פטריק
יום שני היום. זוהי ישיבת הצוותים הראשונה שלי. כיוון שהחומר עליו עובדים המתכנתים הוא בעל סיווג בטחוני גבוה, כל אנשי המחשבים נפגשים פעם בשבוע לדון בנושאים על הפרק.
"השבוע הצטרף אל שורותינו פטריק גולד," מציג אותי בעל החברה מר סילבר. הוא מתאר בקווים כללים את תפקידי בחברה. המשתתפים מאחלים לי בהצלחה.
"וכעת ניגש לנושאים העומדים על פרק היום," הוא אומר.
הדלת נפתחת ומישהי, ספק נערה ספק אישה, נכנסת לחדר.
"סליחה מר סילבר על ההפרעה, אני יודעת שכעת זו שעת הישיבה השבועית, אבל אני זקוקה בדחיפות לדיוויד רו."
"את מודעת לעובדה שהתחלנו את הישיבה לואיז?" הוא עונה לה.
"כן, כבר אמרתי זאת," היא עונה לו.
"אם כך הצטרפי אלינו," אומר מר סילבר.
"אני לא יכולה. צץ משהו דחוף ואני זקוקה לעזרתו של דיוויד."
"אני לא מבין. מי מנהל כאן את החברה?" הוא מקשיח את קולו.
"אתה, אני יודעת, לכן התנצלתי על ההפרעה. בבקשה מר סילבר, אם זה לא היה דחוף לא הייתי מבקשת זאת."
אני מביט עליה. היא לובשת אוברול ג׳ינס שחלקו העליון מופשל כלפי מטה, וחולצת טריקו שעליה ציור של ג׳ון לנון עם המילה imagine .
מר סילבר מביט בה בכעס.
"אתה יודע על מה אני עובדת," היא ממשיכה החצופה. אני סקרן לראות איך מר סילבר יתמודד איתה.
"את חצופה את יודעת? אני דורש לדעת מה הבעיה," הוא עונה לה.
"אתה בטוח?" היא שואלת. הוא מביט בה במבט שלא משתמע לשתי פנים.
"טוב אתה ביקשת את זה, אתה הבוס. אנחנו בעיצומה של מתקפת סייבר. אין לי דרך טובה מזו לאמר זאת." היא מעיפה מבט אל דיווד ועוזבת מיד את אולם הישיבות.
דיוויד רו קם מיד. "סליחה מר סילבר. אני חייב ללכת."
"אלא אם כן למישהו יש משהו דחוף לאמר," אומר מר סילבר, "אני מציע שנדחה את הישיבה. יתכן שלואיז תזדקק לעזרתכם. אין לי מושג מה גודל האירוע." קבוצה של חמישה גברים מזנקת מהכיסאות וממהרת החוצה.
"הם עובדים בקומה שמונה עשרה," אומר לי מר סילבר.
אני לא זוכר שהייתי בקומה שמונה עשרה בסיור שערכו לי בבניין, כך שאין לי מושג מה הקומה הזאת.
אני חוזר לחדרי ונכנס למחשב. בשום מקום לא מוזכרת קומה שמונה עשרה. אני עובר שוב על תיאור הקומות. קומה שש עשרה, קומה שבע עשרה, קומה תשע עשרה. אני מחפש אותה במקומות אחרים גם.
אני מחליט לחפש אותה בחיפוש מידע. "הנתון לא קיים במאגר," מתקבלת התשובה.
"בוא גולד," אומר לי מר סילבר, "נלך לראות על מה המהומה."
אני קם והולך בעקבותיו. כשאנחנו נכנסים למעלית אני מעיף מבט על לוח הקומות ורואה שגם כאן הקומה השמונה עשרה לא קיימת.
מר סילבר מוציא מכיסו כרטיס מניח אותו על הלוח האלקטרוני ומקיש שמונה עשרה. הלוח משמיע צלצול של אזעקה. מר סילבר מקיש מיד קוד והאזעקה מפסיקה. אני תוהה האם גם לי יש הרשאה לעלות לקומה הזו.
"הבדיקה הביטחונית שלך הסתיימה," אומר מר סילבר.
'על מה הוא מדבר?' אי חושבת לעצמי 'ומה אומרת לגביי הבדיקה?
הוא מניח כרטיס נוסף על הלוח ומקיש בו שוב את הקוד. "זה הכרטיס שלך, נדאג אחר כך לקוד אישי בשבילך."
המעלית נפתחת ואנחנו יוצאים לקומה המיוחדת. פעמיים עליו להעביר את שני הכרטיסים.
כאשר הדלת השנייה נפתחת אני רואה אולם גדול ובו יושבים מתכנתים המרוכזים בעבודתם.
"בן זונה," צועק אחד מהם.
"אלכסנדר, בלי קללות בבקשה," אני שומע את לואיז.
היא יושבת, רגליה על השולחן ואצבעותיה רצות בקצב מטורף על המקלדת. היא מעיפה מבט לעבר מר סילבר, וסוקרת אותי במבט מהיר. היא מחזירה מיד את עיניה למסך. היא מניפה את האצבע המורה באוויר, ועיניה מצטמצמות. שקט משתרר בחדר, רק קול תקתוקן של המקלדות נשמע.
"כולם לכבות את המיקרופונים," היא אומרת, "ואתה אלכסנדר מוזמן לקלל את כל הקללות ברוסית שאתה יודע."
אלכסנדר מסתבר רק חיכה לרגע הזה והוא שופע קללות, ביחוד כאלה שקשורות לאמא שלהם.
"תפתחו מסכים", היא מורה להם, ועל הקיר נדלקים בבת אחת המסכים מסביב.
"תעשו אותי גאה," היא אומרת. היא מעלה את המפות של גוגל. האזור מצטמצם. "הם מסתתרים בין ההרים, הפחדנים. במקום ששמו נגמר ב״סטן". קזחסטן, כורדיסטן , מישהו מהם."
"זהו!" היא אומרת ושניה אחרי כן מתמלאים המסכים באימוג'ים סגולים כועסים?????, מלווים במחיאות כפיים.
לואיז שומטת את ידיה לצדדים וראשה לאחור. "הרווחנו את לחמנו היום." היא אומרת.
"לפי איך שזה נראה ילדה, הרווחנו משכורת של החודש כולו," אומר אלכסנדר. הוא לא מתאפק ופולט: "בני זונות."
"רק שתדע אלכסנדר שמר סילבר בחדר, ויש איתו אורח," היא אומרת לו.
"מר סילבר, מר גולד," אומר אלכסנדר ומניד ראשו לעברנו. הוא כלל לא נבוך שנתפס מקלל. "זה חלק מהמקצוע," הוא אומר ומושך בכתפיו.
"שירלי את יודעת מה את צריכה לעשות," אומרת לואיז. רק אז אני מבחין שיש בחדר עוד בחורה. היא לא יושבת עם כל המתכנתים אלא בשולחן בקצה החדר.
אני
רואה שעל המסך רצים שמות, כמו במכונות המזל ואז הם קופאים על המסך.
התהליך חוזר על עצמו והפעם נוספים גם מספרים ליד.
צחוק גדול ממלא את האולם. לואיז קמה מכיסאה קדה קידה לפני מר סילבר. ואומרת לו: "נעים מאד, אני החתלתולה."
"ממש מתאים לך," אומר אלכסנדר ומניף אותה באוויר. הם מסתכלים אחד לשני בעינים. אין ספק שזה רגע אינטימי ביניהם, ואז פורצים בצחוק. "נו באמת המחשב הזה כזה גולם, למי הוא קורא חתלתולה."
"תגיד תודה שאתם לא קיבלתם את הקוד הזה. זה דווקא היה צריך להיות מעניין. אתם מוזמנים להריץ בדיחות על חשבוני," היא אומרת וקדה קידה לפני כולם.
"את מבינה שזה דורש סיבוב של צ׳ייסרים הערב," אומר לה מישהו.
"אתם מוזמנים לחגוג סטיב. אני הולכת לשיעור היום," היא עונה לו.
"שיעור?" שואל סטיב, "מה את לומדת?"
"תולדות יוון הקלאסית," היא עונה "סתם להשכלה כללית אם תהית."
"לא הייתי אומר שמשהו אצלך זה סתם," אומר לה אלכסנדר, "לכל דבר שאת עושה יש סיבה. אולי כי המרצה חתיך?"
"מישהו מקנא?" שואלת שירלי.
"כזו אני נראית לכם? אחת שמתלהבת מגבר עם חליפה?" אני מרגיש שהערה העוקצנית הזו מופנית אליי.
"אז רק לידיעתכם זו מרצה, גברת בירנבאום, והיא נראית כאילו יצאה עכשיו מהימים ההם. ההרצאות שלה לעומת זאת מרתקות. אתם ודאי יודעים כמה חוכמה יש בדברי הפילוסופים בתקופה ההיא."
"אני יכול כבר לראות אותך כותבת משחק על אליי האולימפוס," אומר אלכסנדר.
"עם כל הכבוד לגברת בירנבאום, אני עדיין מעדיפה את המשחקים עם הדרקונים, והנסיך שמציל את אהובתו," היא עונה. עוד אחד שמכוון אליי.
"נו באמת לו, אמנם התמנית לחתלתולה, אבל את ונסיכות? על מי את עובדת?" אומר אלכסנדר.
"אתה רומז שאני לא בת?" היא אומרת ומעפעפת עם ריסיה הארוכים. התנועה הזו גורמת גם לי לצחוק.
"יופי," היא אומרת בעלבון מעושה, "עכשיו גם ההנהלה צוחקת עליי. רק שתדע מר מנהל שהחתלתולה הזו בטח תעלם בקרוב. בעבודה שלנו זה יכול להיות שעות או ימים. הרשה לי לברך אותך לרגל המינוי החדש שלך, אני לואיז."
"שם מעניין לחתלתולה," אני עונה לה, "פטריק גולד."
"תראו מה זה, היא אומרת, "החברה הזו מלאה באוצרות טבע, מר סילבר, מר גולד, וחתלתולה בשם דיאמונד."
"תודה לואיז," אומר מר סילבר, "אני מאד מעריך את מה שאת עושה."
פניה מרצינות. "לשם כך שכרת אותי. כדי שאגן על החברה הזו בכל ליבי, וזה מה שאני עושה, כך כולנו עושים, והתודה מגיעה לכולם."
"תפסיקי להצטנע לואיז, את יודעת בדיוק מה שוויך בקבוצה הזו. לא סתם קיבלת להנהיג אותנו למרות שהתחלת לעבוד אחרי כולנו," אומר לה אלכסנדר.
"ואתה אלכסנדר, אני חייבת לציין, הרשמת אותי עם מבחר הקללות שלך. ביחוד אלה שהמצאת."
"לא רק שאני מופתע מזה שבכלל שמעת מילה ממה שאמרתי," אומר אלכסנדר, "אלא שלא ידעתי שאת מבינה רוסית."
"דה," היא עונה לו, "רק אל תגלה לסבתא שלי. עד היום היא חושבת שאני לא מבינה מילה. ועכשיו ילדים נגמרה החגיגה תחזרו לסריקה שגרתית של המערכות."
"עכשיו ששוב משעמם פה," אומר שירלי, "אני שמחה אם תודיעו לי מה להזמין לכם לארוחת צהרים."
"לואיז מוזמנת איתנו לצהרים היום," אומר מר סילבר. זה די מפליא אותי בהתחשב בעובדה שקרא לה חוצפנית בחדר הישיבות.
"מי מתנדב לכתוב היום סיכום אירוע?" שואלת לואיז.
"אני מניח שזה התור שלי," אומר אחד הגברים.
"תודה פרנקי," אומרת לואיז, "רק תשמיט בבקשה את כל הקללות של אלכסנדר, ושלא אשמע אותכם חוזרים עליהן. שמעתם את הבוס. אני נדרשת לישיבת צהרים. אני עם הנייד למקרה ש… ותדאגו שלא יהיה מקרה כזה כי אני מאד רעבה היום. בכל זאת אני אחרי צום ארוך לאחר שבסוף השבוע סבלתי מווירוס בבטן."
"אז את לא חסינה,” אומרת שירלי בשמחה מעושה, "כבר חשבתי שאת לא אנושית."
"אתם צריכים להודות לי שחיכיתי שכולכם תחלימו, וגם על כך שחליתי בסוף השבוע," היא עונה בשעה שהיא סוגרת את המחשב שלה, מכניסה אותו לתיק, שאותו היא שמה על גבה.
?
המסעדה שבחר מר סילבר היא מסעדה ים תיכונית. אני מביט בו ומנסה לנחש אם יש בכך רמז למוצא שלו. איני ממעיט בערכו שכן הוא הבעלים של החברה בה אני עובד, אבל יש בו משהו חסר מעוף לפי הערכתי, כל כך מנוגד לקטנה הזו שמצטרפת אלינו לארוחה.
"לואיז מתעכבת," אומר לי מר סילבר, "איך התרשמת מהפעילות בקומה שמונה עשרה שלנו?"
"זו בהחלט קומה שונה משאר החברה. הם, איך לאמר, מתנהלים אחרת. אבל אין ספק שהם מאד מקצועיים במה שהם עושים, ומלאי תשוקה להצליח," אני עונה לו.
"זה כך מאז שלואיז הגיעה," עונה לי מר סילבר, "ועוד יותר מאז שמיניתי אותה למנהלת עליהם. היא יודעת למרכז אותם ולהוציא מהם את המיטב."
"היא לא צעירה מידי?" אני שואל.
"אני מניח שאתה יודע שבתחום הזה עובדים גאוני מחשבים, כאלה שמגיל צעיר מחוברים למחשב, ולא על משחקים אני מדבר. נכון שהיא צעירה, אבל עדיין היא לא ילדונת, היא בת עשרים ושבע."
אני מעבד את המידע בראשי. הקטנה הזו שלא חשבתי שחצתה את גיל העשרים בת עשרים ושבע.
ואז היא נכנסת. כתפיות האוברול שלה מורמות למעלה, והיא נראית מסודרת יותר, וגם רצינית יותר. היא מרכיבה משקפי שמש ונכנסת איתן למסעדה.
המארחת ניגשת אליה ומצביעה על השולחן שלנו. אבל לואיז לא מגיעה אלא נשארת לדבר איתה. היא אומרת לה משהו והמארחת מתפרצת בצחוק. לואיז נושקת לה על הלחי ומגיעה אלינו.
"שלום לכם," היא אומרת ומתיישבת. היא מורידה את התיק מגבה ומניחה אותו על הכסא לידה. רק אחר כך היא מסירה את משקפי השמש.
מר סילבר מסמן בידו למלצרית לגשת. "את מוכנה להביא לנו עוד תפריט?"
"זה בשביל לואיז?" היא שואלת, "כי לואיז כבר הזמינה."
"אני מבין שאת מכירה את המסעדה הזו," אומר מר סילבר.
"כן," היא אומרת ומחייכת. זה בהחלט לא מתקשר לי אליה, שכן זוהי בהחלט מסעדה יוקרתית.
תוך זמן קצר מגיעות אלינו צלחות עמוסות בסלטים, והן מוגשות על ידי לא פחות מאשר בעל המסעדה בעצמו.
"אני חושב שחלה כאן טעות, אנחנו לא הזמנו את הסלטים האלה," אומר מר סילבר. הוא מביט על לואיז.
"גם אני לא," הפעם היא מחניקה את חיוכה.
"אומרים," אומר לנו בעל המסעדה, "שהדרך לליבו של הגבר עוברת דרך קיבתו. אני לתומי חשבתי שזה נכון גם לגבי האישה. לואיז היא ההוכחה שלא. היא אמנם אוהבת את האוכל כאן, אבל את ליבה לא הצלחתי לכבוש."
"אדם," אומרת לואיז, "אני יושבת עם הבוסים שלי."
"זה עדיין לא משנה את המילים שאמרתי," הוא עונה, "את יודעת שאת המיתולוגית שלי, החלום הבלתי מושג."
"ואומרים על נשים שהם פטפטניות ללא תקנה. הוא קצת נסחף," היא אומרת, "בכל מקרה אני יכולה להעיד שהסלטים שלו מאד טעימים. כדאי לכם לנסות." בזאת היא מסיימת את השיחה בנושא.
"אני יכולה לאמר משהו מר סילבר?" היא שואלת אבל לא מחכה לתשובה. "אני מבקשת שלא תפקפק בי בשעה שאני מבקשת משהו. אתה יודע שהמחלקה שלנו מסווגת. זו פעם אחרונה שאני מסבירה דבר כזה לעיניי כולם."
אני חושב לעצמי כמה אומץ היא צריכה שיהיה לה לעמוד מול הבעלים של החברה ולדרוש דבר כזה.
"אתה מערער על הסמכות שלי לעיני כולם, וזה לא נראה לי עובד לטובתך," היא מוסיפה.
מר סילבר לא עונה לה. אני חושב לעצמי מה אני הייתי עונה לה במקומו. אני עדיין מנסה לתהות על קנקנה. ככל שאני חושב על כך אני כועס יותר. 'מי היא חושבת שהיא? איך היא מדברת כך אל מר סילבר?'
היא אוכלת בשתיקה. מכניסה כל פעם כמות קטנה לפיה, ולוגמת מעט מים.
"ישנם כללים מסוימים שלפיהם אני צריך לנהוג כשאני פונה אליך?" אני אומר לה לבסוף בעוקצנות.
היא מביטה בי לרגע מופתעת. "אתה הבוס. אתה קובע את הכללים. אני רק מבצעת," היא עונה.
"זה לא היה נשמע כך קודם כאשר הורית למר סילבר איך להתנהג," אני עונה לה.
"ראשית זו היתה בקשה, לא הוראה," היא עונה לי, "ושנית, אני חושבת שכדאי שתלמד קודם על המחלקה שלנו ותבין."
"את חוצפנית את יודעת? את מנסה לחנך את כולם. קודם תלמדי איך להתנהג," אני עונה לה.
"מה שתגיד אדוני," היא עונה לי. עכשיו היא כבר לא אוכלת. היא משחקת עם המזלג בצלחת, אבל לא טועמת כלום.
היא מרימה ידה והמלצרית שלנו ניגשת. "תבדקי אם הכינו לי את המנה. אם לא, תבטלי את ההזמנה," אומרת לואיז.
'איזה דרמה היא עושה,' אני חושב לעצמי.
"נראה לך? השף שמע שאת פה ומיד ניגש להכין את האוכל בעצמו," היא עונה לה.
"עברתי סוף שבוע נורא בגלל וירוס בבטן," היא אומרת, "חשבתי שאני כבר בסדר אבל הסלטים המתובלים האלה הם יותר מידי בשביל קיבה רגישה כמו שלי."
אדם בעל המסעדה מופיע מיד. "יש משהו שאני יכול להכין לך?" הוא שואל.
"אני לא רוצה להטריח אותך. אני אהיה בסדר," היא אומרת. היא נעמדת, פניה מחווירים ואני רואה שהיא עומדת להתעלף. אני מזנק מהכסא ותופס אותה רגע לפני שהיא נופלת.
"יש לי בחילה נוראית," היא לוחשת. היא מתייצבת ופונה ללכת לשירותים. אני רוצה לתמוך בה אבל היא עוצרת מבעדי.
גם אדם ממהר אליה, אבל היא מסמנת לו בראשה שלא יבוא. היא מסובבת את ראשה לכיוון המלצרית. היא כנראה אומרת לה משהו, כי זו ממהרת אליה ומלווה אותה לשירותים.
כעבור מספר דקות, בשעה שכולנו ממתינים לראות שהיא בסדר, יוצאת המלצרית חיוורת ומבקשת: "תזמינו אמבולנס." היא פונה ללכת אליה ומסתובבת שוב: "ושאף אחד לא יתקרב אליה כעת."
תוך דקות נשמעות צפירות כוחות ההצלה. הם באים כולם יחד. האמבולנס, המשטרה ומכבי האש. כעבור דקות שנמשכות בעיני כנצח היא מוצאת על אלונקה מחוברת לאינפוזיה.
היא לוחשת משהו לפרמדיק שמלווה אותה. הוא ניגש לשולחן שלנו, לוקח את התיק שלה. "היא תהייה בסדר. היא איבדה קצת נוזלים בגלל ההקאות. כנראה לא החלימה עדיין מוירוס הבטן שתקף אותה."
"לאן אתה לוקח אותה?" אני שואל.
"לבית החולים הר סיני," הוא עונה, "באמת אין צורך שתדאגו. היא נלקחת להשגחה, זה הכל. היא בטח תשוחרר בקרוב."
אבל זה לא קורה. היא נשארת לאשפוז.
אני מתקשר בבוקר לשאול לשלומה. "היא ישנה כעת. מצבה השתפר בהרבה. היא ביקשה שלא יבואו לבקר אותה."
?
לואיז
שבוע ימים לוקח לי להחלים בבית החולים. האם אני מתפלאת? לא. הרי חברי לעבודה, אלה שחלו לפניי, נעדרו גם הם כל השבוע. אני שמחה לשמוע שהם מתפקדים בלעדיי ושאין שום דרמות.
"אני אהיה כנה איתכם," אני אומרת להם בשיחת וידיאו ממיטתי שבבית החולים, "לא ידעתי איך לתפקד כחתלתולה, אז ארגנתי לי את הנופש הזה."
"ואנחנו אמרנו לעצמנו כמה אנחנו חסרים לקבל ממך הודעות שחתומות במילה חתלתולה," אומר לי אלכסנדר.
"היי, אל תספידו אותי, ותתפללו שהשם הזה ישאר לאורך זמן, מה שיראה שעבודתינו מתנהלת על מי מנוחות."
אבל זה לא קורה.
ביום שאני חוזרת לעבודה, כאילו מישהו רק עמד בפינה וחיכה לי, מתחילות שוב הבעיות.
ביני לבין עצמי אני חושבת שאולי זרעי התקלה נשתלו במשך השבוע והם היו רדומים מידי בשביל להבחין בהם. בכל מקרה זה לא משנה כרגע. אנחנו במצב נתון והחתלתולה יוצאת למתקפה.
אני עדיין מותשת ולא בשיא כוחי. אמנם אני מרוכזת במה שנעשה במסכים מולי, אבל לא עירנית מספיק בשביל לראות ש'ההנהלה' נוכחת בחדר.
"עבודה טובה חברים," אני אומרת כשהמחשב נקי מבעיות. אני מניח את כפות ידי על מצחי ועוצמת עיניים. הסריקה האינטנסיבית הזו גובה ממני כוחות שאין לי. כשאני פוקחת את עיני אני רואה אגרטל קטן מונח על שולחני עם פתק. "ברוך שובך." אני מסתכלת מסביב, אבל אין זכר ל'הנהלה.'
"מר גולד," אומר לי אלכסנדר. ניכר על פניו שאינו מרוצה.
"יש לך בעיה עם זה?" אני אומרת, "אז כדי להסיר ספק מליבך, אין בינו לביני כלום. לא שאני צריכה להסביר לך את זה, כי גם בינך לביני אין כלום."
"את בטוחה? כי זה לא נראה כך," עונה לי אלכסנדר.
"מה לא נראה כך?" אני עונה לו, " לגביך או לגביו. כי עדיין התשובה היא שלילית." אין לי מושג לגבי מי בדיוק הגיב אלכסנדר, אבל אין ספק שהוא לא מרוצה מהתשובה שלי.
הוא קם כעוס וניגש לקחת משקה קר. הוא גומע אותו בבת אחת. אני מקווה בליבי שלפחות המשקה הקר יקרר את הכעס הבלתי ברור שלו.
איך הוא חושב לעצמו שיש בינינו משהו? הרי מעולם לא רמזתי לו על כך. העובדה שאני מנהלת את המחלקה הזו באווירה ידידותית אין בכוונתה לרמוז על כך שאני מעוניינת במערכת יחסים עם מי מהם. בכלל אני לא בעד מערכות יחסים בעבודה.
"לואיז, מר גולד מבקש שתכנסי אליו לישיבה," אומרת לי שירלי.
"כעת?" אני שואלת וחוזרת באחת למציאות.
אני מעיפה מבט במחשב שלי ורואה שאכן נשלחה לי הודעה ממנו עשר דקות קודם. הייתי כל כך עסוקה במחשבות על הויכוח עם אלכסנדר שלא שמתי לב. אני כועסת על עצמי שיצאתי מריכוז. אסור שזה יקרה. אני מרגישה פתאום כל כך עייפה.
"תודיעי למר גולד שאני עולה אליו," אני אומרת לשירלי, "אם אתם צריכים אותי אתם יודעים איפה אני."
"כן," רוטן אלכסנדר, "ישיבת עבודה."
"אלכסנדר, הייתי מציעה שאת הדמיון הפורה שלך תשקיע בפתרון יצירתי לבעיות שלנו בעבודה ולא פתרון חיי הפרטיים."
?
"כנסי," אומר לי מר גולד בקול רשמי.
רווח לי לשמע הטון שלו. לפחות הוא לא חושב שיש בינינו משהו.
"איך את מרגישה?" הוא שואל.
"אני בסדר גמור. מתאוששת, אבל עדיין חלשה," אני עונה.
אני נזכרת שפרחים שהונחו על שולחני. "תודה על הפרחים. אני אוהבת פרחים בסגול."
הוא מניד בראשו, אבל לא אומר מילה. בזה תמה השיחה האישית בינינו.
"אני רוצה לשמוע את חוות דעתך על העובדים שלך," הוא אומר לי.
"חבריי לעבודה," אני מתקנת אותו, "מה אתה רוצה לדעת."
הוא מושיט לי רשימה ובה השמות של כולם.
"אני מבקש לדעת מה החולשה ומה החוזקה של כל אחד," הוא אומר.
"החולשה קודם?" אני שואלת.
הוא קולט מה שאמר. אני רואה לרגע שהוא עוצר לחשוב, "כרצונך, אין לזה משמעות."
אני לא מתאפקת ואומרת לו: "זה ענין של איך שאתה מסתכל על החיים. האם אתה רואה קודם את החיוב או השלילה."
"מדבריך כבר ברור לי מה את רואה," הוא עונה, "וכמה אני לא מופתע לראות שאת שוב מנסה לחנך אותי. זה טבוע בך."
"סליחה," אני עונה לו נבוכה, "לא התכוונתי. אני יודעת שאני צריכה ללמוד לספור לפני שאני מדברת."
"בואי נתרכז בשאלה שלי," הוא אומר ולא מגיב לדבריי.
אני מתחילה לאמר לו את דעתי על כל אחד העובדים. את אלכסנדר הוא משאיר לסוף.
"אלכסנדר. ספרי לי עליו," הוא אומר ובוחן את תגובתי. אני מרגישה שהוא משתנה בשעה שהוא מדבר עליו.
אני מחליטה לבחון אותו ." איך התרשמת ממנו?"
הוא לא מוותר. "שאלתי אותך שאלה."
"החולשה של אלכסנדר, כי הרי זה מה שאתה רוצה לשמוע," אני אומרת.
"מפונקת שכמוך," הוא מתפרץ עליי, "אם את חושבת שהכל יתנהל לפי החליל שלך את טועה. את לא מכירה אותי."
"מה לעשות," אני עונה לו, "כאשר אתה גדל עם כפית יהלומים בפה, מה כבר אפשר לצפות ממך." הוא ממש מעצבן אותי.
"את בוחנת את סבלנותי אני מבין," הוא אומר, "את התשובה לגבי אלכסנדר כבר סיפקת לי."
"אתה יכול לחשוב עליי מה שאתה רוצה, אבל אל תקשור את זה לאלכסנדר. זה נכון שהוא לפעמים קצת חסר סבלנות. העבודה שלנו היא עבודה שדורשת ריכוז רב ולפעמים היא מורטת עצבים, אבל הוא איש נאמן ובעל מקצוע מעולה, וכמוהו לא קל למצוא."
"את מאמינה שהוא נאמן לך?" הוא שואל אותי.
"אז זה העניין? אם לא הייתי ברורה הוא נאמן לחברה, לא לי באופן אישי. אני מעריכה אותו כבן אדם, אבל אם יש בדבריך רמז לכך שיש בינינו קשר מעבר לעבודה, התשובה היא לא. אם אין לך יותר שאלות הייתי רוצה לחזור לעבודה."
"זה הכל," הוא עונה לי, "בינתיים."
"אתה רוצה שאקרא למישהו מהעובדים שייתן לך חוות דעת עליי?" אני שואלת, "למרות שאני בטוחה שכבר גיבשת לך כבר דעה."
"תשאירי לי להחליט," הוא עונה, "בעצמך אמרת שאני הבוס."
"כן אדוני. ברשותך אחזור לעבודה," אני אומרת ויוצאת מהחדר.
אני חוזרת למחלקה שלי וקוראת לשירלי להיכנס לחדר. "תהיי כנה איתי שירלי," אני אומרת לה, "את חושבת שיש ביני לבין אלכסנדר משהו?"
"אני חושבת שהוא מעוניין בך," היא עונה לי, "אבל לפי ההתנהגות שלך נראה לי שאת לא."
"זה בדיוק מה שרציתי לשמוע. אני באמת לא מעוניינת," אני אומרת ומתיישבת על כיסאי.
"ספרי לי מה קרה?" היא שואלת.
"גולד חושב שיש ביני לבין אלכסנדר משהו," אני אומרת לה ונאנחת.
"את לא רואה איך הוא מסתכל עליך, גולד אני מתכוונת. נראה לי שהוא מעוניין בך," אומרת שירלי.
"נו באמת, איזה שטויות את מדברת חולמנית שכמוך, איזה שטויות."
?
"למה את עצבנית?" שואלת אותי פאולינה שותפתי לדירה כאשר היא רואה את הבעת פניי כשאני נכנסת לדירה סיומו של יום העבודה.
"אני לא יודעת מה יש לכולם," אני עונה, "כל אחד מנסה לשדך אותי למישהו אחר."
"ו…?" היא שואלת, "מה רע בזה?"
"נו באמת פאולינה," אני עונה לה חסרת סבלנות.
"לולי. מתי היה לך חבר?" שואלת פאולינה ומבטה רציני.
"מה את רוצה ממני," אני אומרת והולכת לחדרי.
"לא ענית לי," היא אומרת ונכנסת אחריי.
"יש לי עולם שלם גם בלי חבר," אני עונה.
"אני מבינה. ג'יימס," היא עונה לי, "הגבר המנופח שחושב שהוא מלך העולם. תזכירי לי למה זה נגמר? כי אני באמת מקווה שאת לא חושבת שזה בגלל שאת לא מספיק טובה בשבילו."
"זה נגמר כי גיליתי את פרצופו האמיתי. הוא בדיוק מסוג הגברים שאני לא אוהבת," אני עונה לה, "זה לא קשור אליי בכלל."
"ומאז כל הגברים שהכרת הם מסוג הגברים שאת לא אוהבת אני מבינה," היא עונה לי.
"תגידי לי, כתוב לי על המצח נואשת?" אני שואלת אותה.
"לפי מה שאני מבינה יש מישהו שאת מעוניינת בו אבל מפחדת," היא אומרת.
"איזה שטויות," אני עונה לה שוב בכעס.
"ידעתי! הילדה מאוהבת," היא עונה לי.
"את יודעת משהו שאני לא?" אני שואלת, "כי אני לא מאוהבת באף אחד."
"בסדר לואיז," היא עונה לי ומחייכת.
"מה כולם רוצים ממני," אני חושבת לעצמי, "בהתחלה אלכסנדר, אחר כך גולד. והיא לא יודעת על אליוט מקומה שמונה שמחזר אחריי נואשות, אוף, הגברים האלה, שיניחו לי בשקט."
