בל מעבירה ניגוב אחרון על השיש. המטבח מבריק מניקיון. אם מישהו יכנס אליו ברגע זה, הוא לא יוכל לנחש שעד לפני כמה דקות, היא הכינה כאן אוכל.
״אני יוצא לפגישה, ואין לי מושג מתי אחזור. אני אודיע לך מאוחר יותר אם אסעד היום בבית,״ אני אומר לה.
בל לא אומרת מילה, ועולה לחדר שלה. אני עולה בעקבותיה. ״בל, אני מבקש שתבואי לחדרי לקחת את סל הכביסה שלי, וגם את החליפות שצריכות להימסר לניקוי יבש,״ אני אומר לה בקול כדי שהעובדים ישמעו.
כשהיא נכנסת לאגף שלי, אני סוגר אחריה את הדלת. ״תני לי את הנייד שלך,״ אני מבקש ממנה. היא מביטה עליי, אבל מגישה לי אותו.
״תראי לי מה קוד הפתיחה,״ אני מסמן לה באצבעי שתראה לי אותו, ולא תאמר אותו בקול.
היא מראה לי את המספרים שהיא מקישה. שתיים, חמש, שתיים, שבע.
״מישהו מכיר את מספר הטלפון הנייד שלך?״ אני שואל.
״רק אתה,״ היא עונה.
״אני משאיר את שלי במשרד, אני אשתיק אותו כך שאיש לא ידע שהוא שם. אם ארצה למסור לך הודעה, אני אתקשר לבלנקה,״ אני אומר, ובודק שלא הושתלה בטלפון שלה תוכנת ריגול.
״ואל תשכחי לדאוג שישלחו את החליפות האלה לניקוי,״ אני אומר שוב בקול פוקד. אני מישיר את מבטי אליה, מנסה לקרוא אותה מבפנים, אבל היא לא מאפשרת לי.
עומד לי על קצה הלשון לומר לה שהיא הפחידה אותי אתמול, ולבקש שלא תחזור על מה שעשתה, אבל אסור לי להראות חולשה.
בל ממהרת להוריד את סל הכביסה לחדר הכביסה, ומוסרת למריה את החליפות שתשלח אותן לניקוי.
״אני חושבת שאהיה פטורה מהכנת ארוחת הערב היום,״ היא אומרת לבלנקה. אני רואה אותה פורסת פרוסות מהלחם שאפתה, ומכינה מהם כריכים, ״אני יכולה לעזור לכם במשהו?״
אני מעמיד פנים שאני עסוק בנייד, ולא שם לב למה שמתנהל במטבח.
״אני כזאת מטומטמת,״ אומרת מריה שנכנסת למטבח, ״לא שמתי לב שהכפפה שלי נקרעה, וכעת שורף לי העור מחומר הניקוי.״ היא נושפת על עורה ללא הצלחה.
״אני מקווה שכשאת מזדיינת את בודקת שהקונדום שלם, כי אחרת…״ אומר ג׳וזף.
״רק זה בראש שלך. חוץ מזה שזה הגבר הוא שצריך לבדוק. זה התפקיד שלו להגן עליי ועליו,״ היא אומרת בכעס.
״אולי מספיק כבר? אני יכולה לעזור לך?״ אני שואלת את מריה.
״איך בדיוק? את תכבסי במקומי את הבגדים של הבוס?״ היא שואלת, ״חשבתי שזה לא התפקיד שלך. את רוצה לעשות את זה רק בגלל שאלה הבגדים של הבוס.״
״למה את נלחמת בי, במקום לקבל את היד שאני מושיטה לעזור לך? את צודקת זאת לא העבודה שלי. תתמודדי בעצמך,״ אני עונה ועולה לחדרי.
עכשיו כשיש לי זמן פנוי, אני נכנסת לחדר הארונות, ופורקת שוב את המזוודה. אני מסדרת את הבגדים כפי שאני אוהבת, ומחשבותיי נודדות לימים רחוקים שלא ישובו עוד.
*
אני חושבת שהייתי בת חמש כשאימי הכירה לי את עולם העיצוב. ״את מבינה בל, העובדה שאני מקפידה להשקיע בסידור הארון נועדה להקל על חיי. כך אני לא צריכה להתאמץ למצוא מה ללבוש, הכל מונח לפניי בסדר הגיוני, ואף פרט שרכשתי לא נשכח.״
״את אוהבת לסדר הכל לפי צבעים,״ הראיתי לה שאני שמה לב לפרטים.
״כשתגדלי יותר תביני את החשיבות,״ היא אמרה, ״הנה תראי כמה שמלות שחורות יש לי.״
אני מסתכלת על ארון הבגדים שסידרתי לראשונה מאז שהגעתי לכאן, ומחייכת אל מול השמלות השחורות שהבאתי איתי.
׳אני מבינה אימא,׳ אני לוחשת בלי קול.
*
אני פורקת לראשונה גם את תיק הרחצה שלי, ושמה כל פריט במקומו. אני יודעת שאני לא בנסיעה זמנית למקום לא מוכר, אלא נמצאת במקום שנכפה עליי כבית.
כשאני מסיימת לסדר את החדר לשביעות רצוני, אני יורדת שוב למטה.
״אני מבקשת סליחה,״ אומרת מריה, ״אני לא יודעת למה התנהגתי אלייך כך. את לא אשמה במה שקורה כאן.״
״מה קורה כאן?״ אני שואלת.
״הגברים כאן מאד קשוחים, פוקדים עלינו לעשות דברים. אני יודעת שאני בתחתית הסולם, ולכן הוצאתי את התסכול שלי עלייך.״
״בואי נעמיד את הדברים על דיוקם. איש מהעובדים שמתחזקים את הדירה הזאת, לא במעמד גבוה יותר מהאחר. כולנו, כולל אותי, חלק מצוות העובדים. אם את מרגישה שמישהו מזלזל בך, אני אדאג שזה לא יקרה,״ אני עונה לה.
״את מאד אמיצה, ״ היא מדברת אליי בהערצה, ״איש מעולם לא קם להגן עליי. גם לא הוא.״
״בואי נפריד בין הבוס, לבין העובדים,״ אני אומרת מיד, ״כולנו פה כדי לשרת אותו ולהישמע לדרישותיו.״
״אני מדברת על…״ היא מביטה לצדדים מחשש שמישהו ישמע את דבריה, ״ג׳וזף. הוא דורש ממני שאתמסר לו, הוא כופה את עצמו עליי.״
אני רותחת, אבל שומרת על ארשת פנים רצינית. ״אני מבינה,״ אני אומרת לבסוף, ״אני אדאג שזה לא יקרה יותר, כמובן שאם זה מה שאת רוצה.״
״אין בעיה,״ אני אומרת בקול, ״אני אבוא לעזור לך, בואי נלך לחדר הכביסה.״
ג׳וזף מביט עליי בחשדנות. ״מה את חושבת שאת עושה? רק בגלל שאת מזדיינ,,,״
אני מסתובבת אליו. ״עכשיו גם אתה עם השטויות האלה? זה כל מה שיש לך בראש? גם אתה מהגברים האלה שחושבים מהאיבר הלא נכון?” אני יורה לעברו, משאירה אותו חסר מילים.
״תראו מי מדברת!״ הוא עונה כשהוא יוצא מהלם על שהעזתי לענות לו, ״את בכלל לא הטעם שלי.״
״אני שמחה לשמוע, עכשיו תעזוב אותנו בשקט, יש לנו כביסה לכבס,״ אני אומרת וניגשת למייבש להוציא את הכביסה. אני מנגבת את החלק העליון של המייבש עם סמרטוט יבש, ומתחילה לקפל את הכביסה. ״יש לבוס אופן מסויים בו הוא דורש לקפל את בגדיו?״ אני שואלת את מריה.
״הוא אף פעם לא העיר לי על האופן בו אני מקפלת אותם,״ היא מביטה בי, מנסה להבין מאיפה באה השאלה הזאת.
אמנם הסל שלו היה מלא כשהורדתי אותו, אבל מלאכת הקיפול לא לוקחת זמן רב. אני מניחה את הבגדים המקופלים חזרה בסל הכביסה. ״סיימתי, את יכולה להעלות את הסל לחדרו.״
״זה לא עובד כך. אין לי הרשאה להכניס לאגף הפרטי של הבוס, מה גם שהוא מוגן עם קוד כניסה. תכניסי אותו את,״ היא אומרת.
״גם לי אין. תעשי מה שאת עושה תמיד,״ אני עונה, ונגשת לעזור לבלנקה.
״את יכולה לעזור לי לסדר את המזווה?״ היא מבקשת.
״בשמחה,״ אני עונה, והולכת בעקבותיה.
״איפה הוא?״ שואג לורנצו שמתפרץ למטבח. הוא מבחין בנו מפטפטות במזווה, מה שמעלה עוד יותר את חמתו.
הוא נועץ בי מבט מלא זעם. ״שאלתי אותך איפה הוא?״
״למה אתה חושב שאני אמורה לדעת יותר ממך? חשבתי שהוא בפגישה איתך,״ אני עונה לו באדישות. אני כבר מבינה שהבוס לא נפגש איתו.
״אם הייתי נפגש איתו הייתי שואל אותך?״ הוא ממשיך לצעוק.
״תשאל את מסימו, הוא הסיע אותו,״ אני מפטירה לעברו.
״לאן?״ הוא ממשיך לירות שאלות לעברי.
״אתה העוזר האישי שלו, זה אתה שאמור לדעת. למה אתה חושב שאני אמורה לדעת?״ אני שואלת. במקרה הזה אני לא משקרת, באמת אין לי מושג.
״כי הוא מדווח לך לגבי הארוחות שלו,״ הוא מנסה לדלות ממני מידע.
״הוא אמר לי שהוא יודיע לי אם יחזור לאכול בבית. זה כל מה שאני יודעת,״ אני עונה בטון רגוע, שמטריף אותו עוד יותר.
״אז תתקשרי לשאול אותו מתי הוא חוזר,״ הוא מרים את קולו.
״נראה לך שאני אתקשר לבוס? אם הוא היה רוצה שאדע, הוא היה מתקשר אליי,״ אני אומרת וממשיכה לסדר את קופסאות הפסטה על המדף.
״אני מצווה עלייך להתקשר לבוס ולשאול אותו איפה הוא,״ הוא צורח עליי.
״אני מקבל פקודות רק מאדם אחד, מהבוס שלי ושלך,״ אני עונה לו באסרטיביות.
לפני שהוא מספיק להגיב, נשמע קולה של המעלית שעוצרת בקומה, ומייד אחריה קול פתיחת דלת הכניסה.
״איפה היית?״ נשמע קולו של הבוס בחלל המטבח.
״איפה אני?! איפה אתה היית?״ הוא מרים עליו את הקול.
״אני שומע טוב? אתה עוד מעז להרים את קולך עליי? אני שואל אותך איפה היית?! שחררתי את מסימו, כיוון שהייתי בטוח שאתה מחכה לי במקום,״ אומר הבוס.
״אני הייתי בכתובת שנתת לי,״ הוא אומר בחוסר סבלנות ומצביע על לו עותק התוכניות שבידו.
״אם כך אני לא מבין למה לא נפגשנו,״ אני אומר לו באדישות. ״בכל מקרה לא הפסדת הרבה. רוב הזמן דיברנו על משחק הכדורגל האחרון של יובנטוס נגד רומא, שמעתי שיובנטוס השפילו אותם, עשו מהם צחוק. אתה בא לראות איתי את המשחק?״
לורנצו מביט עליי, ולא יודע איך להגיב. ״אני לא מבין איך לא נפגשנו. לבנין הזה יש רק כניסה ראשית אחת.״
״נראה לך שהייתי מתעניין בבניין שיש לו רק כניסה אחת? אני המום איך לא ראית את הכניסות האחרות,״ אני אומר לו, טווה את המלכודת סביבו.
״אני לא מטומטם, תראה לי איפה,״ הוא מתעקש, ופורש את התכנית של האתר על השולחן,
כל כך בא לי לשאול אותו אם הוא חושב שאני מטומטם. ״אני אומר לך שאני רוצה לצפות כעת ב… מאיפה לקחת את מה?״ אני מעמיד פנים שאני נדהם.
״אתה שלחת אותי להביא אותה מבית הדפוס,״ הוא אומר.
אני יכול לומר לו שהעותק לא אמור להיות בידיו, אלא רק אצלי, אבל מתעלם מהטעות הזאת שלו. ״אני מתפלא עליך, אתה לא רואה שהבעלים של המבנה הם האחים דה וינצ׳י? מעבר לעובדה שאני אף פעם לא עושה איתם עסקים, איך לא ראית שהנכס הזה לא שלי?״
״זה מה שנתן לי בית הדפוס,״ הוא כבר מבין שהוא עשה טעות חמורה, ומטיל את האשמה על מי שמסר לו את התוכניות.
״אני אדבר איתם, אני מקווה מאד שאת התוכניות שלי הם לא נתנו למישהו אחר,״ אני מעמיד פנים שאני כועס, ״בכל מקרה העסקה שלי סגורה, כך שאיש לא יוכל להשתלט על המקום, שכבר מוגן על ידי אנשי האבטחה שלי.״ העובדה שאני מציין שאלה אנשי ההבטחה שלי, צורמת באוזניו, אבל יותר מכל הוא צריך להודיע על הטעות לאנשים שלהם מכר את המידע. ואלה, לא יהיו סלחנים כמוני.
לורנצו נע בחוסר סבלנות על הספה מול מרקע הטלוויזיה הגדול. ״מה קרה לורנצו, תרגע, טעויות קורות. בוא נהנה מהמשחק.״
״אני חייב… ״ הוא תופס את עצמו. ״למה לא ענית לי לטלפון?״
״אני לא יודע למי התקשרת, אבל הטלפון שלי לא צלצל אפילו פעם אחת . אני מוציא את הטלפון הנייד של בל מכיסי ומקיש את הקוד שלי. כמובן שהטלפון נשאר נעול. אני מקיש שוב, וכמובן שלא מצליח לפתוח אותו.
אני מקווה שאני לא טועה במי שאני חושב שהיא. ״בל!״ אני קורא לה.
״קראת לי בוס?״ היא שואלת.
״איפה הטלפון שלי? הוא היה על האי במטבח כשאכלתי,״ אני שואל אותה.
״אני לא מבינה את שאלתך בוס, הטלפון בידיך,״ היא מעמידה פנים שהיא מבולבלת.
״הוא לא שלי, עובדה שהוא לא מקבל את הקוד שלי,״ אני אומר לה בטון כועס.
״אני אלך לחדרי לבדוק אם לקחתי את שלך בטעות, הם נראים אותו דבר,״ היא עונה לי.
״איך דבר כזה קורה, את לא שמת לב שאת מקבלת שיחות מאנשים שאת לא מכירה?״ אני נוזף בה.
״אני זוכרת רק שהטענתי אותו במטבח בבוקר, אני נוהגת להשאיר אותו בחדר. אני לא מנהלת שיחות אישיות בזמן העבודה,״ היא מתגוננת.
בל עולה לחדרה וחוזרת חזרה לסלון. ״זה מאד מוזר לא יודעת איפה הוא,״ היא מעמידה פנים שהיא נסערת.
״תקישי את הקוד שלך כאן,״ אני מורה לה. כמובן שהמסך מתעורר לחיים.
״אם כך איפה הנייד שלי?״ אני שואל מייד.
״אני באמת שלא יודעת. זה אתה שלקחת את שלי מהמטבח. תבדוק אולי בחדר שלך, או במשרד, ״ היא מציעה, וניכר עליה שהיא חוששת מתגובתי.
אני רוצה לשבח אותה על המשחק שלה, אבל כמובן שאני מנוע מלעשות זאת.
״מה שקרה חמור מאד בעיניי,״ אני אומר בטון קר.
״אמרתי לך שהיא מסוכנת לך,״ אומר לורנצו שמרגיש הקלה שהשיחה שלי מתנהלת כעת מולה.
״תשאר פה,״ אני מורה ללורנצו, וניגש למשרד. אני מוציא את הטלפון הנייד שלי מהמגירה וחוזר איתו. ״את צדקת, הטלפון היה במשרד שלי,״ אני מוסר לה חזרה את הטלפון שלה, ״את יכולה לחזור למטבח. אני אדאג לך לכיסוי לטלפון, כדי שזה לא יקרה שוב.״
״אין צורך בוס, יש לי כיסוי, רק שכשאני טוענת את הטלפון שלי לפעמים אני מורידה אותו. זה לא יקרה שוב,״ היא אומרת.
אני עוקב במבטי אחריה, ורואה שהיא מוציאה מהמגירה במטבח את הכיסוי של הטלפון שהורידה, כשמסרה לי את שלה. הכיסוי משובץ באבנים דמויות יהלומים, כיסוי שאיש לא יחשוד שהוא שלי.
״אם אתה לא צריך אותי, אני ארד לדירה,״ אומר לורנצו בחוסר סבלנות.
״אתה לא רוצה לצפות איתי במשחק? אמרת שאתה אוהד מושבע של יובנטוס,״ אני מותח את החבל. ברור לי שהוא לחוץ לנהל כבר את שיחת הטלפון שגורמת לו למתח רב, והוא משתוקק להיות אחריה.
״אני חייב לשירותים, אני חושב שאכלתי משהו לא טוב, ויש לי לחץ,״ הוא מתפתל.
״בשביל זה אתה יורד למטה? יש פה שירותים בכניסה,״ אני מערער אותו עוד יותר, ״ובבקשה אל תגיד לי שאתה לוקח איתך את הטלפון. אין דבר יותר דוחה מהשימוש בטלפון בזמן שאתה מחרבן.״
בלית ברירה הוא הולך לשירותים בדירה ושוהה בהם זמן רב, גם כדי להצדיק את מה שאמר, וגם לחשוב איך הוא מתחמק ממני, ועורך את השיחה הגורלית.
הלילה יורד.
הבית מתרוקן, אני נועל את דלת הכניסה, ומפעיל את האזעקה ומערכת האבטחה.
״אני לא צריך להסביר לך מה קורה,״ אני מפטיר לעברה באגביות כשאנחנו עולים לקומה העליונה.
״כשקנית לי את הטלפון, והוא הגיע עם הכיסוי הנוצץ הזה, חשבתי לעצמי כמה אתה לא מכיר אותי, היום הודיתי לך על כך. זה כיסוי מושלם,״ אומרת בל.
״אני שם לב לבחירת המילים המיוחדת שלה, כשהיא משתמשת במילה כיסוי, שהיא רב משמעית. זה מה שהיא הייתה היום בשבילי. היא שמשה לי מגן, אם היו לי ספקות לגביה, היא הוכיחה את נאמנותה לי. לא רק, אלא כמה חכמה היא.
יום חדש מפציע
אני מכינה לבוס את ארוחת הבוקר שלו. שקט מתוח משתרר באזור המטבח. ״הכל בסדר?״ אני שואלת את בלנקה.
היא מסתכלת לצדדים. ״לא ממש,״ היא לוחשת לי.
״את יכולה לשתף אותי במה שקרה?״ אני מתעניינת.
״ג׳וזף הכניס את מריה להיריון,״ היא לוחשת לי.
״ומה היא מתכוונת לעשות?״ אני שואלת.
״לעבור הפלה כמובן, אבל הוא לא מוכן לעזור לה עם כסף,״ היא אומרת.
״אנחנו אוספים כסף כדי לעזור לה,״ היא מצפה לראות איך אגיב.
״אני אתן לה כמה שצריך, העיקר שתלך לרופא טוב, ולא לקצב שיסכן את חייה,״ אני אומרת, ״בכמה כסף מדובר?״
״באלפים,״ היא אומרת בהיסוס.
״אני אדאג לה לכסף,״ אני מבטיחה.
״תבקשי בשבילה מהבוס?״ היא שואלת בחשש.
״למה שאערב אותו בענין פרטי כזה? תבקשי ממנה את הפרטים של הרופא, ואני אדאג להעברה בנקאית.״
״את רצינית?״ היא מסתכלת עליי המומה.
״נו באמת, ברור שכן,״ אני עונה.
״את מלאך,״ .היא ממלמלת.
אני מסיימת להכין את הארוחה, בדיוק כשהבוס מגיע. ״מריה תעדר כמה ימים,״ הוא פונה אליי, ״אני מבקש שתטפלי בענייני.״
אני תוהה באיזה עניינים מריה מטפלת, אבל לא מגיבה.
״אני אפתח לך את הדלת של האגף שלי, אני רק מבקש שכשאת נמצאת בו שהדלת תישאר סגורה,״ הוא אומר, ואני רואה את לורנצו מעקם את פרצופו.
אני ניגשת לקחת את הכביסה שקיפלתי, ואת החליפות שחזרו מניקוי יבש, ועולה בעקבותיו לחדרו.
הוא פותח אותו עבורי, אבל מקפיד להישאר בחוץ. ניכר שהוא מודע לעיניים שעוקבות אחרינו.
״אני אהיה בחדר העבודה שלי, כשתסיימי עלייך רק לטרוק את הדלת, והיא תנעל באופן אוטומטי,״ הוא מסביר.
אני מוצאת את עצמי בקודש הקודשים של הדירה, בחדרו הפרטי של הבוס, ועליי ללמוד לבדי מה עליי לעשות,
הדבר הראשון שאני עושה, זה לסדר את המיטה. אני מנערת את השמיכה. ריח של מבשם כביסה עולה ממנה, מה שמלמד שהמצעים הוחלפו רק לאחרונה.
לפי האופן בו מונחים המצעים על המיטה, ניכר שהוא ישן שינה רגועה. ובכל זאת אני מותחת מעט את הסדינים, פורשת מעליהן את השמיכה, כיוון שזאת מיטה בגודל קינג, עליי ללכת מסביב מספר פעמים כדי ליישר אותה היטב. אני מסדרת את הכרים, ולבסוף מקפלת את השמיכה הנוספת בקצה המיטה.
ליד המיטה מונח ספר פתוח. אני ניגשת לחפש עם מה לנקות את האבק. ומוצאת את ארון כלי הניקוי במסדרון ליד דלת הכניסה לאגף.
אני עוברת לחדר האמבטיה הצמוד, ומבריקה אותו, למרות שהוא נקי. הבושם שלו נישא באוויר, ואני נושמת אותו לתוכי. יש לו טעם משובח. שלא כגברים אחרים, יש לו טעם מאד מיוחד, שניכר בריחות שהוא בוחר. כלי הטיפוח שלו כולם נרכשו במיו מילאן. אני מניחה אותם בצורה מסודרת יותר על השיש ליד הכיור.
נשאר לי רק לפזר את הכביסה במקומה. אני נכנסת לחדר הארונות שלו, ולא יודעת איך הוא יגיב אם אסדר אותי כפי שאני אוהבת, אבל זה חזק ממני.
אני מתחילה לסדר אותו לפי נושאים וצבעים. ״ככה בדיוק,״ אני מדברת עם עצמי, ומביטה על הארון שסידרתי.
״אין ספק שהוא נראה הרבה יותר טוב,״ אני שומעת את קולו מאחוריי, מה שגורם לי לקפוץ לאחור בבהלה. אני מסתכלת עליו, לראות אם הוא ציני, אבל רואה שלא.
שוב העיניים שלי מדברות עם שלו. לא תמיד אני מצליחה לקרוא אותו. ״אני מתכוון לזה. אני אוהב איך שסידרת את הארון, זה לא רק נראה מסודר יותר, אלא שזה בהחלט בסדר הגיוני.״
