם,״ אני אומר לה.
״מה הבעיה,״ היא פונה לקהל הסועדים, ״אסור למר לומברדי לאכול כאן, בלי כוונות נסתרות?״
אני מחפש מקום לשבת, ועובר בכוונה דרך השולחן בו יושב עורך הדין, שיושב מכווץ בכיסאו. אין לי ספק שהוא מתפלל בכל כוחו שלא אבחין בו. ״שלום לך,״ אני אומר לו, ״יש לך טעם משובח,״ הוא משפיל את מבטו, ולא יודע איך להגיב, שכן הערה הזאת יכולה להתפרש בכמה מובנים.
״לטעמי זאת המסעדה האיטלקית הטובה בעיר,״ אני אומר, ומעמיד פנים שרק כעת הבחנתי שמוראטי יושב מולו. ״ מוראטי," אני נד בראשי לעברו, ״שיהיה לכם בתיאבון.״
הפיצה מגיעה לשולחננו, ואני מתענג מל נגיסה ״הכל בסדר?״ אני שואל את מסימו, כשאני רואה שהוא מתנהג באיפוק
״הם לא מפסיקים לדבר עליך,״ הוא אומר.
״שיבושם להם,״ אני אומר באדישות.
מסימו מוציא את הנייד שלו מכיסו, ומביט על המסך. ״צ׳סה,״ הוא מסמן לה בידו לבוא, ״אני מצטער, חשבתי שיש לנו זמן לאכול, אבל קיבלתי הודעה שעורך הדין של מר לומברדי ממתין לו לחתום על מסמכים, תארזי לנו את הפיצה ותביאי את החשבון.״
״אני חושש שעורך הדין שלנו נחנק כשהוא שמע מה שאמרתי, אחרת לא ברור לי למה הוא משתעל בקול,״ אומר מסימו בשקט, ״איזו נקמה מתוקה, ואתה לא אמרת דבר.״
״קח אותי הביתה,״ אני אומר למסימו, כשאנחנו שוב ברכב, מוציא את הטלפון שלי, ומתזמן את שליחת המייל המייל לעורך הדין, לעוד שעה.
נותר לי רק עוד עניין על סדר היום, עניין שבו אין לי כוונה לשתף את מסימו, כיוון שהוא נוגע לבל.
