פול ממשיך לדווח לי על השיחה לטלפון של לורנצו. אני לא יודע אם הוא קיבל את הטעון שלי, שאין לי קשר להודעה שנשלחה.
״בכל מקרה, בזמן השיחה איתם כשהם בטוחים שהם מדברים עם לורנצו, הוריתי לאיש שלי שיאמר להם שבעלת בית הקפה לא הייתה מעל חצי שנה בקשר עם שטראוס, שכן היא גרושתו, ואין לה גישה לכספים שיקבלו יורשיו. אם הם יגלו על הצוואה, הם יראו שהיא ויתרה על הזכות להיות שותפה לתביעה.
הם התעקשו להבין למה התכוון לורנצו כשאמר שהוא את שלו קיבל. על זה היה לי יותר קשה לענות, אבל אילתרתי שהוא קיבל מידע שהיה זקוק לו, ולא קשור לארגון.״ פול יודע לעשות את העבודה, אבל ניכר עליו שהוא לא בקיא בעולם שלי.
״הדובר הודה לאיש שלי על המידע. נראה שהוא האמין לנאמר לו. יש פרט קטן שהיה בהתחלת השיחה ששכחתי לספר לך. הוא שאל את הדובר מה קרה לקול שלו, וטען שהוא לא נשמע אותו דבר. האיש שלי, שהשתמש במשבש קול, סיפר לו שהוא לוקה בהתקררות, מה שנשמע כנראה לאיש הגיוני.״
אני מודה לפול, ומקווה שבאמת האמינו לדבריו של האיש שלו. גם אם לא, יש בידם הוכחה שבל לא קשורה לעניין הירושה. את המסמך הזה יוכלו לאמת בקלות, גם אם הם יגיעו ללידיה. אני לא אופתע אם היא תספר להם שאני זה שביקשתי את המסמך, זה רק יעורר את סקרנותם, אבל הם לא יעזו לפנות אליי בנושא. מה שחשוב להם יותר ממה שאני יודע, זה מי יקבל את הפיצוי על התאונה. אין זאת הפעם הראשונה שאני מקדים אותם, וזה מוציא אותם מדעתם שאני תמיד זה שיודע ראשון הכל.
פתאום אני מבין שיש בידי קלף מנצח. אני מכיר היטב את הראש שלהם, ונראה לי שהם חושדים שלורנצו משחק תפקיד כפול. להפתעתי אני מקבל אישור על כך מהר מהמצופה.
פול מתקשר ומדווח לי על שיחה נוספת. ׳למה יש לי הרגשה שאתה בוגד לא רק בבוס שלך, אלא גם בנו? שאתה מנסה להנות משני העולמות?׳ נאמר לו. האיש שלי נאלץ לזייף שיעולים לאורך כל השיחה.
׳אם זה מה שאתה חושב,׳ ענה לו האיש שלי ושוב השתעל שעול ארוך, ׳אז אין לי מה לדבר איתך. תחפש לך מישהו אחר שימסור לך מידע.׳ הוא ניתק את השיחה ויותר לא ענה להם.״
״אני מבקש שתבקר אותו, אני רוצה לדעת איך הוא,״ אני אומר.
״אני סקרן לדעת מה בכוונתך לעשות איתו,״ אומר פול בהיסוס. אני שם לב שכשהוא מדבר איתי על ענייני עבודה, הביטחון העצמי שלו יורד פלאים.
במעמד כמו שלי אני חייב לדעת לקרוא בני אדם. למדתי לזהות מתי מישהו משחק איתי, או מעמיד פנים. כשמדובר בפול, אני יודע שאני יכול לסמוך עליו.
בהעדר לורנצו, אני מתקדם במהירות בשני פרויקטים שפעלתי בהם בזהירות כשהוא היה לידי, ואני שמח לראות שעורך הדין שלי סוגר את שניהם לשביעות רצוני המלאה. הפרויקטים האלה מצטרפים לבנין נוסף שרכשתי, והם מהווים נכסים אישיים שלי, שלארגון אין כל נגיעה בהם.
אני מתמתח על כיסאי, וקם באיטיות. אני מרגיש שאני יכול להתחיל לנשום.
העבודה בבית מתנהלת ללא דרמות מיותרות. העובדים מדברים ביניהם בשקט, מחליפים כמה מילים בנושא העבודה, אבל לא יותר מזה.
המטבח מוצף בריח של לחמים טריים, ועל הגז מבעבע סיר של מרק מעורר תיאבון.
בל ממשיכה לאפות, וריח מתקתק של קינמון נישא באוויר. ״אנדרה היכנתי לבת שלך קאפקייק ליום ההולדת. איחסנתי את זה במקרר של העובדים עם מדבקה הנושאת את שמך,״ אומרת בל. אני מופתע לשמוע שהיא עשתה זאת בלי לשאול את רשותי, ״חשבתי שיהיה לך יותר נוח לקחת אותם הביתה, מאשר עוגה שיכולה להימרח. את הציפוי שמתי בשקיות זילוף, עם הוראות לאשתך איך לקשט אותם, ואולי כם הבת שלך תרצה.״
״באמת שלא היית צריכה בל,״ הוא עונה לה, ״אני לא רוצה שתסתבכי בגללי.״
״בלנקה סיפרה לי שהיית עצוב בגלל שלא הספקת לקנות לה עוגה, וכשתסיים את העבודה החנויות תהיינה סגורות. אין לך מה לחשוש בכוונתי לספר זאת לבוס, ולומר לו שזאת הייתה יוזמה שלי. ״
הייתי נותנת כל מה שיש לי כדי לחגוג את יום הולדתי עם הוריי. אני מוותרת על העוגה המיוחדת שאימא הייתה אופה למעני, על המתנה המיוחדת שהייתה בוחרת לי, על ארוחת הערב באחת המסעדות האהובות עליי. אני מוותרת על כרטיס הברכה המושקע, כל זה רק כדי שהם יהיו איתי ביום הולדתי. אבל זה לא יקרה יותר לעולם.
כשראיתי את פניו העצובות של אנדרה כשלא התאפשר לו לקנות עוגת יום הולדת לבתו, הרגשתי צורך לעזור לו. חשבתי שזה ייקח ממני את העצב שלי, אבל זה לא קורה. אני שמחה לראות את האושר בעיניו כשראה את מה שהכנתי עבורו.
אנדרה ממהר לספר לכולם. ״נכון שהיא מדהימה,״ הוא מסיים את דבריו, ניכר עליו שהוא מתרגש.
״בל רגישה לכל אחד בבית הזה, היא…״ אני שומעת את בלנקה אומרת, בעוד אני עומדת בגבי אליהם, ובודקת שהמרק מוכן. השקט שמשתרר פתאום גורם לי להסתובב.
אנדרה מסתכל עליי, ואחר כך מפנה את מבטו. אני עוקבת אחרי המבט ורואה שהבוס עומד, ידיו בכיסיו, ומקשיב לשיחה.
״בוס, אני רוצה לומר לך ש…״ אני מתחילה לומר.
הוא מסמן לי לשתוק. ״אני שמח לראות שיש יחסים טובים בין עובדי הבית. מזל טוב ליום ההולדת של בתך, ״ הוא אומר, סובב על עקביו, וחוזר למשרדו.
מאוחר יותר, כשאני מגישה לבוס את ארוחת הערב, אני מחליטה להתנצל בפניו. ״הייתי צריכה לבקש את רשותך להכנת הקפקייק, גם אם אני שילמתי עבור החומרים. אני מתנצלת בפניך,״ אני אומרת לבוס.
״היית צריכה,״ הוא אומר וממשיך לאכול בלי להוסיף מילה. אני מגניבה מבטי לעברו, אבל פניו חתומות.
מה אני יכולה לעשות? הודיתי בטעותי והתנצלתי. אם הוא ירצה להעניש אותי, שיעשה זאת. היום יותר מתמיד, לא איכפת לי.
אני לא יודעת איך אשרוד את הלילה, ואת היום שיבוא אחריו. זה לא מסוג הדברים שאוכל אי פעם להתגבר עליהם. המראות של אותו יום שבים ועולים לנגד עיניי.
אני מחכה שהבוס יסיים לאכול, מגישה לו את הקפה עם העוגיות שהכנתי, וניגשת לרחוץ את הכלים. הבוס עוזב כהרגלו עם הקפה וצלוחית העוגיות, ופונה לכיוון חדר העבודה שלו.
מסימו נכנס לדירה. ״דיאנה התקשרה אליי,״ הוא אומר לבוס, ״היא רוצה להיפגש איתך. היא אומרת שהיא מתגעגעת אליך.״ אין לי מושג מיהי דיאנה, וזה באמת לא מעניין אותי.
״היא באמת חושבת שהוא יחזיר אותה אליו?״ מגחך אנדרה.
״אל תאמר לי שאתה מאמין לה,״ אומר בקור הבוס. ״לו הייתי חושק בה, היא הייתה מזמן כאן. היא עשתה טעות, ועליה היא משלמת. אמרתי לה שאין
לי עניין בזוגיות. בשביל זיון לא צריך…״ הוא משתתק באמצע המשפט, ״אין לי כל כוונה להתייחס למה שסיפרת לי.״
״לא חשבתי שתתייחס, אבל זאת לא הייתה החלטה שלי אם לספר או לא. הרגשתי מחויב כלפיך שתדע,״ אומר מסימו.
״דאגת למה שביקשתי?״ שואל הבוס את מסימו.
״כן,״ הוא עונה לו.
״אם כך אלך להחליף בגדים, וניסע לאירוע,״ אומר הבוס.
״אני עולה לחדר. אם תצטרכו אותי, תקראו לי,״ אני אומרת לג'וזף.
״לא אכלת כלום היום,״ הוא אומר לי בדאגה.
״אכלתי מהלחם כשאפיתי,״ אני עונה.
״נו באמת בל, אמרת שאת בסדר,״ הוא נאנח.
״אני מבטיחה לך שמה שקרה אתמול נשכח ממני. בסופו של דבר הוא לא באמת עשה משהו, אני פשוט נבהלתי כשגיליתי שיש מישהו בחדר,״ אני אומרת לו בטון אדיש. לו רק ידע שמה שמקשה עליי לנשום לא קשור למה שקרה אתמול.
אני שמה לב לשקט שמשתרר מסביב, ושמה לב שהבוס מאיט את צעדיו בזמן שהוא עולה במעלה המדרגות לחדרו. אני ממתינה שהוא יכנס לחדרו, ורק אז עולה לחדרי, נכנסת למיטה, ומתקשרת מהמחשב לסקוט.
*
אני לא זוכרת את חיי בלי נוכחותו של סקוט, חברו הטוב של אבי. הוא ואשתו אן, הם היחידים שנשארו איתי בקשר צמוד מאז שקרה האסון.
אני יודעת שהם לא אהבו את הקשר שלי עם קורבין, הם אף ניסו להניא אותי מלהתחתן איתו. כמה הם צדקו. כשסיפרתי להם על ביטול קשר הנישואים, הם לא הזכירו לי כמה התנגדו לקשר, אלא עזרו לי להשתקם.
*
״איך את מרגישה ילדה?״ שואל אותי סקוט.
״אני מתקשה לנשום. הכל צף ועולה, ועם זאת הרצון הלא הגיוני להתעורר מחלום הבלהות הזה. אני יודעת שלאף אחד לא מגיע למות, אבל בטח לא להם. הם היו אנשים מיוחדים במינם עם לב ענק,״ אני אומרת לו חנוקה, ״אני לא מבינה למה הגורל רצה שלא אצטרף אליהם בנסיעה ההיא.״
״כי כך נקבע לך משמים ילדה. את נועדת לחיות חיים ארוכים וטובים,״ אומר סקוט. אין לו מושג כמה כואבות לי המילים שלו. גם כי איני מרגישה ראויה להם, ובעיקר כיוון שאין לו מושג מה אני עוברת.
״בבקשה תניח על קברם זר פרחים לבנים בשמי,״ אני מבקשת.
״אני מבטיח לך,״ אומר סקוט.
אני מסיימת את השיחה ופורצת בבכי.
אני שמה לב לנוכחותו של הבוס בחדרי, רק כשהוא עומד סמוך למיטתי.
״את חייבת להיות דרמטית כל פעם שאני יוצא עם מישהי?״ הוא אומר לי בקור, ״אם יש משהו שאני לא יכול לסבול, זה נשים בכייניות.״
״אתה לקחתי ממני את חירותי, לא חשבת להסביר לי למה, הפכת אותי לעובדת שלך בלי שהצעתי לך את שירותיי, אני מצייתת לכל פקודה שלך. יש רק דבר אחד שאתה לא יכול לשלוט בו, ואלה הרגשות הפרטיים שלי. לא כל העולם שלי סובב סביבך,״ אני יורה לעברו. ״מותר לי לפרוק אותם כשאני פה במרחב הפרטי שלי, בלי לתת לאף אחד דין וחשבון.״
״את כנראה לא מבינה, שכל מה שאת שייך לי,״ הוא אומר ועוזב את החדר.
׳מה חשבתי לעצמי שפלטתי את המילים האלה?׳ אני חושבת לעצמי. כמובן שאין לי כוונה לספר לו שאני שבורה מהעובדה שמחר יום הולדתי, ומחר זה היום בו מלאה שנה לתאונה שלקחה את משפחתי ממני.
ובכל זאת, אני מוציאה דף מהיומן שלי וכותבת לו.
בוס,
אני מתחרטת מעומק נשמתי
על המילים שאמרתי.
אני יודעת מה מקומי.
אני מתנצלת בפניך.
בל
אני מחליקה את הדף מתחת לדלתו, והולכת לישון.
היציאה הערב הייתה למטרה אחת בלבד, לשדר שאני ממשיך לצאת עם בת זוג תורנית, וכי אין לי שום דבר עם בל, מה שנכון.
כשאני חוזר סמוך לחצות, אני מוצא את הפתק שהיא השאירה לי. ׳אז כנראה היא מבינה שאין מקום לדרמות כאן,׳ ואני חושב בליבי.
בבוקר כשאני קם, אני שומע שוב בכי מכיוון חדרה.
אני יורד לקומת הכניסה. ״כשבל תרד, תאמר לה שלא תכין לי ארוחת בוקר. תזמינו ארוחת בוקר כמו בימים לפני שהיא הגיעה,״ אני אומר לבלנקה.
אני נכנס למשרדי, ומבקש מפול שיכנסו לטלפון הפרטי של בל. אני רוצה לדעת עם מי היא מדברת, ועל מה.
כעבור כמה דקות הוא מתקשר לדווח לי על שיחה קצרה שהתנהלה אמש מטלפון חסוי, ומאז לא נרשמה אף שיחה. “למעשה, הטלפון הזה לא פעיל כבר חודשים,״ הוא אומר, ונוקב בתאריך שהיא הגיעה לכאן.
׳מה עבר עליה אמש שחרגה ממנהגה. האם זה בכל זאת קשור ללורנצו?׳ את קו המחשבות שלי קוטעת שיחה שמתנהלת במטבח.
״מה קרה שהבוס הזמין ארוחת בוקר?״ אני שומע את בל שואלת.
״אין לי מושג,״ עונה בלנקה, ״ככה חיינו לפני שהגעת.״
״אם כך אעלה לחדר. תודיעו לי אם הוא מזמין גם ארוחת צהריים,״ אומרת בל.
״בל משהו מציק לך?״ שואלת בלנקה.
״הכל בסדר,״ היא עונה.
״אז למה העיניים שלך אדומות?״ בלנקה לא מוותרת לה.
״ולמה את לא אוכלת?״ מצטרף ג׳וזף.
״תניחו לי,״ אומרת בל בחוסר סבלנות.
״זה בגלל הבוס?״ שואל ג׳וזף, ואני חושב לעצמי מאיפה באה השאלה הזאת.
״אני יודעת שאני הרכוש של הבוס, אבל לא כל דבר נוגע אליו,״ אני עונה.
״למה את מדברת כך. את נעלבת שהוא הזמין ארוחת בוקר? נהגנו לעשות זאת מידי יום,״ אומר ג׳וזף בפליאה.
״לא קרה לך אף פעם שרציתי שהיום הזה לא יהיה קיים? שיגיע כבר מחר?״ היא שואלת.
״אני לא מבין אותך, מה שונה היום ממחר?״ הוא מקשה עליה.
״אני מבטיחה לכם שמחר אחזור להיות מי שאני, היום הזה קשה לי במיוחד, אני מבקשת שתכבדו את פרטיותי,״ היא אומרת ואני שומע אותה עולה בריצה במדרגות.
כעבור כשעה אני נכנס למטבח. ״לא נתת לנו הוראות לגבי ארוחת הצהריים שלך,״ אומר ג׳וזף באיפוק.
״אני יוצא לפגישה ואינו יודע מתי אחזור. איפה בל?״ אני מעמיד פנים שאין לי מושג.
״היא בחדרה,״ עונה ג׳וזף בפנים חתומות.
״תמסור לה ש…״ אני מתחיל לומר, אני מעמיד פנים שבאמת התכוונתי לבקש ממנו שימסור לה הודעה. ״בעצם אני עולה לחדרי, אומר לה זאת בעצמי.״
ג׳וזף מסתכל עליי. ״אתה רוצה לומר לי משהו?״ אני יורה לעברו מיד.
״לא בוס,״ הוא אומר ופונה ללכת.
״אני לא אוהב שמשחקים איתי,״ אני אומר לו.
״משהו לא טוב עובר עליה, היא מסרבת לדבר על כך. יש משהו ביום הזה שמדכא אותה,״ אומר ג׳וזף בעיניים מושפלות, ״וזה לא קשור למה שקרה עם לורנצו.״
׳כמה שאני שונא דרמות. מה כבר יכול לקרות כשאת נמצאת בבית מוגן?״ אני חושב לעצמי.
אני עולה לקומה העליונה, נוקש על הדלת המובילה לאגף, ונכנס מיד בלי להמתין לאישורה. אני מוצא אותה עומדת מול החלון, היא מרגישה בנוכחותי ומסתובבת אליי.
״אני יכול להבין מה קורה?״ אני שואל אותה מיד.
״מתי אתה רוצה לאכול?״ היא שואלת מיד.
״שאלתי אותך שאלה, אל תתחמקי. אני לא צריך ששוב תכתבי מכתב התנצלות,״ אני אומר לה בקור.
היא מישירה מבט אליי, ואני קופא לרגע מול העצב העמוק שניבט מעיניה. ״דברי,״ אני פוקד עליה. זאת הדרך היחידה שאני מסוגל לעמוד כעת מולה, ״ואל תתני לי לחכות.״
היא משפילה את עיניה. ״היום הוא יום הולדתי. אני לא רוצה שאיש מהעובדים ידע זאת,״ היא אומרת.
אני מודה שזה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע ממנה. ״אני יוצא לפגישה, ואין לי מושג מתי אחזור,״ אני אומר.
״תהנה,״ היא פולטת.
״לא בדיוק, זאת פגישת עבודה. אני מקווה שזה לא…״ אני עוצר לפני שאתחרט על מילותיי.
אני משאיר אותה ונולך לחדרי. בזמן שאני מחליף בגדים, את מתקשר לבעלים של מועדון השחקים, ומבקש שיסגור היום את קומת הוי.אי.פי. למסיבה פרטית.
כשאני יורד חזרה למטה, אני מתאם עם ג׳וזף את הפרטים, ויוצא לפגישה עם אחת מהמשפחות שמתחרות איתי.
מיד עם הגיעי למקום שנקבע, מוקף בשומרי ראשי, אני מודיע שזמני מוגבל, שכן יש לי פגישה נוספת.
אני מודע לכח שבידי, ולחשש של משפחות אחרות ממני. להפתעתם, אני מראה להם שפניי אינם למלחמה. ״העיר הזאת גדולה מספיק, ויש בה מקום לכולם,״ קולי רועם, בעיקר כשאיש לא מעז לדבר לידי. בעיקר, כשהפעילות של משפחת לומברדי מתרכזת בעסקים חוקיים. ״אתם רוצים לשלוט על שוק הסמים הקשים, שיבושם לכם. העניין שלנו הוא בתחומים שונים מאלה.״
אני יוצא מהפגישה מרוצה, משאיר את המתחרים שלי המומים, וחסרי ביטחון אם דיברתי אמת, או אני מנסה להרדים אותם.
השעה שעת אחר הצהריים, ומסימו מדווח לי שהעובדים כבר במועדון. אני מגיע לשם, אבל צופה בהם מרחוק. אני רואה אותם צוחקים ונהנים, ומרגיש השגתי את מטרתי. ׳כנראה היא הרגישה כלואה בדירה, ולכן הייתה עצובה,׳ אני חושב לעצמי.
בסיום הערב, כל אחד מהעובדים חוזר לביתו, והיא חוזרת איתי ועם מסימו לדירה. הנסיעה עוברת עלינו בשתיקה.
אמנם היא הודתה לי על המסיבה, אבל המבט בעיניה משדר עצב. ״הייתי מצפה ממך להראות קצת יותר עליזה, אחרי שחברייך עשו הכל כדי לשמח אותך.״
״אני מאד מעריכה זאת, ושוב מודה לך,״ היא אומרת, מפנה מבטה לעבר החלון. אני רואה את בבואתה המשתקפת בו, והמבט העצוב שלה גורם לי לחוסר שקט.
אנחנו מגיעים לדירה. אני משחרר את מסימו, ועולה איתה לקומה העליונה. ״לטובתך, תתחילי להשלים עם זה ש…״ אני מתחיל לומר לה, ומופתע כשהיא קוטעת אותי באמצע המשפט.
״לילה טוב,״ היא אומרת.
״את לא תפסיקי אותי באמצע המשפט,״ אני אומר לה, ונכנס בעקבותיה לאגף שלה. היא מתעלמת ממני, פושטת את השמלה שלבשה ומחליפה אותה לכותונת לילה מטריקו.
אני מצמצם את הרווח בינינו, ומצמיד אותה לקיר. ״את מזלזלת בי?!״ אני יורה לעברה בזעם, מתעלם ממה שהמראה של גופה הערום עורר בי.
״אני לא. ביקשתי ממך שהעובדים לא ידעו שהיום חל יום הולדתי. עשיתי כרצונך והלכתי לחגוג, העמדתי פנים שאני שמחה, הודיתי לך פעמיים. למה אתה אומר שאני מזלזלת בך?״ היא אומרת בשקט.
״העמדת פנים? זה לא נראה כך. אני מגלה בך צד שלא היכרתי. כל זה בגלל שאני יוצא עם נשים אחרות?״ אני מרגיש שזה מה שמפריע לה.
״היום לפני שנה, ״ היא אומרת, וכבר לא עוצרת בדמעותיה, ״ביום הולדתי, ביום הארור הזה, בעודי מחכה להוריי, אחי ואשתו שיחזרו מטיסה כדי לחגוג איתי את יום הולדתי העשרים ושלוש, ניגשו אליי שני שוטרים והודיעו לי שבני משפחתי נהרגו בהתרסקות מטוסם. אני מצטערת שאני לא מסוגלת לחגוג את היום הזה.״
״פיקולה,״ אני אומר לה ומחבק אותה.
