אני לא יודעת מה מותר לי, ומה אסור לי. אני לא מתכוונת להלשין לבוס על ההתנהגות של לורנצו, או כפי שאני מכנה אותו ׳לואיג׳י׳. אני שמחה שהוא חושב כמוני שיש משהו מסריח בהתנהלות שלו.
״תתלבשי פיקולה,״ הוא פוקד עליי.
אני לובשת אוברול קצר, והולכת יחפה. אני משערת שאני חשופה מידי בעיניו. ״מה אני אמורה ללבוש?״ אני שואלת אותו בלית ברירה.
״מה שאישה לובשת כשהיא יוצאת מהבית,״ הוא עונה בחוסר סבלנות.
עומד לי על קצה הלשון לענות לו, אבל אני נושמת לפני שאני מדברת. אני רוצה לשאול לאן הוא לוקח אותי, אבל מבינה שעדיף שלא ארבה במילים. מה שיקרה יקרה.
אני לובשת שמלת טריקו צמודה ארוכה, עליה ז׳קט עור, ונועלת מגפיים בעלות עקב, ויורדת לקומת הכניסה. הבוס מעיף לעברי מבט זריז, אבל לא מגיב על הבחירה שלי בבגדים. ״קחי איתך תעודה מזהה,״ הוא אומר.
״היא איתי,״ אני מצביעה על התיק שעליי, ומרגישה זיעה קרה יורדת במורד גבי.
הוא פונה לעבר המעלית, ואני תוהה אם אי-פעם אחזור לדירה הזאת. אנחנו יורדים במעלית לקומה ארבעים, שם מצטרף אלינו עוד גבר שאינני מכירה.
כאשר אנחנו מגיעים לחניון מתברר לי שהוא הנהג.
הוא מסמן לי בראשו להיכנס לרכב, הבוס נכנס אחריי, מתיישב ומניח בינינו אקדח.
׳אז הוא החליט לחסל אותי,׳ עובר בי המחשבה.
לא שזה באמת משנה, אבל אני מרגישה צורך לשאול. ״אני יכולה לדעת מה עשיתי?״ אני שואלת.
״את צריכה לדעת,״ הוא עונה.
״לא שחיי שווים הרבה, אבל אם הייתי יודעת, הייתי מנסה לשנות את דרכיי, ״ אני אומרת.
״דבר ממה שאת אומרת לא הגיוני בעיניי,״ הוא אומר בקור.
אני מסתכלת על האקדח. ״הוא עושה לך את זה?״ הוא שואל.
אני מביטה עליו מבולבלת. ״אני לא מבינה על מה אתה מדבר.״
״תודי שעברה במוחך המחשבה לקחת את האקדח ולירות,״ הוא אומר ומגחך.
״בחיים שלי לא אחזתי באקדח, ואני לא יודעת לירות,״ אני עונה.
״זה לא סותר את הרצון שלך להרוג אותי,״ הוא אומר באדישות.
אני כבר לא מסוגלת לשתוק. ״אני מבינה שלואיג׳י הכניס לך את הרעיון הזה לראש. מרגע שהוא פגש אותי, הוא החליט שאני רוצה להרעיל אותך. אז עכשיו הוא הפך אותי לרוצחת? אתה ממש לא מכיר אותי.
אני לא יודעת מה גרם לך לקחת אותי לדירה שלך, בלי שתסביר לי מה עשית שגרם לכך. גם הכינוי שהצמדת לי, פיקולה, מריח לי לא טוב, אבל לעולם לא אבגוד בך.״
אני רואה שהוא לא מתאפק ומחניק חיוך כשאני אומרת את המילה פיקולה.
שארית הנסיעה עוברת עלינו בשתיקה. הרכב עוצר ליד מחסן גדול. והנהג ניגש לפתוח לי את הדלת.
אני מעיפה מבט לעבר השמים, עננים אפורים מכסים את השמש, והמחשבה שאפרד מהעולם ביום כזה אפורי, ולא אזכה לראות עוד השמש, ממלאת את עיניי בדמעות. ׳נפגש בקרוב,׳ אני לוחשת להוריי.
״עם מי את מדברת?״ הוא שואל אותי.
״עם אבא שלי. הוא תמיד מרחף מעליי,״ אני עונה.
הבוס מחליף מבטים עם הנהג שלו. שמושך בכתפיו.
״בואי נכנס,״ אומר הבוס ופותח את הדלת למחסן.
״היא טוענת שמעולם לא אחזה באקדח,״ הוא אומר לגבר ההוא שהצטרף אליו לארוחת הערב .
״פול יהיה מדריך הירי שלך,״ הוא אומר לי, ופונה לאחת העמדות.
״מה ילדה יפה כמוך עושה עם אחד כמו רפאל?״ שואל אותי פול.
״היית בבית הקפה שלי בארוחת ערב שהכנתי עבורו. הוא אהב את האוכל וביקש שאבוא להיות השפית הפרטית שלו,״ אני אומרת.
״אני מניח שהייתה סיבה לכך שהסכמת לסגור את בית הקפה שלך תמורת העבודה שהוא הציע לך. לי זה נשמע מאד מוזר. זה שהסכמת, אני מתכוון,״ הוא אומר.
״הוא לא אחד שאפשר לערער על דבריו. אני מניחה שאתה יודע זאת טוב ממני,״ אני אומרת.
״אני לא בטוח. את בטח מכירה אותו טוב ממני, בסופו של דבר את מתגוררת איתו לבד בדירתו,״ הוא אומר.
אני שותקת.
״אני רוצה להציע לך הצעה,״ הוא אומר ומתקרב אליי מאד. דבריו נאמרים כמעט בלחישה, ״אני אשלם לך עבור כל פיסת מידע שתביאי.״
״ואם אבקש מיליון דולר?״ אני שואלת.
״אם המידע יהיה שווה את זה,״ הוא עונה ללא היסוס. ומעיף מבט מהיר לעבר הבוס.
אני לא מגיבה. עליי לשקול כל מילה כעת. אני לא עומדת לעשות איתו עסקה עבור שום הון שבעולם, אבל עדיין רוצה להוציא ממנו מידע על כוונותיו.
״אני אבוא הערב בעשר עם הכסף,״ הוא אומר.
אני מעיפה מבט לעבר הבוס. יש לי הרגשה שהוא מנסה להעמיד אותי במבחן. אני ניגשת אליו. ״אני לא מוכנה שפול יאמן אותי.״
״למה את חושבת שאת יכולה להכתיב לי מה לעשות?״ הוא יורה לעברי.
״אתה רוצה שאלמד לירות, תאמן אותי אתה,״ אני עונה מיד.
״את חצופה!״ הוא אומר, ״אל תפריעי לי.״
״לפחות אני נאמנה לך יותר מכל אחד אחר,״ אני עונה, ורואה אותו נושך את שפתיו.
אני חוזרת לעמדה שבה מחכה לי פול. ״אני אלמד את עצמי,״ אני מסננת לעברו.
״באמת?״ הוא לועג לי.
״אם יש משהו שאני מתעבת, זה אדם שבוגד, ועוד יותר מי שבוגד בחבר שלו,״ אני אומרת לו.
״את הבן אדם הכי צבוע שאני מכיר. הרי את מוכנה למכור אותו תמורת מיליון דולר,״ הוא מסנן לעברי.
״אתה באמת חושב שהייתי מוסרת לך מידע עליו? אתה לא תשמע ממני אפילו מה הכנתי לו לארוחת הבוקר,״ אני אומרת, לוקח את האקדח ומנסה להבין איך הוא פועל.
אני מכניסה כדור אחד, ומכוונת לעבר המטרה. היד שלי רועדת ואני נאלצת לנשום עמוק לפני שאני מציבה אותה מול המטרה, מצמצת עין, ויורה.
אני יודעת שהפגיעה לא הייתה טובה, מה גם שאיני יודעת לאיזה חלק מהגוף אני אמורה לכוון. אני לא מוותרת וממשיכה.
פול עומד נטוע לידי, אבל לא אומר מילה. לבסוף הוא מניח על השולחן בצד מחסנית שלמה עם כדורים.
״אוף…״ אני מסננת. אני שמה לב ששקט גדול משתרר סביבי, אבל כולי מרוכזת רק בדבר אחד, המטרה שלפניי.
אני סופרת בשקט, שתיים, שלוש, ארבע מכוונת את האקדח למצחו של האיש במטרה, ומחוררת אותו מהמצח, עד לרגליים בקו ישר.
״תניחי את האקדח,״ מורה לי פול, ואני עושה כדבריו. מבחינתי מיציתי את המשחק הזה. הוא מקרב את המטרה אליי.
״מי לימד אותך לירות?!״ אני מסתובבת לאחור ורואה את הבוס נועץ מבטים במטרה.
״אתה יודע שאף אחד,״ אני עונה בכעס, ״אתה…״
״את שוב מתחילה?״ הוא מישיר מבט אליי.
אני משפילה מייד את עיניי. ״סליחה בוס,״ אני עונה בקול לא יציב. אני חייבת ללמוד לשלוט בכעס שלי, בעיקר כשאני מדברת איתו.
״היה לך נוח לירות עם האקדח הזה?״ הוא שואל אותי להפתעתי.
״ממש לא,״ אני כמעט לוחשת, ״אני מקווה שלעולם לא אדרש עוד לגעת בכלי הזה.״
״גם אני פיקולה,״ הוא אומר, הפעם בטון רגוע.
אנחנו יוצאים מהמקום.
״איך לדעתך היית?״ הוא שואל אותי כשאנחנו שוב ברכב..
״אני לא יודעת, לא הסתכלתי על המטרה,״ אני אומרת.
״ איך תלמדי אם את לא מסתכלת? הבחירה שלך היכן לפגוע במטרה, מראה שאת מקדישה מחשבה לפני שאת יורה,״ הוא אומר.
׳זאת אמורה להיות מחמאה?׳
אני לא מגיבה. אני רותחת על מה שקרה עם פול, אבל יודעת שאסור לי לומר מילה.
״מה מטריד אותך?״ הוא שואל. אני מושכת בכתפיי.
״אני שמח שאת לומדת לציית,״ הוא אומר, ״זה ייקל עלייך את החיים.״
הוא מצליח להוציא אותי משלוותי, אני דוחפת את ידיי לכיסים ומאגרפת אותם חזק. ׳תשתקי ,׳ אני מורה לעצמי, ׳גם אם קשה לך. תזכרי שאין לך ברירה.׳
״אני מדבר אלייך,״ הוא מעיר אותי ממחשבותיי ומחזיר אותי למציאות.
״סליחה, לא שמעתי מה אמרת,״ אני אומרת נבוכה.
״זאת פעם האחרונה שאת לא מקשיבה,״ הוא אומר, אבל לא חוזר על דבריו.
״ראיתי שהתלחשת עם פול, הייתה לכם שיחה מעניינת?״ הוא שואל אחרי שתיקה ארוכה.
״אני מבינה שהוא חבר קרוב שלך, תשאל אותו,״ אני אומרת, ומתחרטת מיד.
״את שוב שוכחת מי אני,״ הוא יורה לעברי.
כשאנחנו חוזרים, אני נכנסת מייד למטבח להכין לו את ארוחת הערב. הוא אוכל בשתיקה, ונכנס לחדר העבודה שלו.
אני מסיימת לנקות את המטבח, וניגשת להכין בצק לאפיה של יום המחרת, מתפיחה את הבצק להכין ממנו ג׳בטות, ויושבת במטבח עד שהבצק יתפח.
אני מתפלאת לראות שהדלת נפתחת, ופול נכנס לדירה. ״יש לי פגישה עם הבוס,״ הוא מפטיר לעברי, נכנס למטבח, ומניח על הדלפק שקית מבד. ״הנה לך מקדמה על חשבון. את מוזמנת לספור. השטרות לא מסומנים.״
״תקח את זה מפה מייד. אין סכום בעולם שיגרום לי לבגוד בבוס,״ אני אומרת ועוזבת את המטבח בכעס.
״אני מבטיח לך שאיש לא יידע על כך,״ קורא פול אחריי.
״ואני לא מבטיחה לך שאצליח לשמור על לשוני, ולא לספר לבוס שהחבר הטוב שלו מנסה למכור אותו,״ אני אומר לו, ועולה בריצה את המדרגות. כבר לא איכפת לי שהשארתי את הבצק לתפוח על השיש, העיקר להתרחק מהטיפוס המפוקפק הזה.
״אני יכול להבין על מה הצעקות?״ קולו של הבוס גורם לי להסתובב לאחור.
״אני לא יודע איך אתה מחזיק אותה בדירה הפרטית שלך. איך אתה יכול לבטוח בה,״ אומר פול, ״היא ביקשה ממני מיליון דולר כדי למכור אותך.״
״זה נכון בל?״ הבוס מישיר מבטי אליו.
״כן, רציתי להראות לו ש… ״ אני מתחילה לומר.
״קחי את הדברים שלך ותסתלקי מפה,״ הוא מרים עליי את הקול.
אני נכנסת לחדר, ולא טורחת לנגב את הדמעות. ״למה לא לקחתם גם אותי?״ אני שואלת את מלאכי המוות שלקחו את הוריי ממני.
משהו בתוכי דוחף אותי להעמיד את הבוס במבחן. אני יוצאת למרפסת ומעמידה פנים שאני רוצה לקפוץ למטה.
״את צריכה עזרה לקפוץ?״ אני שומעת את קולו של הבוס ממש מאחוריי.
״הייתי עושה זאת בלי להסס, אלא שחשבתי שזה ימשוך את המשטרה לכאן, ואולי אף יאשימו אותך בכך דחפת אותי למותי, ולכן אני מעדיפה להסתלק מכאן.״
״אני לא הייתי נותן לך לעשות זאת. אני יודע שמתחתי את החבל יותר מידי, אבל הייתי חייב לדעת שאת לא שתולה כאן על ידי היריבים שלי,״ הוא אומר.
״מאיפה לך הרעיון המטומטם הזה,״ אני עונה בכעס, כבר אין לי מה להפסיד. ״היכרתי אותך בבית הקפה שלי. זה אתה שלקחת אותי ממנו, לא כי רציתי, אלא כי אתה רצית. אני ילדה טובה. אף פעם לא נתקלתי באנשי העולם התחתון לפני שפגשתי בכם באותו אחר הצהריים בבית הקפה שלי.״
״אני אצטרך לחנך אותך איך לדבר. את לא תאמרי לי אף פעם שהרעיון שלי מטומטם,״ הוא יורה לעברי.
אנחנו חוזרים לחדר, ואני דוחפת את בגדי בערבוביה לתוך המזוודה. ״עוד לא הבנת שאת נשארת פה?״ הוא שואל אותי.
״אני אומר לך בכנות, אני כבר לא מבינה כלום. היום הזה הוא מעבר לכוחותיי.״
״אני אסביר לך בשפה שתביני. דברים קורים בחוץ, שהם לא בעיה שלך, אבל עדיין אני חייב שתדעי להגן על עצמך, ולכן רציתי שתעברי אימון בירי. אגב, עברת אותו בהצלחה.
פול הגיע כדי לבחון את נאמנותך לי. גם את המבחן הזה עברת בהצלחה. לו היית פותחת את התיק שהביא איתו, היית מגלה שיש בו כל מיני דברים, אבל לא שטרות של כסף אמיתי.
גבר במצב שלי חייב לבדוק את כל מי שמסביבו. אני חושב שכבר הבנת את זה.״
אני יורדת חזרה בצעדים איטיים למטבח, מכסה את הבצק, מכניסה אותו למקרר, וחוזרת לחדרי. אני מרגישה שרגליי בקושי נושאות אותי. אני נשכבת על המיטה, ונרדמת מייד.
באמצע הלילה אני מתעוררת, ומרגישה נוכחות של מישהו בחדר. אני קופאת במקומי. ׳מה אני אעשה איתך?׳ אני שומעת את קולו של הבוס, ומרגישה שהוא מכסה אותי בשמיכה, מהדק אותה סביב גופי שלא יהיה לי קר, ויוצא בשקט מהחדר. רק כשאני מתחילה להרגיש את החום מתפשט בגופי, אני מבינה כמה היה לי קר בגלל שלא התכסיתי.
כשאני מתעוררת בבוקר אני בטוחה שחלמתי על הביקור שלו בחדרי. אני מביטה על השמיכה שעוטפת אתי, ומבינה שלא חלמתי, זאת לא השמיכה שלי. אני מקרבת אותה לאפי, ומריחה ריח של ניחוח בושם גברי מוכר. ׳אז הוא היה פה.׳
אני מחליטה לשים את יום האתמול מאחוריי, ויורדת למטבח כאילו לא ארע דבר.
אני מתחילה ללוש את הבצק, יוצרת ממנו ככרות לחם, ועד מהרה ריח האפיה מתפשט במטבח. ״את מוציאה אותי מדעתי עם הריחות של האפיה,״ אומרת בלנקה, ״אני יודעת שהתנהגתי אלייך לא יפה, ולא מגיע לי, אבל אולי …״
היא תולה בי מבט מתחנן.
״את מבינה שעדיף לכולנו לעבוד יחד כצוות אחד?״ אני שואלת אותה, ״אין כאן כאלה ששווים יותר, וכאלה שפחות. אם נעזור אחד שני, כולנו נרוויח.״
״אני אעשה כל מה שתבקשי,״ היא מפתיעה אותי. אני משירה מבט לתוך עיניה, וגורמת לה להשפיל אותן, ״אני מתכוונת למה שאני אומרת בל. אני לא רוצה להשמע לך אחת שמלשינה על חבריה לעבודה, אבל בואי נאמר שקיבלתי הוראה להפריע לך בעבודה. יש מישהו שלא שמח שאת פה.״
״לואיג׳י?״ אני שואלת.
היא מקמטת את מצחה בניסיון על מי אני מדברת, ופתאום פורצת בצחוק. ״את גדולה, איזה שם בחרת לו. כן, זה לואיג׳י.״ היא לא מפסיקה לצחוק.
לורנצו נכנס לדירה ורואה שאנחנו צוחקות. זה הדבר האחרון שהוא היה רוצה לראות, ולכן הוא בא לגעור בנו.
״את משחקת במקום להכין לבוס את ארוחת הבוקר שלו?״ הוא מרים עליי את קולו.
אני מראה לו את הידיים המקומחות שלי. ״נראה לך שאני משחקת?״ אני שואלת אותו.
״ואת בלנקה, מה את עושה פה?״ הוא יורה לעברה.
״היא עוזרת לי. ביקשתי ממנה שתוריד לי את התבנית מהארון, אני לא מגיעה למדף הגבוה,״ אני עונה מייד.
״וזאת סיבה לצחוק?״ הוא שואל.
״לפי מה שהבנתי אתה העוזר של הבוס, לא מנהל העבודה שלנו. אני צודקת?״ אני פונה לג׳ודה איש האחזקה שהגיע להחליף את המנורות השרופות במטבח, ולטפל בעוד מטלות בדירה, כיוון שתפקידו המוגדר הוא לנהל את צוות העובדים.
״את עוד תשלמי על זה,״ מסנן לורנצו.
״תעזוב את הילדה בשקט,״ מגן עליי ג׳ודה, שנהנה מהתמיכה שלי בו, ״היא לא מפסיקה לעבוד לרגע.״
״יש ביניכם משהו?״ שואל לורנצו.
״נו באמת, אני יכול להיות אבא שלי. אני חושב שהבת שלי מבוגרת ממנה,״ אומר ג׳ודה.
״אבל אין לנו בת,״ לוחשת בלנקה, ובכך מגלה לי שהיא וג׳ודה הם זוג.
ג׳ודה מחכה שלורנצו יעזוב את המטבח. ״את באמת חושבת שהוא יודע מה שקורה אצל העובדים של הבוס? אין לו מושג שאנחנו…״ הוא מסתכל עליי, ואני מעמידה פנים שלא שמעתי.
אני מתחילה להכין את ארוחת הבוקר של הבוס, והוא מגיע בדיוק כשאני מסיימת להכין אותה, ועומדת לבקש מג׳ודה שיקרא לו.
אין שום דבר בהתנהגותו שמרמז על מה שהיה אתמול. אני מרגישה הקלה.
״אתה זוכר את התוכניות שהבאת לי מבית הדפוס?״ הוא שואל את לורנצו בזמן שהוא מתחיל לאכול.
״כן בוס,״ הוא עונה.
״יש את הכתובת על גבי התוכניות. תצא לשם ואני אגיע אחריך עם מסימו,״ הוא מורה לו.
לורנצו מסובב את גבו לבוס, כך שפניו אליי, ועל פניו נמרח חיוך. הוא לא שם לב שאני מבחינה בו. הוא מוציא את הנייד שלו מכיסו ושולח הודעה. אני לוקחת את הנייד שלי מהשיש, ומצלמת את המסך שלו, בלי שישים לב, כך לפחות חשבתי.
אני ממהרת לשמור את הצילום בענן נסתר מעיני כל. אין לי מושג אם שמו לי האזנה בטלפון, ולכן אני מעדיפה להצפין את התמונה. אני מוחקת אותה מייד מאלבום התמונות.
מסתבר שהוא כן הבחין בי, ודורש שאראה לו את הטלפון שלי. ״מה הקוד של הטלפון שלך?״ הוא נוהם לעברי.
״מה הבעיה?״ אני מעמידה פנים שאני לא מבינה.
״את יודעת טוב מאד. תראי לי את אלבום התמונות שלך,״ הוא דורש בתוקף.
״אלבום התמונות? אני צוחקת, אין לי בו אף תמונה אחת. אתה מוזמן לראות,״ אני אומרת, ומראה לו שהאלבום ריק. יותר מזה, אני מראה לו שגם פח המחזור לא מכיל אף תמונה.
״מה הבעיה?״ שואל הבוס.
״יכולתי להישבע שהיא צילמה…״ הוא מתחיל לומר, ותופס את עצמו.
״מה בדיוק היא צילמה?״ שואל הבוס, ״כי לפי מה שראיתי כעת, האלבום שלה ריק לגמרי.״
