התגובה של ריילי כשנודע לה שאני גבר עשיר, הידהדה לי במוח. הרגשתי שאני חייב לדעת שזאת הייתה תגובה אמיתית, ולא העמדת פנים.
סוף השבוע הארוך שבילינו יחד, הוכיח לי שהיא באמת לא ידעה. העמדתי אותה בניסיונות, בלי שתבחין בכך, והיא עמדה בכולם.
זרקתי כבדרך אגב שמות של מסעדות יקרות, הצעתי לה שאקח אותה לאכול בהן. אבל היא העדיפה לאכול בבית. "אני רוצה לפנק אותך בתבשילים שלי ," היא אמרה, וגיליתי שהיא מבשלת מדהים.
אני יודע שהריהוט שלי הוא בעל אופי גברי מובהק, ושאלתי אותה אם היא רוצה לשנות משהו, עכשיו כשאנחנו גרים יחד, וזאת לא רק הדירה שלי. "יש לך תקציב בלתי מוגבל," אמרתי לה, ונתתי לי כרטיס אשראי שהזמנתי עבורה.
"תודה, אבל יש לי כרטיס אשראי. חוץ מזה שאין לי כוונה לעשות שום שינויים בדירה שלך.. היא יפה בעיניי."
"את לא מרגישה פה בבית?" שאלתי אותה.
"אמרתי לך כבר שאיפה שאתה נמצא, שם הבית שלי " היא אמרה וחיבקה אותי.
"אז למה אמרת הדירה שלי ולא שלנו?" הקשתי עליה.
"אם זה חשוב לך, אומר הדירה שלנו," היא ענתה.
פעם אחרת כשהייתי בחדר המקלחת, ועסקתי בקיצוץ הזקן שלי, צלצל הטלפון הנייד שלה, הייתי סקרן לשמוע עם מי היא מדברת, והקשתי לשיחה.
"מה זה חשוב אם הוא עשיר?" שמעתי אותה אומרת, "הוא רופא שעוסק בניתוחי ראש, ברור שהוא מרוויח הרבה. אבל מה כל זה חשוב, אם הוא לא היה מתייחס אליי יפה, ומראה לי כמה הוא אוהב אותי? את באמת צריכה להפסיק לתייג אנשים לפי חשבון הבנק שלהם. מה יעזור לי להיות עם מישהו שיש לו חשבון בנק מפוצץ, אם אין לי על מה לדבר איתו?"
רק לאחר שהיא סיימה לדבר נכנסתי לחדר.. "שמעתי שדיברת עם מישהו, רק אל תגידי לי שקיבלת קריאה לבוא לבית החולים."
"לא. עברתי ועדת חקירה של חברה שלי סקרלט. סיפרתי לה שאני בזוגיות, ואני מאוהבת בך מעל הראש. מה שעניין אותה, זה לחקור אותי על חשבון הבנק שלך. כמה שיטחי אפשר להיות," היא אמרה.
"את רוצה שאתן לך את דף הבנק שלי?" שאלתי אותה.
"נו באמת. זה כבר לא כמו הדירה שהיא שלנו. חשבון בנק שלך הוא רק שלך, ואין לי עניין בו. אמנם אני עדיין סטודנטית, אבל אתה יודע שיש לי משכורת מכובדת, ואין לי צורך בתמיכה.אני לא מחפשת שוגר דאדי, אלא גבר שיאהב אותי ללא תנאי, וירצה את אהבתי בתמורה.
*
יום שני, שבוע חדש מתחיל.
היא קמה בחמש בבוקר, בדיוק כפי שתיארה לי כשרק הגיעה לכאן, ויורדת להכין לנו קפה.
"אני רוצה עוד קצת ממך. יש לי יום ארוך היום, ואני רוצה להרגיש אותך." אני מחבק אותה מאחור, ונושם את הריח שלה.
"הקפה יחכה," היא אומרת, ומושכת אותי לכיוון המדרגות, " אלא אם כן אתה מעדיף את השטיח… או שולחן האוכל.. ." המבט שלה מסגיר את הסערה שנבנית בה, למרות הדיבור הרגוע שלה .
"תסתכלי מה את עושה לי," אני אומר ומצביע על הזיקפה שלי שמאיימת להתפרץ מהבוקסר שעליי.
"כך צריך להיות," היא אומרת, ומתחילה להתפשט כבר במדרגות. אני שמח לראות שהיא לא משליכה את בגדיה על הרצפה, אלא אוחזת בהם עד שאנחנו נכנסים לחדר השינה.
"תראה מה עשית לי, עד שבחרתי מה ללבוש היום," אני אוהב את חוש ההומור הציני שלה.
"נראה אותך מסתובבת עם זין כזה קשה," אני עונה לה.
"זאת ממש שערוריה, אני חייבת לעשות משהו בנדון." היא נשכבת על המיטה ומאיצה בי לבוא אליה.
"אני אוהבת לראות את האש בעיניים שלך," היא לוחשת, כשאני מתמקם מעליה, כולי ממוקד בשפתיים שלה. אני חייב לטעום אותם לפני הכל.
"איזה דרך נפלאה להתחיל את השבוע," הוא אומר כשהוא שוכב לצידי, מרוקן ומסופק. "אני כל כך אוהב אותך."
אני מביטה עליו, וחושבת באיזה טבעיות הוא אומר לי את המילים האלה. מה יש בי שהוא בחר אותי מכולן. אני יודעת שלא מעט נשים בבית החולים ניסו לתפוס את תשומת ליבו. אפילו במחלקה שמעתי שמכנים אותו הרווק הנחשק. אני מחייכת לעצמי.
"על מה את חושבת ריילי שלי?" הלב שלי רוקד מרוב שמחה מול המילים שלו.
"אני תוהה למה אני? מה יש בי שבחרת בי. אני יודעת שנשים רבות רוצות אותך בבית החולים." אני באמת סקרנית לשמוע.
"יש לך יופי נדיר שנובע מבפנים. את אישה מדהימה עם נתינה אין סופית. אני לא חושב שפגשתי אישה כמוך שלא מחפשת את החומריות שיש לי להציע, אלא באמת רוצה להיות איתי." מבטו הרציני מרוכז בפניי. הוא רוצה לראות איך המילים שלו משפיעות עליי.
"תודה," אני אומרת לו.
"על מה תודה? כך אני רואה אותך, ולכן התאהבתי בך כל כך," הוא אומר, "בואי נלך להתקלח.נוותר כבר על הקפה בבית, ונקנה קפה בבית החולים."
"אמנם דמיינתי שאתחיל את הבוקר עם כוס קפה ראשונה איתך על המרפסת, אבל התמורה שקיבלתי במקום, הייתה שווה הרבה יותר." אני רואה את החיוך המרוצה על פניו.
"אתה רואה איך גבר מבוגר כמוך יכול עדיין לספק ילדה כמוני?" היא מתגרה בי.
"את יודעת שאני יכול בשניה אחת לגרום לך להצטער על המילים, אבל אני מבוגר אחראי, ואני מתכוון לקחת אותנו כעת לעבודה, למרות שהכי מתחשק לי…" הוא משאיר אותי מופתעת.
"אני אוהב את חוש ההומור שלך." הוא אומר כשאנחנו נוסעים לבית החולים. הוא אוחז בכף ידי, מקרב אותה לשפתיו, ומנשק אותה.
"אני מכורה לנשיקות שלך," אני אומרת.
"כייף לי לשמוע," הוא אומר.
"קיבלתי כעת את לוח התורנויות שלי השבוע, אני שולחת לך אותו בטקסט. אני מקווה שנעבוד אותן שעות. מספיק לי להתגעגע אליך במשך היום." אני מעתיקה ושולחת לו.
"מתוקה שלי. ביקשתי כבר שיתאימו לנו את המשמרות. אני אשתדל לצאת איתך להפסקת צהריים. תזכרי שזה קצת יותר מסובך אצלי, כי אני עובד הרבה בחדר ניתוח, אבל אני מבטיח לך כשרק אוכל, אהיה איתך." אני יודעת שהוא מתכוון לכך.
אנחנו מגיעים לבית החולים. סקלייר מלווה אותי למחלקה. "את מרשה לי לנשק אותך," הוא לוחש לי.
"אתה זוכר שאמרתי לך שהתמכרתי לנשיקות שלך? אתה מבין שזה נותן לי כח לשרוד את היום? לא אכפת לי שכל העולם ידע שאני מאוהבת בך."
סקיילר לא מחכה, ומעניק לי נשיקה לעיניהם הנדהמות של עמיתי לעבודה. "אני כבר מתגעגע," הוא אומר לאוזניי בלבד.
"אני יותר," אני אומרת.
“את לא מבינה שזה בלתי אפשרי?" הוא מחייך אליי, "זוכרת שזה אני שבחרתי בך?"
"ועכשיו כל הנשים כאן לא תדברנה איתי בגללך. איך העזתי לקחת לעצמי את הרווק הנחשק של בית החולים הר סיני," אני עונה לה, וגורמת לו לצחוק.
"לפני שאתם אומרים משהו, זה קרה בסוף השבוע, וכבר הבנתם שאנחנו בזוגיות," אני אומרת, "ועכשיו אפשר להתחיל את היום?"
"אז מה את עוברת לגור איתו?" שואל נואה.
"כן, אני גרה איתו," אני אומרת, וניגשת לעבור על התיקים.
נואה בא ומתיישב על קצה שולחני. "אז מה, זה בגלל שהוא עשיר?" אני שומעת נימה של לגלוג בקולו.
"לא נואה, זה בגלל שהוא גבר מדהים," אני עונה לו ברוגע.
"שלא תתבלבלי בין זיון טוב ל…" הוא מתחיל לומר.
"אתה שומע את עצמך נואה? למה אתה מדבר אליי באופן כל כך בוטה. בעצם מה שאתה אומר לי זה שאני מטומטמת, אז בבקשה תתפנה מהשולחן שלי. אני באתי לכאן לעבוד, לא להתפאר בביצועים של בן הזוג שלי," אני אומרת ועיניי קוראות בעיון את המסמך הרפואי שלפניי.
"אז לא הזדיינת איתו אני מבין. הוא מסוג הגברים ש…"
"ואני חשבתי שאנחנו חברים טובים. ד"ר סינקליר הוא הגבר שלי, אם זה מוצא חן בעיניך או לא, ורק מה שהוא חושב עליי מעניין אותי, אז תתמודד," אני אומרת, לוקחת את התיקים ומתרחק ממנו.
"הוא מקנא," אומרת לי קירה שממהרת ללכת בעקבותיי.
"מעולם לא השלתי אותו. מהשנה הראשונה של הלימודים שלנו יחד, אמרתי לו שלא יקרה בינינו כלום. היינו חברים טובים. הזמן שביליתי איתו היה למטרות לימודים בלבד, לא יותר מזה. ואם קרה שנפגשנו במועדון, זה לא היה כי הגעתי איתו, אלא כי הוא היה שם, אז בואי לא נהפוך את זה למערכת יחסים.
את מכירה אותי. אני שומרת בקנאות על חיי הפרטיים, אבל באמת שלא לי היה מה לספר עד היום. לא הייתה לי מערכת יחסים כבר הרבה זמן. עכשיו אני מבינה שזה היה לו מאד נוח שלא הייתי בזוגיות.
מה שבין ד"ר סינקליר לביני הוא שלנו בלבד, ואני לא חייבת הסבר לאיש, בטח לא למי שהוא חבר ללימודים." אני רואה שקירה רוצה לומר משהו, אבל אני לא רוצה לדון יותר בעניין.
הטלפון הנייד מתריע על כניסת הודעה.
סקייליר סינקליר:
אני אוהב אותך יותר❤️
סקייליר סינקליר:
אני עומד להיכנס לחדר ניתוח.
אני מעריך שזה יקח חמש שש שעות.
אני לא בטוח לגבי ארוחת צהריים,
מתגעגע ❤️
ריילי ווסטון:
שיהיה בהצלחה.
אוהבת❤️ ומתגעגעת❤️
אני יושב בחדר הרופאים ומעיין בתיק. זה אחד התיקים המסובכים ביותר שקראתי. עדיין אין החלטה מי יוביל את הניתוח. "הפרופסור מבקש לראות אותך," אומרת לי ארורה, שהיא האחות האחראית משמרת הבוקר. "אתה בטח מנחש למה."
"אין לי מושג," אני עונה באדישות. נמאס לי כבר מניסיונות ההתקרבות של האחיות אליי. אני כל כך רוצה לומר לה שאין טעם לנסות, כי הלב שלי שבוי בידיה של האישה הכי מדהימה בעולם.
"יש לי את הדעה שלי, אם תרצה לשמוע," היא לא מרפה ממני.
אני שמח שבדיוק נכנסת הודעה מריילי. "מתוקה שלי," אני ממלמל, אבל מספיק בקול כדי שהיא תשמע.
ברור לי שהיא שמעה אותי. "לא צריך," היא אומרת ועוזבת אותי.
אני נוקש על דלתו של הפרופסור. "כנס ד"ר סינקליר. אנחנו צריכים לדבר," הוא אומר בסבר פנים חמור.
אני לא מתרגש. "לשם כך אני כאן," אני עונה לו.
"אולי תעזור לי להבין איך אני פותר את העניין?" הוא שואל.
"על מה אתה מדבר פרופסור?" אני באמת לא מבין לאן הוא חותר.
"בוא נאמר שבמחלקה מסויימת יש רופא מנתח בעל ותק של עשר שנים, ונאמר שהוא מתמחה בנושא רגיש כמו ניתוחי ראש. ונאמר שבאותה מחלקה מסויימת, יש רופא שצעיר ממנו, אבל מוכשר הרבה יותר," הוא מפסיק לדבר, ומסתכל עליי.
השתיקה מתארכת. "אני מקשיב לך," אני אומר.
"אתה יכול להבין שיש מקום לקנאה?" הוא שואל.
"לשם כך יש מי שמנהל את המחלקה, ועליו להורות מה תפקידו של כל אחד," אני עונה.
"אני שמח שאתה מבין. זה מאד נדיב מצדך שלקחת צעד לאחור. אני לא מכיר רבים שהיו נוהגים כמוך. אם נודה על האמת, תמיד יש תחרות סמויה על הדרוג במחלקה. אלא שעליך להבין, שבחדר ניתוח צריך ידיים יציבות, ומחשבה צלולה," הוא ממשיך.
"תסכים איתי, שגם לי מגיע שיהיו לי חיים מחוץ לבית החולים. בסוף השבוע, בת הזוג שלי לא עבדה, ורציתי להיות איתה," אני מתחיל להסביר לו, אחרי שאני מבין שהוא מדבר על הניתוח בסוף השבוע.
"עם כל הכבוד לבת הזוג שלך, עליה להבין מה כובד האחריות על כתפיו של רופא, בעיקר שהוא רופא מנתח. אני מניח שהיא לא עובדת בסוף השבוע, האם זה אומר שגם אתה מתכוון לעבוד כעת רק במשך השבוע?"
"אני חולק את חיי עם רופאה." אין לי כוונה להסביר לו שהיא תסיים את לימודיה רק עוד כמה חודשים. "היא יודעת מהי עבודה במשמרות. היא עובדת שעות ארוכות לא פחות ממני."
"היא עובדת בבית החולים שלנו?" הוא בהחלט סקרן לדעת מיהי.
"כן," אני עונה לו, "ברשותך בוא נחזור לנושא שלשמו קראתי לי. עלינו לבצע היום ניתוח ראש מסובך. אין לי מושג איך זה יגמר. אני מבקש שתחליט מי משנינו ינהל אותו, הייתי מעדיף, היום במיוחד, שתתן לו להוביל אותו."
אני חוזר לחדר הרופאים. ד"ר בלייר מזעיף מולי פנים. "על מה דיברת איתו?"
"אני מבין שאתה שואל על הפרופסור דיבר איתי. אם לא שמת לב הוא זה שקרא לי לשיחה, לא להיפך." חשוב לי שיבין שלא אני יזמתי את השיחה הזאת. זה גם מקנה לי רגע לחשוב על תשובה הולמת.
"מה זה משנה?" הוא רוטן, והכעס ניבט מפניו.
"ברור שזה משנה. זה לא שאני ביקשתי ממנו לדבר," אני אומר, "אני לא מבין על מה אתה כועס בדיוק."
"תפסיק עם הבולשיט, ותענה לי כבר. על מה דיברתם?" הוא שואל.
"הוא הזכיר לי שאתה בעל ותק יותר ממני." אני בהחלט לא משקר.
"אז מה ענית לו?" 'הוא באמת חושב שאספר לו מה אמר עליו על הפרופסור?'
"מה יש לי לענות? הקשבתי לו. עם עובדות אי אפשר להתווכח." שיוויתי לקולי טון אדיש.
"ולא דיברתם על מה שקרה בסוף השבוע?" הוא שואל.
"מאין לי לדעת מה קרה בסוף השבוע? לא הייתי פה. אמרתי לך שהייתי עם האישה שלי," אני אומר לו, ומבין שאצטרך בקרוב לחשוף בפניו שריילי ואני יחד.
"האישה שלך? איזה שקר עלוב," הוא לועג לי.
"ד"ר בלייר, העובדה שאתה גבר נשוי, לא הופך כל מערכת יחסים אחרת ללא קיימת," אני אומר לו בקור. לא מגיע לו לדעת שאנחנו יחד. "עדיף שתתרכז כעת בניתוח שאתה צריך להוביל, ותבחר עם מי אתה רוצה לעבוד, כי ברור לך שזה לא אני."
ואז נכנס הפרופסור. "בואו נדבר על הניתוח של מר בוסטון. ד"ר בלייר הניתוח הוא שלך, וד"ר מליאה היא שתעזור לך."
"למה שלא ד"ר סינקליר יוביל אותו? אני מוכן לעזור לו," הוא שואל את הפרופסור, וניכר עליו שהוא חושש מהמשימה שהוטלה עליו.
"זה פשוט מאד. אתה התלוננת על כך שד"ר סינקלייר לוקח על עצמו להוביל את הניתוחים. הקשבתי לך. אני מרגיש שאם ד"ר סינקליר יהיה איתך בחדר הניתוח כרופא מסייע, זה יצור מתח. אני לא יכול להרשות לעצמי מצב כזה," אמר הפרופסור.
"אתה אמרת לו שיש מתח ביננו?" תוקף אותי ד"ר בלייר. אני כבר מבין שמשהו עובר עליו, הוא לא סתם תוקף, אבל זה לא מוריד מהרגשת חוסר הנעימות שאני מרגיש כעת לידו.
"לא שיקרתי לך כשאמרתי לפרופסור שאני מקשיב לו, נכון פרופסור?" אני זורק את הכדור לידיו.
"אם אתה רוצה לדעת על מה דיברתי עם ד"ר סינקליר, פרט לכך שאתה ותיק ממנו, אני יכול לספר לך שזה היה על עניינים אישיים. הוא שיתף אותי שהוא בזוגיות," אומר הפרופסור.
"מעניין עם מי," מגחך ד"ר בלייר, "אם היא בכלל קיימת."
"אתה מכיר אותה," אני אומר לו, "אני בזוגיות עם ד"ר ריילי ווסטון."
"אתה בן זונה! אתה יודע שאני רציתי אותה. יודע מה, אתה סתם אומר, אני לא מאמין לך," אומר ד"ר בלייר בכעס.
"למה חשבתי שאתה נשוי ד"ר בלייר?" שואל הפרופסור בפליאה. רק אז ד"ר בלייר מבין שהוא עשה טעות.
"ההבדל בינך לביני, שאתה רציתי לז… להשתעשע איתה, ואני בזוגיות רצינית איתה. היא עברה לגור איתי," אין טעם שאסתיר זאת.
אני מוציא את הטלפון הנייד מכיסי, נכנס לאלבום התמונות שלנו, ומראה לו תמונות של הבילוי שלנו בסוהו.
*
"שבת היום, מה בא לך לעשות מתוקה שלי?" שאלתי את ריילי, כשישבנו לשתות קפה במרפסת, וצפינו בזריחה מעל ההדסון.
"אתה מאמין לי שאני לא זוכרת מתי היו לי כמה ימי חופש? אני כבר לא יודעת מה עושים עם זמן פנוי. תחליט אתה," היא אמרה, והניחה את ראשה על כתפי.
"בואי נלך לטייל בסוהו," הצעתי לה, "יש לי כמה חברים שיש להם חנויות שם. זו הזדמנות להפתיע אותם בביקור."
"איזה יופי! איזה חנויות יש להם?" היא הזדקפה, הפנתה את גופה אליי, והביטה בי בצפייה.
"אחד מהם הוא מרקוס, הספר שלי, למדנו יחד באוניברסיטה. לרוע מזלו אביו חלה, והוא נאלץ להפסיק את לימודי המדעים שלו.
אמיל הוא אמן קעקועים. הוא מוכשר בטירוף. הוא תמיד כועס עליי שאני לא מוכן לתת לו לצייר על עורי, ולעולם הוא לא יפסיק לנסות. אני לא מבין את הצורך הזה בלקעקע על גופך משהו שיישאר שם לנצח, אבל זה לא גורע מההתפעלות שלי מהכישרון שלו. הוא חבר טוב של מרקוס וגם הוא תמך בו כשאביו חלה.
וישנה ריאנה שהיא אמנית מיוחדת במינה. היא הייתה בת הזוג של אחי, ואכשהו נשארנו בקשר, גם אחרי שנפרדו. בעצם לא הייתי קורא לזה קשר, אבל כשאני בסוהו, אני נכנס לבקר אותה.
וישנה דורי שוזרת החרוזים. יש לה היום חנות תחת מיו מילאן, אבל תוכלי למצוא אותה בסופי שבוע בחנות הישנה בסוהו. צמידי החברות שלה נמכרים בכסף רב, ובכל רחבי העולם. את מכירה אותה?"
"לא היכרות קרובה. אימי אוהבת את היצירות שלה, וקניתי לה תכשיטים בחנות של קתרין דה בלנק מקבוצת מיו מילאן," היא עונה לי.
“ולעצמך?" אני שואל. אני כבר יודע שאקח אותם אליה, ואלמד מה הטעם שלה.
"שכחת שאני סטודנטית? יש סדר לי עדיפויות שונה היום," היא עונה וצוחקת.
*
