אני עוצם את עיניי. אני יכול להשלות את עצמי כמה שאני רוצה, אני יודע שליבי כבוש על ידה.
אני נוגע בשפתיי, מנסה לשחזר את המגע של שפתיה על שלי.
׳אני מבטיח להילחם למענך,׳ אני ממלמל, ׳רק תבואי כבר.׳
״תשכחי מה שאמרתי בקשר למריה. אני מאשר לה שקיפות מלאה על מצבי, גם להיות שותפה להחלטות,״ אני אומר לטסה.
״זאת היא שטלפנה?״ שואלת טסה.
אני מאד קשור לטסה. שנינו חולקים את אותה ילדות בבית עשיר, עם אבא חסר רגש, ואימא חלשת אופי שמרבה בשתיה. ולמרות זאת את מריה אני רוצה לשמור לעצמי.
אני פוקח את עיניי, לוקח את הטלפון הנייד, ופותח את רשימת השיחות האחרונה. אני לא מופתע כשאני רואה שהיא התקשרה ממספר חסוי.
׳אתה חשוב לה, לכן אתה חייב להתאזר בסבלנות,׳ אני מנסה לשכנע את עצמי.
״אני רוצה לעדכן אותך,״ אומר הרופא שלי, ד״ר אלון, ״הייתה לי שיחה ארוכה עם מריה. היא אמרה שתשלם כל סכום להביא להבראתך, ובכל זאת ביקשה שלא נמהר להזרים לגופך ׳רעלים,׳ כך היא קראה לזה.
היא ציינה שאין לכם עדיין ילדים, אבל מה שחשוב לה יותר מכל, זאת הבריאות שלך. לבקשתה, הזמנתי ישיבת התייעצות נוספת.״
״אני מאשר לך לעשות מה שמריה מבקשת,״ אני אומר. אני יודע שהיא רוצה את הטוב ביותר עבורי. המילים שלה שהיא תמות אם יקרה לי הרע מכל, מהדהדות בראשי.
״איך אתה מתקשר איתה?״ אני שואל, משתדל להישמע חסר רגש, למרות שהבטן שלי מתהפכת.
״מריה מתקשרת אלינו מידי יום, היות והיא כעת בנסיעת עסקים מחוץ לגבולות ניו יורק,״
״אני מבין שבמצב חירום אתה אמור להתקשר למקס,״ אני מנסה להבין.
״ההוראה ממריה היא להתקשר רק אליה. למקרה חירום יש לי כתובת מייל אליה אני יכול לשלוח לה הודעה שתתקשר,״ הוא אומר, ״אין לך מה לדאוג, היא תמיד מתקשרת תוך כמה דקות.״
להפתעתי הוא מוציא את הטלפון הנייד שלו ומראה לי את התכתובת ביניהם. אני משנן את הכתובת מ.אנ.@ג׳ימל. קום. ובכל זאת אני מחליט לכבד את רצונה, ולא שולח לה הודעה.
"כשתדבר איתה, תאמר לה שאני מצפה לשיחה איתה," אני אומר לו.
"אני לא מכירה אותך ברנדון," אומרת לי טסה כשאנחנו שוב לבד, "אני סקרנית להכיר את האישה הזאת שמשפיעה כך עליך."
"כשיגיע הזמן, אכיר לך אותה," אני אומר, "בינתיים אני רוצה לישון, אני מותש מכל מה שקורה סביבי."
האמת שאני רוצה לישון עד הרגע שהיא תתקשר שוב. למרות שהשינה לא מגיעה, אני שוכב בעיניים עצומות ומחכה שהיא תגיע. בשלב כלשהו טסה בטוחה שאני ישן, ועוזבת. רק אאני מרגיש שאני יכול להרפות ונרדם.
"בשל תנאי מזג האוויר הקשים, אנחנו נאלצים לנחות בדנבר, קולורדו," נשמע קולו של ניק הקברניט. אני שרגישה לקולות, שמה לב שקולו רגוע לחלוטין, ויש לי הרגשה שנחיתת הפתע לא הפתיעה אותו, מה שמחזק את המחשבה שלי, שיש לכך קשר אליי.
אם תחושת הבטן שלי נכונה, הוא מתכוון לעקוב אחרי מסלול הטיסה שלי. למרות שאני כבר חסרת סבלנות לבצע את המשימה שנטלתי על עצמי, אני מחליטה להמתין לטיסה הבאה לקליפורניה.
"הבטחתי לך שלא אסכן את הנוסעים שלי," אומר לי בחיוך ניק, בזמן שאני עומדת לרדת מהמטוס.
"מתי אתה חושב שיתאפשר לנו לטוס ליעד?" אני שואלת. הוא מביט עליי, ומנסה להסתיר ללא הצלחה את העובדה שדבריי מפתיעים אותו. אני מעמידה פנים שלא שמתי לב.
הוא מתעשת מייד. "הסערה אמורה לחלוף תוך שש שעות. זה כבר יהיה מחוץ למספר השעות שמותר לי לטוס," הוא אומר, "אני מניח שאצטרף לטיסה כנוסע."
"אני יכולה להמליץ לך על מחלקת העסקים. השירות בה מעולה," אני עונה לו בחיוך.
אני יורדת מהמטוס, ותוהה אם הוא יצוץ מולי שוב.
בזמן שאני ממתינה למזוודות, אני מחליטה להתקשר לבית החולים להתעניין בשלומו של ברנדון. כל שיחה כזאת קשה לי מאד. הפחד שיקרה לו משהו רע, שוכן במסתרי ליבי כל הזמן.
יש לי כרטיס סים שרכשתי למקרה חירום עם קידומת של ניו יורק. אני מכניסה אותו לטלפון שלי חוסמת את מקור השיחה ומתקשרת לטלפון של ברנדון.
כשהוא אומר שאתן לו סיבה אחת טובה לקבל טיפול, אני עונה לו ללא היסוס שאני לא אוכל לנשום, אם יקרה לו משהו, ומנתקת מייד. לא רק כדי שלא יוכלו לאתר אותי, אלא כי העובדה שחשפתי את ליבי בפניו מפחידה אותי.
המזוודות שלי מגיעות, ואני מורידה אותן בהיסח הדעת. המחשבות שלי עדיין במילים שאמרתי לו. 'זה הלב שלך דיבר, ואותו את לא יכולה לעצור,' אני אומרת לעצמי, 'אם את באמת רוצה אותו, טוב עשית שהראית לו מה את מרגישה.'
"על מה את חושבת ילדה יפה?" שואל אותי ניק. הייתי שקועה במחשבות שלא שמתי לב שהוא לידי.
"אני לא נוהגת לנסוע מחוף לחוף, ואני חושבת איזו עוד דרך יש להגיע ללוס אנג'לס," אני מאלתרת.
"למה שלא נלך לאכול משהו, נעביר את הזמן. אני מקבל כל הזמן דיווחים על מזג האוויר, ואוכל לומר לך מתי הטיסה שלך צפויה לצאת," אומר ניק.
"אני פה עם דניאל," אני בוחנת אותו.
"נזמין גם אותה," הוא עונה. הוא מקשה עליי להחליט אם הוא שתול בטיסה או לא.
"הודעת להוריך על האיחור?" אני שואלת את דניאל.
"שכחתי לגמרי," היא עונה.
"מה קורה באמת כשטיסה מתאחרת, ורכב מחכה לנו בחברת השכרה בשדה התעופה?" אני שואלת את ניק.
"ההורים של דניאל לא באים לאסוף אתכן?" הוא מתפלא. עוד סימן שמקשה עליי לדעת אם הוא מעמיד פנים, או שאני סתם חושדת בו.
"אתה לא מכיר את הוריי. הדבר האחרון שאני רוצה זה, היות תלויה בהם. שלא תבין לא נכון, אני אוהבת את הבית, וכמובן גם אותם, אבל מעדיפה את העצמאות שלי. זה די מגוחך בגילנו לבקש מההורים שיסיעו אותנו, אתה לא חושב?" שואלת דניאל בתמימות.
"אני מסכים איתך," הוא עונה ברצינות,"ועכשיו תאמרנה לי איזו מסעדה אתן מעדיפות. " הוא מראה לנו בטלפון שלו רשימה של מסעדות.
צלצול על התראת הודעה נשמע ברקע, וניק ממהר לקחת את הטלפון. "זה מהעבודה," הוא מתנצל, ומתרחק מעט.
"ממש לא נראה כך לפי התגובה שלו," אומרת דניאל, "הוא דווקא נראה מאד בקטע שלך."
"אני לא מבינה אותך. למה את לא חושבת שזה באמת הודעה מהעבודה?" אני שואלת.
"הוא מדבר, אבל מביט עלייך," היא עונה.
"את רומנטית ללא תקנה. זאת הבעיה שלך בחיים מתוקה שלי, את רואה את העולם דרך המשקפיים שלך. את החלטת שהוא מאוהב בי, ושום דבר לא יזיז אותך מדעתך," אני אומרת לה.
'החברה הכי טובה שלך עובדת כסמויה, ואני לא אתפלא שגם הוא, ושהוא מדווח ברגע זה מה קורה איתי, ונראה גם שהוא מאמין לסיפור שלי על הביקור המשפחתי,' אני מנהלת דניאל שיחה דימיונית במוחי, שכן את המילים האלה אני מנועה מלומר לה.
את השעות הבאות אנחנו מבלות בעיר עם ניק, שמתברר כגבר בעל חוש הומור מפותח. הוא בוחר עבורנו מסעדה עם אוכל תאילנדי משובח, ולוקח אותנו לסיבוב רגלי בעיר, וניכר שהוא מכיר אותה היטב.
אחרי שיש אישור לטיסת ההמשך אנחנו חוזרים לשדה התעופה. ניק מלווה אותנו לשער העליה למטוס. "לצערי, הודיעו לי שעליי לחזור לניו יורק. כמה זמן את מתכוונת לשהות בקליפורניה?" הוא שואל.
"נהיה בביקור אצל משפחתה של דניאל כשבוע, ואחר כך חשבנו לנצל את מזג האוויר הטוב לגלישה," אני עונה לשאלתו.
"אם כך למה שלא נחליף מספרי טלפון, וכשתדעי מתי את חוזרת אבוא לאסוף אותך?" הוא שואל. אם הייתי זקוקה להוכחה ניצחת שהוא 'הזנב' שלי, אני מקבלת אותה עם המילים האלה.
"אתה נשמע כאילו אתה בא עם הרכב שלך להסיע אותי," אני צוחקת, ונותנת לו את מספר הטלפון הניו יורקי שלי, רק כדי שלא יבין שעליתי עליו.
"לכן עלייך לזכור שאת צריכה לתת לי התראה של יממה לפחות," הוא עונה.
ניק ממתין לטייסים. "אני שולח איתך מטען יקר," אני שומעת אותו לוחש לטייס. אני מדברת עם דניאל, ומעמידה פנים שלא שמעתי.
"טיסה נעימה ילדה יפה," הוא אומר לי, ומחבק אותי, "גם לך דניאל." הוא אומר, אלא שאותה הוא לא מחבק.
כשאני עולה למטוס, שוב זה הטייס שמפנה אותי למקומי. אני כבר מודעת לכך שהוא זה שהוצמד לשמור עליי.
"לאחר ההמראה אתן מוזמנות לצפות בשקיעה מתא הטייס," הוא אומר לי, "זה מראה מעלף שכל פעם מרגש אותי מחדש."
"תודה," אני אומרת, והולכת להתיישב. דניאל כבר מחכה לי, ומסמנת בראשה שאשב לידי החלון.
"איזה כייף לטוס איתך. יש בך משהו שמושך את הטייסים אלייך. אני לא מתלוננת הרי גם אני נהנית מזה," היא מחניקה חיוך.
אני כל כך רוצה לומר לה שזאת לא האישיות הכובשת שלי, אלא העובדה שאני סוכנת סמויה בכירה במשטרת ניו יורק, אוצר יקר שיש לשמור עליו.
כיוון שיש עליי לצערי מעקב, אני מחליטה להישאר בקליפורניה כפי שאמרתי.
סוף סוף אחרי מסע ארוך אנחנו מגיעות לבית הוריה של דניאל. לשמחתי יש לה יחידה משלה, שכוללת שלושה חדרי שינה וסלון, כך שאני מקבלת חדר משלי.
אני רואה שדניאל מתפתלת. אני שילמתי לא רק עבור כרטיסי הטיסה, אלא גם עבור הרכב השכור. אני כבר מבינה שיש מצב ששמו גם עליו מעקב.
ואז עולה במוחי רעיון.
"אני עייפה מהטיסה המתישה הזאת," אני מזייפת פיהוק, "זה לא אומר שאת צריכה להישאר בבית. את יכולה לקחת את המפתחות של הרכב, ולנסוע לחברות. אני בטוחה שכולן כבר לא יכולות לחכות לראות אותך," אני אומרת לה ורואה את ההקלה על פניה.
"מה פתאום, אני לא משאירה אותך לבד," היא אומרת, למרות שאני יודעת בדיוק מה היא רוצה לשמוע.
"אני הולכת לישון. את מתכוונת לשבת ליד המיטה ולשיר לי שירי ערש?" אני מפהקת שוב, כדי שהיא תשתכנע.
"אז באמת לא איכפת לך? אני מבטיחה לחזור מוקדם," היא אומרת, וניגשת לקחת את המפתחות מארונית הלילה ליד המיטה שלי.
"כבר חודשים אני עובדת בלי יום חופש אחד. למה את חושבת שברחתי איתך לקצה השני של היבשת? אני כבר מפנטזת על השינה. לכי ותהני מכל רגע. תבלי גם בשבילי," אני אומרת, ומתחילה להתפשט, מה שגורם לה לצאת מייד.
אני שומעת אותה יורדת בריצה במדרגות לעבר החניה. אני סוגרת את הוילון, ומציצה בעדו לראות שהיא אכן עוזבת את המקום. רק אז אני נועלת את הדלת, והולכת לשטוף את עצמי.
כשאני מסיימת, אני פותחת את המזוודה איתה עליתי למטוס, ומוציאה ממנה שמלת טריקו שאיתה אני מתכננת לישון.
*
אם יש משהו שהחיים לימדו אותי, זה שאין לדעת מתי אאלץ לקום ולברוח. עליי להיות מוכנה תמיד לעזוב תוך דקות ספורות. למדתי שללבוש פיג'מה עבורי זה מיותר.
לא פעם עמדתי בחנות, והבטתי על כותנות הלילה היפות. תהיתי אם יבוא היום ואעשה בהן שימוש. כשם שחשבתי לעצמי, אם אמצא פעם גבר שארגיש נוח לישון לידו עירומה.
אבל יותר מכל אני מפנטזת על שינה ללא פחד שמשהו יקרה.
עכשיו כשאני רחוקה מניו יורק וגם משיקגו, אני עדיין לא מרגישה בטוחה לישון ללא חשש.
המחשבות על ברנדון צצות ועולות, ואני כבר מחכה לבוקר שאוכל להתקשר ולבדוק מה איתו.
*
עכשיו כשאני לבד אני מתיישבת לקרוא שוב את המכתב שהשאירה אחריה סולנה. אני תוהה האם הוא אמיתי, או שהוא מלכודת שטמנו לי, לראות מה אעשה עם הכסף.
אני מחייכת לעצמי. לאיש אין מושג כמה כסף חסכתי בשנים שאני בניו יורק. במקביל לעבודה שלי בסמויה, ביצעתי עבודות נוספות שהכניסו לכיסי לא מעט כסף. כולן כמובן היו חוקיות, אבל התשלום עבורן היה במזומן, כדי שאיש לא ידע כמה כסף יש לי באמת. התכנית הזאת פעלה לטובתי, שכן בסמויה חושבים שאני תלויה רק במשכורת ובבונוסים שלהם.
אני מוציאה מהתיק שלי את החולצה הכחולה. לכאורה חולצת מיזע רגילה, אלא שבתוכה תפרתי כיס שבו טמונים השטרות שחסכתי. ממקורותיי אני יודעת שאבי נשאר חייב שבעים אלף, לפני הריבית. איך כיסה את היתרה אין לי מושג, וזה גם לא מעניין אותי. אני משערת שייתכן שמכר את הבית. עם הסכום שבידי, אני בהחלט יכולה לכסות את החוב שלו.
אני מצלמת את המכתב של סולנה, ושולחת לליאה במייל.
ליאה יקרה,
אני מצרפת לך מכתב שנמסר לי, ונאמר שהוא הושאר עבורי על ידי סולנה שנטלה את חייה.
אני אודה לך אם תבדקי אם הוא אמיתי.
אם כן, אני מבקשת שהכספים האלה יועברו לחשבון הבנק שלי, כדי שאוכל לממן בעזרתם, ובעזרת הכספים שחסכתי, את הטיפולים של היקר לליבי.
אני כעת בחופשה עם חברה בקליפורניה, ואחזור בשבוע הבא חזרה לניו יורק.
מודה לך על עזרתך.
שלך, אינדיאנה
אני בוחרת כל מילה בקפידה, ושולחת את ההודעה מכתובת המייל הגלויה שלי, מתוך מחשבה שיתכן שגם בה ינסו לחפש מידע עליי.
'מסתבר שהיא לא שיקרה. היא באמת טסה לקליפורניה,' אני מדבר עם עצמי, 'נראה שהיא נהנית. כך לפחות נראה לפי מסלול הנסיעה של הרכב ששכרה.
אני מסתכל על מסלול הנסיעה שלו, ורואה שהיא יצאה למסע קניות בגרוב, אחד הקניונים שבלוס אנג'לס, ומשם היא נסעה לאחד הפאבים במזרח הוליווד. היא חנתה ברחוב בו יש מספר פאבים, כך שאינני יודע לאיזה מהם הלכה, אבל זה באמת חסר חשיבות. אני תוהה האם היא אי פעם שתתה לשוכרה. לפי מה שאני יודע, היא דווקא לא שתיינית גדולה. מצד שני היא בפאב כבר חמש שעות.
אני מסתפק במידע שמשודר אליי מהרכב המושכר. המידע הזה מניח את דעתי, ואין לי צורך להפעיל סוכן שידווח לי מה בדיוק היא עושה.
אני מתקשר לבית החולים, ונאמר לי שמריה הייתה בקשר עם ברנדון, והוא נראה רגוע יותר.
אות החיים הנוספת שמגיעה ממריה היא מייל שהיא שלחה לליאה רוטשילד, איתה היא בקשרים טובים. היא מבקשת לדעת לגבי הכספים שהשאירה לה סולנה, כיוון שכל כולה מוקדש לטיפול בברנדון.
אני לא יודע בדיוק מה קורה בינה לבין ברנדון, וזה מטריף אותי, אבל אין לי ספק ששניהם חשובים מאד זה לזו.
מריה קרובה אליי, ועדיין היא שומרת על מרחק שאותו איני מצליח לצמצם. אני יודע שאסור לי להיות איתה ביחסים אישיים מתוקף תפקידי, אבל זה לא פשוט כשמולך עומדת ילדה מדהימה כמוה. אז מה אני אמור לעשות עם הרגשות שלי?
אני מרבה לחלום עליה. תמיד זה אותו חלום, זה אותה נשיקה שערערה את כולי, כשאני שומע את עצמי אומר לה שאני שונא להתנשק, ומכסה אותה בנשיקות שאינני רוצה שתגמרנה.
'כל שאני מבקש, זה שתאמרי לי שאת שלי,' אני ממלמל, ומתעורר לחדר חשוך וקר, מריח מחומר חיטוי חריף של בית חולים, כשאני עדיין לא יודע מה גורלי.
'תתקשרי כבר,' אני מבקש ממנה בליבי, 'אני זקוק לך.'
