ככל שחולף הזמן, אני מבין שעליי לשמור את מחשבותיי לעצמי. אני כבר יודע שיש מי שלא אוהב את כוחי ההולך ומתעצם. אנשים צמאים לדם, ויוצאים מדעתם שאני לא מאפשר זאת.
אני ידוע כזאב בודד, מה שמאד מבלבל אותם. אני רוכש דירות נוספות, ומתכנן להפריד בין אנשיי. אני מרגיש ששהותם בדירה אחת, גדולה ככל שתהיה, עלולה להזיק לי.
אני מזמן כל אחד למה שאני קורא ׳שיחה תקופתית, מה שלא עשיתי מעולם. הם מרגישים שמשהו קורה מתחת לפני השטח, אבל אין להם מושג מה, וזה מכניס בהם חוסר שקט.
הם יודעים שאני יכול לשלוט בהם ביד רמה רק באמצעות מבט או מילים בודדות, ולכן נמנעים מעימות איתי.
בוקר חדש מפציע. התריסים מוגפים, ומונעים מקרני השמש לחדור לדירה. בל יוצאת מחדר השינה שלה. היא לובשת שמלת טריקו קצרה צמודה שמכסה את ברכיה, ורגליה יחפות. היא לא מעיפה אפילו מבט מהיר לעבר האגף שלי. אני מביט עליה בזמן שהיא יורדת בריצה את המדרגות לקומת הכניסה.
״בוקר טוב,״ אני שומע אותה אומרת.
״מה כל כך טוב בבוקר הזה,״ נשמע קולה של בלנקה.
״ברור שהוא זיין אותה, למה שלא תזרח מאושר,״ אני שומע את קולו של מוריס. אני יודע שהורג אותו שהוא לא יודע מיהן הנשים איתן אני פורק את יצריי. אני מתלבט האם עליי להגיב.
״אני יכולה להבין מה זאת המזבלה הזאת?״ אני שומע את בל מסננת בכעס. היא לא מגיבה על מה שמוריס אמר.
"תקשיבי מותק," אומרת בלנקה בלעג, "את כנראה לא יודעת לאן הביאו אותך. התפקיד שלך הוא לא רק להזדיין עם הבוס, אלא גם לקחת חלק במטלות הבית, וכיוון שאת האחרונה בתחתית העובדים, תתחילי להבריק את המטבח, ושאני לא אמצא בו אפילו פרור. אני מבטיחה לך שאבדוק זאת."
"אני בל, מה שמך?" אני שומע אותה אומר, ואני מקשיב בסקרנות לשמוע איך יגיבו העובדים. אין להם מושג איזו לשון חדה יש לה.
"אני בלנקה, ואני אחראית על הניקיון," עונה לה בלנקה בטון מתנשא, כאילו הכריזה שהיא נשיאת הבית.
"אני שמחה לשמוע," אומרת בל. אני יכול לראות את החיוך שלה בזמן שהיא מדברת, "אני לא כאן כדי לספק את תשוקותיו של אף אחד מהגברים בבית, גם לא את אלה של הבוס. הגעתי לכאן כדי לדאוג לארוחותיו של הבוס, ולשלו בלבד."
"עוד אחת שחושבת שהיא מישהי. את יכולה לשקר לעצמך כמה שאת רוצה," אומר לה מוריס.
"דווקא ממך לא ציפיתי להערות כאלה. אתה יודע בדיוק היכן נפגשתי עם הבוס, ולא, זה לא היה בבית זונות, אלא בבית הקפה שלי. אתה היית אורח בו, וטעמת מהתבשילים שהכנתי עבורו ועבורכם," היא אומרת למוריס.
אני יורד יחף במדרגות, כך שפסעותיי לא נשמעות, וצופה בנעשה במטבח. אני נדהם לראות את האנשים שלי משחקים איתה. הם מעמידים פנים שכוסות הקפה העשויים נייר נשמטות מידיהם שלא במתכוון, ותוכנן נשפך על רצפת השיש הלבנה של המטבח. יש לי הרגשה שאני מנהל גן ילדים, ולא ארגון המטיל מורא על העיר כולה.
"אני רוצה אותה על ארבע, מנגבת ומבריקה את הריצפה," נוהם לעברה לורנצו.
"אתה לא מקשיב," עונה לו בל בשלווה. "אני לא המנקה כאן. תפקידי הוגדר לי אמש, בדיוק כאן במטבח הזה, על ידי הבוס. ניקיון, הוא לא חלק מתפקידי. המשחק שאתם משחקים איתי הוא ילדותי, וחבל שאתם מזלזלים כך במטבח הפרטי של הבוס."
"או שאת מטומטמת או שאת … את יודעת איפה את נמצאת? את בלב ארגון הפשע החזק ביותר בניו יורק. אולי אם אומר את המילה מאפיה את תקליטי זאת טוב יותר," אומר לורנצו ומצמצם את הרווח ביניהם.
"תתרחק ממני!" היא יורה מייד לעברו, "תתפלא אבל אני יודעת היטב היכן אני נמצאת. זה עצוב מאד שאנשי הארגון צריכים לשפוך תוכן הקפה על הריצפה, רק כדי להפגין את כוחם. רק שתדע שאותי זה לא משכנע.
יש לכם דקה אחת לאסוף את ים הכוסות ששפכתם על הריצפה. ואת בלנקה, מתבקשת לדאוג שהכיור יהיה ריק מכלים. הבוס מצפה לארוחת הבוקר שלו. יש לך דקה בדיוק לעשות זאת."
"תקשיבי זונה…" היא מתחילה לומר.
"לא, את תקשיבי לי!. זה שאת קוראת לי זונה, זה עדיין לא הופך אותי לכזאת, זה רק מראה איזו שפה שגורה בפיך. אני לא יודעת איך הארגון הזה עובד. אולי כל הנשים בבית הזה משמשות כצעצוע לגברים שבארגון, אבל אני לא אחת מכן.
יש לך שתי ברירות, או לשתף איתי פעולה, או שפשוט תסתלקו כולכם מהמטבח. אני לא אחת שארוץ לבכות לבוס על ההתנהגות הבלתי נסבלת שלכם, אבל גם לי יש גבולות."
כולם נטועים במקומם. בל ניגשת לקרטון המלא בקפה טרי אותו הביאו לפני זמן מה מבית הקפה הסמוך, ומול עיניהם הנדהמות שופכת את תוכנו לכיור. היא מוציאה שקית ניילון מתחת לכיור וזורקת את כל הכוסות, גם אלה שעדיין לא היו בשימוש, את שקיות הסוכר וקפסולות החלב, לתוכו, וניגשת לרוקן את הכיור.
"מה שקרה פה כעת, יקרה כל יום שאני אראה פה את קרטון הקפה ומוצריו," אומרת בל. "תביאי לי שמרטוט לנגב את הריצפה," היא פונה לבלנקה.
"את אוויר בשבילי," היא עונה לה.
בל לוקחת גליל נייר מגבת וסופגת את הקפה. אחר כך היא שופכת מעט חומר לניקוי כלים, ומנקה את הכתמים מהריצפה. כל הצוות עומד וצופה בה. "אמרתי לך שהיא תרד על ארבע ותלקק את הריצפה. ככה מתנהגת כלבה טובה," אומר מוריס.
"אני מניחה שכל אחד מכם עובד כבר כמה שנים תחת הבוס. אתם לא מבינים שאתם מזלזלים בו, ולא בי?"
היא ניגשת לארון ומוציאה מחבת כדי להכין לי את ארוחת הבוקר. היא שוברת שלוש ביצים ומתחילה לטגן אותם. לורנצו ניגש למקרר, מוציא בקבוק של רוטב חריף, ושופך על הביצים.
בל מסירה את המחבת, ופונה בחדות לעבר לורנצו. היא ממלאת את כף העץ בה השתמשה לטגון הביצים, ממלאת אותה בביצה עם רוטב ומקרבת אותה לפיו של לורנצו. "אתה ממשיך לשחק איתי? לך תקרא לבוס ותאמר לו שארוחת הבוקר שלו מוכנה," היא אומרת, ושופכת את תוכן המחבת לצלחת.
"את לא נורמלית!" הוא צועק עליה.
"אני אספר לו שהוא צריך להודות לך היום, שזה אתה שהכנת לו אותה," היא אומרת וניגשת לשטוף את המחבת.
"את לא יודעת עם מי את מתעסקת," הוא אומר לבל, אבל היא מתעלמת ממנו, מניחה את המחבת על הכיריים ומוציאה שוב את מגש הביצים מהמקרר.
בלנקה קולטת שאני עומד ומשקיף עליהם. "הבו..בוס…פה," היא מגמגמת.
"מאיפה אתחיל? כפי שבל אמרה, היא לא שפחת המין שלי, ולא שפחה של אף אחד מכם. תפקידה הוא לא לנקות, לא לכבס, או לעסוק במטלה פרט להכנת הארוחות שלי. אני לא אסבול התנהגות כזאת, בטח לא בדירה הפרטית שלי."
אני ממש מתבייש שאנשי הארגון שלי מתנהגים כך. בל לא מתרגשת ממה ֞֞שקורה סביבה. היא מרוכזת בהכנת ארוחת הבוקר. הביצים מוכנות מהר, והיא מניחה אותם על צלחת נקייה.
״בתאבון,״ היא אומרת לי, ולוקחת את הצלחת עליה הביצים הטובעות ברוטב חריף. ״איזה טיפשה אני,״ היא מסננת, ״היגשתי לבוס בטעות את הצלחת שלך,״ היא אומרת ומניחה אותה ליד לורנצו.
היא לא מחכה שלורנצו יגיב, ונגשת לנקות את הכלים בכיור. אני מלכסן מבטי אליו. הוא מביט המום על הצלחת שלפניו, לא יודע כיצד לנהוג. יותר מזה, הוא לא יודע מה מכל מה שקרה כאן קודם, שמעתי.
״נכון שאמרתי שבל תכין את הארוחות רק לי, ואני תקיף בדעתי שכך יהיה, אבל אם היא כבר הכינה לך, מין הראוי שתאכל,״ אני אומר לו. אני יודע שהמילים שלי מבלבלות אותו עוד יותר, והוא מבין שעדיף שיאכל, אבל הוא לא מסוגל.
הוא חותך חתיכה וכמעט נחנק מהרוטב החריף. הוא מתחיל להשתעל, וקם מייד למזוג לעצמו מים.
״מה קרה לורנצו, אתה לא מרגיש טוב?״ אני שואל, ״אולי כדי שתלך לנוח היום.״
הוא מביט עליי, ואני רואה את העיניים שלו מתמלאות דמעות מחריפות האוכל שטעם.
״ואת זה אתה ציפית שהיא תגיש לי?״ עכשיו הוא כבר מבין שהייתי שם וראיתי הכל. ״קח לך יום חופש ותחשוב על מה שקרה כאן הבוקר.״
לורנצו נד בראשו ועוזב במהירות את הדירה. אני שומע אותו מקלל את כל העולם ואשתו כשהפה שלו בוער מהרוטב.
בל לוקחת את הצלחת שלו בשתיקה, זורקת את תוכנה לפח. ״אין לכם עבודה?״ היא פונה לעובדות הבית שמצטופפות בפינה ולא יודעות איך להתנהג, ״או שכך נהוג כאן, לעמוד ולבהות בבוס כשהוא אוכל?״
אני תוהה איך היא מתאימה את עצמה למצב. לעיתים היא מרימה את הראש, פוקדת על אחרים מה לעשות, ולפעמים היא מסתגרת בשתיקה. אני מרגיש צורך לנתח את ההתנהגות שלה, לבדוק את נאמנותה לי.
עם כל מה שקורה מסביבי, אני רוצה לבדוק אם מה ששמעתי עליה, הוא לא מלכודת כדי להכניסה לביתי. אני מרגיש שזה לא הגיוני, ועדיין אני מעדיף לנקוט איתה משנה זהירות.
״אני יוצא לפגישה בקרוב, אחזור בארבע,״ אני אומר לה.
״מתי תרצה לאכול ארוחת ערב?״ היא שואלת.
״בחמש וחצי,״ אני סתם זורק מספר באוויר.
״יש עוד משהו שאתה מצפה שאעשה, פרט להכין לך את הארוחה?״ היא שואלת.
״לא,״ אני עונה קצרות.
בל מורידה את הצלחת הריקה, ומניחה לפניי כוס קפה וצלוחית ועליה כמה עוגיות, ״אני אשתה בחדר העבודה שלי,״ אני אומר לה, קם ולוקח את הקפה והצלוחית, והולך לחדרי.
מייד עם הכנסי לחדר, אני מפעיל את המצלמות, וצופה במעשיה.
אני רואה אותה מנקה את האי במטבח, ורוחצת את הצלחת שלי. אחר כך היא ניגשת למקרר, מוציאה ממנו נתח בשר, מתבלת אותו ומניחה אותו במשרה.
״אני בחדר שלי,״ היא פולטת לעברה של בלנקה, ויוצאת מהמטבח. אני מתכוון לעקוב אחריה , כשאני רואה את לורנצו נכנס למטבח, מסתכל בעצבנות לצדדים, ופותח את ארון התבלינים.
״בלנקה ראית את הטלפון הנייד שלי?״ אני רואה את בל חוזרת למטבח, אלא שאז היא מבחינה בלורנצו. ״מה אתה חושב שאתה עושה?״ היא שואלת אותו ומביטה על מה שהוא אוחז בידו.
״את תתעסקי בעניינים שלך,״ הוא מסנן לעברה.
״האוכל של הבוס הוא העניינים שלי. אני יכולה להבין מה יש לך ביד?״ היא אומרת ומתקרבת אליו. לאישה הזאת אין פחד. לפעמים אני תוהה עם היא באמת מבינה מי אני, ויודעת היכן היא נמצאת.
״אני חושב שאת קצת מתבלבלת. כבר אמרתי לך שאת נמצאת בלב ארגון הפשע השולט בעיר ניו יורק. איך את מעזה לדבר אליי כך?״ הוא מצמצם את הרווח ביניהם לכמעט אפס.
היא מושיטה יד קדימה כדי למנוע להתקרב יותר מידי. ״בוא נצא מנקודת הנחה שאני מטומטמת, ולא מבינה כלום. אתה באמת חושב שזה היה חכם מצידך לומר לי זאת אם עדיין לא הבנתי? אתה צריך לחשוב לפני שאתה פולט מה שאתה פולט,״ היא אומרת. אני כל כך מסכים איתה.
״את חושבת שאת יכולה לחנך אותי? לא את ולא אף אחד, גם לא הבוס, יכול לצוות עליי מה לעשות,״ הוא אומר, שוב בלי לחשוב.
״אז כנראה זו אני שצריכה להסביר לך שהבוס הוא ראש ארגון הפשע השולט בעיר ניו יורק, ולטובתך, לא שלי זה איכפת, כדי שתשנה את ההתנהגות שלך, אתה מפטפט יותר מידי,״ היא אומרת, לוקחת את הטלפון הנייד ופונה ללכת.
״את הפה הזה שלך צריך לסתום,״ הוא אומר לה, ״יש לי בדיוק את הכלי לסתום לך אותו. את תרדי על הברכיים ו…אני בטוח שאת יודעת מה את צריכה לעשות,״ הוא אומר לה.
״זאת הפעם האחרונה שאתה מדבר אליי כך, וגם הפעם האחרונה שאתה מנסה לשתול דברים במטבח שלי,״ היא אומרת לו בכעס.
״זה שהבוס מזיין אותך, לא הופך את המטבח הזה לשלך,״ הוא אומר.
״אני תוהה אם יש לך בעיות שמיעה או הבנה,״ היא אומרת ומסתלקת במהירות מהמטבח.
אני רואה שהוא מתחיל ללכת בעקבותיה, ושולח לו מסרון שיגיע לדירה, מה שגורם לו לעצור. אני יוצא מהחדר ומתקרב אליו בצעדים מהירים.
״מה אתה עושה?״ אני שואל אותו, ״מה יש לך לחפש בקומה העליונה?״
*
מרגע שהחלטתי לרכוש את הדירה במגדל שניים, היה לי ברור שאני ארצה לשמור על פרטיותי, ולכן רכשתי את שתי הקומות מתחתיי. קומה שלמה מפרידה בין הדירה הפרטית שלי, לזאת בה מתגוררים האנשים שלי.
מייד כשעברתי לכאן הצבתי בפניהם גבולות ברורים. הקומה העליונה, המכילה שתי יחידות של חדרי שינה, היא מחוץ לתחום עבורם.
לאיש מהם אין מושג שכל הדירה שלי מרושתת בעיניים שמשקיפות על הנעשה סביב השעון, ובאפשרותי לכבות כל אזור לפי בחירתי.
כך גם לגבי חדר העבודה שלי שנמצא בקומת הכניסה, שאליו הם מורשים להיכנס רק עם אישור מפורש שלי.
על המחשב שלי מגנות מספר תוכנות שהותקנו על ידי לואיז גולד, שהתקינה בו את תוכנת ההגנה אבירי הנסיכה, שמתריעה על כל ניסיון פריצה למערכת שלי. אותה תוכנה גם מגינה על הטלפון הנייד שלי.
כאמור, ללורנצו אין הרשאה לעלות לאגף חדרי השינה. מעניין איזה תרוץ הוא ימציא לי.
*
לורנצו מאדים, ומסיט מבטו ממני. הוא מתקשה לעמוד בפני המבט שלי. ״אני מבקש שתיגש לבית הדפוס, ותביא לי את התוכניות של הבניין החדש,״ אני אומר לו, ״אני לא רוצה שאיש יראה אותן, ולכן אני מבקש שאתה אישית תלך להביאם.״
״אני כבר הולך,״ אומר לורנצו בשביעות רצון. אני לא אראה לו שגם אני מרוצה, הצלחתי להרדים אותו. ״אם אתה צריך אותי, אני זמין בטלפון.״
אני נכנס איתו למעלית. הוא מביט עליי מופתע, אבל שותק. הוא מופתע עוד יותר כשאני לא יוצא איתו, אלא ממשיך לבד. איני נוהג לצאת ללא ליווי, מה שגורם לו לבהות בי לרגע. ״יש לי פגישת עסקים בבית הקפה,״ אני אומר, ולוחץ על דלת המעלית שתסגר.
פול ורטהיים אמור לאסוף אותי מבית הקפה, אלא שאין לי מושג עם איזה רכב הוא יגיע, שכן אנשיי כבר מכירים את הטסלה שלו. אני פונה לעבר בית הקפה, ומתאפק לא לצחוק כשאני רואה את המשאית הכחולה שעליה שלט פרסומת לחנות פרחים, חונה בפינת הרחוב סמוך לבית הקפה.
אני סוקר את הסביבה, ורואה שאיש לא עוקב אחריי, ובכל זאת ידי מונחת על המותן הימנית, שם נמצא האקדח שלי. אני נכנס במהירות למושב האחורי. ״הוא עומד לצאת כל רגע,״ אני מעדכן את פול.
״והנה הוא יוצא,״ הוא מחייך ומבקש מהנהג להתניע את הרכב. אני מוסר לפול את הכתובת שאליה נוסע לורנצו. פול מצטרף אליי למושב האחורי, והנהג שלו יוצא לדרך.
אני ממש לא מופתע כשלורנצו שולח לי הודעה אחרי רבע שעה , שהוא מתעכב כיוון שהתוכניות עדיין לא מוכנות.
אנחנו חונים במרחק מה מהחנות. אני רואה אותו נכנס לרכב, אבל הרכב עדיין לא יוצא לדרך. איש חסר בית, לבוש בבגדים מטונפים ושיער פרוע ניגש לרכב, ומקיש על החלון. לורנצו פותח את החלון. ״תסתלק מפה!״ הוא צועק עליו.
פול מראה לי את מסך הטלפון, ובו נראה לורנצו מחזיק את התוכניות ומצלם אותן.
״בבקשה אדוני, יש לך כמה דולרים לתת לי? אני רעב,״ אומר האיש חסר הבית, ״השמים יברכו אותך בכל מעשה ידיך,״ הוא אומר, אבל לורנצו מסמן לו בידו בתנועה מזלזלת שיעזוב אותו בשקט, וסוגר את החלון. הגבר קופץ לאחור., ועוזב את המקום בריצה.
״הכל מוקלט,״ אומר לי פול, את מה שכבר הבנתי.
הדלת האחורית של המשאית נפתחת, וחסר הבית נכנס לרכב. הוא ממהר להסיר את הבגדים והפאה, ומכניס אותם לשקית. ״לצערי הוא שלח את המידע לטלפון חסוי,״ הוא פונה אליי, ״ניסיתי לחטוף ממנו את הטלפון, אבל הוא סגר את החלון. מה עכשיו?״
״זה כל מה שרציתי לדעת. בקשר לתוכניות, אין לכם מה לדאוג. גם המבנה, וגם הכתובת, לא רלוונטים. זה לא באמת פרוייקט שלי.״
כאשר אני שואל את פול כמה מגיע לו על השרות, הוא מסתכל עליי. ״אתה רציני רפאל? לעולם לא אשכח כמה תמכת בי,״ הוא אומר מייד.
אנחנו חוזרים לכיוון הדירה שלי. אני מזמין את פול ואנשיו לבית הקפה. אני יודע שלורנצו יחזור עוד מעט, ורוצה שיראה שאני נמצא שם. הם מזמינים ארוחת צהריים, אני מזמין רק קפה. אני מבין שאני מצפה לאכול את האוכל שבל מכינה לי.
אני יושב כהרגלי, עם פנים לדלת, מוכן לכל תרחיש. אני רואה את הרכב של לורנצו מאט בנסיעה. הוא מחפש אותי בין יושבי בית הקפה. אני מעמיד פנים שלא שמתי לב אליו.
״הוא חזר?״ שואל אותי לורנצו, בזמן שאני חותכת את הירקות להכנת הצלי.
״אין לי מושג,״ אני עונה לו.
״אל תשקרי אותי,״ הוא מרים את קולו עליי. אני לא מגיבה.
״את לא תתעלמי ממני!״ הוא צועק.
״התפקיד שלי כאן להכין ארוחות, לא לעקוב אחרי מעשיו של הבוס,״ אני עונה לו.
בזווית עיני אני רואה את לורנצו ניגש לחדר העבודה של הבוס. הוא מנסה לפתוח את הדלת אבל היא נעולה.
אני שומעת את המעלית נעצרת בקומה, אבל לורנצו עדיין נאבק לפתוח את הדלת. הוא מנסה להקיש כל מיני מספרים, אבל לא מצליח לקלוע לקוד של הבוס.
״אני יכול לקבל את התוכניות?״ אני שומעת את קולו הקר של הבוס. לורנצו מסתובב בבהלה לאחור, וכולו חיוור.
״אל תתן לי לחכות הרבה,״ הוא אומר לו. לורנצו ממהר לצאת מהדירה, כדי להביא את מה שביקש ממנו הבוס.
אני מרגישה שהבוס מסתכל עליי, ומסתובבת לאחור מבטו חודר לתוך עיניי. ״את מתחילה להבין,״ הוא פולט, ונכנס לחדרו.
