בוקר חדש מפציע.
לא הרבתי לישון הלילה, אבל נשארתי במיטה. לא רציתי שג'וליה תרגיש במתח הרב בו אני שרוי.
אני בודק בפעם המי יודע כמה האם קרטר קרא את המייל ששלחתי לו, ונעצב שהוא לא טרח לפתוח אותו. בסופו של דבר אני מבין אותו, הרי אין לו מושג מה כתוב בו. אני מניח שהוא משער שהוא נכתב כתגובה להודעת ההתפטרות שלו.
"יש לי פגישה מוקדמת," אני אומר לג'וליה ונושק לה על מצחה, "אני אשתה את הקפה במשרד."
"אתה מוותר על הקפה שלי?" היא שואלת, ומעמידה פני נעלבת.
"ג'וליה אל תעשי לי את זה. את יודעת כמה הייתי רוצה לפתוח את הבוקר איתך. אמרתי לך שקרטר נמצא עם סבה של ג'וי, ועליי לבצע גם את המטלות שלו כעת," אני אומר לה.
"אם כך תסכים שאכין לך קפה, ואתן לך אותו בכוס שתקח איתך?" היא שואלת.
אני רואה שכל כך חשוב לה שהקפה הראשון שאשתה יהיה זה שהיא הכינה לי. "בטח אהובה," אני עונה לה, ונכנס לחדר הארונות להתלבש בזמן שהיא יורדת, עדיין בכותנות הלילה שלה, להכין את הקפה.
איני יודע איך יתגלגל היום הזה, ולכן אני שוקל היטב מה ללבוש. אני מבין שעליי לצאת מהבית לבוש בחליפה כהרגלי, אלא שאני בוחר חולצה שאוכל ללבוש אותה גם ללא עניבה. אינני רוצה להופיע לפניה כאדם אמיד, אם כי אני מניח שכל סודותיי גלויים לפניה.
אני מסיים להתלבש, מודה לג'וליה על הקפה בנשיקה על שפתיה. "אני אוהב אותך," אני אומר לה, משתדל לשמור על קול יציב, ויוצא מהבית.
'מי יודע מי אהיה כשאחזור הערב הביתה? האם זה עדיין יהיה הבית שלי? האם ג'וליה תסכים להיות עדיין האישה שלי?'
ולמרות כל השאלות המטרידות האלה, יש לי משימה גדולה יותר להשלים. עליי לגרום לקרטר לקרוא את מילותיי.
אני עולה על הכביש המהיר 27 מערב לכיוון מנהטן, אבל מחליט לרדת ביציאה של ברוקבן לכיוון מפרץ בלפרוט לחוף האוקיינוס האטלנטי.
*
אני נזכר בגעגועים בנסיעות שלי עם הוריי כילד למפרץ בלפורט.
"אתה רואה את האוקיינוס העצום הזה ג'יימי? הוא כל כך עצום שהוא מתפרש בין יבשת אירופה ליבשת אמריקה. הוא כל כך ענק שהוא מכסה חמישית מכדור הארץ.
סבא שלי הגיע דרכו מאירופה באוניה לניו יורק. סבא שלך כבר נולד כאן.
המקום הזה מסמל עבורי תקווה, תחילתו של עתיד טוב יותר."
אני מביט על המים והמילים האלה מרחפות מעליי.
*
אני לוקח בידי את הטלפון הנייד שלי, ובודק שוב את המייל שלא נקרא. לו הייתי חושב בהיגיון, הייתי נותן כותרת למייל. אני כותב מייל נוסף, אלא שהפעם אני כותב רק את הכותרת.
תקרא את המייל ששלחתי לך. הוא מכיל בקשת סליחה ממך.
אני שולח את המייל, ומקווה בכל ליבי שהפעם קרטר יקרא את המייל.
אני מתלבט האם להתקשר לחברי הטוב מקס, שהוא בלש פרטי. אולי אחד מהסוכנים שלו יוכל להביא את המידע לו אני זקוק.
אבל אז אני חושב על מה שאמר לי קרטר. "היום, כל מה שאתה רוצה, נמצא באינטרנט ונגיש. זה רק עניין של איך להגדיר את מה שאתה מחפש."
'איזה בן חכם יש לי,' אני חושב לעצמי, 'הייתי צריך לשתף אותו במה שעובר עליי, והוא היה מוצא בוודא את כל מה שאני מחפש.'
אני יושב ועורך רשימות של מה שאני רוצה בעצם לדעת. כמובן שאני פותח תיקיה סודית, כזו שלאיש אין גישה אליה. אני מחייך לעצמי כשאני חושב על כך שדווקא לקרטר מכולם, אין בעיה להכנס אליה.
אני שמח על ההחלטה שלנו להישאר בדירה בעיר. עבר על ג'וי יום מאד מתיש. אני מרגיש שכל החומות שהיו בינינו נופלות, וג'וי נרדמת מייד כשראשה על חזי. אין דבר שגורם לי אושר גדול יותר מאשר להתעורר בבוקר ולראותה חבוקה בזרועותיי.
"הייתי כל כך מותשת, ונרדמתי מייד כשהנחתי את ראשי עליך," היא אומרת בהתנצלות.
"זה רק מראה על כך שאת סומכת עליי בעיניים עצומות, ואין דבר שמרגש אותי יותר. לא יכולתי לישון בלעדיך, והרגשתי שאני קופא מקור, למרות שהבית היה מחומם כרגיל. הלילה ישנתי כמו תינוק. ספגתי את חום גופך לתוכי, אבל יותר מזה לתוך ליבי," אני אומר לה.
אני קם להתרוקן וכשאני חוזר אני רואה שיש לי התראה על כניסת הודעה.
"הוא שוב שלח לי מייל," אני נאנח.
"זה לא מתאים לך לא להתמודד," אומרת ג'וי, "אתה רוצה שאני אקרא אותו בשבילך?"
"את צודקת מתוקה שלי, בריחה זאת לא הדרך," אני עונה ומשחרר שוב אנחה גדולה. "את צריכה להבין שהגעתי לנקודת רתיחה. אני חושש שלא אצליח לשלוט בעצמי, ואומר דברים שאולי אתחרט עליהם. ההעדרות שלך, כבר אמרתי לך, התישה את כוחותיי."
"אני מצטערת. הדבר האחרון שרציתי זה לפגוע בך. לא ידעתי איך להתמודד איתך. הייתי בטוחה שאתה שונא אותי, ולכן התרחקתי. אני מבינה שהייתי צריכה לשתף אותך במה עובר עליי. שנינו שילמו את המחיר על כך," אומרת ג'וי.
"בואי תשבי לידי כשאני קורא את המייל שלו, ותעזרי לי לענות לו," אני אומר לה, ומסמן לה לבוא לשבת על רגליי, "אני צריך אותך הכי קרוב שאפשר."
אני פותח את תיבת המייל ורואה את הכותרת של המייל החדש. אני לא מאמין למה שרואות עיניי. תקרא את המייל ששלחתי לך. הוא מכיל בקשת סליחה ממך.
"תראי מה הוא כתב," אני ממלמל ומראה לה את הכותרת. המייל עצמו ריק.
"בוא נקרא את המייל הראשון," אומרת לי ג'וי ברוך, ומעניקה לי נשיקה.
אני פותח את המייל ומתחיל להקריא לה אותו.
קרטר בני היקר לי מכל,
אני מחפש את המילים, ולא מוצא.
אני מבקש שנפגש כדי שאוכל לבקש את סליחתך…
אני יושב המום מול המילים של אבי. הדבר האחרון שהאמנתי שיקרה, קרה. אבי מבין שטעה.
אני יודע שמגיע לך הסבר מדוע כפית עליך את הנישואים.
אני רוצה לשבת מולך ולספר לך הכל.
"אני לא מאמין שזה קורה. הייתי בטוח שהוא הגיב על המכתב שכריס כתב לו בשמי. אבל לא רק, הוא רוצה להסביר לי מה גרם לו לנהוג כפי שנהג," אני אומר.
"אני מרגישה שקרה משהו, ולכן כל כך חשוב לו לדבר איתך. אני מקווה שהוא בסדר," אומרת ג'וי.
"את יותר מכולם אמורה לכעוס עליו, ואת זו שדואגת שהוא בסדר? את אישה מיוחדת במינך. אבל את זה אני כבר יודע," אני אומר. אם חשבתי שאני יודע איך זה מרגיש כשאתה מוצף אהבה, עכשיו אני מבין שהשמים הם הגבול.
"אני חושבת שהטלפון שלי צלצל בזמן שהקראת את המייל," אומרת ג'וי וממהרת לקחת את הטלפון הנייד שלה שנשאר בתיקה.
"היי מאמא, הכל בסדר?" היא שואלת בדאגה.
"רציתי לומר לך שסבא התעורר הבוקר במצב רוח טוב, והוא מרגיש מצויין. את לא תאמיני, אבל הוא רוצה ללכת למשרד. את מוכנה לדבר איתו?"
"אני כבר מתקשרת אליו," היא עונה וכך היא עושה.
"היי סבא, אנחנו יוצאים עוד כמה דקות בדרך אלייך. הייתי בקשר עם המשרד. הכל שקט שם. הבורסה משתוללת, וביקשתי מהם שיהיו מאד שקולים היום. לא יקרה כלום אם לא נסחור בהרבה כסף היום. עדיף כך, מאשר שאחר כך נשלם על כך ביוקר.
אמרתי להם גם שלא יושפעו מהלקוחות שבטח שומעים את החדשות, והם על גבול ההיסטריה. עדיף שיפעילו את שיקול דעתם.
אז זהו בינתיים ונתראה בקרוב. אני מקווה שאתה מרגיש טוב מספיק כדי לשבת לאכול איתנו."
אנחנו נוסעים לבית משפחת בורדו. ריחות של ארוחת הבוקר כבר נישאים באוויר. "אני אעזור לאימי לערוך את השולחן, ואתה תיגש לחדר השינה של סבא לראות אם הוא צריך עזרה. החדר נמצא באגף…" אבל אז היא משתתקת, "סבא!" היא קוראת בשמחה כאשר סמואל מגיע לשולחן, "נראה לי שחלמתי שעברת תאונה."
אנחנו יושבים לאכול. ג'וי ממלאת לי את הצלחת, ומתיישבת לידי.
אני מעיף מבט על סמואל. הוא אוכל בהנאה מרובה, ואם לא הייתי יודע מה עבר עליו, לא הייתי מאמין, בדיוק כפי שג'וי אמרה.
"אני לא זוכר מתי הקשבתי לחדשות באמצע השבוע," הוא אומר, "נדמה לי שבזמן שאנחנו עובדים קשה, קורים דברים מאד מעניינים בעולם, ואולי אני צריך לדייק ולומר שהעולם די השתגע, בלשון המעטה."
"שמעת מאביך?" הוא שואל אותי.
"אתה לא תאמין, הוא שלח לי מייל ובו הוא מבקש את סליחתי," אני עונה לו.
"ומה ענית לו?" הוא מתעניין.
"אני עדיין לא שם. אני צריך לשחרר את הרגשות השליליים שיש בתוכי, לפני שאהיה מסוגל לענות לו," אני אומר לו, "אני לא יודע מה המניע שלו לבקשת הסליחה. אתה מבין שכעת אני חשדן לגבי הנושא.
הוא ציין שברצונו לספר לי מדוע כפה עליי את הנישואים עם ג'וי, מה שנראה לי חשוד." רק אחרי שאני אומר את המשפט האחרון, אני ניזכר שלא בטוח שמיריי והסבתא יודעת את סיפור הנישואים שלנו.
מסתבר שהאמירה הזאת נקלטה היטב. "אתה יכול להסביר לי מה אמרת?" שואלת מיריי בקול מאופק.
"מאמא, הפנקייק כל כך טעים. המרקם שלו…" מתחילה ג'וי לומר.
"אני הקשבתי לכל מילה שקרטר אמר. מה הסיבה שהוא נאלץ להתחתן איתך?" אומרת מיריי, אלא שהפעם היא לא מאופקת.
"ישנם דברים שאינני יכולה להסביר, כיוון שאני בעצמי לא מבינה אותם. אבל מה זה משנה בעצם? תראי אותנו היום. כל אחד יכול לראות כמה אנחנו מאוהבים ואוהבים זה את זו," אומרת ג'וי.
"אני דורשת לדעת," אומרת מיריי.
"ענית לך את התשובה הכי כנה שאני יכולה לענות. בבקשה על תחטטי בפצעי עבר שהתרפאו כבר," עונה לה ג'וי בתקיפות. אני לא מכיר אותה ככזאת, אבל בטוח שיש לה סיבה טובה לכך.
"זה קשור לאביך, נכון?" שואלת מיריי ומישירה מבט לג'וי.
"את מבינה שהוא לא קיים בשבילי יותר. אין לי כל כוונה לדבר עליו," אומרת ג'וי ומזעיפה פנים, "ראש המשפחה שלי כעת הוא קרטר, ואני מאושרת שאת בחיינו, וגם סבא וסבתא."
"וג'ונתן?" שואלת מיריי.
"תגידי לי בכנות, כמה את רואה אותו? נראה שמאז שהוא חזר, אני כבר לא כל כך מעניינת אותו, ולא בגלל שיש לי משפחה משלי," ג'וי משתתקת לרגע. "אגב, הודעת לו על הפציעה של סבא אתמול?"
"לא," עונה מיריי, "הוא עסוק בעניניו."
"מעניין שמצאתם לנכון לשתף אותי. אני חושבת שענית בעצמך על השאלה לגבי ג'ונתן. הוא אחי התאום, ותמיד אוהב אותו. אין זה אומר שהקשר שהיה בינינו בעבר, ימשיך כך להיות."
"אני יודע שזה כואב לך לשמוע מיריי. אבל את היית בחיי ילדייך רק עשר שנים. אני לא צריך לספר לך כמה שונים הם. ג'ונתן מאד קשור לג'וי, אין לי ספק בכך, אבל הוא בן דמותו של אביו, ואילו ג'וי היא כמוך. נשמה עדינה ורגישה, ועם זאת בעלת עוצמה," אומר סמואל למיריי ברוך. אין לי ספק שהוא בוחר את המילים כדי לא לפגוע בה.
אני מקשיב למילים של סמואל ונשבע בליבי שלא אתן לאיש לפגוע בג'וי. אני אגן עליה בכל מחיר.
אני נושם לרווחה כאשר אני רואה שקרטר קרא את המיילים שלי. העובדה שהוא לוקח את הזמן לענות לי, אם בכלל, פחות מעסיקה אותי כעת. מה שהיה לי חשוב שהוא ידע כמה אני מתחרט על הכל.
אני מאמין שלכל דבר יש סיבה בעולם, לכל דבר יש את הזמן שלו, גם אם אנחנו לא תמיד מבינים זאת. עכשיו כשאני רגוע יותר, ומסוגל לחשוב בבהירות יותר, אני מבין שבעצם עדיין אין לי מה לספר לו. אני חייב להתרכז כעת בעברי.
שלושים וחמש שנים עברו מאז.
אני יכול לדמיין את השיחה עם אבי כאילו ארעה רק אתמול.
"מחשבים? מדוע שלא תלמד מנהל עסקים?" הוא הביט עליי בפליאה.
אמנם המחשב האישי היה כבר מוצר שהיה בשימוש ביתי, אבל לא כל אחד נתן בו אמון. אני לעומת זאת ראיתי את הפוטנציאל העצום שקיים בו.
"אתה לא מבין אבא. כך יראו פני העולם. יש לו כל כך הרבה יתרונות, הוא עולם ומלואו, ואני רוצה לגלות אותו," עניתי לו בהתלהבות.
אבי הסתכל עליי, הגבר הצעיר ומלא התשוקה לעניין שהייתי, הוא היה בטוח שזה שגעון חולף. כבר כמה שנים שעבדתי בעסק המשפחתי, למרות שהייתי עדיין תלמיד בתיכון, והיה לו ברור שברגע שאירגע, אחזור לעבוד בחברה המשפחתית, מה שמעולם לא קרה.
כסף היה בשפע בבית בו גדלתי, והוא חשב לעצמו, כך סיפר לי אחרי שנים, שבהתחלה חשב שאשתעשע לי ואבין שזה לא מקומי.
לא הייתה לי בעיה להתקבל ללימודים, כיוון שהייתי תלמיד רציני ושקדן, והציונים שלי היו מהגבוהים בכיתה. כדי לרצות את אבי למדתי גם מנהל עסקים, בנוסף ללימודי מדעי המחשב.
יום אחד נפגש אבי עם הפרופסור שלי, שהתברר שהוא חברו הטוב. "אני חייב לומר לך שהבן שלך ג'יימס הוא אדם נדיר. מעולם לא ראיתי סטודנט ברמה שלו. אני צופה לו עתיד גדול בעולם המחשבים."
מצד אחד הרגיש אבי גאווה למשמע המילים שנאמרו עליי, מצד שני הוא כבר הבין שהחלום שלו שאחזור לעבוד איתו לא יקרה.
מאותו יום חלה נקודת המפנה, ואבי נתן לי את ברכתו להמשך לימודיי. כבר לא הייתי צריך להוכיח את עצמי, וכיוון שהלימודים באו לי בקלות יתרה, הרשיתי לעצמי להתחיל לבלות בלילות.
באחת המסיבות הפרועות ראיתי אותה. הבטתי עליה מוקסם. היופי שלה עצר את נשמתי. לו רק ידעתי אז, מה שאני יודע היום…
עדיין שמרתי מרחק. היא נראתה לי בלתי מושגת, בהיותה מוקפת תמיד בגברים.
"אתה יודע מי היא?" שאל אותי יום אחד רוד חברי מילדות שלמד איתי, "היא יורשת מיליארדים." התפלאתי על ההערה הזאת. הרי כמוני הוא נולד למשפחה עתירת נכסים. "מה אתה מסתכל עליי כך ג'יימי, אתה לא יודע שכסף נמשך לכסף?" הוא צחק.
אני המשכתי להביט בה רק מרחוק. ככל שעבר הזמן התלהבתי ממנה פחות ופחות .
המילים של אבי הדהדו במוחי כל הזמן.
*
"לעולם אל תתהדר בהונה של המשפחה, אלא כשתהיה חלק מיצירתה," אמר לי אבי.
"אבל מעולם לי דיברתי על עושרה של המשפחה," עניתי לו בחוסר הבנה.
כשאתה נולד למשפחה עשירה, זה נראה לך טבעי, ואין לך צורך לנפנף בזה. לפחות כך חשבתי.
מתברר שלא כולם חשבו כמוני, והיה מי שהרבה לדבר על משפחתי. אחרת אין לי הסבר אחר מדוע ביום בהיר אחד היא הבחינה בי, ועשתה הכל כדי להתקרב אליי, בעיקר כשאני כבר לא הייתי מעוניין בה בכלל.
באותם ימים עניינה אותי סטודנטית ביישנית בשם ג'וליה.
*
עליי לקחת החלטה חשובה. ביכולתי לחדור לכל מאגר מידע, דבר שלא עשיתי כבר שנים רבות. למרות שמיום שלמדתי באוניברסיטה, לא עברתי את הגבול, היכולות עדיין קיימות בי.
שוב נודדות המחשבות שלי לקרטר, והיכולות המדהימות שלו בתחום המחשב. יש לו מעוף שלא ראיתי אצל הרבה אנשי מחשבים, ומבחינתו, השמים הם הגבול.
אני מנהל שיחה בראשי עם קרטר, מנסה להבין מה היה מייעץ לי. אני מגיע למסקנה שהוא היה אומר לי לא 'ללכלך' את ידיי, ולפעול רק בדרכים כשרות.
אני יודע שהדרך תהיה ארוכה יותר לגילוי האמת, אבל אני מלא מרץ לשבת ולחקור אותה. אני מרגיש שאני מתחיל שוב לנשום.
אני מתניע את הרכב ונוסע לבית הקפה הקרוב, מוצא בו פינה שקטה, מוציא את המחשב, נכנס למנוע החיפוש, ומקיש את שמה פיית' תומפסון.
