ריח של אספרסו משובח שעשוי כהלכה, נישא באוויר. היא בהחלט יודעת מה היא עושה. הריח מזכיר לי את בתי הקפה בארץ מולדתי. אני עוצם את עיניי, וחיים שלמים עוברים מולי.
*
״אני רוצה ללמוד אדריכלות באוניברסיטה,״ אמרתי לאבי, ״אתה מאשר לי ללמוד באוניברסיטה במילאנו?״ הייתי בן שבע עשרה, ועמדתי לסיים את לימודי התיכון.
״המשפחה צריכה אותך בניו יורק,״ הוא ענה, וגרם לי לשמוט את הלסת מרוב תימהון.
״אבל למה דווקא אני?״ שאלתי בלי לחשוב.
"אתה מעז להמרות את פי?!" הוא שאג עליי.
"לא אדוני," עניתי לו. שוב עבר בי המחשבה כמה אני שונה מהאחים שלי. לא רק במראה, אלא באופי.
*
"אני לא מבין אותך," אמר לי חברי מרסלו, "יש לך הזדמנות נהדרת להתרחק מהמשפחה, ולחיות את חייך בלי עינו הפקוחה של הדון."
חייכתי חיוך מר. כמה תמים היה מרסלו שחשב שאוכל לחיות כרצוני.
*
"תרשה לי ללמוד באוניברסיטה שבניו יורק, אם אתחייב שהלימודים לא יפגעו בניהול העסק?" שאלתי את אבי ערב נסעתי לניו יורק.
"אתן לך שנה ניסיון. אם אראה שהלימודים באים על חשבון הארגון, לא אאפשר לך להמשיך ללמוד.״
"תודה אדוני. אני מעריך את זה מאד," אמרתי לו את מה שרצה לשמוע, לא את מה שהלב שלי רצה לומר. רציתי שיחשוב שהוא מצליח לשלוט בי.
קיימתי את הבטחתי לו, והפכתי לראש הארגון הגדול ביותר בניו יורק. עם זאת לא ויתרתי על החלום שלי, וסיימתי את האוניברסיטה עם תואר ביד.
*
בלה מגיעה לשולחן עם מגש עגול עמוס בספלי אספרסו, ומניחה אותו במרכז השולחן לצד מגש מלבני ועליו עוגיות ביסקוטי במספר טעמים. רק לי היא מגישה את הספל, ומניחה לידו צלוחית ובה שלוש עוגיות. אני עוקב אחרי תנועות ידיה הזריזות, מנסה לקרוא את שפת גופה. פניה חסרות רגש, אבל ידיה יציבות ואין בה טיפת פחד.
בלה מתחילה לאסוף את צלוחיות הקינוח הריקות, ונושאת אותן למטבח. ״את יכולה ללכת הביתה, אני אסגור,״ אני שומע אותה אומרת למישל.
״אני לא משאירה אותך לבד איתם,״ אומרת מישל. בהחלט ניכר עליה שהיא רועדת מפחד.
״נו באמת מישל, ראית שהם התנהגו יפה כל הארוחה. נשאר לי רק להכניס את הספלים למדיח, ולסגור,״ היא מרגיעה אותה.
אני מסמן לה בידי לבוא. ״תקראי למישל,״ אני אומר לה בקשיחות.
מישל מגיעה מייד בעיניים מושפלות. ״תודה על השרות. אנחנו כבר מסיימים ועוזבים.״ אני אומר, מוציא מכיסי חבילת שטרות, ומעניק לה אלף דולר תשר.
מישל לוקחת ממני את השטרות ביד רועדת, ורוצה לתת אותם לבלה. ״לא,״ אני נד בראשי לשלילה, והיא מביטה עליי מבולבלת, ומושיטה לי את השטרות חזרה. ״זה עבורך, על ששירתת אותנו.״
״אבל אני…״ היא מתחילה לגמגם.
״תגידי תודה, את יכולה ללכת,״ אומרת בלה, מלווה אותה לדלת, פותחת אותה עבורה, ונועלת אחריה.
אני חוזרת למטבח, מנקה ומסדרת, ושמה לב שמישל לא הכינה בצק למחר, למרות שביקשתי. כבר מאוחר, אני מותשת מידי להתחיל לחשוב על יום המחר. כל מה שאני רוצה כעת, זה להתקלח וללכת לישון.
כבר ארבע שעות הם נמצאים במסעדה שלי, ואני מרגישה שאני נחנקת. מעניין שדווקא הבוס עושה רושם טוב, יותר מחבורת הכלבים הנבחנים שמסביבו. בעיקר ׳לואיג׳י,׳ זה שחשד שארעיל את הבוס. העיניים שלו משדרות רוע. אני בספק אם הוא באמת כלב נאמן ששומר על בעליו.
הבוס מסמן לי לגשת. ״את יכולה לפנות את השולחן,״ הוא אומר לי.
אני אוספת את הספלים, מניחה אותם על המגש. ״אתה רוצה שאארוז לך את הבישקוטי?״ אני שואלת.
הוא מביט עליי מופתע. ״בעצם למה לא? יש להם טעם של המולדת. אין ספק שגדלת על המטבח האיטלקי.״
״דווקא את המתכון שלהם למדתי מהאינטרנט,״ אני לא יודעת מה גורם לי לענות לו.
״מעניין,״ הוא עונה, ״אז מה כן למדת מהסבתא שלך?״
*
״את מבינה בל,״ אמרה לי סבתא כשעמדתי לצידה במטבח בזמן שהיא הכינה רוטב עגבניות לפסטה הטריה שקנתה ב׳מכולת של האיטלקים,׳ כך קראה לחנות של וינצ׳נטי, ״אנשים הולכים לסופר וקונים עגבניות. אז נכון שהם מבחינים שיש להם צורות שונות, אלה שמנמנות, ואלה מאורכות, וכן הלאה, אבל אין להם מושג שלכל עגבניה יש את התפקיד שלה.
סבתא בחרה עגבניה מתוך השקית ״תראי את זאת למשל.״ סבתא חצתה אותה לשתיים, קילפה בזריזות את הקליפה שלה וחתכה קוביה קטנה. ״תטעמי,״ היא אמרה והגישה אותה לפי. ידיה הריחו משום ובצל, אבל זה לא הפריע לי, ״זאת אחת מושלמת להכנת רוטב בולונז.״
עם הרבה סבלנות היא הטמיעה בי את האהבה למטבח האיטלקי. מי שלא היה שם איתי, לא יבין מדוע אני מתעקשת על עגבניה מסוימת, גם לא בעל חנות הירקות שמספק לי את הסחורה הטריה כל בוקר, אבל ממלא אחר בקשתי באדיקות, אחרי הפעם ההיא שהחזרתי לו מגש ירקות.
*
״למדתי ממנה לדייק טעמים, שזה מה שעושה את כל ההבדל,״ אני עונה קצרות, ורוצה ללכת לשטוף את הספלים.
״אם כך מגיע לה לקבל זר פרחים, היא בהחלט עשתה עבודה טובה,״ הוא אומר.
״היא אהבה פרחים. אני תמיד מביאה לה זר כשאני באה לבקר אותה במקום מנוחתה האחרון בסנט. פטריק,״ אני עונה, והולכת בצעדים מהירים למטבח. אני בקושי עוצרת את דמעותיי.
*
הבוס נגע בנקודה מאד רגישה.
בשנה אחת איבדתי את אימי, את אימה שמתה משברון לב על מותה, ואת סבתה של אימי שנפטרה ממחלת לב. שלושה דורות שנמחקו.
פחדתי שקללה רובצות עלינו, ואני הבאה בתור.
כשהבעתי את פחדיי בקול, קרובין ביטל אותם בתנועה מזלזלת. ״איזה שטויות. גם אביך ואחיך נהרגו בתאונה,״ הוא אמר.
אז, זה הרגיע אותי. כעת כשאני חושבת על מילותיו אני מזדעזעת מהאופן בו דיבר אליי. הייתי צריכה לראות מיהו כבר אז.
הבעיה עם המוות שהוא סופי ומוחלט, ואין אפשרות להיפגש עם מי שאיננו עוד שוב. אפילו לא לפגישה אחרונה, או חיבוק אחרון. את זה למדתי בגיל עשרים ושתיים, גיל שזה עדיין לא אמור לקרות.
*
קולו המונוטוני של מדיח הכלים נשמע ברקע. אין בו הרבה כלים, ולכן הפעלתי אותו על תוכנית קצרה, והוא עובד במרץ להשלים את משימתו. האורחים לעומת זאת לא עושים סימן שהם מתכוונים לעזוב.
אני מנגבת בפעם המי יודע כמה את השיש, שכבר צועק הצילו מרוב ניקיון, ושוב מנגבת את הריצפה.
הבוס מפתיע אותי ונכנס למטבח. הוא מניח על השיש ערימת שטרות המהודקת עם גומיה."יש כאן חמשת אלפים דולר. אני מניח שזה מכסה את האירוח שלנו כאן הערב. את מוזמנת לספור," הוא אומר בטון חסר רגש. הוא לא מסתכל עליי, אלא סוקר את המטבח. "המקום מצוחצח, עד כי נדמה שאפשר לאכול מהריצפה," הוא פולט. מטון דיבורו אני מתקשה להבין אם הוא אומר זאת בהערכה, או בלעג.
"לא הגשתי לך חשבון," אני אומרת בטון יציב. אני לא אראה לו מה הנוכחות שלו כל כך קרוב אליי, מעוררת בי.
"את רומזת שהסכום לא מספק אותך?" הוא מסנן לעברי, "עם כל הכבוד…"
"ממש לא. אמרתי שלא ביקשתי תמורה עבור האירוח שלכם," אני עונה לו בשקט.
"אני לא מאמין במתנות חינם. זה לא קיים," הוא אומר בקור, וממשיך, "תארזי את הדברים שלך. יש לך שעה להתארגן, ואבוא לאסוף אותך. את כעת תחת חסותי.״
"אני לא אסכים להיות זונה של אף אחד," אני אוספת את כל כוחות הנפש שאני יכולה כדי לעמוד מולו.
"את באמת חושבת שיש לי בעיה להשיג כל אישה שאני רוצה? בשביל זה באתי אבדוק את היכולות הקולינריות שלך?" הוא מגחך. "אני לא מבקש ממך, אם עוד לא הבנת. יש לך שעה בדיוק, אל תבזבזי את זמני," הוא עונה לי בטון שיכול להקפיא את העיר כולה.
ובכל זאת אני מתעקשת. "תבטיח לי שאיש לא יגע בי בניגוד לרצוני," אני מישירה אליו מבט.
"את חצופה! עוד לא הבנת…" הוא אומר ועיניו בוערות לתוך שלי. אני לא נושמת, אבל עומדת יציבה מולו. "איש לא יגע בך," הוא מאשר לבסוף.
אני מניחה את המגב במקומו, ופונה לעבר החדר האחורי. "לאן את חושבת שאת הולכת?!" הוא מצמצם את הרווח בינינו.
"לקחת את הדברים שלי, כפי שציוות עליי," אני עונה. תשובתי לא מרצה אותו, והוא הולך בעקבותיי. אני רואה על פניו את הזעזוע, אבל הוא לא אומר מילה.
אני מוציאה מהארון תיק וממלאת אותו בבגדיי, ומרוקנת את הארונית במקלחת. פחות מרבע שעה עוברת כשכל מה שיש לי בעולם ארוז. זה לא בדיוק מדוייק, שכן כשנפרדתי מקורבין איחסנתי את חפציי באחסון חודשי בתשלום.
אני לוקחת את התיקים, והקרטון שמכיל את המחשב והמדפסת שלי. "אני מוכנה," אני אומרת לו, ונמנעת מקשר עין איתו.
הבוס יוצא בצעדים מהירים לפניי, ולא מציע לי עזרה למרות שאני מתקשה לסחוב הכל לבד. למה שיעשה זאת, הרי הוא הבוס.
אני נועלת את הדלת האחורית, ופונה לכיוון דלת הכניסה. כל הגברים מסתכלים עליי, ואיש לא מציע עזרה. אני מרגישה כמו שה שמובל לטבח, אבל מבינה שאין לי ברירה ברגע זה.
כאשר כולם יוצאים, אני נועלת את דלת הכניסה לבית הקפה שלי, ומגישה את המפתח לבוס. הוא מתעלם ממני. 'אז הוא לא רוצה את בית הקפה שלי,״ עוברת בי המחשבה.
הנהג של אחת הלימוזינות פותח את תא המטען. אני רוצה לשאול אותו אם זה עבור החפצים שלי, או עבורי. "תשימי את הדברים שלך מאחור," הוא נוהם לעברי.
כשאני מסיימת אני רואה את הדלת האחורית פתוחה. אני מציצה למושב האחורי ורואה את הבוס יושב. "את מתכוננת לבהות בי עוד הרבה זמן?"
אני רוצה לענות לו שהייתי מצפה שמישהו יגיד לי מה אני אמורה לעשות, אבל מחליטה לא לענות לו, אלא נכנסת ומתיישבת במושב לידו, הכי רחוק ממנו, צמוד לחלון.
אני מוציאה את הטלפון הנייד ושולחת הודעה לספק המזון שלי.
הקפה של בלה:
בית הקפה סגור עד להודעה חדשה.
נא לא לשלוח לי יותר מצרכים.
אם יש חוב פתוח תשלח לי ואעביר לך את התשלום עבורו.
בל
אני שולחת הודעה נוספת לצוות העובדים.
הקפה של בלה:
בית הקפה סגור עד להודעה חדשה.
אני אשלח לכם תשלום עבור השבועיים הקרובים.
אין לי מושג מתי הוא יפתח שוב.
בל
"אז מה, את מודיעה לחברייך שנחטפת על ידי המאפיה?" הוא אומר שוב בטון מלגלג.
הוא מעלה את חמתי. "הודעתי לספק המזון שלי ולעובדיי שבית הקפה סגור על להודעה חדשה. איש לא צריך להפגע ממה שעובר עליי," אני עונה באיפוק.
"מה שעובר עלייך?" הוא שוב מגחך מבחירת המילים שלי, "מה שעובר עלייך שאת עומדת להיות השף הפרטי שלי, בזמן שאני מגן עלייך."
"מגן עליי ממי," אני לא מסוגלת להתאפק.
"תסתפקי בידיעה שזה המצב," הוא אומר.
אני מאגרפת את כפות ידיי, ונושפת את האוויר הכלוא בי. הוא מבחין בכך. "את תלמדי להקשיב לי פיקולה," הוא אומר, הפעם בטון רגיל, לא מאיים.
"לכמה אנשים אני אמורה להכין אוכל?" אני שואלת בתקווה שהשאלה הזאת נשמעת לו הגיונית.
"כבר אמרתי לך. את לא מקשיבה. רק לי, שלוש ארוחות ביום," הוא אומר, מוציא את הנייד שלו מכיסו, וקורא את ההודעות שנכנסו לו.
אני עוצמת עיניים, נושמת את הרגעים האחרונים שלי כאישה חופשיה. אני מבינה שאין טעם שאשאל עוד שאלות.
אין לי מושג כמה זמן ארכה הנסיעה מבית הקפה שלי, למקום אליו הוא מביא אותי. אני פוקחת את עיניי רק כשאני מרגישה שהלימוזינה עצרה.
אני מוצאת את עצמי בחניון תת קרקעי. "תכניס את הדברים שלה למעלית," אני שומעת את קולו של הבוס שנמצא כבר מחוץ לרכב.
אני יוצאת מייד, מנסה למצוא סימן על גבי השלטים על הקיר, היכן אני. אני רק יודעת שאני במגדל מספר שתיים.
אני הולכת בעקבות כולם לתוך המגדל. שני גברים צועדים לפניי, ושניים הולכים מאחוריי. אחד השומרים הולך לפני כולם. ומסמן שהשטח נקי. רק אז אנחנו ניגשים למעלית.
"אני רוצה להיות לבד הערב," אומר הבוס, ולוחץ על קומה ארבעים. אני שמה לב שהמקש של קומה ארבעים ושתיים, גם הוא מואר.
“ברור," אני שומעת לחישה, "הזאב רוצה את הטלה הקטן רק לעצמו."
"שיהיה ברור לכולכם," הוא אומר שוב בטון המקפיא שכבר למדתי להכיר, "איש לא מתקרב אליה. ורק שתדעו שהיא לא הולכת לחמם לי את המיטה, אלא לבשל את ארוחותיי. תודה לכם שאתם דואגים לחיי המין שלי, אבל אתם כבר יודעים שאני לא נביא לגירה שלי את אלה שאני מזיין.״
אני מרגישה צמרמורת בכל הגוף, ומחבקת את עצמי בניסיון שזה לא יראה לעיניהם של הגברים שמקיפים אותי.
המעלית עוצרת בקומה ארבעים, וכולם יוצאים ממנה. "גם אתה לורנצו," הוא אומר לו, "אני אזדקק לא לך הלילה."
לורנצו מבט עליי במבט רווי שינאה, ומסמן לי באמצעות האצבע והאמה שלו, כשהוא מקרבן ומרחיקן מעיניו, שהוא משגיח על ההתנהגות שלי.
דלת המעלית נסגרת. רק אז מניח הבוס את המפתח המיוחד השמור לקומות סגורות על לוח המקשים, והמעלית מתחילה לעלות. המעלית נעצרת, וכשהדלת נפתחת, אני מוצאת את עצמי במבואה של הדירה, כשבסופה יש דלת נוספת.
הבוס מקיש את הקוד ומניח את אצבעו כזיהוי, רק אז הדלת נפתחת והדירה מתגלית לנגד עיניי.
אני ניזכרת בדברים שלי, וחוזרת להוציא אותם מהמעלית. לשמחתי איש לא הזמין אותה כעת, ואני מספיקה להוציא הכל.
הבוס מפתיע אותי ועוזר לי לסחוב אותם במעלה המדרגות. ״המסדרון מימין מוביל לחדר הפרטי שלי. הוא מחוץ לתחום עבורך. השמאלי מוביל לחדר שלך.
איש לא מתגורר בדירה פרט לי. הם נמצאים בקומה ארבעים," הוא אומר ונושא את הדברים שלי לחדר שהופך להיות שלי.
״תתארגני, ותרדי למטה. את רשאית להסתובב בדירה כולה, פרט לחדר העבודה שלי, שגם הוא מחוץ לתחום.״
״אם זה בסדר מצידך, אני מבקשת לראות את המטבח,״ היא מבקשת.
אני מבין שאין לי ברירה, אני לא יכול לגמרי להתעלם מנוכחותה שנכפתה עליי. אני לא מאושר מכך שעליי לחלוק את הדירה הפרטית שלי עם אישה זרה. אני קנאי לפרטיותי, ומעולם לא עשיתי זאת בעבר.
״עד היום נהגתי להזמין אוכל, כך שלא תמצאי הרבה מצרכים במטבח. תערכי רשימת קניות, ואני אדאג שיביאו לך אותה.״
אנחנו יורדים למטבח. הנוכחות שלה מעיקה עליי, אני משתוקק להשאר שוב לבד. היא פותחת כל ארון מציצה לתוכו, וממשיכה הלאה. פניה חתומות, ואין לי מושג מה עובר לה בראש, לא שזה באמת מעניין אותי. היא מגלה את המזווה שאין בו כמעט כלום, וחוזרת להתיישב על כיסא הבר הצמוד לאי במרכז המטבח.
היא מוציאה את הטלפון הנייד שלה, ומפעילה אותו. מסתבר שהיא סגרה אותו בשלב כלשהו.
דבר ראשון שהיא עושה זה לנתק את המעקב אחריה.
צלצול של התראות נכנס בקצב בלתי פוסק, שמוציא אותי מדעתי, ואז נשמע צלצול הטלפון.
״נו באמת מישל, הכל בסדר. בסך הכל הוא הציע לי משרה כשף פרטי, וחשבתי לעצמי שזה רעיון נהדר. אחרי כל מה שעברתי, אני בהחלט זקוקה לשינוי אווירה,״ אני שומע אותה אומרת.
אני שומע את מישל מדברת בקצב מהיר, אבל למרות שאני מתאמץ להקשיב, אני לא מבין אף מילה.
״את השתגעת? אף אחד לא חטף אותי. אני לא מבינה אותך, אסור לי להוריד את המעקב אחריי?״
היא שואלת, ״רק הגעתי, אני רוצה להתארגן, ועדיין לא התקלחתי,״
היא מדברת והצלצולים ברקע מוציאים אותי משלוותי. אני מתקשר למייקל, האיש התקשורת שלי ומבקש ממנו שישלח לי אייפון חדש.
״למי זה?״ הוא שואל.
״מה זה משנה,״ אני עונה בכעס.
״זה לא משנה אם זה גבר, אבל אישה אוהבת טלפון צבעוני,״ הוא אומר.
״מישהו מנסה להוציא ממני מידע? תביא טלפון שחור.״ אני תוהה אם יש מישהו שכבר הפיץ את השמועה על המצאותה של בל בביתי.
אני מסתכל על הטלפון שלה. מסקרן אותי איזה צבע היא בחרה. אני מופתע לראות שהטלפון שלה…שחור, והכיסוי שלו שקוף.
״ברשותך בוס אני אעלה להתארגן בחדרי,״ היא אומרת.
אני שמח שהיא לא כאן כשמייקל מגיע. ״אתה לבד כאן?״ הוא שואל ומעיף מבט מסביב.
הקומה מרושתת עם מצלמות אבטחה, אלא שהיום ניטרלתי אותן בחלק זה של הדירה, כך שאף אחד לא יכול לצפות במה קורה כאן. אני מניח שמייקל יודע זאת.
״ממתי אני לא?״ אני עונה לו באדישות.
״חשבתי אולי נצפה הלילה במשחק,״ הוא מנסה.
״זה נשמע נחמד, אבל יש לי ישיבה שאני צריך להתכונן אליה,״ אני עונה, ״תודה על הטלפון. אני אמסור אותו לאיש שלי. תחייב את כרטיס האשראי שלי.״ הוא מאוכזב לשמוע שהטלפון מיועד לגבר, ועוזב.
סוף סוף אני לבד אני נכנס לחדר העבודה שלי, סקרן לקרוא את ההודעה המוצפנת ששלח לי הנשר.
*
במקביל ללימודיו באוניברסיטה, הקים פול ורטהיים חברת חקירות פרטית, וקרא לה הנשר.
הרחקתי אותו מפעילותי בארגון, ורק סמוך לסיום התואר חשפתי בפניו בקווים כלליים במה אני עוסק. ״זה לא כמו שזה נשמע,״ אמרתי לו, ״אין לי דם על הידיים. ובכל זאת, אני מעדיף שלא תהיה מעורב בפעילות שלי, צריך להיות בנוי לזה.״
העובדה שנחשפתי בפניו, לא השפיעה על החברות בינינו.
היום זאת הפעם הראשונה שביקשתי ממנו שיביע את דעתו על נאמנותם של האנשים שלי. הוא היחיד שאני סומך עליו בעיניים עצומות.
*
הנשר:
רפאל ידידי,
כפי שאמרתי, תחושת הבטן שלך נכונה.
הייתי נוהג במשנה זהירות, לא משתף אותם יותר מידי.
אני שולח לו מסרון, ובוחר שלא לשלוח לו אותו באופן מוצפן.
רפאל לומברדי:
פול ידידי,
אני שמח שיצא לנו להתראות.
כפי שכבר אמרתי לך, אין לי צורך בשירותיך.
יש לי אנשי מקצוע שעובדים איתי כבר שנים.
שלך בידידות, רפאל
בחירת המילים שלי לא נעשתה סתם. אם יש מישהו שעוקב אחרי התכתובות שלי, הוא בטח יגיב וישאל אותי באגביות, במה פול עוסק. אם אני צודק וזה יקרה, כמובן שלא אראה לאיש שציפיתי לשאלה הזאת, ורק אענה שהוא עורך דין, מה שנכון.
אני עובר על המיילים שנכנסו לי הלילה. אין בהם שום דבר שדורש את טיפולי הדחוף. אני מכבה את המחשב, ונועל את המשרד.
אני ניגש למטבח, לקחת כהרגלי בקבוק מים, ורואה שעל האי מונח נייר. אני מתקרב לקרוא אותו, ורואה בו רשימת ארוכה מודפסת של מצרכים. בתחתיתהדף נרשם בכתב יד. תודה, בל
׳מי את בל, ומה רוצים ממך היריבים שלי?׳
