בר אבידן -מאמינה באהבה

אני מודה שכבר זמן רב הרגשתי שהזוגיות עם לירון לא מתאימה לי. היא קנאית באופן שקשה לי לשאת את זה.

"אני לא מבין אותך," אמרתי לה, "הרי הכרת אותי באחת ההופעות שלי. אמרת לי כמה השירים שאני כותב מדברים אלייך.

שאלתי אותך אם את מבינה מה זה אומר להיות בקשר עם אמן מוכר. סיפרתי לך על המעריצות שמקיפות אותי. אז נכון שאני לא הולך איתן, אבל זה עדיין לא מרחיק אותן ממני.

את אמרת שאין לך בעיה עם זה. שאת רק רואה את הלב המלא ברגש שלי, ואותו את רוצה. מה השתנה?"

שבעה חודשים עברו מאז אותה שיחה. שבעה חודשים בהם לחמתי בעזה.

לירון נהנתה מהחופש להיות לבד. אני מרגיש שהיא אולי שמחה שחזרתי חי, אבל לא כל כך אוהבת את העובדה שיש לה שוב שותף לדירה, שהיא אגב שלי.

"השתנת," היא אומרת, "אני לא מכירה אותך."

אני רוצה לשאול אותה למה ציפתה מגבר שחוזר מהמלחמה, כאשר הלב שלו שרוט ומרוסק.

אני יכול לספר לה על מה שעברתי. על החברים שנפלו, על התנאים הלא פשוטים, ועל הלחימה, שעליה אני מתקשה לחשוב, אבל מרגיש שאין טעם.

"תודה ששמרת לי על הדירה," אני אומרת לה ביבושת, "אני אשן היום אצל חבר, מחר אחר הצהריים אחזור, זה ייתן לך מספיק זמן לארוז את כל הדברים שלך ולהעלם מחיי."

"אתה צוחק עליי??" היא שואלת אותי המומה.

"איך בדיוק?" אני עונה לה, מנסה לשוות לקולי טון אדיש, זה שכל כך מזוהה איתי.

*

אני רוצה לצעוק לה שאני לא מי שהיא הכירה, ואיך זה שהיא לא רואה את זה.

מרגיש לי שחבריי שאינם עוד, עומדים לידי. אני יכול לשמוע אותם נושמים.

אבל אז הם נמוגים לאט לתוך האינסוף.

אני מרגיש שאני יוצא מדעתי.

פניי נשארות שלוות, רק הצלקות שבתוכי בוערות, ואותן איש לא יכול לראות.

*

אני בוחר לישון הלילה אצל בן. הוא שרוט כמוני, ויודע לתת לי את מרחב הנשימה לו אני זקוק.

אני מקווה בכל ליבי שהוא יסכים, ומתקשר אליו.

"אני בדרך אליך," אני אומר לו, "אני זקוק לאי של שפיות."

"אני מבין שחזרת לתוך מערבולת." הוא בהחלט מבין אותי. אמנם הוא משרת בחיל הים, והלחימה שונה משלי כלוחם, אבל הוא יודע מה זה לאבד חברים.

"נתתי ללירון יממה להתפנות מהדירה שלי," אני עונה לו קצרות. אין טיפת רגש בדבריי.

כעבור דקות ספורות אני חונה ליד הבניין בו נמצאת דירתו של בן. לשימחתי אין בעיה של חניה באזור שלו, מה שמוריד ממני דבר אחד פחות לדאוג בגללו.

"בוא נעשה הסכם," אומר לי בן מייד כשהוא פותח את דלתו בפניי, "אני לא אשאל שאלות, ואתה תשתף אותי במה שאתה רוצה לשתף. חשוב לי שתדע שזה לא בגלל שלא איכפת לי, להיפך. אתה יודע כמה אתה יקר לי."

"מילאתי לך מים באמבטיה. המגבת על הכיסא." הוא ממשיך ולוקח ממני את התיק הגדול המכיל את בגדיי המלוכלכים, ומרוקן אותו. הוא מחכה שאתפשט, אוסף את מדיי, ואני שומע את הרעש של מכונת הכביסה שמתחילה לפעול ברקע.

"אתה ממש האישה האידיאלית," אני מתבדח איתו.

*

לפני שנה נפצע בן בתאונת צלילה בצבא.

כיוון שכבר השתחררתי מהצבא, ניצלתי כל רגע פנוי להיות איתו במחלקת השיקום.

"אתה ממש האישה האידאלית," הוא התלוצץ איתי.

"נו באמת!" רטנתי, "כאילו שגבר לא מסוגל לתפקד בלי אישה."

"בטח שלא," הוא מתגרה בי.

כמובן שלא שיתפתי אותו מה קורה בזוגיות שלי עם שרון, שהתחילה בהתלהבות גדולה מצידה, לאחר שהצהירה שהיא תעשה הכל בשבילי, והסתיימה בכך שהיא 'לא הספיקה לסדר/לכבס/ללכת לקניות,' ובכך הסתיימה מערכת היחסים שלי איתה.

*

"סוף סוף יש לי הזדמנות לפרוע את חובי אליך," הוא אומר.

"בבקשה תגיד לי שאתה לא מתכוון לזה," אני מבקש ממנו.

"אז אתה אל תקרא לי אישה," הוא עונה, "אני מבטיח לך שאני לא אוהב גברים."

"לא חשבתי שזה פוגע בך. אתה קראתי לי כך. אני מתנצל," הוא אומר.

"אני מודה שאני רגיש לנושא. מילים שאמר לי אחד החיילים שלי…" הוא בולע את הרוק.

אני מתפרץ לדבריו. "אני מכיר אותך כל כך טוב, ויודע שאתה בהחלט לא כזה. וגם אם היית, זה לא היה משנה לי," בן מסתכל עליי, "נו מה אתה מסתכל עליי כך, אמרתי לך שאני יודע שאתה בעניין נשים באופן מוחלט."

רק בערב כשבאים לבקר אותי חברים, אני מבין מאיפה באו המילים שלו. בעצם לא בדיוק, רק שרן רומז לי שקרו דברים במלחמה, מילים שנאמרו לבן שערערו אותו.

"אתה אמרת כל הזמן ," בורר רן את מילותיו בקפידה, "שיש לו שריטה עמוקה ממה שקרה אז בתאונת הצלילה, אבל בן התנהג רגיל, ואנחנו חשבנו שאתה מגזים.

מסתבר שצדקת. היה משהו במלחמה, שפתח לו את הצלקת הישנה שחבויה בו, וגרם לו לקפוא באמצע פעולה. חייל צעיר שלא מכיר אותו, אמר לו שהוא 'נקבה,' ומשהו נשבר בו. הוא מתרחק מנשים, ולא רוצה לצאת איתנו לפאב.

וגם.." רן שותק ומביט בי, שוב מחפש את המילים, "הוא היה בהיסטריה בגללך. הוא כל הזמן פחד שתמות. בינינו, מכולנו, אתה בעל התפקיד המסוכן ביותר, ולכולנו רווח כאשר שמענו שהשתחררת. אגב, איפה לירון?"

"אני מקווה שהיא אורזת כעת," אני עונה באדישות.

"רגע, רגע, רגע, מה אמרת??" הוא מביט בי המום.

"הודעתי לה שזה נגמר," אני עונה בטון חסר רגש. אין לי כוונה לומר עליה דבר רע. זה לא עניינו של אף אחד.

"איך אתה עושה לה את זה. היא הייתה כל כך אומללה שלא היית, היא נטרפה מגעגועים," הוא מגן עליה מייד.

"מסתבר שהיא שחקנית טובה ממה שחשבתי," אני לא מתאפק ועונה לו, "אני לא שמעתי ממנה כבר חודשים."

"אתה רציני? איך היא יכלה להתקשר אליך כשהטלפון הנייד שלך לא היה איתך?" הוא אומר.

"אתה באמת חושב שלא הייתה לי גישה אליו כל החודשים האלה? רק כשנכנסתי לפעולה, הפקדתי אותו. אני יכול להראות לך אותו. אין בו שום מסרון או שיחה שלא נענתה.

אני כן יכול להראות לך שיש לי מלא הודעות מאחרים ו…אחרות. כמה מילים להראות שאיכפת למישהו ממני, שהוא דואג לי. דווקא אתה צריך לדעת זאת, כי אתה מאלה ששלחו לי הודעות, וגם קיבלת ממני תשובה." אני מביט עליו. נראה לי שהוא מנהל כעת מלחמה עם עצמו כשהוא מבין שאני צודק.

"בעצמך אמרת שלפעמים נראה שהיא מאוהבת בתהילה שלי, יותר ממני. אז גם הפעם היא 'השתמשה' בי להראות כמה היא מסכנה. היעפתי מבט על מה שנכתב במדורי הרכילות. היא נהנתה לככב בהם. הסיפורים שהיא המציאה שם עליי, בהחלט יכולים לשמש כבסיס לטלנובלה," אני אומר. גם הפעם אני מבין שרן יודע על מה אני מדבר.

"אני מודה בפניך, שהאמנתי לכל מה שהיא אמרה," הוא אומר נבוך.

אני מרגיש שאני נחנק. אין לי חשק לדבר עם איש.

לשמחתי אני מבחין בפסנתר בסלון. "היי בן, של מי הכלי היפיפה הזה?" אני שואל אותו.

"של בעל הדירה. הוא נסע לכמה שנים וביקש את הסכמתי להשאיר אותו כאן," עונה בן.

"יפריע לך אם אנגן קצת?" אני שואל.

"יפריע? אתה לא יודע כמה קיוותי שתעשה זאת," הוא עונה לי ונראה שהאור בעיניו נדלק.

אני מתיישב ליד הפסנתר, מלטף את הקלידים, ועוצם את עיניי. כל כך התגעגעתי למגע הקר שלהם, לצלילים שבוקעים מהם. שום דבר לא קיים כעת עבורי, זה רק אני והמוסיקה.

אני פורס את אצבעותיי עליו, ומתחיל להפיק ממנו צלילי מנגינה עצובה. המילים כבר מתחילות להסתדר בשורות בראשי, אבל אני עדיין נמנע מלהוציאן.

אני פורש כנפים ועף עם הצלילים. לא איכפת לי מי סביבי, מה קורה בעולמי. אני משחרר את כל הכאבים שנצרבו בגופי במשך החודשים הארוכים של הלחימה המתישה. רגליי שוב דורכות על אדמת תל אביב.

 אני מתעלם מהחדשות שנשמעות ברקע, מהאיומים של אויבינו מכל עבר. גם האזעקות כבר לא מרגישות לי דבר חריג.

יש רק דבר אחד שחסר לי, הלב שלי ריק.

אומרים, בבדיחות הדעת, שמי שלומד פסיכולוגיה, זקוק בעצמו לטיפול. אני יכולה להעיד על עצמי שזה לא נכון.

נולדתי עם נפש רגישה לבעלי חיים וגם לנשמות פצועות. אין ברקע שלי מישהו פגוע נפש, או סיפור על ילדות קשוחה.

אני מניחה שזה החינוך שקיבלתי, שיש לתת מקום לכל יצור חי, שלכל אחד מגיע שיאהבו אותו, שהפך אותי למי שאני.

הימים האלה הם ימים מאד קשוחים. אני מתקשה לעמוד מול הסיפורים קורעי הלב, של מי שנלחם בשדה הקרב.

אני יושבת מול גברים צעירים, שלא מזמן  חצו את הקו הבלתי נראה, המבדיל בין הנערות לבגרות. נערים שהחיים כפו עליהם להפוך לגברים ללא הכנה.

הם מהססים לחשוף את חולשתם, הרי דורשים מהם להתנהג כגברים.

“את לא מבינה…" הוא המשפט שחוזר כל פעם כשאני נפגשת בפעם הראשונה עם לוחם.

אני נותנת לו לשפוך את ליבו, את פחדיו, את תסכולו.

רק אחרי זמן מה אני אומרת לו שאני יודעת, שהוא אינו הראשון שאומר את המילים האלה. לא רק, אלא אני משתפת אותו שהן נאמרות לא רק על ידי נערים שהתבגרו טרם זמנם, אלא גם מפי קצינים ותיקים יותר.

אני לא נוהגת לשתות, אבל בכל זאת נענית להזמנה של שירה לצאת לפאב. שירה אוהבת לשתות, ואילו אני זקוקה לרעש, כזה שיחריש את אוזניי ממחשבות.

דווקא ביום הזה שאני זקוקה בו לרעש,  צלילי פסנתר עצובים מקבלים את פנינו עם הכנסנו לבר, צלילים שמרעידים לי את מיתרי הלב.

שירה אוהבת לשבת על הבר, שכן היא מאמינה שזה המקום למשוך את תשומת הלב של הגברים.

*

“אם את רוצה לראות ולהראות," היא פרשה בפני את משנתה לגבי תורת החיזור, "המקום המושלם הוא ליד הבר, ורצוי, אם מתאפשר, מול הברמן. זה המקום שמעניק לך נקודות יתר."

היבטתי עליה משועשעת.

כמובן שלא היזכרתי לה, את כל אותן פעמים שהוכיחו שזה לא קורה.

“מה את בכלל מבינה?" היא שאלה נעלבת, "את בכלל לא שותה."

“צודקת," עניתי לה והודיתי לה בסתר ליבי על כך שלא הזכירה את העובדה שאני, שלא כמוה, לא מחפשת זוגיות.

עברה חצי שנה מאז אותה נקישה על הדלת, ועדיין איני יכולה לדמיין את עצמי עם גבר אחר.

*

זה מדהים איך דווקא צלילים כאלה שקטים, מרעישים כל כך מבפנים.

“היום אנחנו יושבות בפינה ההיא, " אני מצביעה באצבעי על פינה חשוכה בקצה הרחוק של הבר.

“אבל למה צליל? את תמיד אוהבת לרקוד במקום המואר בלב הבר?"

לפעמים אני חושבת האם היא מעמידה פנים, או באמת שוכחת.

כבר למדתי בחודשים האחרונים. שיש מי שבוחר בשכחה למען שפיותו.

אני רוצה לשאול אותה מתי פעם אחרונה ראתה אותי רוקדת.

*

כשפרצה המלחמה סגרה תמר את הסטודיו לריקוד.

“איך אפשר לרקוד, כשכל שניה יש אזעקה?" היא שאלה אותי.

כשפחתו האזעקות, היא מיהרה להכריז שהכל נגמר  והגיע הזמן לחזור לחיים.

אלא שאצלי החיים נעצרו, ואת כל זמני בחרתי להקדיש לשיחות עם הלוחמים.

*

“היה לי יום ארוך," אני משקרת.

אני יודעת שהיא לא תבין אם אומר לה שהמוסיקה מרעידה לי את הלב, ואני מרגישה שכל הדמעות שאגרתי בתוכי עומדות לפרוץ החוצה.

"אני כאן כדי לחיות את החיים במלואם," היא מרימה את סנטרה בהתרסה, ופונה לשבת ליד הבר.

אני מפלסת את דרכי לשולחן הפינתי. הבר מלא כמעט עד אפס מקום, ואני מתקשה להגיע אליו.  בלית ברירה אני נאלצת לעבור ליד הפסנתר.

רק כשאני במרחק נגיעה ממנו, אני שומעת שהפסנתרן שר. המילים שלו גורמות לי לעצור ולהקשיב להן. אני לא יכולה לשלוט בעצמי, והדמעות מתפרצות מעיניי ללא שליטה.

הוא מרים עיניו אליי, ומביט עלי בפליאה.

"המילים שלך מהדהדות בחדרי ליבי באופן שאני לא יכולה להסביר," אני אומרת לו בשקט.

"את יודעת מי אני?" הוא שואל.

"כן, והמילים האלה הן לא המילים שאתה שר תמיד. יש להן עומק, כאילו אתה שוחה במעמקי האוקיינוס של הרגש." אני לא יודעת מאיפה יוצאות לי המילים האלה, אבל הן מדייקות את מה שאני מרגישה כעת.

"איזה ניתוח מזהיר," הוא מגחך, וחוזר לנגן, הפעם את המילים הוא משאיר לעצמו.

"אני מתנצלת, לא הייתי צריכה להפריע לך," אני אומרת ופונה ללכת.

"ברור. הרי אסור להפריע לכוכב באמצע שירתו," הוא אומר בטון מריר.

"אם נוצר בך הרושם שאני אחת ממעריצותיך, אתה טועה. אין זה אומר שאינני אוהבת להקשיב למילים שאתה שר," אני אומרת וממהרת להתיישב בשולחן הפינתי.

"היי צליל, מה את עושה פה?" קורא לעברי יונתן, "כבר טיפלת בכל המשוגעים?"

"אני שמחה שאתה לא מכיר את המושג פגוע נפש. תזכיר לי איפה שירתת במילואים?" אני מעמידה פנים שאינני זוכרת היכן יונתן היה כל החודשים האלה.

*

"המלחמה הזאת לא בשבילי. אני לא אשאר כאן לחכות שיקרה משהו," אמר יונתן בפעם האחרונה שראיתי אותו. אני את התרומה שלי למען המולדת מיציתי.

כמה ימים לאחר מכן שמעתי שהוא טס למזרח, כשבידו כרטיס בכיוון אחד.

מעניין מה גרם לו לחזור.

*

"את לא תחזירי אותו לחיים צליל, גם אם תטפלי בכל הלוחמים כולם," הוא עקץ אותי.

"אני מבינה שלטענתך, לו הייתי נוסעת לטיול הגדול במזרח הרחוק, הוא היה קם מקברו וחוזר אליי," אני עונה לו בקור.

עם כל הרצון שלי להתכנס בבועה שלי, אני לא יכול שלא לשמוע את השיחה ביניהם.

אני קולט שהיא באמת הבינה את המילים שלי, לא כי הסתכלה עליי בעיניים מעריצות וחיפשה להחמיא לי, אלא כי הן נגעו בליבה.

 אני מעיף לעברה מבט בחטף. יש לה פנים עדינות, ועיניים עצובות, כמו אלה שניבטות אליי במראה. אני מחייך כשאני שומע ששמה צליל. כאילו זאת אות משמים שהיא מתאימה למכור לצלילים שאני.

הגבר שאיתו היא דיברה עוזב, ואני ניגש אליה.

"אני מצטער שהתנפלתי עלייך. אני לא מי שהייתי, אני חסר סבלנות, וזקוק לשקט שלי בקנאות," אני אומר לה.

"אני מצטערת שהפרעת לשקט שלך," היא אומרת ולא מזכה אותי במבט.

"אני יכול לשבת לידך?" אני שואל.

"אני מבטיחה לשמור על השקט." היא עונה ולא עונה לשאלתי. המבט שלה תקוע בנקודה רחוקה. מה לא הייתי נותן כעת כדי לדעת היכן מחשבותיה נודדות.

"אני לא יכול להסביר לך את זה, אבל אני מרגיש שאני לא זקוק לשקט איתך, להיפך." אני מחפש לדייק בפניה את מה שאני מרגיש.

"אני רקדנית. הריקוד שלי נגמר בשבת ההיא הארורה. לצד לימודי הריקוד, למדתי תרפיה באומנות," היא מגחכת, "הדבר האחרון שחשבתי שאעשה, זה אעבוד כפסיכולוגית, זה כל כך לא אני, ובעצם כן.

בחלומות הכי גרועים שלי לא חשבתי שבזה אעסוק, שאתן מענה ללוחמים שזקוקים לאוזן קשבת."

"הם ברי מזל. לא כל אחד מסוגל להתמודד עם מה שעברנו שם. יש לך לב נדיר שמסוגל להכיל את זה ולתת ממנו לאחרים," אני אומר לה את מה שאני מרגיש, בלי לסנן את מילותיי.

"מאיפה ההבנה הזאת?" היא מביטה עליי כעת בעיון, "אתה בכלל לא מכיר אותי. אתה לא יודע שפסיכולוגים יודעים לדבר יפה?"

אני צוחק. "שכחת שבכית מהמילים שלי?"

היה לי ברור שאת הלילה אני רוצה לעבור איתה. לא כי חיפשת מישהי לפרוק את תשוקותי. בימים אלה היא לא קיימת. חיפשתי להתעטף בשקט שלה, בלב החם ומהכיל שלה, ובמגע גופה.

"ישנם דברים שלא לומדים באוניברסיטה," אני אומר לה, "האופן בה את מסתכלת עליי כעל אדם שלם, כשאת יודעת כמה אני שבור בפנים. המרחב שאת נותנת למילים שלי, בלי לשפוט, בלי לתת לי הרגשה שאני כבר לא גבר.

אני יודע שלא עומד להיות לנו קל יחד בגללי. אבל אני בטוח שאת תהיי שם עבורי, ואני מבטיח לך שאני אהיה העוגן שלך."

וכך היא עושה. היא מכילה אותה, ומתרפקת עליי כדי לשאוב ממני כוחות עבורה.

כבר אין לי ספק שאיתה אני רוצה להיות כל החיים.

*

טיבעה של צלקת שהיא מתכסה עם הזמן, משאירה רק סימן דק למה שקרה. כך קורה עם צלקות שנחרטות לנו על הלב.  הן מסתתרות שם, לעיתים הן עולות ברגע בלתי צפוי, אבל הן שם כדי להזכיר לנו שנבחרנו להמשיך לחיות.

לא פעם זוגיות מתפרקת כשאחד הצדדים לא יכול להכיל את הכאב. זוגיות שנבנתה נכון, תשרוד את כל הסערות, את הימים הקשים, כי אהבה אמיתית תמיד מנצחת.