אני מורה ללורנצו לקחת את ג׳וליה למסעדה. אני רוצה לנסוע לבד. הנוכחות של מסימו היא היחידה שאני צריך. כיוון שאני מרבה לעבוד מהמשרד בדירה שלי, יש לו הרבה זמן פנוי, והוא מנצל זאת מידי פעם להתאמן באומנויות הלחימה, והוא גם מבקר קבוע במטווח. לעיתים אני מאשר לג׳וזף ללכת להתאמן איתו.
הביקור של הפרינצ׳סה בהחלט הפתיע אותי. אני תוהה מדוע איש לא הכין אותי לקראתו. אני רוצה לבקש מפול שיבדוק את הנושא, אלא שהוא מקדים אותי ומתקשר. ״אתה פנוי לדבר?״ הוא שואל.
אני מפעיל את מערכת הסריקה של הרכב, להיות בטוח שאין בו האזנה. ״אני מקשיב לך,״ אני אומר.
״מסתבר שלידידנו יש שני טלפונים. עלינו על זה כשהתקבלה הודעה על הגעה של אדם מסויים. אני מניח שאתה כבר יודע. כל התכתובת עם אותו אדם בידי. ההגעה נעשתה כדי לערער אותך, אבל ברור לי שאין באמת תוכנית. הוא כנראה סומך על מי שיבוא, שיעשה את העבודה במקומו.
אני לא דואג לך, אני יודע שזה לא יזיז לך את… אתה מבין, אבל רציתי רק שתדע.״
״אני כבר יודע מי. זאת באמת לא דמות שיכולה לערער אצלי משהו, למרות הפה הגדול שלה,״ אני צוחק. שוב אני מקבל הוכחה כמה טיפש לורנצו, אם הוא חושב שהפרינצ׳סה יכולה לגרום לי לאי נוחות.
אנחנו מגיעים לבנין של המסעדה, ואני ממתין לרכב שבו נמצאים לורנצו והאחרים. כשהוא מגיע אנחנו יוצאים יחד ללובי. השומר שואל לאן פנינו מועדות. ״יש לנו הזמנה בחדר המיוחד במסעדה,״ עונה לו לורנצו בהתנשאות.
״מה השם?״ הוא שואל. לורנצו מביט עליי מבולבל ולא יודע לענות.
״בל,״ אני עונה בלי להתלבט.
״בלה פה?״ הוא שואל ומחפש בעיניו אותה.
״לצערי היא לא יכלה לבוא, אבל היא ערכה את ההזמנה עבורנו,״ אני עונה לו.
״כמה חבל,״ הוא אומר, ובודק ברשימת המוזמנים, שמאשרת שאכן ההזמנה קיימת.
משום מקום מגיע גבר לבוש מדים, וניגש להזמין את המעלית עבורנו. הוא מקיש עם מפתח מיוחד על הלוח מתחת למספרי הקומות. ״שתהיה לכם שהיה נעימה,״ הוא אומר ויוצא.
המעלית מתחילה לעלות לעבר הקומה החמישים. ״לצערך היא לא יכלה לבוא,״ אומרת ג׳וליה בזלזול.
״תפעילי קצת השכל שלך ותביני למה אמרתי זאת. ואולי בעצם אני אחסוך ממך. ראית אותו, הוא התלהב שהיא באה, מה רצית שאומר לו?״ אני יורה לעברה, ״ותחסכי ממני שבאמת חשבת שאני מצטער שהיא לא פה, כי זה ממש לא נכון. אני לא נוהג לסעוד עם העובדים שלי.״
״יצאת איתה פעם לאירוע.״ לורנצו שוב מתחיל. כמה פתטי הוא, אם הוא חושב שיצליח לערער על דבריי.
״לקחתי אותה לדייט?״ אני שואל, ״או חסכתי את ההתעסקות של מציאת בת זוג לאותו לילה?״
״רקדת איתה,״ הוא לא מרפה.
״אתה יודע למה? כי ידעתי שמישהו ינסה באותו לילה לפגוע בי, ונתתי לו זמן להתארגן. תן לי לתת לך עצה קטנה. כשגבר שותק, זה לא אומר שהוא לא שומע,״ אני אומר, ורואה את התסכול על פניו.
״אתה לא חושב שדווקא הלילה אתה צריך להזהר? מי יודע מה היא אמרה לאלברט עליך,״ אומר לורנצו. הוא חושב שהוא יצליח לערער את הביטחון שלי בבל.
״אם כך אתה חושב, אולי אני צריך לתת לך לטעום את המנות שלי, רק למקרה ש…״ אני מגחך.
כשאנחנו נכנסים למסעדה, אלברט עצמו מקבל את פנינו ומוביל אותם לחדר הפרטי שהוזמן עבורנו. ״תודה שבאת להתארח אצלנו מר לומברדי,״ הוא אומר, בזמן שאנחנו נכנסים לחדר.
על השולחן יש כבר מנות ראשונות שמריחות נפלא. ״בהזמנה לא נאמר כמה אנשים אתם,״ הוא אומר.
״אנחנו שמונה,״ אני אומר, ומורה גם לשומרי הראש לשבת איתנו, מה שגורם ללורנצו אי שביעות רצון.
״הרשיתי לעצמי להזמין לכם את המנות העיקריות,״ אומר אלברט, ״אבל כמובן שהבחירה בידיכם.״
המארחת מראה לי שבקבוק היין חתום ללא פגם, ושואלת האם הבחירה שלה נראית לי. אני נד בראשי לחיוב. היא פותחת את הבקבוק במקצועיות, מוזגת מעט לכוס יין ונותנת לי לטעום.
כל מנה שמוגשת, טעימה יותר מהשניה. אני מתענג על הארוחה, ורואה שכך גם שאר האנשים.
״אתה רואה רפאל, זה אוכל ראוי, לא לזניה שמכינה מישהי ששלפה מתכון מהאינטרנט. אני רוצה להודות לשף,״ פונה אחותי ג׳וליה למארחת.
המארחת יוצא, וחוזרת עם השף. ״תבורכנה ידיך. כל מנה מדוייקת, ועשויה באופן מושלם,״ היא אומרת בחיוך מתוק.
״למדתי אצל המורה הטובה ביותר איך לדייק בטעמים,״ הוא אומר בחיוך ביישני.
״אם כך אני רוצה להודות גם לה,״ היא אומרת. היא מתנהגת כאילו היא לפחות אשת הנשיא.
״לצערי היא לא עובדת כאן יותר,״ הוא עונה לה.
״לצערך? עוד רגע הוא יאמר לי שקוראים לה בל,״ היא מגחכת.
״כן גברתי. כל התפריט שהוגש לכם היום הוא מהתפריט של Bella cucina, שהוא התפריט המשובח ביותר שלנו,״ הוא עונה.
״אתה לא רציני, נכון? מי אמר לך לומר זאת. אני לא קונה את הסיפור הזה. האישה הזאת זה משהו לא יאומן,״ היא מסננת בכעס.
״אבל גבירתי…״ הוא מתחיל לומר.
היא מנפנפת בידה בתנועה מזלזל. ״אתה יכול ללכת.״
אני מתקשר לבל. ״יש לך קשר לBella cucina?״ אני יורה לעברה מייד
״נהניתם מהאוכל?״ היא עונה בשאלה.
״תעני לי!״ אני אומר בכעס.
״אלברט החליט לקרוא ל…״ היא מתחילה לומר, אבל אני קוטע אותה מיד. ״זאת שאלה של כן או לא.״
״כל המתכונים בBella cucina הם שלי,״ היא אומרת בשקט, ״היה לכם טעים?״
״ג׳וליה התקשתה להאמין למה שנאמר לה,״ אני אומר ועומד לסגור.
״כן,״ היא אומרת, ואני תוהה למה היא מתכוונת, אבל אין לי כוונה לבקש שתסביר. זה באמת לא מעניין אותי.
את הקינוח אני מזהה מיד כטרמיסו שבל מכינה לי לא פעם. אני יודע שגם לורנצו יודע זאת, אבל כמובן הוא לא יאמר מילה טובה על בל, זה עלול לקלקל את מה שאמר עליה.
כשמגיע החשבון, ג׳וליה חוטפת אותו מידי, ומביטה מרוצה על הסכום האגדי שרשום עליו. כאילו שזה אומר משהו עליה.
אני שולף את כרטיס האשראי השחור שלי, ומגיש אותו למארחת. היא רושמת את הסכום, ומגישה לי את מכונת האשראי לאישור לגבי התשר. אני רושם מאה אחוז, ומתבקש לאשר את הסכום.
אני לא יודע מה גרם לי להביט על הקבלה. משהו לא נראה לי בסדר. אני ניגש למארחת, ומבקש ממנה שתבדוק את החשבון. ״נראה לי שנפלה טעות בחשבון,״ אני אומר כשאני רואה שהחשבון אופס לאפס. הדבר האחרון שאני רוצה, זה שמישהו יאמר שלא שילמתי עבור הארוחה, למרות שנתתי תשר נדיב מאד.
״אין טעות,״ היא מחייכת במבוכה. ״המחיר הוא עבור בלה, התשר עבורנו. זאת ההוראה של הבוס.״
אני יורד עם מסימו למכונית. האחרים כבר עזבו. אני מתקשר לבל. ״מי ביקש ממך להתערב בחשבון?״
״אני לא יודעת על מה אתה מדבר,״ היא אומרת.
״תפסיקי להתמם. את חושבת שאני טיפש?״ אני אומר בכעס.
״אתה היית לידי כשהזמנתי לכם את המקום. אין לי שום קשר למחירים שאלברט גובה,״ היא אומרת, ״כולם יודעים שזאת מסעדה מאד יקרה. היא היחידה בעיר שאפשר להשקיף ממנה על העיר כולה ממרומי הקומה החמישים,״ היא אומרת.
״את ממשיכה לשחק איתי? מה כל זה קשור לכך שאלברט נתן לנו מאה אחוז הנחה בחשבון?״ אני שואל.
״אין לי קשר לזה בוס. תשאל אותו,״ היא עונה ונאנחת.
היא כנראה באמת לא משקרת. אני מתנחם בעובדה ששילמתי מאה אחוז תשר.
כשאני חוזר הבית שקט, האורות מכובים, רק האור בכניסה דולק. גם האורות בקומה העליונה מכובים.
אני עולה לחדר שלי, ומציץ לעבר האגף שלה. כבר למדתי שכשבל ערה, יש פס של אור מתחת לדלת, לא כך היום.
למרות שהוריתי ללורנצו לקחת את ג׳וליה לבית המלון, אני מקבל טלפון מהשומר שהם מבקשים לעלות לדירה.
אני יוצא מדעתי, אני זקוק לשעות האלה שהבית מתרוקן, ואני יכול לפרוש לאגף הפרטי שלי, ולקרר את האדרנלין שמבעבע בדמי כל הזמן.
אני יודע מול מי אני עומד, אבל אני צריך לקחת צעדים קטנים, בשקט, שאיש לא ידע שאני יודע הרבה יותר ממה שאני מגלה.
רק סמוך לחצות הם עוזבים, אחרי שרוקנו כמות גדולה של אלכוהול.
אני עולה לחדרי, ומתקשה להרדם. אני צופה בטלוויזיה, עד שעיניי נעצמות.
*
אני פוקח את עיניי, למגע של יד מרפרף לאורך גופי, מצווארי מטה. זה כל כך נעים לי, ואני מתמסר למגעה. ״בואי אליי פיקולה,״ אני לוחש לה, ״אני רוצה להרגיש את שפתייך היפות. אני יודע שאת משתוקקת להרגיש את שלי.״
אבל היא ממשיכה עם לשונה, ואני כבר לא עומד בפניה. אני מרגיש את הזיקפה שלי מתעוררת. הזין שלי קשה, ואני רוצה כבר להתפרק. אני מרגיש שאני עומד לאבד את דעתי.
ואז אני מתעורר ומרגיש את הרטיבות בתחתוני הבוקסר שלי.
*
השעה שעת בוקר. הבית מתחיל להתמלא בחיים. מה אני אמור לעשות כעת? המחשבה שמריה תראה את הבוקסר מלא בנוזל הזרע שלי, גורמת לי לאי נוחות.
״בוקר טוב ג׳וזף,״ אני שומע את קולה של בל מכיוון המדרגות.
אני שמח לראות שהיא אוחזת בידה את סל הכביסה שלה. זה קורה בדיוק בזמן המושלם. ״תורידי גם את סל הכביסה שלי לחדר השרות,״ אני מורה לה.
היא מביטה בי לרגע. אני עומד לגעור בה על שהיא לא ממלאת אחר הפקודות שלי, אבל בדיוק אז היא מתחילה לעלות חזרה לכיוון האגף שלי.
אני מקמט את מצחי מול המבט שלה. לוקח לי זמן לקלוט שהסיבה לך היא העובדה שאני עומד לפניה כשפלג גופי העליון חשוף, וזה מה שגורם לה למבוכה.
״בואי כנסי ואתן לך את סל הכביסה כדי שתביאי אותו למריה.״ אני מקפיד לדבר בקול רם מספיק כדי שג׳וזף שעדיין מסתכל עליה, ישמע.
״זה די מביך,״ אני מחפש את המילים, ״דבר כזה לא קרה מגיל שלוש עשרה.״
היא מתעשתת מיד.״הסדינים שלך יבשים?״ היא שואלת.
״כן, אבל … זה כל כך מביך.״ אני אומר.
״שפיכת לילה קורית גם לגברים נישואים,״ היא מבינה מייד, ״קודם כל תתן לי לשטוף את הבוקסר שלך,״ היא אומרת.
אני מודה שאני המום ממנה. היא לא נראית מוטרדת מהעובדה שהיא עומדת לנקות את הבוקסר מנוזל הזרע שלי, אלא פותחת את המים ומתחילה לנקות אותו, אחר כך היא מסבנת אותו עם סבון הידיים שלי, ולבסוף מקרבת אותו לאפה ומריחה.
״את הרחת כעת את הבוקסר שלי?!״ אני אומר נדהם.
״אתה מעדיף שמריה תריח אותו? לזרע יש ריח, אתה יודע, ואני רוצה להיות בטוחה שלא נשאר ממנו דבר,״ היא מסבירה את מעשיה, טומנת את הבוקסר הרטוב בין שאר הבגדים, ויורדת עם הסל שלי למטה.
אני ממהר ללבוש חולצה, ויורד לראות מה היא תעשה. היא הולכת ישר לחדר השרות. רק כשנשמע קולה של מכונת הכביסה בפעולתה אני מרגיש הקלה.
״מריה, איפה היית?״ אני שומע את קולה. ״הכנסתי את הבגדים של הבוס למכונת הכביסה, כשהיא תסיים תאמרי לי, כי גם לי כביסה היום.״
״אז מהיום את מטפלת לבוס בכביסה?״ שואלת מריה נעלבת.
״מה פתאום! תשאלי את ג׳וזף, הבוס ראה שאני לוקחת את הכביסה שלי, וביקש שאביא לך את שלו,״ מסבירה בל למריה, ״אני בטוחה שהוא מאד מרוצה מהטיפול שלך בכביסה שלו.״
״מה את לא מבינה מריה? הוא נתן לה לכבס את הבגדים שלו, כי הוא זיין אותה,״ אומר לורנצו שניגש למטבח.
״סוף סוף עלית עליי,״ אומרת בל ונאנחת בתיאטרליות, ״יש רק דבר אחד שלא מסתדר לי עם התיאוריה שלך. מריה היא זאת שמטפלת בבגדים שלו כל הזמן. זה אומר שהבוס מזיין אותה כל הזמן?״
אני לא מצליח להתאפק, וממהר להיכנס למשרדי. לשמחתי פול בדיוק מתקשר. אני שומע אותו צוחק, ״היפיפיה הזאת השאירה את ידידנו חסר מילים.״ המילים שלו מאפשרות לי לשחרר את הצחוק הכלוא בי, ואני פורץ בצחוק מתגלגל.
לורנצו נכנס למשרד ומביט עליי. ״אולי תשתף אותי מה כל כך מצחיק אותך?״ הוא שואל.
״אני חושב לעצמי איזה אנשים מטומטמים יש בעולם שחושבים שהם יצליחו לקחת את מקומי. הם כל כך הזויים שהם לא יודעים שאני יודע כל מה שנעשה מאחורי גבי. אני מוצא את זה מאד משעשע.״
לורנצו מחליף צבעים. ״אתה יודע מי מנסה?״ הוא מנסה להעמיד פני תם, ללא הצלחה.
״נו באמת, אני מתפלא עליך. אני צריך לספר לך מי המתחרים שלי?״ אני עונה, ״תודה על המידע,״ אני אומר לפול ומסיים את השיחה.
״עם מי דברת?״ הוא נוהם לעברי.
״תרגע לורנצו, אתה שוכח עם מי אתה מדבר. תשנה מיד את טון הדיבור שלך,״ אני אומר בטון קר שסיגלתי לעצמי כשאני גוער באנשים. הטון הזה גורם להם לרעוד מפחד יותר מאם הייתי שולף את אקדחי מולם.
״דיברתי עם איש הנדל״ן שלי,״ אני משקר בלי להניד עפעף״ ״בקשר ל…לא משנה כעת. אני לא אוהב לדבר על דברים לפני שהם באמת קורים. מה רצית?״
״אני… אם אתה לא צריך אותי, אני ארד למטה,״ הוא אומר ורוצה לעזוב.
״לורנצו, הייתה סיבה שהגעת לקומה שלי,״ אני לוחץ עליו.
״חשבתי שאולי ג׳וליה פה.״ אין לי ספק שהוא ממציא תרוץ.
״ואיך חשבת שהיא תגיע לכאן בדיוק, אם איש לא מסיע אותה? מה גם שאין לי ספק שהכמויות ששתיתם אתמול, יגרמו לה לישון עד מאוחר. אני מתפלא שאתה מסוגל לעמוד על הרגליים.״
״אני…בסדר,״ הוא מגמגם, ״אני אהיה למטה אם תצטרך אותי.״
אני מחכה שהוא יעזוב, ומחליט לברר כמה עניינים עם הדון, אבא שלי.
״כן,״ הוא יורה לעברי מייד כשהוא שומע את הצלצול.
״רציתי לדעת מה עומד מאחורי ההגעה של הפרינצ׳סה לכאן. יש לך משהו לומר לי?״
״אני לא יודע על מה אתה מדבר,״ הוא עונה בכעס.
״אתה יודע היטב שאין קשר ביני לבין האחים שלי. אני זאב בודד כאן מכל בחינה שקיימת. ופתאום היא מופיעה, בלי להודיע. מה אני אמור לחשוב על כך? אם יש משהו שאתה רוצה לדעת עליי, פשוט תשאל ישירות.״ אני אמנם מדבר בשקט ובטון מכבד, אבל בתוך תוכי אני הר געש.
״היא אמרה שלורנצו צילצל והזמין אותה לבוא. הוא אמר לה מילים יפות, והיא משוכנעת שהוא מאוהב בה. אם תשאל אותי, אני בטוח שלא. ואם הוא רוצה קשר איתה , זה רק מתוך אינטרס. במקרה שיבקש את ידה אסרב, הוא לא בשבילה.
היא לא עושה כלום כל היום, ולכן לא התנגדתי שהיא תיסע. ידעתי שאתה תדאג להעמיד אותה על מקומה. בינינו, אני כבר עייף ממנה.
אמנם היא הבת שלי, אבל היא דומה לאימא שלה. אין בה טיפת פלפל. אם הייתי רוצה לבדוק מה קורה אצלך, היא לא הייתה הבחירה שלי.
רפאל, לא סתם נתתי בידיך את המפתח לארגון בניו יורק. אני יודע מה אתה שווה, וכמה אתה נאמן למשפחה. אין לי שום דבר רע לומר עליך. להיפך. אני יודע נתתי את התפקיד לאיש הטוב ביותר.
תן לה להשתעשע כמה ימים בניו יורק. אני מבטיח לך שהיא לא תחזיק מעמד. בעצמך ראית איך התנהגה אתמול. היא שלחה למאמא תמונות מארוחה אתמול, וציינה בהתרגשות שהיא פיצחה את הלובסטר בעצמה.״
המילים שלו מחזירות אותי לארוחה שהייתה.
*
״אבל מה אני עושה עם הלובסטר הזה?״ היא לחשה לי בשקט, והביטה על המפצח שהוגש על שולחנה.
אני אישית לא אוהב לאכול שרצים מהים. דגים, אני דווקא מאד אוהב, ובכל זאת בלית ברירה למדתי איך נוהגים לאכול אותם.
״זו את דרשת לאכול לובסטר לארוחת הערב, היית בטוח שאת בקיאה באכילתו,״ עניתי לה בקור. הרגשתי כל כך מגוחך כשנאלצתי ללמד אותה מה לעשות.
אני בספק אם היא באמת נהנתה מהמנה הזאת של פירות הים, ביחוד ששאר המנות האפילו עליה בגדול.
רק אחר כך הבנתי שהיא עשתה זאת רק כדי שיחשבו שהיא נוהגת לאכול במסעדות יוקרה.
*
״האמת שלא ידעתי שהיא אוהבת לאכול פירות ים,״ אני אומר, ״מאמא לא נהגה לבשל אוכל כזה, לפי מיטב זכרוני.״
״היא ממש לא. אם אתה שואל אותי, אני מניח שהיא רצתה להתגאות בחשבון הגדול שקיבלתם, כאילו שזה מה שהיא שווה. היא שלחה צילום שלו למאמא. כמה זה מגוחך בעיניי,״ אומר הדון
יש משהו בשיחה הזאת שמרגיש לי לא מוכר. הוא אף פעם לא מדבר אליי באופן…איך אגדיר זאת… פתוח? אולי.
אני נפרד ממנו, ורוצה לחזור לעבודה, כשפול מתקשר. ״אני שוקל לצאת לגמלאות, ולעבוד רק עבורך. תאמיני לי שאני לא מפסיק לצחוק.
עכשיו ספר לי על הבניין המדהים שאתה מתעניין בו, זה שבצומת הראשית, שאתה מעמיד פנים שהוא לא בנין טוב.״
״על איזה בניין אתה שואל?״ כמה אני לא מופתע שהמידע כבר עבר לצד השני.
״היה לי ברור,״ הוא עונה, "רק רציתי שתדע."
