אנחנו מסיימים את ארוחת הצהריים במסעדה של בית המלון אורכידאה ניו יורק.
"הכל בסדר?" שואל אלכס את ליאה בדאגה. אני מניח שהעובדה שליאה בודקת בתדירות גבוהה את ההודעות שלה, היא הסיבה לשאלתו.
"אני מחכה לתשובה מאנטוניה דה לורון בעלת ירחון האופנה ELEGANTE," היא אומרת ומעיפה לעברי מבט. אני תוהה למה היא חושבת שאני אמור להכיר את השם. האם זה קשור לעובדה שאמרתי לה שאישתי מעצבת אופנה?
"האם היא עומדת לפרסם כתבה על הליין החדש של מיו מילאן?" מנסה אלכס להבין מדוע ליאה מוטרדת.
"האם הייתי מסתירה ממך דבר כזה?" שואלת ליאה בפליאה, "אתה יודע כמה אני קשורה לחברה שלי. טוני שיתפה אותי במידע שמעניין אותי בקשר לחברת אופנה חדשה, וביקשתי להיפגש עם בעליה. אני מחכה לתשובה. זה ממש לא אופייני לטוני לא לחזור אליי מייד."
"אם אתם פנויים, אולי תבואו איתי למיו מילאן ונבחר לבנים שלך בגדים? יש לנו ליין שהגיע לניו יורק ממש לפני כמה ימים. אני בטוחה שאיש בארץ עדיין לא ראה אותו. אני נהנית לשמוע תגובות של אנשים כשהם רואים לראשונה ליין שרק עלה למדפים," אומרת ליאה.
"מה דעתך דין?" שואל אותי אלכס.
אמנם חשבתי להכנס לאחת מחנויות הצעצועים ולבחור משהו לרז, אבל אני בטוח שדור ובן ישמחו אם אחדש להם את המלתחה. בסופו של דבר האביב כבר כאן והם זקוקים לבגדים חדשים. אני מניח שמה שהם לבשו בשנה האחרונה כבר קטן עליהם.
"נשמע לי רעיון מצויין," אני עונה לו.
השעה כבר רבע לשתיים בצהריים, שזה אומר שבארץ כבר רבע לתשע בלילה. אני מרגיש את העייפות וקולט שלא התקשרתי לאחל לבנים לילה טוב.
"ברשותכם הייתי רוצה לדבר עם הבנים שלי. השעה בארץ כבר מאוחרת," אני אומר ומתלבט האם להתקשר לדור, ומחליט להתקשר לאימי שוודאי עדיין ערה.
"הבנים לא הסכימו ללכת לישון בלי שתאמר להם לילה טוב," אומרת לי אימי, ואני מתרגש לשמוע את דבריה.
"אבא!" קורא בשמחה דור.
"ספר לי איך היה יומך?" אני שואל' ודור מספר לי באריכות שלא כהרגלו, כל פרט. אין לי ספק שהנוכחות שלי חסרה לו.
"אני כל כך גאה בך דור. אני מבטיח להתקשר אליכם בבוקר לפני שתלכו לבית הספר. אני מתגעגע אליכם מאד," אני אומר לו.
"גם אני אליך אבא," הוא עונה ומעביר את השיחה לבן ואחר כך לרז.
"זו הפעם הראשונה שהם נשארים לבד," אני אומר, ורק אחר כך קולט מה אמרתי. "כלומר הם עם הוריי."
"חשבתי שאישתך לא הגיעה איתך," אומרת ליאה.
"גם היא בנסיעה, אבל לא איתי הפעם," אני עונה לבסוף. למה יש לי הרגשה שהיא יודעת יותר ממה שאני חושב?
אנחנו נוסעים לחנות הדגל של מיו מילאן בניו יורק. כמו כל פעם שאני נכנס לסניף שלה, אני מתפעל מהעיצוב המיוחד שלה, ומהבגדים היחודיים שלא תמצא בשום מקום אחר. המחשבות שלי נודדות למיקה. 'איך זה שמעולם לא ראיתי בגד בעיצובה?'
אנחנו מגיעים למחלקת הילדים החדשה ואני עומד נדהם מול השפע של הבגדים. מה שמשמח אותי במיוחד שליד כל קבוצת גיל יש גם משחקים המתאים לה.
"אל תסתכל על המחירים. ברור לך שיש לך מחיר מיוחד," אומר אלכס וקורץ לליאה.
"בני כמה הבנים שלך?" אני שואלת את דין באיפוק. הוא בטוח שהשאלה נובעת מרצוני לעזור לו לבחור בגדים עבורם, אבל הסיבה שונה לגמרי ממה שהוא מדמיין.
"דור כמעט בן שלוש עשרה, בן בן עשר, ורז בן שבע," הוא עונה לי בגאווה.
"מושלם," היא אומרת ונדה בראשה לעברו של אלכס.
"אני יכולה לראות תמונות שלהם? זה יעזור לי להתאים להם את הבגדים," אני אומרת למרות שאני סקרנית לראות האם הם דומים לו, או לאישה שאני חושבת שהיא אימם.
אין ספק שהם הבנים שלו. הדימיון ביניהם מפתיע. אני מאוכזבת לראות שלא אקבל תשובה לשאלתי.
אני ממלאת סלסלה עמוסה בבגדים וניגשת איתה לקופה, בזמן שדין בוחר עבורם משחקים.
ואז מגיע הטלפון שכל כך חיכיתי לו.
"טוני יקירתי. קצת דאגתי לך. אני לא רגילה שאת לא חוזרת אליי מייד," אני אומרת לה.
"אני מצטערת. היה לנו כאן יום עמוס במיוחד. מיקה לידי והיא רוצה לדבר איתך."
בעודי תוהה באיזה שפה עליי לפנות אליה, מיקה פונה אליי באנגלית מושלמת.
כשהטלפון הנייד של ליאה מצלצל, היא מעיפה מבט לעברו, ואני רואה שהמבט בעיניה משתנה באחת. אני לא יכול להגדיר לעצמי מה עובר עליה. היא לא מתוחה, אבל נעשית פתאום רצינית. 'האם זה קשור להודעה שכל כך חיכתה לה?'
"אני כל כך שמחה שהתקשרת מיקה," היא אומרת לה ומעיפה לעברי מבט.
אני כבר מבין הכל. אני מרגיש את הפרפרים משתוללים בתוכי. סוף סוף יש לי סיכוי למצוא אותה.
"אני חייבת להודות שהרבה זמן לא ראיתי מעצבת מוכשרת כמוך. טוני שלחה לי תמונה של הבגד שעיצבת לאלכס דונטלו. אין מילים בפי להביע כמה התרגשתי. סוף סוף אני פוגשת מישהי שמבינה שבגד זה לא רק פריט אופנה שנועד לכסות על הגוף.
אחר כך היא סיפרה לי על UNA. אז הבנתי שאת מי שאני מחפשת. אני רוצה שנפגש. אין לא בעיה להגיע אלייך."
את שנאמר לליאה מעבר לקו אינני שומע, למרות שאני מאד מתאמץ.
"אני מבינה," אומרת ליאה, "אני אמתין בסבלנות, ואצפה לשיחה שלך."
ליאה מסיימת את השיחה ומתרחקת קצת.
"ליאה חיכתה לשיחה הזאת. מזמן לא ראיתי אותה כל כך מתרגשת. בוא ניתן לה כמה דקות לעכל את מה ששמעה. אני מבין שהיא השיגה את מה שרצתה," אומר אלכס ומביט על ליאה באהבה.
"אנחנו נהיה בבית הקפה אצל בן," אומר אלכס לליאה.
"בוא נלך, ליאה תארוז את הבגדים ותגיע לבית הקפה," אומר אלכס.
"אבל לא שילמתי עדיין," אני מזכיר לו.
"חתמנו על שותפות. אתה בן משפחה כעת. את באמת חושב שהיא תתן לך לשלם? אם אתה רוצה לשמח אותה, תשלח לה תמונות של הבנים לבושים בבגדים החדשים."
"באמת שלא הייתה לי כוונה לא לשלם," אני אומר לו נבוך.
"אני יודע. גם ליאה יודעת שזה כלל לא עבר לה בראש. אני מרגיש שמשהו כבד יושב לך על הלב ורציתי לשמח אותך," אומר אלכס.
באומרו את הדברים האלה נכנסת ליאה ומניחה על הכיסא לידי את השקיות המלאות בבגדים וצעצועים עבור הבנים. "אני אדאג לך למזוודה אם תצטרך," היא אומרת לי.
"אני לא רוצה להפריע לכם. נתראה אחר כך?" היא שואלת.
"דיברת איתה?" אני שואל ומישיר מבטי אליה. יש לה עינים ירוקות מדהימות. היא מביטה בי חזרה ואני רואה את התשובה בעיניה, ומבין שזה אני שצריך לדבר.
"עם מי?" שואלת ליאה בשקט.
"עם מיקה שלי," אני עונה כמעט בלחש.
"אני נוסעת להיפגש איתה," היא עונה ובוחנת את תגובתי.
"היא כבר לא שלי. היא עזבה אותי, ואין לי מושג היכן היא," אני אומר.
ליאה מסתכלת עליי בעיון. "היא נראית כזו מתוקה. לרגע לא חשבתי שהיא מסוגלת ל…"
אני קוטע אותה. "זה אני שבגדתי בה. זה לא היה רומן ארוך, רק שני מפגשים מיותרים. היא ביקשה לדבר איתי ואני התחמקתי. פחדתי ממה שתאמר לי. לא מצאתי את המילים להסביר לה איך זה קרה, ולא ידעתי מה לאמר כדי שהיא תסלח לי. ביום האחרון בחרתי לפגוע בה במילים, כדי להרחיק את האשם ממני. לא היה לי מושג שהיא תחשוב שאני רוצה להשתחרר ממנה.
ההתנהגות שלי גררה אחרי את הבנים וגם הם התנהגו אליה בצורה מבישה.
אולי אני לא צריך לספר את זה כשאת עומדת לפגוש אותה, אני לא יודע מה נכון ומה לא, אני רק יודע שאני שבור לרסיסים. אישה כמוה ראויה שישאו אותה על כפיים. היא עשתה הכל כדי שיהיה לי שקט להתפתח, ולפתח את הקריירה שלי.
אני לא נושם בלעדיה. החברות שלה כמובן נאמנות לה ולא מוכנות לגלות לי היכן היא. הן טוענות שאינן יודעות, ואני מרגיש שאני מאבד את שפיותי. אני מכריח את עצמי לתפקד רק בגלל הבנים שלנו."
"אני טסה מחר לפריז," אני אומרת לאייל.
"תהני," הוא מפטיר בקול חסר רגש וממהר להוציא את הנייד שלו מכיסו. ברור לי שהוא מודיע לאישה האחרת שלו שהוא פנוי עבורה.
"לכמה זמן את נוסעת?" הוא נזכר לשאול.
"תדע כשאחזור," אני מחניקה חיוך. הוא מביט בי בצמצום, אבל אני כבר עסוקה באריזה.
"עם מי את נוסעת?" הוא שואל אחרי שתיקה ארוכה.
"חסר מי שירצה לנסוע לפריז?" אני אומרת, אבל לא מזכה אותו במבט.
"נו באמת אפרת, קשה לך לענות?" הוא שואל לא מרוצה. הישגתי את המטרתי. הוא מתחיל לחשוד בי.
"מה שלא יודעים לא כואב, לא כך?" אני צוחקת.
"יש לך…" הוא מתחיל לשאול. אני לא נותנת לו לסיים את המשפט.
"אמרת שאתה ממהר, שיש לך פגישה עם…הגברים. תמסור ד"ש לדין," אני מעלה בכוונה את שמו.
"את רוצה לאמר לי ש…" שוב אני קוטעת אותו.
"אני חייבת לברוח. יש לי תור לספא. אני רוצה לצבוע את הציפורניים, ולסדר את הגבות," אני אומרת לו.
"את רוצה שאסיע אותך?" הוא שואל. הוא בהחלט בלע את הפתיון שזרקתי לעברו.
"מה פתאום, אני לא רוצה להרוס לך את הערב," אני אומרת, משאירה את המזוודה פתוחה על המיטה, חוטפת את המפתחות ויוצא בצעדים מהירים מהבית, ומשאירה את אייל המום.
מייד עם היכנסי למעלית אני מוציאה את הטלפון הנייד שלי ומבטלת את אפשרות המעקב אחריי. אין לי ספק שזה בדיוק מה שאייל עושה כעת.
בניגוד למה שהוא חושב, אני לא נוסעת לקוסמטיקאית הקבועה שלי. אני עוברת דרך הבית של דניאל, ויחד אנחנו הולכות לבת דודתה נריה שסיימה לא מזמן את לימודיה באקדמיה לאסטטיקה, וביקשה מאיתנו לא פעם שניתן לה לטפח אותנו.
בדרך אני עוצרת בכספומט כדי למשוך כסף. דניאל מניחה שזה בגלל הטיפול. אני לא מספרת לה שאני זקוקה למזומן כדי שאי אפשר יהיה לעקוב אחרי הקניות שלי בזמן שאני אמורה להיות בטיסה.
*
"צביעת ציפורניים היא כמו לבישת בגד. לכל צבע יש את המשמעות שלו. לעולם אל תתקעי על צבע אחד," אמרה לי מיקה, "אני יודעת שהצבע האדום הוא הכי פופולרי וגברים אוהבים אותו. אבל מה קורה אם בא לך ללבוש בגד ירוק? זה לא תמיד הולך יחד, ולכן עלייך לבחור את הצבעים בתבונה.
גם עונת השנה קובעת. באביב יש לבחור בצבעים עליזים בניגוד לשקטים של החורף," היא המשיכה ללמד אותי את תורתה לגבי בחירת הצבעים.
*
אני יושבת על הכיסא בזמן שנריה צובעת את ציפורניה של דניאל, מביטה על קשת הצבעים, וחושבת מה מיקה הייתה אומרת לי כעת.
דבר אחד ברור לי. אני חייבת לבחור צבע שיגרום לאייל להתעלף.
הטלפון נייד שלי מצלצל. כמה אני לא מופתעת לראות שזה אייל.
"חשבתי שאולי תרצי היום לאכול במסעדה," הוא מתחיל את השיחה.
"זה היום שאתה יוצא עם החברים שלך, ולכן קבעתי עם דניאל ללכת לאכול איתה. אני חייבת לסיים אני בדיוק באמצע," אני משקרת. לא לגבי דניאל, אלא לגבי זה שאני באמצע הטיפול.
לא עוברת דקה והנייד של דניאל מצלצל. "נו מה עכשיו? לפני רבע שעה ראית אותי מה כל כך דחוף," היא רוטנת.
אני משתדלת לא לצחוק. ברור לי בדיוק מה בעלה רוצה ממנה.
"תלחצי בשבילי על הרמקול," היא אומרת לא מרוצה. "כן יועד, אני פה באמצע, זה דחוף?"
"מצטער. חשבתי שאולי תרצי שנלך למסעדה אחרי שתסיימי," הוא אומר את הצפוי.
"אוי, כל כך נחמד מצידך," היא עונה לו בקול מתוק, למרות שהיא מבינה מדוע הוא מציע לה, "קבעתי עם אפרתי שנלך לאכול אחרי הטיפול."
"נחמד," הוא אומר, "ולאן אתן הולכות?"
דניאל מגלגלת את עיניה. "עוד לא החלטנו," היא עונה לו במתיקות, "נתראה בלילה."
היא לא ממתינה לתשובה ומסמנת לי לנתק את השיחה.
"גברים," היא פולטת, "אני מניחה שאייל שאל את יועד אם אני נוסעת איתך. תזכרי שהבטחת לי לעדכן אותי מה קורה. אולי גם אני אברח אליכן."
"אז מה פריז? אני מודה שאני קצת מקנאה," היא אומרת ומעמידה פנים שהיא בוכה.
"איזה כייף לך," אומרת לי נריה, "פריז עיר מקסימה."
"בירת האופנה, איך לא," אני עונה. המילים שלי מכוונות לדניאל. אין לי ספק שאייל ינסה לסחוט ממנה מידע. מה שאינך יודעת את לא יכולה לספר…
למחרת בבוקר
אייל מציע לי להביא אותי לשדה. הוא כל כך שקוף.
"אין צורך מתוק," אני עונה לו, "אני אקח מונית. חבל שתעדר מהעבודה בגללי."
"ברור שכן," הוא מתעקש.
"אם זה בסדר מבחינך, אז בסדר," אני עונה לו בטון שמקשה עליו להבין את מה שאני מרגישה.
'אתה יכול להתבשל עם החשדות שלך כמה שאתה רוצה. אין לי בעיה, הרי אני נוסעת לבד,' אני חושבת לעצמי.
לשמחתי אני מקבלת הודעה שבשל מזג האוויר הטיסה הוקדמה ביותר משעה. אני מאשרת מייד את ההודעה ושמחה שאני נמצאת כבר בדרך לשדה.
אני שולחת מייד הודעה למיקה.
אפרת יהלום:
בשל מזג האוויר הסוער הצפוי בשמי אירופה, הטיסה הוקדמה.
אנחת בשש וחצי.
סופרת את הדקות.
באהבה, אפרת.
מיקה מורג:
אירגנתי לך הסעה בלימוזינה.
הנהג ישא שלט עם שמך.
סופרת את הדקות.
באהבה, מיקה.
כמובן שאני לא מספרת לה שאני סופרת דקות אחרות.
מצד אחד אני רגועה כשאני שומעת את הקול המונוטוני שמשמיעות פעימות הלב של מי אלמה הקטנה, מצד שני אני סופרת את הזריקות שד"ר מתיאוס מזריק לי להבשלת הריאות שלה.
כאשר אפרת תנחת יגיע זמנה של הזריקה השלישית.
*
"אנחנו כבר באמצע הדרך," אמר לי ד"ר מתיאוס, "כל שעה שעוברת היא מתחזקת."
להפתעתי הוא ביטל את התורים בקליניקה שלו, ונשאר בסביבת בית החולים למקרה שאזדקק לו.
*
שש וחצי בערב
"שלחתי את הנהג לאסוף את אפרת," אומר לי ג'יו, "הוא כבר נמצא בשער היציאה מחכה לה. אני העדפתי להישאר כאן."
אני מקבלת את הזריקה השלישית. הפעם מראה פניו של ד"ר מתיאוס רציניות. "בדקתי את העוברית, היא בסדר, אבל אני לא בטוח שאצליח לעצור את הצירים. אני הולך להכין חדר לידה, למקרה שנזדקק. אני מציע שתנוחי בינתיים."
אני מזייפת פיהוק גדול. אני רוצה להיות לבד. חסרונו של דין כואב בכל תא בגופי.
אני מתאפקת לא לבכות כשאני חושבת על הידים שלו נוגעות כעת באישה אחרת, ידיים שהיו פעם שלי, ושכחו כבר איך זה מרגיש לגעת בי.
הכאב כל כך גדול, שאני בקושי נושמת. אני יודעת שעליי לאסוף את שברי ליבי, ולהיות חזקה בשביל הקטנה שלי, אבל מתקשה.
"מתוקה שלי," אני שומעת את קולה של אפרת מתוך שינה. אני לא בטוחה אם אני ערה או ישנה, "אני פה, את לא לבד."
אני רוצה לאמר לה שאני הכי לבד בעולם. איש לא יכול להחליף את מקומו של דין. אני נזכרת איך ליטף את פניי בין ציר לציר, את הנשיקות שפיזר על פניי, את אחיזת ידו בידי כשהתגברו הצירים, ואת האושר כאשר אחז בידיו את הבן שנולד.
"אני פה," חוזרת שוב אפרת על מילותיה.
"כמה טוב שבאת," אני אומרת לה בזמן שהאחיות עוזרות לי לעבור למיטה שתוביל אותי לחדר הלידה. כאב חד שוב מפלח את בטני. "עוד מעט ניפגש מי אלמה," אני לוחשת.
