לורנצו, הוא לא מפסיק לנפח לי את המוח בקשר לבל. הוא כל הזמן אומר שהיא מסוכנת. ״אישה קנאית, זה מקור לצרות,״ הוא אמר. שלא לדבר על כך שכבר איבדתי את הספירה של מספר הפעמים שהוא מזכיר את העובדה שלדעתו אני מזיין אותה.
״תפנים את העובדה שהיא כאן כי אנחנו מרחיקים אותה מהיריבים שלנו, ומנסים לברר מה גורם להם לרצות לקחת ממנה את בית הקפה שלה. אין לי עניין בה כאישה, ואני לא מחפש זוגיות, טוב לי כפי שאני.
אני חושב שתסכים איתי שהיא מבשלת מעולה, ולא יזיק לי שתהיה כאן מישהי שתדאג לתזונה מאוזנת עבורי. וזה כל מה שהיא עבורי.״
הוא מסתכל עליי, ולא יודע מה לענות. הוא שוב מוכיח לי שהוא יודע לנבוח, מתלקח במהירות, אבל לא מהילדים החכמים בכיתה.
״אני מבקש שתכנס את כולם בלי יוצא מן הכלל, עוד חצי שעה, בקומה ארבעים,״ אני אומר לו.
״יש לך חדשות לספר לנו?״ הוא מנסה לנחש.
״אני מניח שאתה חכם מספיק להבין שאם אני רוצה לדבר עם כולם, יש לי נושא לדון עליו איתכם. במקום לחקור אותי, תדאג שכולם יגיעו בזמן. אני שונא שלא עומדים בלוח זמנים.”
המתח ביני לבינו רק הולך וגובר, אם כי הוא לא מודע לכך שאני מרגיש בכך, ומוכן לכל תרחיש.
כעבור חצי שעה בדיוק, אני יורד לקומה ארבעים. ביקשתי מג׳וזף שיתלווה אליי. אמנם הוא עומד בראש צוות העובדים, אבל הוא מיומן באומנויות הלחימה, ובשימוש באקדח. זאת עובדה שלא ידועה לאיש. בואו מעורר גל של לחישות.
״לפני הכל, אני נותן רשות לכל מי שרוצה לעזוב את הארגון, לעשות זאת בעשר הדקות הקרובות. אני מבטיח שאני לא ארדוף אחריו, וגורלו נתון בידו.
אני יושב מולם בידיים שלובות וממתין. איש לא זז ממקומו. אני בטוח שעשר הדקות עוברות על לורנצו במתח רב. הוא כמובן לא מאמין שאתן למישהו לעזוב בלי לנקום בו. שפת הגוף שלו משדרת מצוקה, הוא מעביר את משקל גופו מרגל לרגל, ואני בטוח שהוא מתלבט האם עליתי עליו,
״אני מבין שכולכם החלטתם להישאר,״ אני אומר ומשתתק לרגע.
״כינסתי אתכם כדי לומר זאת באופן שלא משתמע לשתי פנים, שאיש מכם לא מורשה לגעת בנשים שעובדות בבית, ובעיקר בדירה שלי.״ אני זורק את הפצצה באוויר, ומיד רואה כמה מהם מתכווצים.
“קל לך לדבר, אתה מזיין מתי שבא לך,״ מסנן בכעס לורנצו.
״מצידי, כל שעה שאתה לא בתפקיד, תעשה מה שאתה רוצה, רק שזה לא יהיה כאן,״ אני עונה לו בטון שליו שמוציא אותו עוד יותר מדעתו. ״להזכירך, מי אני כגבר, זה לא עניינו של איש, כל עוד אני מתפקד ללא דופי כראש הארגון.
הגיע הזמן שתפסיקו עם הפנטזיה הזאת שיש מישהי בבית שהיא המאהבת שלי. זה מתיש, וחסר כל בסיס.״
״אתה יודע מה, אני מאמין לך,״ אומר לורנצו, אבל המבט בעיניו מראה לי שיש סיבה מאחורי האימרה הזאת.
״השיחה הזאת היא חד פעמית, לא תינתן לכם אזהרה נוספת. אני במקומכם לא הייתי מנסה אותי. העובדה שהידיים שלי בכיסים, זה לא אומר שאני לא יודע להשתמש בהן, כשם שאני יודע להשתמש באקדח שטמון במכנסיי, אני פשוט בוחר שלא.״
שקט מתוח משתרר בחדר.
״אני דורש לדעת מי פתחה את הפה,״ אומר דון. ׳עוד אחד שממהר לדבר בלי לחשוב,׳ אני חושב לעצמי.
״תסתכל עליי דון,״ אני אומר בקור, ״ותחשוב לפני שאתה מדבר. ממני לא דורשים דבר.״ אני קם ועוזב את המקום.
אני חוזר לחדרי ומתקשר לפול, אחרי שאני מוודא שהחדר שלי נקי מהאזנה. ״תגביר את המעקב אחרי לורנצו. העניינים איתו מתחממים.״
״אני בהאזנה לטלפון שלו, וקורא את התכתובות שלו סביב לשעון. אמנם הוא לא מודע למעקב אחריו, אבל לא קורה הרבה. זה לא אומר שזה לא השקט לפני הסערה. אני מבטיח לעדכן אותך אם יהיה משהו חריג,״ הוא אומר, ״האנשים שלי בהיכון לתנועה כל הזמן.״
״אני רק רוצה שיהיה לך ברור. הוא לא יודע הרבה על הפעילות של הארגון, ובכלל אני אישית לא חושש ממנו, אבל האווירה שהוא יוצר מסביב היא לא סביבת עבודה בריאה.״ אני חייב שהוא ידע שאני בטוח במקום שלי כראש הארגון.
״הייתה לי היום שיחה עם כולם, אחרי שנודע לי על מקרים של הטרדות מיניות של הנשים בבית. נתתי להם את האפשרות לעזוב, אבל כולם הביעו את רצונם להישאר בארגון. האם אני בוטח בכולם? התשובה היא לא.״
״אם כך אני אשלח טכנאי של כבלים, לשדרג את הקופסה לכל מי שמעוניין בבניין, כך שהם לא ידעו מה המקור לכך. אתה כמובן תסרב להצעה. גם אם הם לא ירצו, אני אדאג שישתלו שם ׳עיניים.׳״ אומר פול, ״אני חייב להודות שהחיים שלי מאד מעניינים בזכותך.״
המשך היום עובר באווירה רגועה. לורנצו מתנהג כרגיל, וכך גם אני, למרות שעומד לי על קצה הלשון לשאול אותו אם הוא רוצה שאפנה לו את הכסא שלי.
״כולם יצאו למשימות שהטלתי עליהם, והכל נראה שקט. יש משהו שאתה מתכנן עבורי?״ הוא שואל כאילו לא קרה דבר.
״משכתי את ההצעה שלי מהבנין החדש. הדוח שביקשתי מהשמאי הראה ליקויים חמורים, ואין טעם שאשקיע במקום שאינני יודע כמה צריך להשקיע בו כדי להעמידו על הרגליים, אם זה בכלל ניתן.
מסתבר שהעובדה שהוא נמצא במקום אסטרטגי, היא לא סיבה מספקת. אולי מישהו שלא רוצה להקימו על הרגלים, ומוכן להשקיע במקום שהוא רק משמש כמחסן, יקנה אותו.״ כמובן שאת המילים האחרונות אני זורק כפתיון, ״בסופו של דבר הוא נמצא בצומת מאד חשובה, וחבל שאני נאלץ לוותר עליו.״
לורנצו לא מתאפק ושואל היכן זה, וכמובן מוסיף שזה חבל שהוא לא במצב טוב. אני מוסר לו כתובת של צומת מרכזית.
״כמובן שזה לא הבניין בלב הצומת,״ אני פולט באגביות. אני לא בטוח שהוא מבין שאני ציני, והוא לא יקבל ממני את הכתובת המדוייקת, כיוון שהבניין המדהים הזה, הוא כבר בבעלותי, והרכישה הזאת היא רכישה פרטית שלי, ואינה קשורה לארגון.
״הבוס דיבר היום עם הגברים. אני מקווה שהם מספיק חכמים להבין שהחגיגה שלהם נגמרה. בכל מקרה עכשיו כשאני יודע, אני אשמור עליכן בשבע עיניים,״ אומר ג׳וזף, וניכר עליו שהוא נסער.
״אני יכול את עזרתך?״ הוא מבקש ממני כשאנחנו נשארים לבד.
הוא ניגש אליי עם הקופה. ״אני לא באמת צריך עזרה, רציתי רק לשתף אותך במה שיושב לי על הלב.״ הוא מביט לצדדים. ״לעזאזל הוא פה, ומשקיף עלינו.״
ג׳וזף, פותח את הקופה ומבקש ממני לספור את הכסף. הוא עומד מולי, כך שאיש לא יכול לשמוע את מה שהוא אומר לי. ״ה׳לואיג׳י׳ הזה מריח לי מאד מסריח. הוא חי באשליות שיוכל להדיח את הבוס. אני לא חושש שזה יקרה, אבל הוא זורע חוסר שקט בין העובדים. גם מזה אני לא חושש, אבל את מבינה שזה לא בריא.״
״הבוס מתקרב,״ אני לוחשת לג׳וזף.
הבוס מביט עליי במבט חוקר. לא נראה לי שהוא מרוצה מההסתודדות שלנו.
״אני יכול לומר לך משהו בוס?״ שואל ג׳וזף.
״דבר,״ הוא אומר לו, אבל מביט עליי במבט שגורם לי לרעוד.
״אני רוצה… אני מבקש שתדע שכל עובדי הבית שלך נאמנים לך, ואף אחד לא חושב לעזוב,״ הוא מפתיע אותי. לרגע חששתי שהוא ידבר על מה שדיבר איתי.
״על מה התלחשתם? יש בעיה עם הכסף בקופה?״ הוא יורה לעברו.
״סיפרתי לבל על הישיבה, ועל כך שאיש לא יפגע יותר בנשים כאן.״ אמנם ג׳וזף אמר לנו זאת, אבל זאת לא הייתה הסיבה שהוא קרא לי.
״האם יש סיבה שסיפרת רק לבל?״ הוא שואל מיד.
״לא בוס, אני סיפרתי את זה לכל אחת מהנשים. הבטחתי להן שהן כעת בטוחות כאן, ואמרתי להן שעכשיו כשאני יודע, אני אדאג שהגברים כאן יפקחו עיניים, למקרה שמישהו יכשל וינסה שוב לפגוע בהן.״
״ומי זה אותו אחד? או אולי יותר?״ הוא שואל.
״הן מסרבות לתת שמות. ובכל מקרה אני מאמין שכעת כשהגברים יודעים שהדבר ידוע לך, זה לא יקרה שוב,״ עונה ג׳וזף בדיפלומטיות.
״ולמה אתם עומדים מול הקופה הפתוחה?״ הבוס לא מרפה.
״ג׳וזף ביקש שאספור יחד איתו. אני יכולה להבטיח לך שהסכומים מתאימים לרישומים,״ אני עונה לו.
״אני מאמין שג׳וזף לא יגע בכסף שלא שלו. מה שאני לא מבין למה אתה מבקש מהשף שלי שתספור את הכסף.״ אני יוצאת מדעתי, מה הוא מתעקש על כל פרט קטן.
ג׳וזף מסתכל עליי, ואני מסמנת לו שישתוק, בעודי מחפשת מה לענות לו. ״תמיד זה טוב שיש מי שבודק שוב, אתה לא חושב בוס?״
״את חושבת שאני מטומטם?״ הוא מרים מעט את הקול.
״אני דיסלקט,״ ממהר ג׳וזף לומר. ״יש לי בעיה עם מספרים. אני חייב שמישהו יבדוק שאני לא טועה, ובל הסכימה לעזור לי.״
״אני מבין,״ הוא אומר בטון חסר רגש, ״תכיני לי קפה.״
אני מבצעת את בקשתו מייד, טוחנת פולי קפה, ומכינה לו קפה. הוא מביט עליי באופן שאני לא מבינה. כלומר אני רואה שהוא רוצה לשאול משהו, אבל עוצר בעד עצמו. אני רוצה לומר לי שבאמת איש לא נגע בי, אבל כיוון שהוא לא שואל, אין לי סיבה לענות לו.
״האירועים בעיר הזאת לא נגמרים,״ הוא אומר לבסוף בקול. ״די נמאס לי מהיציאות האלה, אבל כנראה שלא תהיה לי ברירה. אל תכיני לי היום ארוחת ערב.״
הבוס לוקח את כוס הקפה איתו, ואני קוראת לבלנקה. ״הבוס יוצא שוב הערב, יש משהו שאני יכולה לעזור לך?״
״כן, רציתי שתעזרי לי לתכנן את הפינה הזאת. היא נראית לי מבולגנת מידי. אני תמיד מחפשת בה דברים,״ היא אומרת.
״מה דעתך שאני אביא את המחשב שלי ונערוך רשימת של המוצרים, ואולי נקבע להם מקומות חדשים שיהיה לך יותר קל למצוא אותם? אולי בכלל נמצא איזו תוכנה ברשת שנוכל להיעזר בה.״
*
שום דבר לא ברור לי בכל מה שקשור לבית הקפה שלי. מה שכן ברור לי, זה שלא אחזור אליו יותר.
בין הדברים שלקחתי איתי כשעזבתי את בית הקפה, הוא הטאבלט שעליו רשמנו את ההזמנות הטלפוניות.
כיוון שאין לי יותר שימוש בו, אני מוחקת ממנו את האפליקציה, ומחפשת מה לעלות כדי לרשום את המלאי.
בינתיים אני מבקשת מבלנקה שתחשוב על חלוקה לקבוצות.
*
אני מתיישבת ליד האי עם הטאבלט, ומתכננת איך לרשום את המלאי שיהיה לבלנקה קל להתנהל במזווה. כמובן שאם זה היה תלוי בי, הייתי מסדרת אותו באופן שונה לגמרי, אבל אני בוחרת לא להתערב.
אני מתחילה לעצב את הטבלה, ומתעלמת ממה שנעשה סביבי.
גם כשאני שומעת קולות של אנשים בדירה, מה שמאד לא שכיח, אני מתעלמת. הרי כל מה שנעשה בארגון הזה הוא לא ענייני, וככל שאדע פחות, כך טוב יותר.
״מה את עושה פה פרינצ׳סה?״ אני שומעת את הבוס שואל בקול. ניכר מטון קולו שהוא לא ציפה לביקור שלה. אני מעמידה פנים שאני עדיין מרוכזת בטבלה, אבל סקרנית לשמוע מה קורה.
״לורנצו הזמין אותי לבוא,״ היא עונה לו בקול מתפנק, במבטא איטלקי כבד.
״מעניין מאד,״ הוא אומר, ״שנים אני לא שומע ממך, את אפילו לא מתעניינת אם אני חי. אולי בכלל רצחו אותי? אבל מילה אחת מלורנצו, ואת כאן.״
״נו באמת. הרי אם היו רוצחים אותך הייתי יודעת,״ היא עונה לו. ׳ממש גאונה,׳ אני חושבת לעצמי.
״רק שתדע שאני מאד עסוקה, ותעריך את זה שבאתי כל הדרך מאיטליה לבקר אותך. רגע למה אתה מדבר איתי באנגלית?״ היא אומרת וממשיכה לדבר באיטלקית.
כאן אני מאבדת עניין, כיוון שאני לא מבינה מילה. אני ממשיכה בהרכבת הטבלה עבור בלנקה, כשהפרינצ׳סה ניגשת אליי ומתחילה לומר לי משהו באיטלקית. אני כמובן מתעלמת.
היא מרימה את קולה, ולא נותרה לי ברירה, אלא להתייחס אליה. אני אומרת לה שאינני דוברת איטלקית.
״תכיני לי קפה מייד,״ היא אומרת באנגלית, ״את השפה הזאת את מבינה? ותפסיקי לשחק בטאבלט שלך.״
״אני לא משחקת, אני עובדת,״ אני עונה. ״ואני מקבלת הוראות רק מהבוס.״
״אני אחותו, ואת תעשי מה שאני אומרת לך,״ היא שוב מרימה את קולה.
היא מעצבנת אותי, ואני לא מתאפקת. ״אז עכשיו יש לי בוסית חדשה?״ אני שואלת וקמה.
״את חוצפנית! אל תתעסקי איתי. אם אני ארצה, את תזחלי על ארבע ותכשכשי בזנב,״ היא נובחת עליי.
״אני צריכה שהבוס יאמר לי שעליי לקבל הוראת ממך.״ אין לי ספק שאני מעלה את חמתה.
*
הפרינצ׳ס״ה, כפי שכינה אותה הבוס, לא דומה לו כלל, ואיני בטוחה שהיא דוברת אמת.
היא לבושה בשמלה צמודה שמדגישה את הגיזרה העבה שלה, על כל אחת מאצבעותיה יש לפחות טבעת אחת, וכשהיא מדברת, היא מנופפת בידיה, והצמידים שעליהן משמיעים קול.
פניה מאופרות בהגזמה, ואני לא מוצאת בה שום דבר שמזכיר לי את הנשים האיטלקיות העדינות והיפות שאני מכירה ממשפחתי.
*
המילים האלה גורמות לה להרים את ידה במטרה לסטור לי על פניי. אני עומדת בגבי לויטרינת זכוכית, ומצליחה לחמוק ממנה בקפיצה, מה שגורם לידה להכות בזכוכית, ולסדוק אותה.
״תראה מה המשרתת שלך עשתה לי!״ היא צורחת, ומראה לבוס את כף ידה שנפגעה מעוצמת המכה.
״זאת הזונה שלו, הוא תמיד יגן עליה,״ אומר לורנצו וחיוך מרושע על פניו.
הבוס מוציא את הטלפון הנייד מכיסו ומחייג. ״תביא לדירה שלי את הצילום של עשר הדקות האחרונות מהמצלמות של המטבח,״ הוא אומר.
הפרינצ׳סקה ממהרת לגשת אליו, מתרפקת עליו ואומרת לו משהו באיטלקית, מה שגורם לו להודיע חאיש האבטחה שאין צורך שיבוא.
הבוס עומד זקוף מולה, ידיו בכיסיו, ורגליו מפוסקות מעט. אי אפשר להתעלם מהעוצמה שהוא מקרין.
״אני לא מחזיק זונות, בטח לא בדירה שלי. בל היא לא משרתת שלי, אלא השף הפרטי שלי. היא דואגת שאוכל בצורה מאוזנת,״ אומר הבוס.
היא עונה לו בשטף של מילים באיטלקית. לורנצו זורח מהנאה.
״תסתכלי עלייך, איך את נראית, ותסתכלי עליי,״ הוא אומר לה והודף אותה קלות, לא באגרסיביות, אבל מספיק כדי שלא תשען עליו.
״אני לא יודע במה את מעסיקה את עצמך כל היום, ״ הוא מדבר איתה באנגלית, ״כלומר חוץ ממפגשים עם חברות וגברים בבתי קפה. אני כן יודע מה אני עושה. אני ראש ארגון ששולט ללא עוררין בעיר ניו יורק. כוחו של הארגון לא נבנה בגלל הדון, האבא שלנו, אלא בזכות עבודה קשה והכישורים שלי.
אמנם ישנם אנשים ששוגים בחלומות שבכוחם להדיח אותי מתפקידי, אבל עדיף להם שיתעוררו, כי זה לא עומד לקרות.״
שמעתי די והותר. אני לוקחת את הטאבלט ורוצה לגשת לבלנקה.
״היי את!״ קוראת האורחת לעברי ומצביעה עליי באצבעה, ״מה הכנת לבוס ארוחת הערב?״
״תכננתי להכין לו לזניה, אבל הוא הודיע לי שהוא יוצא לאירוע,״ אני עונה לה.
״את? לזניה? לקחת מתכון מהאינטרנט? את השתגעת?? ״ היא אומרת, ״בא לי קלמרי, פירות ים, משהו טעים ויוקרתי.
אבל לפני כן אני רוצה לעבור בבית הקפה של בלה. שמעתי שהמאפים שלה מעלפים, וטעמם בדיוק כמו בבית,״
״מעניין. מהיכן שמעת על בית הקפה?״ הבוס שואל אותה.
״חיפשתי מסעדות איטלקיות, והוא קפץ במקום השני אחרי מאמא מריה,״ היא עונה בגאווה, כאילו פיצחה את סודות האטום.
״ותרשי לי לנחש, לורנצו גם זרק מילים על בית הקפה הזה,״ הוא אומר.
״איך ידעת?״ היא מתפעלת, ואני רואה את פניו של לורנצו מחווירים. הבוס רואה זאת גם, אבל מתעלם.
״בית הקפה של בלה נסגר. מי שאת רואה כאן זאת בלה, בעלת בית הקפה. כמובן שלורנצו יודע זאת, הוא היה איתי כשראיתי אותה שם, והצעתי לה עבודה.
לורנצו תזמין לנו חדר פרטי במסעדה של אלברט על הגג.״
אני חומקת למזווה. אני לא בטוחה שאצליח להתאפק.
*
כשהייתי סטודנטית באוניברסיטה, עבדתי אצל אלברט במטבח. תוך זמן קצר הוא גילה את הכישרון שלי לבישול, ונתן לי להרכיב עבור המסעדה תפריט שזכה לשם Bella cucina.
*
״בטח המסעדה מפוצצת. צריך להזמין אליה מקומות כמה חודשים מראש,״ עונה לו לורנצו. את העובדה הזאת כל מי שאוהב אוכל גורמה יודע.
״לא שאלתי לדעתך, אמרתי לך להתקשר,״ מצווה עליו הבוס בטון תקיף, מה שלא משנה את התשובה שלורנצו מקבל.
״אתה המלך של ניו יורק?״ אומרת האחות בלעג, ״כנראה שרק בחלומות שלך, אם אינך מסוגל להזמין מקומות במסעדה.״
היא מוציאה אותי מדעתי האישה הזאת!
״אתה מרשה לי לבצע את ההזמנה עבורכם?״ אני שואלת.
״אני לא יודעת מי את חושבת שאת,״ מסננת האחות. הבוס רק מישיר מבטו אליי. מבט חודר ובלתי מפוענח. ״כן?״
אני עולה בזריזות לחדר שלי, מביאה את הטלפון הפרטי שלי איתי, מתקשרת לאלברט, ומשאירה את המיקרופון פתוח כך שכולם ישמעו את השיחה. אני רק מתפללת שהוא לא יפלוט משהו, וידי נמצאת מוכנה לסגור את המיקרופון כל שניה.
״אלברט על הגג, מדברת ליילה, במה אוכל לעזור?״ עונה לי קולה המוכר של ליילה. עיני כולם נשואות אליי. האחות כמובן מסתכלת עליי בזילזול.
״זאת בל, מה שלומך מתוקה?״ אני שואלת.
״בלה! את באה?״ היא שואלת בשמחה.
״אני לא, אבל חברים שלי מגיעים. אני יכולה לדבר עם אלברט?״ אני שואלת, ושומעת אותה קוראת לו. הוא ניגש מיד.
״תגידי לי שאת באה,״ הוא אומר, ״בבקשה.״
״אני אבוא, אבל לא היום. רציתי לבקש ממך שתפתח את חדר פרטי מספר שלוש לחברים שלי, ותארח אותם בדיוק כפי שאתה יודע,״ אני מבקשת.
״מה שתבקשי. אולי בכל זאת תבואי?״ הוא מנסה שוב.
״אמרתי לך שאני לא יכולה להגיע היום. ואלברט, אני בטוחה שתזהה את חלקם. אני מבקשת שלא יהיו במקום צלמים, אלא אם כן הם יבקשו זאת,״ אני מבקשת.
״אני מבטיח לך שהם יהיו מרוצים, ואת תהיי גאה בי,״ הוא אומר.
״אני תמיד גאה בך אלברט,״ אני מסיימת את השיחה.
