"אתה מושלם בעיניי," היא אומרת ונרדמת. אני מרגיש שפעימות ליבי חוזרות לקיצבן הרגיל.
זו הפעם הראשונה שאני חושף את עצמי כך לפני אישה, מאז אותו יום שהבנתי שהזוגיות שלי עם אימו של טל הסתיימה.
*
"אני מצטערת רן, אני לא מסוגלת להסתכל עליך," אמרה לי מי שהייתה אישתי.
"אני בטוח שהיה לך נעים יותר לו נהרגתי. אני ממש מתנצל שלא," עניתי לה בציניות. כמובן שלא רציתי שתראה כמה היא פגעה בי.
עם המילים האלה איבדתי את בטחוני כגבר. עטיתי על עצמי מסכה והסתרתי את הפציעה שלי. איש לא יכול היה לנחש שמתחת לחליפה היוקרתית, יש גבר פצוע. עם זאת היא לא הצליחה לערער את בטחוני העצמי כאדם, דבר שהטריף אותה.
מאז הפציעה הפסקתי להתגלח כדי שאיש לא יראה את הצלקת היחידה שגלויה, שנחרטה על פניי.
*
אמש הייתי המום מול המילים של עיינה שנורו לעברי. חשבתי כבר לבקש ממנה לעזוב, אבל משהו בתוכי אמר שלא יתכן שהיא מתכוונת למילותיה. ולמרות זאת לא יכולתי לאסוף כוחות ולעמוד מולה.
רק אחר כך הבנתי שהן נאמרו בציניות.
המגע של גופה הרך על גופי הפצוע ממלא את כולי בעוצמה שמזמן לא ידעתי. רק לאחר שהיא נרדמת אני מעז להקיף אותה בזרועותיי. סוף סוף אני יכול לנשום.
'מממ…' היא ממלמלת כשהיא מרגישה אותי מחבק אותה. אני עוצם את עיניי ונרדם.
הקור מעיר אותי. עיינה לא שוכבת לצידי.
אני שוכב כשפלג גופי העליון ערום, וללא שמיכה מעליי. 'אז כנראה שהכל היה חלום מתוק,' אני חושב במרמור.
"נרדמנו לא מכוסים, והייתי צריכה לשרותים," אני שומע פתאום אותה אומרת. היא דוחקת בי לזוז, פורסת מעלינו את השמיכה, ומתחפרת שוב מתחתיה כשראשה על החזה שלי.
"ככה הרבה יותר נעים," היא אומרת ומלטפת את עורי.
"הייתי בטוח שמה שקרה כאן היה פרי דימיוני," אני אומר לה.
"אני שמחה שאתה מבין שלא," היא עונה ונצמדת אליי יותר.
"איפה היית כך חיי?" אני שואל, "כל כך חיכיתי לך. רק עכשיו אחרי כל השנים האלה מאז הפציעה, אני מרגיש שאני יכול באמת להחלים.
נאלצתי לחזור מייד לחיים. הדחיה של אימו של טל, והניסיון שלה לסחוט ממני כל מה שיכלה, ובעיקר לקחת ממני את טל, לא אפשרו לי לקחת פסק זמן ולהתאושש.
'אני חוששת לאיך טל יגדל. הוא יתבייש בך,' היא אמרה ברוע. לא הבנתי אז שחיצי הרעל שלה נועדו כדי לערער אותי, והיא הצליחה.
ובכל זאת נלחמתי עליו, וניצחתי. קניתי את החופש שלי בכסף רב. היה לי בטחון שאני מסוגל להרוויח שוב מספיק כסף כדי לפרנס את טל בכבוד. זה מה שדחף אותי להקים את החברה שלי.
החיים שלי סבבו סביב טל וסביב עבודתי. כבר לא הרגשתי גבר, ולא חיפשתי להתקרב לנשים.
את הגחת לחיי בלי שהייתי מוכן. החיוך שלך, הדיבור הנעים, וכן, גם המראה שלך, משכו את תשומת ליבי. ועדיין לא הייתי מוכן לעשות צעד לקראתך, כי מה היה לי להציע לך?" אני אומר ויודע שאני לא שם כבר. היא רואה אותי בעיניים פקוחות ורוצה בקרבתי.
"גרתי בשכונת הטייסים. לאחר התאונה כולם התרחקו ממני. כאילו שהאלמנות שלי מדבקת. בהתחלה חיפשו חבריו של זוהר נחמה אצלי, הם העריצו אותו. אחר כך הפסיקו לבוא.
כמוך, גם אני הייתי מרוכזת בגור והשקעתי עצמי בעבודה מאחר וקיבלתי החלטה לא לגעת בכספים שאני מקבלת ממשרד הביטחון, אותם אני שומרת בצד עבורו.
כשטל היה אצלנו ראיתי שהוא ילד איכותי, שונה מהאחרים. אמנם גור לא סיפר לו שהוא יתום מלחמה אבל ידעתי שכשגור יהיה מוכן לספר, טל לא ישנה את יחסו אליו. באותו זמן לא התעניינתי בך כגבר כי לא חשבתי שאתה הורה יחידני. ובכל זאת אני מודה שסיקרנת אותי, שנמשכתי אליך. אני מקווה שהיום מה שעמד בינינו, החשש שלך שארתע ממך כשאראה אותך נטול בגדים, לא קיים יותר מצידך.
כל אישה יודעת שיש סיכוי שהגבר שלה יחזור מהצבא אחר משנכנס אליו. אני חושבת על החיילים שעזבו הכל, את משפחותיהם, את עבודתם, ונלחמים כמעט ללא הפסקה. יש לזה מחיר.
לוחם לא יכול לחזור הביתה ולשכוח מה הוא עבר. האישה צריכה להבין זאת ולתת לו את המרחב שלו."
אני לא אומרת לרן דבר על האופן בו הוא חיבק אותי בלילה, במין נזקקות כזו, כאילו הוא עומד לאבד אותי כל רגע. אני חייבת שידע שזה לא משהו שאני עומדת להתפכח ממנו ולקחת צעד לאחור.
אני הולכת ומתאהבת בו. אני מרגישה שהוא המקום השפוי שלי. הוא לא מרחם עליי, לא מתייחס אליי כ'אלמנה,' אלא כבת זוג איתה הוא רוצה לצעוד במסע חייו.
הבוקר מגיע מהר מידי. אני מעירה את הילדים, וניגשת להכין להם את ארוחת העשר.
רן נכנס למטבח לבוש מדים ונפרד מהבנים, מאחל להם שיהיה להם יום טוב. אחר כך הוא ניגש אליי ומנשק אותי בטבעיות לידם. "אני אוהב אותך," הוא לוחש לי ויוצא החוצה לרכב האיסוף שמחכה לו.
אני עוקבת במבטי אחריו מבעד לחלון המטבח, מין מנהג שנטבע בי עוד בימים שהייתי עם זוהר. רגע לפני שרן נכנס לרכב, הוא מעיף מבט לחלון, מפריח לעברי נשיקה, ורק אז נבלע בו ויוצא לדרכו.
"תתחתני עם אבא?" שואל אותי טל, "אני רוצה שתהיי אימא שלי."
הוא מפתיע אותי. אין לו מושג כמה אני רגישה לשאלה הזאת היום.
"זה תלוי באבא. אתה חושב שהוא רוצה?" אני מנסה לברור מילים.
"הוא אוהב אותך," אומר טל בשיא הטבעיות, אוסף מהשיש את ארוחת העשר שהכנתי עבורו, ומכניס אותה לתיקו.
אם מישהו מהצד היה רואה אותנו מדברים, אך לא שומע מה נאמר בינינו, הוא היה בטוח שדיברנו על שיחת חולין. "אני אקח מעיל," הוא אומר וניגש לארון בכניסה לקחת את מעילו.
"אני רוצה שתתחתנו," אומר לי טל שבא לקחת את הארוחה שהכנתי עבורו.
אני מסיעה אותם לבית הספר, וניגשת לסופר לערוך קניות. השיחה עם הבנים לא עוזבת אותי. אני חושבת כמה זה פשוט ומובן להם שהפכנו להיות משפחה. אני חושבת שזה מוקדם עדיין לדבר עם רן על האפשרות הזאת, למרות שאמש נפלו אבני החומה האחרונות בינינו.
מעולם לא שאלתי את עצמי האם אני רוצה להנשא שוב, אבל גם לא האמנתי שאתאהב בגבר בעוצמות כאלה. זו אהבה שונה, אהבה בוגרת יותר, ובנסיבות כל כך שונות. אמנם רן כעת במסגרת צבאית, אבל יש לי בטחון מלא שכל ערב הוא יחזור אליי ולא יעזוב עד הבוקר למחרת.
אני חוזרת לבית, מסדרת את הקניות ומעמידה סיר לארוחת צהריים. בזמן שהארוחה מתבשלת בנחת על הגז, אני עוברת בין החדרים, ומסדרת את המיטות.
על שידת הלילה בצד שבו ישנתי בלילה יש מעטפה ושמי רשום עליה. אני פותחת אותה ורואה בה ערמה גדולה של שטרות. אני מביטה עליה המומה. 'מה גרם לו להשאיר לי כסף?'
אני מוציאה את השטרות ופתק קטן נושר ממנה.
עיינה שלי,
אני יודע שלא דיברנו על זה,
כך שאין לי מושג כמה כסף
את מוציאה על הקניות לבית.
בינתיים משכתי מהכספומט.
מודה עלייך בחיי.
רן
אני גרה בבית שלו באופן קבוע, לאחר שסוכם שאשתחרר מחוזה השכירות שלי.
*
"זאת עומדת להיות מלחמה ארוכה. מדברים על חודשים, ואולי יותר מזה," אמר לי רן, "כיוון שחוזה השכירות שלך הוא מחודש לחודש, אני חושב שעדיף שנשחרר אותך מהחוזה."
עכשיו המילים האלה צצות ועולות. הן מקבלות משמעות אחרת. זו הייתה הדרך שלו לאמר לי שהוא רואה אותי כחלק נפרד מחייו.
אחרי המחווה שלו היום, אני יודעת שהוא צודק. אין טעם שאחזיק עוד את הדירה שאינני מגיעה אפילו לבקר בה. כיוון שאין לי רכוש רב, לא ייקח לי זמן רב לארוז את הכל, שכן מדובר רק בחפצינו האישיים.
*
את המעטפה של רן אני מכניסה למגירה של ארונית הלילה. לעת עתה אין לי צורך במזומנים.
אני ניגשת להכניס את הבגדים מסלי הכביסה למכונה, ומפעילה אותה.
הבית עטוף שקט, כאילו החיים בו נעצרו. אלא שזה שקט טוב, שרק האזעקות שפחתו כמעט לאפס, יכולות להפר אותו.
אני מכינה לי כוס קפה, נכנסת לחדר העבודה שלו, ומתחילה לעבוד. אני בודקת את המצב בבנק, ושמחה לראות שלמרות המלחמה כמה לקוחות טרחו להעביר לי את הכסף, מה שממלא שוב את חשבון הבנק שלי.
אני עוברת על המלאי במשתלה שעודכן אתמול, ונכנסת לבדוק את ההזמנות. ליבי שוב נצבט כשאני רואה שמה שנמכר כעת בעיקר הם זרים לבתי הקברות.
אני עוברת על המיילים, ורואה שיש בו מייל ממילי שאמורה להתחתן עם מתן בעוד ימים אחדים.
עיינה יקרה,
אני נאלצת לבטל את הזמנת הפרחים לחתונתינו.
אני מפחדת לקרוא את המשך המייל, ושמחה לשמוע שהשעון במטבח מצלצל ומודיע שהתבשיל מוכן. אני ניגשת לכבות את הגז, אבל לא ממהרת לחזור למייל. אני מביטה מבעד לחלון, נזכרת בנשיקה שרן הפריח לי באוויר, ומרגישה געגועים עזים אליו. אני מחבקת את עצמי ועוצמת עיניים. מילותיו של טל 'הוא אוהב אותך,' מעלות חיוך על פניי וגורמות לי להרגע.
'גם אני אוהבת אותו,' אני לוחשת לחלל המטבח, 'מאד.'
אני ממלאת את ריאותיי באוויר וחוזרת לקרוא את המייל.
מתן במילואים ולא יוכל לצאת לארוע,
ולכן אנחנו נאלצים לבטל את ההזמנה של האולם.
מתן לא היה מוכן לוותר על התאריך,
והבטיח שהוא יצא מהשטח לשעות ספורות
ונערוך חופה מאולתרת.
אני יודעת שאלה זמנים קשים,
ושאיני יכולה לבקש ממך החזר מלא עבור הפרחים,
ולכן אקבל כל החלטה שלך באהבה.
שלך,
מילי רוזן
אני מתקשרת למילי מייד. "התביישתי להתקשר אלייך," היא אומרת
בשקט.
"מה פתאום," אני עונה לה, "ראשית אני מתכוונת להחזיר לך את המקדמה. כך שזה לא יטריד אותך. כיוון שהפרחים כבר הוזמנו, הייתי מבקשת לדעת היכן החתונה, ואני אדאג שיקשטו לכם את המקום בפרחים בדיוק כפי שחלמת, וכמובן יביאו לך את הזר שהזמנת."
"אבל זה עולה לך כסף," היא מתפלאת.
"ישנם דברים שחשובים יותר כעת. הגבר שלך נלחם עבור כולנו. מגיע לו שתהיה לו חתונה שמחה," אני אומרת.
אני ממשיכה לעבוד עד שמגיע הזמן לאסוף את הבנים מאימון הכדורסל.
הבית מתנהל בסדר מופתי. אחרי ארוחת הצהריים, הבנים יושבים להכין שעורים, אני ניגשת לקפל את הכביסה, ולהפעיל מכונה חדשה עם בגדי הספורט שאותם השאירו בחדר האמבטיה אחרי שהתקלחו. הם בהחלט ספוגי זיעה, מה שמזכיר לי שהם כבר על סף גיל ההתבגרות. אני רושמת ברשימת הקניות לקנות להם דאודורנטים. אני מדמיינת את הריח המבשם שנדף מרן בבוקר, ריח שהיה כל כך חסר לי.
טל וגור הולכים לחדר ומתחילים לשחק, ואני הולכת לרחוץ את הכלים.
עיניי נמשכות שוב לחלון שמשקיף על שער הכניסה לבית, למרות שעדיין לא הגיעה שעת חזרתו של רן הביתה.
אני רואה שלושה קציני משטרה עומדים ליד השער. הצלצול מגיע מיד אחרי.
אני לא נושמת.
אני שמחה שהבנים בחדר ולא מודעים לסערה הגדולה שעוברת עליי.
אני מבינה שאין לי ברירה ועליי לתת להם להיכנס.
אני פותחת את הדלת, לא שולטת בדמעותיי. "רן בבית?" שואל הקצין הבכיר מביניהם.
"הוא הבטיח לי שלא יכנס לשטח," אני לוחשת.
"אני מצטער," אומר מייד הקצין.
"אני יותר," אני עונה.
"לא. הכל בסדר. רן בסדר. הוא ביקש שנאסוף אותו מהבית, כי עליו לבוא איתנו להודיע על נפילתו של חבר שלו."
"אני כל כך מצטערת," אני אומרת ולא טורחת לייבש את דמעותיי.
"מתוקה שלי," אני שומעת את קולו של רן שנכנס בריצה לשטח של הבית, "נשבעתי לך שלא ארד לשטח. יש לי עוד כל כך הרבה מה לחוות איתך."
"ביקשתי במפורש שתחכו לי בחוץ," נוזף בהם רן, "היא איבדה את בעלה הראשון בצבא, אתה יכולים להבין מה זה עושה לה לראות את המשלחת שלכם?"
"עכשיו אני נזכר. היה בך משהו מאד מוכר, את אלמנתו של הטייס זוהר ירדן," אומר קצין הנפגעים.
"הייתי," עונה לו עיינה ומנגבת את דמעותיה, "זוהר יישמר בזכרוננו, אבל החיים שלי הם כאן ועכשיו, וכולם שייכים רק לרן, הוא העתיד שלי."
"תנו לי כמה דקות," אני מבקש, אוחז בידה של עיינה ונכנס איתה הביתה.
"ביקשתי להשתחרר היום מוקדם כי בער בי ללכת לקנות לך טבעת, להראות לך את כוונותיי הרציניות כלפייך. הבשורה על האסון הגיעה בזמן שהמוכרת ארזה לי אותה."
אני מוציא את הטבעת מכיסי, כורע על ברכי ומרגיש שאושר גדול מציף אותי. אני כל כך מתרגש לאמר לה את המילים, ולא מופתע כשהיא עונה לי שזה כל מה שהיא רוצה.
"אני כל כך אוהב אותך," אני אומר לה, "את נותנת לי המון כח לקום בבוקר, ולחיות את החיים.
ביקשתי מאימא שלי שתגיע לשמור על הילדים. אני רוצה אותך איתי כשאנחנו הולכים לבשר למשפחה. את חושבת שאת מסוגלת?"
"איתך, אין דבר שאיני יכולה לעשות. אני איתך בכל מצב, בטוב וברע, בבריאות ובחולי…" היא מדקלמת את המילים המוכרות מהסרטים.
"נו מתי תתנשקו כבר?" שואלים הבנים פה אחד.
אנחנו מצטרפים לקצינים שמחכים לנו בחוץ ונוסעים לבשר את הבשורה המרה. ההורים השכולים מבקשים ממני לצאת. "בשביל מה הגעת? הוא כבר לא כאן. כל מה שתאמרו לא יחזיר אותו."
עיינה מסמנת לי לצאת. "אני יודעת שזה מה שחברך ביקש, אבל כל אחד מגיב אחרת לבשורה. אי אפשר לשפוט אותם. קשה להם לראות שאתה בסדר והבן שלהם לא.
כשזוהר נהרג ביקשה המשפחה שלא אשב איתם שבעה. 'את כבר לא שייכת לנו, וביקשה שאשנה את שם משפחתי לשם נעוריי. לזה לא הסכמתי בגלל גור."
אנחנו חוזרים הביתה וריח של עוגה עוטף את הבית. "שמעתי מהבנים את הבשורה. אני כל כך שמחה לשמוע," אומרת אימי "הילדים כל כך מאושרים וגם אנחנו."
היא ניגשת לעיינה ומחבקת אותה בחום. אני חושב בליבי כמה שונה המפגש הזה מהמפגש עם אימו של טל שהייתה מאד מאופקת. עיינה לעומתה מתמסרת לחיבוק שלה.
"אתם נראים מותשים, תשבו ואגיש לכם קפה ועוגה," היא אומרת. אני כל כך אוהב את אימא שלי. הרגישות שהיא מגלה למצב, ולא נותנת לעצב שעוטף אותי על האסון לשלוט בי כעת.
"אני חושבת שכדאי שאספר להוריי," אומרת עיינה ומוציאה מכיסה את הטלפון הנייד. היא מביטה בו ולא ממהרת להתקשר.
"את בסדר?" אני שואל בדאגה, "את לא חייבת להתקשר כעת."
"אני יודעת שיהיה לה מה לאמר. בסך הכל אנחנו לא מכירים זמן רב. אני בטוחה שזה מה שאני רוצה. אין לי ספק שאתה האחד שחיכיתי לו כל השנים," היא אומרת ומחייגת.
"היי אימא," היא משווה לקולה טון קליל. "אמרתי לך שאני לא בדירה, אבל לא שיתפתי אותך שאני במערכת יחסים עם רן שבנו חבר טוב של גור."
"מה זאת אומרת מערכת יחסים. את שוכבת איתו?" שואלת אימא מייד.
"בשביל סקס לא צריכים להיות במערכת יחסים אימא," היא עונה לה.
"אני מבינה שזה קשר טרי. אני דואגת לך, למרות שאת נשמעת בטוחה בעצמך," היא אומרת לי.
"את שוכחת שאנחנו בימי מלחמה. הכל שונה היום. רן הכניס אותנו לביתו ללא היסוס. גור ואני לא צריכים כבר להתמודד עם מה שקורה לבד," אני אומרת, "הכל מקבל משמעות אחרת אחרי שכל כך הרבה חיים אבדו, וגורל אחרים עדיין לא ידוע. אני מודה כל יום שיש לי בית חם ועוטף."
"בן כמה הוא? הוא לא בצבא?" שואלת אימא פתאום.
"הוא במילואים, אבל קרוב. הוא פצוע מלחמה ולכן לא גוייס כלוחם," אני מסבירה לה.
אני שומעת אנחת רווחה מעבר לקו.
"את נשמעת כל כך מאושרת, וזה כל מה שאני יכולה לבקש עבורך," אומרת אימא.
"גם גור מאושר. הוא ביקש רשות לקרוא לו אבא," אני משתפת אותה.
בלילות שלכם, אני ערה מהצד השני של האוקיינוס.
את המילים שנלחשות לי בשיחות אישיות,
אני משאירה מאחורי תיבות נעולות,
ולאיש אין גישה אליהן.
בסיפור הזה יש מין האמת,
ועדיין אין בו דבר
שיוכל לחשוף את זהותם האמיתית
של גיבורי הסיפור.
הוא בער בי שנים רבות,
וכעת כש#הימים_ימי_מלחמה
הוא פרץ החוצה.
כמו כל סיפור שלי, שלא כמו תמיד במציאות,
הוא תמיד נגמר באהבה גדולה.
שלכם,
בר אבידן
מאמינה באהבה
.