אני עומדת המומה מול המסרון של טוני.
טוני דה לורון
יקירתי,
ליאה רוטשילד מבקשת ליצור איתך קשר.
היא מגלה התעניינות ביצירות שלך.
אני מבקשת את אישורך למסור לה
את מספר הטלפון הנייד שלך.
אוהבת, טוני
ארבע נשים ממתינות לדבר איתי, ואני לא יכולה להרשות לעצמי שיראו את השפעת מילותיה של טוני עליי.
אני מחייכת ופונה ללקוחה הראשונה שהגיעה. אני חושבת לעצמי איזו ברת מזל אני שהכרתי את אלכס. היא מרבה לבלות בחנות, ומנדבת לי מידע על הלקוחות שלי.
"סניורה מודליאני, אני מיקאלה. נעים לי מאד להכירך. שמעתי רבות על פועלך למען הקהילה. ספרי לי מעט על האירוע."
"אני כל כך מתרגשת לפגוש אותך. אני מודה שאני לא יכולה לחכות לראות מה תעצבי עבורי. השם שלך נלחש בכל מקום. זה כבוד גדול עבורי שאת מוכנה לעצב את הבגד שאלבש בארוע המיוחד שלי. סיפרו לי ש…"
"בואי נכנס לסטודיו שלי," אני מציעה לה, "נוכל לדבר שם יותר בחופשיות."
"זה בדיוק מה שאמרו לי. הנשים כאן מכנות אותך פיה קסומה. אני מסתכלת על חברותיי והן פורחות. יש לי הרגשה שיש לך חלק בכך."
אנחנו נכנסות לסטודיו שלי. "כל הרעיון של החברה שלי הוא שבגד יבטא את האופי המיוחד של כל אישה, שיעצים אותה, ובעיקר שלא תהיה אף אישה אחרת שתלבש אותו.
אני לא משתמשת באותו דגם ומשנה את הצבעים, או הבד. כל בגד הוא יצירה בפני עצמה. אני מקדישה את כל כולי רק לאותה יצירה עד שאני מרוצה, וכמובן גם הלקוחה, מהתוצאה הסופית.
אני יודעת שהמחירים שלי גבוהים, אבל את מקווה שאת מבינה מדוע."
"נשות החברה כאן מוכנות להוציא כל מחיר כשמדובר בלבוש," היא מחייכת.
"ברור לך שאנחנו מתלבשות כדי שהאחרת תראה, לאו דווקא כדי למשוך את תשומת ליבו של גבר," אני אומרת.
"עכשיו כשאת מציגה זאת כך, אני קולטת כמה את צודקת," היא אומרת, "זה בהחלט משהו שגברים לא מבינים. כל גבר רוצה להתגאות באישה שלו, הוא מאמין שכך מעריכים אותו."
אנחנו גולשות לשיחה אישית ואני כבר יודעת בדיוק איך תראה השמלה שלה. אין לי ספק שהיא טיפוס של שמלות ערב נוצצות. אני שמה לב שלאחרונה אני נמשכת לבדים שחורים שעליהם הדפס עדין.
אני מוציאה את האלבום בו אני מתייקת דוגמאות של בדים ומוציאה ממנו את הבד שאני רואה בדמיוני.
"איך שאת יודעת לדייק את הצבעים שאני אוהבת. לאחרונה הירבתי ללבוש צבעים רועשים, התרחקתי מהשמלות השחורות כי הן נראו לי רציניות מידי. איכשהו האופן שאת משלבת את הבדים גורם לי לתחושת רוגע, אפילו אעז לומר אצילות מיוחדת במינה. כל מילה שנאמרה עלייך הייתה נכונה," היא אומרת בהתרגשות וממששת את הבדים.
אני מרגישה כל כך שלמה, שאני מחליטה שאין צורך להציג בפניה דוגמאות נוספות. "זו השמלה!" היא קובעת.
אני קוראת לאדריאנה שתקח ממנה את המידות. "תכירי זו אדריאנה. היא זו שגידלה אותי, ובזכותה האיטלקית שגורה בפי. אני תמיד כאן עבורך, אבל מעכשיו היא זו תטפל בך."
סניורה מודליאני הולכת בעקבות אדריאנה ואני חוזרת לחנות. אלכס קולטת אותי ומרימה באוויר כוס מלאה מיץ תפוזים טרי. "בואי אמורה מיו, הויטמינים מחכים לך," היא אומרת ומושכת את הכיסא סמוך לדלפק.
"ג'ינה מודילאני נראית בהחלט מאושרת. אני מניחה שהיא כבר בחרה את השמלה לארוע המיוחד שלה. קרולינה רפאל מחכה בקוצר רוח לדבר איתך," מעדכנת אותי אלכס ומתיישבת לידי, "היא לקוחה לא קלה. תמיד יש לה טענות וביקורת כלפי כל אחד. היא לא אחת שמרוצה מהחיים. התלבטתי האם לאפשר לה להיפגש איתך, ושקלתי לאמר לה שאת מפוצצת בעבודה, מה שנכון. אבל ככל שחשבתי על זה, אני יודעת שאם יש מישהו שיצליח להגיע אליה זו את."
"תודה שהכנתי אותי לקראתה. אם ארגיש שאני לא האחת בשבילה, אומר לך זאת מייד," אני מרגיעה אותה, אבל היא נראית לי משום מה מתוחה.
"אלכס, את לא צריכה לדאוג לי. אני יודעת להסתדר. עם המחירים שאני גובה אני יכולה להרשות לעצמי לבחור את הלקוחות שלי."
"אני יודעת. יש לי אמון מלא בך. אני לא כאן כי אני חוששת איך תסתדרי. אני פשוט נהנית להיות כאן. זה הפך למרכז החברתי שלי, וכייף לי להיות איתך. אני מקווה שאני לא מעיקה עלייך," היא אומרת ומביטה בי בחשש.
"מעיקה? את צובעת לי את היום בצבעים כל כך יפים. אני אסירת תודה על כך שאת בחיי," אני עונה לה.
אני רוצה לקום ולחבק אותה כשנשמעים צלצולי טלפון. אני קולטת שהטלפון הנייד שלי מצלצל וגם שלה.
אני מביטה על הצג ורואה את שמה של אפרת.
"את עוד אוהבת אותי?" היא שואלת מייד בחשש.
"מה עובר עלייך אפרתי? ברור שכן. אמרתי לך מראש שיהיו לי כמה שבועות עמוסים, ושלא תכעסי עליי אם לא אהיה בקשר," אני עונה לה.
"אני זקוקה לראות אותך," היא אומרת.
"אם כך תגיעי בסוף שבוע הבא," אני עונה לה.
"באמת?" היא קוראת בשמחה, "אבל איך אקנה כרטיס אם אני לא יודעת היכן את?"
אני צוחקת. "את צודקת. תפתחי את המצלמה."
אני יוצאת החוצה ונעמדת ליד החלון הגדול שעליו שם החנות, בזמן שפניה של אפרת ממלאות את המסך. היא נראית חיוורת, ועיניה נפוחות מבכי.
"מה קרה?" אני שואלת בבהלה.
"בעצם כלום, רק שקשה לי לנשום כשאני יודעת שיש לו אישה אחרת," היא אומרת ומושכת באפה, "הוא לא יודע שאני יודעת, והחיים שלי מתנהלים כאילו דבר לא ארע. רק לידך אני מרשה לעצמי להישבר."
אני מתחרטת שאמרתי לה שתפתח מצלמה. אני מרגישה שאני נחנקת. 'ומה אני? אני לא אישה נבגדת?' כמובן שאני לא נותנת לה לראות מה אני מרגישה.
"את מבינה מיקה, דין מלא חרטה על מה שעשה. הוא מתגעגע אלייך בטרוף," היא פולטת את הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע, "הוא כל הזמן מחפש אותך, מנסה לדלות מידע היכן את. הוא בדרך לפגישת עסקים בניו יורק וביקש …"
"אנחנו מדברים כעת עלייך אפרתי. אם התקשרת בגלל דין, אז בואי נסיים את השיחה," אני אומרת לה בקור, רק כדי לא להתפרק לרסיסים מולה. אני באמצע יום עבודה ואני חייבת להחזיק מעמד.
מי אלמה שמרגישה את הסערה שעוברת עליי מתהפכת בתוכי. אני מניחה את ידי על בטני ומלטפת אותה. "הכל בסדר קטנטונת," אני לוחשת לה.
"אני כל כך מטומטמת! תאמיני לי שלא בגללו התקשרתי, אלא בגללי. אני מצטערת שאני מעיקה עלייך," אומרת אפרת ומוחה את דמעותיה.
"אני במילנו אפרתי. את יכולה לבוא אפילו מחר. אני אשלח לך את פרטי המלון בו אני נמצאת. אני אדאג לך לחדר לידי. תודיעי מתי את מגיעה, ואבוא לאסוף אותך. שדה התעופה שלנו נקרא LINATE .
אני יודעת שאני לא צריכה לאמר לך זאת, אבל בכל זאת. אני מבקשת שלא תשתפי את איש במידע הזה." אני מרגישה שאני חייבת לאמר לה זאת. העובדה שהיא הזכירה את דין, שהיא מדברת איתו עליי, היא כבר סיבה טובה לכך.
אני לא יכולה להתעלם ממה שהיא אמרה. 'אולי הוא באמת קולט מה הוא הפסיד?'
ג'יו בא לקראתי ועל פניו חיוך גדול. "היא סיפרה לך?" הוא שואל, אבל כשהוא מסתכל לתוך עיניי החיוך שלו נמחק מייד. "מה קרה מיקה?"
"הייתי בטלפון עם ישראל. מה הפסדתי?" אני מנסה לשוות לקולי עליזות.
"מתוקה, את יודעת שאני קורא אותך. מה קרה?" הוא שואל.
"קודם תספר לי אתה מה הבשורה המשמחת," אני מנסה להתחמק.
"השקפת עולמי אומרת שעדיף קודם לשמוע את הבשורה הפחות טובה," הוא אומר ומבהיר לי שהוא לא יניח לי עד שאספר לו.
"חברה שלי סיפרה לי ש… בכל מקרה היא מגיעה לכאן," אני אומרת לו.
"וזו לא סיבה להיות עצובה. איש הרי לא יודעת היכן את, כך שיכולת למצוא תרוץ כדי שלא תבוא," אומר ג'יו, "את יודעת שאני לא גבר סקרן, אבל את חשובה לי ואני לא יכול לראותך עצובה."
"היא דיברה על דין, ואמרה שהוא מתגעגע אליי ומתחרט על הכל," אני אומרת לו לבסוף, ברור לי שהוא לא ירפה, ואולי עדיף שאוציא זאת ממני.
"למה זה מעציב אותך? העובדה שהוא מבין שטעה צריכה לשמח אותך," הוא מביט בי בעיון.
"אני לא בדיוק מה הוא אמר, ולמה אמר זאת. אם היה אומר זאת לי, הייתי יכולה לדעת מה הכוונה מאחורי המילים," אני עונה לו.
"גברים הרבה פחות מסובכים מנשים. הם לא כאלה מתוחכמים. הייתי מקבל את דבריו בדיוק כפי שנאמרו," אומר ג'יו.
"ואולי הייתי צריכה שאתה תסתכל לתוך עיניו ותאמר לי מאיפה נבעו מילותיו," אני עונה לא מרוצה מתשובתו.
"אני בטוח שדין ואני נהיה חברים טובים," אומר ג'יו ופניו שוב מאירות. אין לי ספק שהסיבה היא שאלכס באה לקראתנו.
"סיפרת לה?" היא נוזפת בו.
"לא אמורה מיו, את זה אני משאיר לך," הוא אומר ונושק לה נשיקה ארוכה כאילו שאין איש מלבדם ברחוב.
"יש לנו סוד לספר לך לאוזנייך בלבד," אומרת אלכס בהתרגשות, "קיבלתי טלפון מד"ר מתיאוס."
"אני כל כך מתרגשת בשבילכם," אני אומרת ודמעות של התרגשות מציפות את עיניי.
"הכל בזכותך. הקשר בינינו שהתחזק, והרוגע שעוטף את חיי, הם שגרמו לנס הזה לקרות," אומרת אלכס בעיניים נוצצות.
"עכשיו אני מרגיש כמו גבר שלם. פחדתי שהבעיה בי, שאולי אני לא יכול לגרום להריון לקרות. הייתי מתוסכל. עכשיו אני יכול להודות בכך," משתף אותי ג'יו בגילוי לב כאשר אלכס ממהרת שוב להכנס לחנות.
"אישתי פורחת בחנות. זה מדהים אותי. אני מגלה אותה כל יום מחדש," הוא אומר ואני רואה את האהבה בעיניו כשהוא מדבר עליה.
"אני מרגיש שדין ימצא אותך, ויתקן הכל עבורכם. אני בטוח שהוא יודע שאישה כמוך לא עוזבים," הוא אומר ונוגע קלות בזרועי, "את מיוחדת במינך."
"תודה ג'יו. אתה חבר טוב," אני אומרת, "ועכשיו הגיע זמן שאחזור לעבודה."
*
השעה שש בערב
בניגוד למה שהרגשתי קודם, אני שמחה לקבל את ההודעה של אפרת שהיא מגיעה מחר.
אפרת יהלום:
מגיע מחר בטיסה דרך רומא
בחברת התעופה ITA איירוויס.
נוחתת במילנו בשעה שמונה ועשרה בערב.
לאייל סיפרתי שאני טסה עם חברות לפריז
בטיסת אל על שיוצאת שעתיים לפני הטיסה לרומא.
יהיה לי זמן לקנות ספרים לדרך, ולשתות קפה להנאתי.
מה להביא לך?
מיקה מורג:
הכי אני רוצה שתביאי אותך.
אפרת יהלום:
אולי את רוצה מוצרי טיפוח של ים המלח,
או שבועון 'לאישה'?
אני פורצת בצחוק.
מיקה מורג:
כמעט שכחתי כמה את מצחיקה.
תבואי כבר.
"למה את צוחקת?" שואלת אדריאנה שנכנסת לחדר.
אני מספרת לה על בואה של אפרת ועל מה שהיא הציעה להביא לי.
"נו באמת, היא כבר לא מכירה אותך? את ושבועון 'לאישה?'" מעקמת אדריאנה את פניה בבוז.
"אני יכולה להתפנק?" אני שואלת את אדריאנה.
"ברור. מה שתבקשי," היא עונה.
"את יכולה להכין לי את התה צמחים המופלא שלך? אני מרגישה לא כל כך טוב. מי אלמה חסרת מנוחה היום."
"מה הפלא. את כבר כמעט בחודש שמיני. צפוף לה," היא אומרת.
"את רוצה לאמר לי שאנחנו פה כל כך הרבה זמן?" אני מתפלאת.
"כשעסוקים, הזמן עובר מהר," היא עונה לי מהמטבחון בו היא חולטת את התה.
"דווקא לי נראה שהזמן זוחל," אני עונה ומרגישה בעיטה חזקה.
"את לא בסדר," קובעת אדריאנה שמביטה עליי בדאגה, "תשתי את התה."
אני לוגמת מהתה בלגימות מדודות. אדריאנה מניחה לפני צלחת עם פירות. אני מכרסמת מהם, אבל לא מרגישה הקלה.
"אדריאנה…" אני מתחילה לאמר ומרגישה זרם של שתן נוזל ממני.
'אני לא מאמינה' אני ממלמלת.
"תראי מה קרה לי," אני אומרת לה ומשפילה את מבטי על המכנס אותו אני לובשת.
"ילדה שלי תנשמי," היא אומרת ומלטפת את ראשי, "אני יודעת שזה מוקדם עדיין, אבל מי השפיר בקעו. אני צריכה את מספר הטלפון של ד"ר מתיאוס."
אני מתחילה לרעוד. מי אלה לא רגועה, ואני מרגישה שקשה לי לנשום.
אני לא כל כך קולטת מה קורה סביבי, ורק כאשר ד"ר מתיאוס לידי אני שוב מתאפסת.
הוא מביט על המכנסיים, אין לו צורך לבדוק אותי "אין ספק שזו ירידת מים מיקה. אני חייב לפנות אותך לבית חולים בניסיון לעצור את הלידה, לפחות עד שנזרז את הבשלת הריאות," הוא אומר לי בטון מרגיע.
'אנחנו בסדר,' אני מדברת אל מי אלמה, 'אימא שומרת עלייך.'
כעבור שעה אני שוכבת במיטת בית החולים עם חלוק נקי והמוניטורים לידי משמיעים קול מונטוני ללא הפסקה.
"אני רוצה שתהיי רגועה מיקה. התינוקת לא במצוקה. אני מבין שכל הלידות שלך היו בתחילת התשיעי, כך שאני לא דואג, למרות שעדיין לא הגיעה זמנה של התינוקת להיוולד.
אנחנו עוקבים כל הזמן אחריה. אני כאן, וגם הצוות מודעים למצב. קיבלת כבר זריקה ראשונה מתוך ארבע להבשלת ריאות.
מדדנו שוב את הגודל שלה, ואני בטוח שגם אם היא תיוולד הלילה, היא תהיה בסדר. כמובן שיהיה עליה להיות בפגייה, אבל אני לא חושש לחייה.
את עובדת מאד קשה, ואני רואה שעובר עלייך משהו שאת לא מדברת עליו."
"אנחנו מחפשים את סניורה מורג," אני שומעת את קולו של ג'יו. יש משהו בקול שלו שמרגיע אותי.
"אנחנו כל היום יחד, אבל זה כנראה לא מספיק לך," גוערת בי אלכס בחיבה כשהיא נכנסת לחדר.
"הודיעו בחדשות שאני כאן?" אני מתבדחת איתה.
"אדריאנה התקשרה אליי מייד כשד"ר מתיאוס הזמין לך אמבולנס," היא עונה לי, "הייתי כל כך לחוצה שהודעתי לטוני. אני מקווה שאת לא כועסת."
"טוני," אני אומרת ונזכרת במסרון שקיבלתי הבוקר ממנה, ומדוע הייתי כל כך נסערת.
*
לנגד עיני עלו רסיסי שיחה שהייתה לי עם דין.
"יתכן שאצטרך לטוס לניו יורק בקשר לפרויקט שאני עובד עליו," אמר לי דין. אני מנסה להיזכר האם ביקש שאבוא איתו, אבל לא כל כך מרוכזת. מה שאני כן זוכרת הוא שהוא הזכיר את השם תעשיות רוטשילד.
*
"אני חייבת לדבר איתה דחוף," אני אומרת.
"אין לך מה לדאוג, היא לא תפרסם זאת בעיתון," אומרת אלכס שלא מבינה למה אני לחוצה.
"אמרתי לך שאת צריכה להיות רגועה," אומר ד"ר מתיאוס שרואה שקצב הלב שלי מואץ.
אני נושמת עמוק.
ולמרות שאלכס לא מבינה מדוע אני לחוצה, היא מתקשרת לטוני ומגישה לי
"אני בדרך לבית החולים," אומרת מייד טוני, "אנחנו פה איתך. יהיה בסדר."
"היה לי יום עמוס ושכחתי לענות למסרון שלך. תאמרי בבקשה לליאה רוטשילד שאצור איתה קשר בקרוב, רק אל תספרי לה שאני בהיריון," אני אומרת.
"סודך שמור איתי," אומרת טוני. אני שמחה שהיא לא שואלת שאלות, אלא מקבלת את בקשתי.
"אנחנו עושים כל שביכולתינו לעצור את הצירים. הייתה ירידת מים, אינני יודע כמה זמן נצליח, ואני לא רוצה לבדוק אותה בדיקה ידנית כדי לא לזרז את ההליכים," מסביר ד"ר מתיאוס לג'יו כאילו שהוא אבי התינוק.
"הכל תלוי באיך הצירים יתפתחו בכל מקרה אנחנו עוקבים כל הזמן על דפיקות הלב של העוברית, ומוודאים שהיא לא במצוקה."
"אפרת, חברה שלי מישראל, צריכה להגיע מחר בלילה היא נוחתת בשמונה ועשרה," אני משתפת את ג'יו.
"אני אשלח את הנהג שלי לאסוף אותה," עונה ג'יו מייד.
"אני שמח לראות שיש למיקה סביבה תומכת. אמנם היא בחדר פרטי, אבל הייתי מבקש שתחליטו מה נשאר לידה. היא זקוקה למנוחה," אומר ד"ר מתיאוס.
אני מרגישה עייפות גדולה, ומרשה לעצמי להרפות. "תודה שבאתם. אני אוהבת אתכם," אני אומר ועוצמת את עיניי. את דבריה של טוני אני שומעת כשאני רדומה.
"אני מציעה שאני אשאר, ואתם תקחו את אדריאנה חזרה למלון. כדאי שתלכי לישון אדריאנה, את תזדקקי לכוחות כשהתינוקת תחליט לצאת לעולם."
אני עוצמת את עיניי ומולי מופיעה דמותו של דין כשעיניו מוצפות דמעות. אני מרגישה את הדמעות זולגות במורד לחיי. 'ואולי אלא בכלל הדמעות שלי שאני רואה?'
