באמת השתדלתי. למרות הכאבים העזים שתקפו אותי, נשכתי שפתיים והמשכתי באימון, עד שקרסתי.
"אני מאוכזבת ממך," אמרה לי המפקדת, "קצת קושי ואת נשברת."
נפגעתי עד עמקי נשמתי. מיום שהחלו הכאבים להופיע לא אמרתי מילה. סיימתי את קורס הקצינות עד סופו, או אם לדייק עד יום לפני, כיוון שביום האחרון לא יכולתי יותר לשאת את כאביי.
בהתחלה המפקדת סרבה לתת לי לפגוש את הרופא הגדודי בטענה שיש חיילים שהם באמת חולים.
רק אחרי שחברותיי לחדר הזעיקו אותה כשמצאו אותי מעולפת על הריצפה רגע לפני מסדר הסיום, היא נעתרה ושלחה אותי לבדיקות.
אני זוכרת את פניו הרציניות של הרופא שאמר בטון החלטי שיש לשלוח אותי מייד למיון.
משם ועד לאבחנה לקחו ימים ספורים.
"אני מצטערת מיה," אמרה לי הרופאה במבט מלא חמלה, "יש לך סרטן."
למרות תחנוניי, החליט מי שהחליט לשחרר אותי מהצבא, לפני שנודע מה באמת מצבי.
*
יום חמישי
עופר בא לאסוף אותי מבית החולים. הוא הביא לי זר פרחים סגול, שהוא הצבע האהוב עליי,
וחבילת שוקולדים גדולה לצוות הרפואי שטיפל בי.
*
עופר ואני היינו זוג בתיכון. הוא היה החבר הראשון שלי.
כשהתגייסתי לצבא הוא נפרד ממני.
"הגיע הזמן שתתנסי עם גברים אחרים," הוא אמר.
"אבל טוב לי איתך," אמרתי לו בתמימותי.
"הגיע הזמן שגם אני אצא עם אחרות," הוא אמר.
למרות זאת, כששמע שחליתי, אולי מרחמים ואולי כי נותרה לו עדיין פינה חמה בלב כלפיי, הוא ליווה אותי מידי פעם לטיפולים.
למרות היחס החם שהעניק לי בימי הטיפול, היה ברור לשנינו שלא נחזור להיות זוג.
מעולם לא שאלתי אותו על בנות אחרות, והוא לא אותי.
*
"אז זהו, את בריאה," הוא אמר כשיצאנו בפעם האחרונה משער בית החולים.
חיכיתי שיאמר משהו נוסף, אבל בזאת הסתכם העניין.
הוא ביקש לשאת עבורי את תיק הגב שלי, אבל סרבתי. "אני בריאה, שכחת?" שאלה בחיוך מאולץ.
את הנסיעה לביתי העברנו בשתיקה.
"החברים רוצים לערוך לך מסיבה הערב," הוא זרק פתאום לאוויר.
"אני אדבר עם טליה ונראה," עניתי לו.
"ברור שאת באה," אמרה לי טליה כשהתקשרתי להודיע לה שאני בבית.
"יהיה ממש כייף לחגוג יחג את השחרור של שתינו," היא אמרה בעליצות.
אני יודעת שהיו לה כוונות טובות. מעולם לא דיברתי עם איש על הכאב שלי כשנודע לי שהצבא ויתר עליי.
עם זאת ידעתי שאני חייבת לבוא בשבילה, שכן זו היא מסיבת השחרור שלה מהצבא.
גם כשסיפרה לי על תוכניותיה לצאת מייד לטיול הגדול, לא הייתה לה שום כוונה לנפנף זאת לנגד עיניי.
מבחינתה העובדה שהבראתי זה הנצחון שלי, ואין לי צורך יותר בשום דבר. כאילו זה מהות חיי.
כל ימי מחלתי לא רציתי לשתף אותה בסערה הריגשית שעוברת עליי, בכאבים הבלתי נסבלים, בתופעות הלוואי שגרמו לי לרצות למות. מבחינתה, ומבחינת כולם, הייתי בסדר יחסית.
אולי טוב שכך, שאיש לא ראה את ים הדמעות שהטביע אותי בלילות מאחורי דלתי הסגורה.
למרות שהייתי מותשת, החלטתי להגיע למסיבה.
אם יש משהו שהרווחתי בתקופת המחלה, זה הקשר שלי עם אימא. היא הייתה חזקה, אבל עינה הייתה פקוחה כל הזמן. כל פעם הייתה מפתיעה אותי עם משהו קטן שידעה שישמח את ליבי.
היא מעולם לא הביטה במבט מלא רחמים כמו כולם, אלא אמרה לי שהיא יודעת בבטחון שאני אנצח את המחלה הארורה.
*
אני נכנסת לחדרי ומוצאת על מיטתי ערימה של שקיות מבתי אופנה שאני הכי אוהבת.
"ערכתי קצת קניות עבורך," אומרת לי אימא והחניקה חיוך.
"קצת," אני עונה לה ברצינות וגורמת לה לצחוק.
"אני כל כך מאושרת," היא אומרת ומחבקת אותי. זו הפעם הראשונה שהיא מרשה לעצמה להזיל דמעה.
אני מרגישה שאני נחנקת. "מותר גם לך לבכות מיה שלי," היא אומרת. נדמה היה כאילו רק חיכיתי לאישור שזה בסדר, ופורצת בבכי.
"ועכשיו שבכינו הכל החוצה," אומרת אימא ומנגבת את דמעותיה, "אני רוצה שתראי לי את הבגדים עלייך."
תמיד כשיצאנו לקניות של בגדים, אהבנו לערוך בבית תצוגה אחת לשנייה, היום זו הדרך של אימא להראות לי שחזרנו לשיגרה.
מתוך הבגדים שקיבלתי אני בוחרת שמלה בגוונים של הים, ומגיעה למקום המסיבה.
*
השעה שמונה בערב.
אני נכנסת למועדון בו נערכת המסיבה. אני מוקפת מייד בחברותיי, שלא בדיוק יודעות מה לומר, ורק מחבקות אותי. "כייף שאת כאן," הן אומרות לי.
מורן לא יכולה להתאפק ומחווה בראשה לעברו של נעופר שעומד מחובק עם מישהי שאינני מכירה. 'האם אני צריכה להיות מופתעת?'
בכל מצב אחר הייתי חושבת לעצמי שזה חוסר רגישות, ביחוד לאור העובדה שרק לפני כמה שעות הוא הסיע אותי מבית החולים. אלא שהיום אני מודה על כך שהוא הסיר ממני את הספק לגבי כוונותיו. זה מקל עליי, כיוון שלא ראיתי את עצמי שוב במערכת יחסים אינטימית איתו.
"אנחנו כבר חודשים, למעשה שנים, לא יחד," אני אומרת, "אני לא מבינה מה הבעיה."
המוסיקה במועדון רועשת מידי לטעמי, ולרקוד איני מסוגלת, אבל עדיין אני נהנית להיות מוקפות בחברים, גם בכאלה שלא טרחו אפילו פעם אחת לבקר אותי בימי חוליי. הם מסמלים עבורי את השיגרה, וזה בדיוק מה שאני צריכה.
*
את ערב יום שישי אני מעבירה בחיק משפחתי. אחי ואחותי, שיש בינינו הפרש ניכר, מגיעים עם משפחותיהם לארוחת ערב שקטה בבית הוריי. אני מאלצת את עצמי לאכול הכל, רק כדי שלא יאמרו לי כלום.
"דווקא את נראית טוב," אומרת לי נלי אחותי ומביטה בי בחיבה.
"ברור שכן, הרי היא בריאה," מתערבת מייד אימא ובכך מסתיימת השיחה על מצב בריאותי.
לשמחתי הם עוזבים מוקדם מהרגיל ואני פורשת לחדרי. אני מניחה את ראשי על הכר ונרדמת מייד.
*
שבת בבוקר
אני מתעוררת. רחש שיחות קטועות מגיעות מכיוון הסלון.
אני מתמתחת, לוקחת את הזמן. מוציאה ג'ינס וגופיה מהארון ופונה לכיוון חדר השירותים.
"אני לא מאמינה, איך יכול להיות?" אני שומעת את קולה של אימא שמושכת באפה.
אני נעצרת במקומי ומקשיבה. 'יש משהו שהם מסתירים ממני? אני חולה אנושה והם לא יודעים איך לבשר לי זאת?'
"זה נראה כמו סרט בלהות," עונה לה אבא ואז נשמע צלצול טלפון שמחריד את השקט של שבת בבוקר.
"הבן שלנו קיבל צו להתייצב," אומר אבא לאימא, "גם אני צריך להתקשר ליחידה."
אני מתפרצת לסלון ורואה על הקיר מולי את שורות המבזק רצות בתחתית מסך הטלוויזיה הגדול של בית הוריי.
'קיבוץ בארי זה הבית של טליה,' אני ממלמלת וממהרת לחדרי לקחת את הטלפון.
"שמעת מה קרה?" עונה לי מיד טליה בהיסטריה, "הבית שלי, ההורים שלי, האחים שלי, כולם בלב התופת."
אני רוצה לשחרר אנחת רווחה, אבל היא נתקעת לי בחזה. אני לא יכולה לשמוח שהיא בסדר, בזמן שגורלה של משפחתה לא ידוע.
"אני חייבת לסגור," היא אומרת ומנתקת את השיחה.
"טליה לא חזרה לקיבוץ," אני אומרת להוריי שמביטים בי בשאלה, "מה קורה עם משפחתה לא ידוע."
אני ניגש לארוז את התיק שלי, כשברקע אני מפעיל את הטלוויזיה כדי להקשיב מה קרה.
"בני זונות," אני צועק למול מה שנראה על המסך.
אני מתקשר להוריי ומודיע להם שאני בדרך ליחידה. "כן אימא, אני אהיה בקשר כשאוכל. רק אל תשכחי שאני לא בבסיס, ולא תמיד יש לי אפשרות לטלפן," אני אומר לה חסר סבלנות מעט.
מה שנראה על המסך לנגד עיניי זה לא משהו שחוויתי אי פעם. אין ספק שאנחנו במלחמה.
אני שמח שחזרתי הלילה מהמועדון לבד ואין איתי מישהי שאני צריך עכשיו להקשיב למילים המכובסות שלה. "תשמור על עצמך," "תתקשר," ועוד שכאלה שהן הדבר האחרון שבראש שלי כעת.
*
שבועיים עברו
אני כבר לא זוכר מתי פעם אחרונה התקלחתי ממש, גם לא מתי ישבתי בשקט לאכול.
ארוע רודף ארוע, ואני מודה על כל שעת שינה לה אני זוכה.
מידי יום אני מתקשר להוריי. "אני בסדר," אני אומר קצרות, ולא מספר להם מה באמת עובר עליי.
החברים שלי במצב רוח מרומם, עם רצון אדיר לנצח את האוייב. שום דבר לא ישבור אותנו, למרות שאנחנו מסתכלים לאמת בעיניים.
יש משהו שעוזר לנו מאד, וזה החיבוק העוטף של העורף. גם כמויות הציוד שאנחנו מקבלים מהעם בנרתם למעננו, בהחלט עוזר למורל שלנו.
"יש לי הפתעה בשבילכם," אומר המפקד שנכנס למפקדה עם חיוך נדיר על פניו, "העורף שלח לכם ארוחה חמה. היא תגיע לנקודת המפגש בעוד שעה. יש לכם שעה להתארגן."
"מעניין מה כוללת הארוחה החמה," אומר לי רם בזמן שאנחנו הולכים לחדר כדי לקחת בגדים להחלפה וללכת למקלחת המאולתרת שבנינו.
"אני מניח שזה נקניקיות בלחמניה וצ'יפס קר," אומר ג'ו, שהוא חייל בודד יליד ניו יורק.
"אני דווקא מפנטז על ארוחה מבושלת וטעימה, אל תהרוס לי את הפנטזיה," אני אומר לו.
"אני לא בטוח שאני אגיע. מי יודע אם הארוחות האלה כשרות. רק שלא יביאו לנו ארוחות ממקדונלדס," אומר יוסי ונוגע בחוטים המחוברים לציצית שלו.
"הייתם חייבים לקלקל לי את הפנטזיה," אני נאנח וניגש להתקלח.
אני לא יודע מה גרם לי להביא איתי את הסכין ומי הגילוח. אולי כי רציתי לשמר את הפנטזיה שעברה לי בראש.
"צאו החוצה פדלאות," אני שומע את קולה של מירי הפקידה שלנו בהתרגשות, "אתם לא תאמינו איזה ארוחות מלכים הביאו לנו."
אני מגחך למראה ההתרגשות שאוחזת בה. כמה כבר אפשר להתרגש מנקניקיה וצ'יפס קר או לחילופין ארוחה ממקדונלדס.
"נו כבר מאור." דווקא יוסי מאיץ בי מכולם.
כשאני נכנס לחדר האוכל המאולתר, נדמה לי שאני חולם. ריחות משגעים עולים מכל פינה, ואני רואה שחבריי כבר ממלאים צלחות באוכל הביתי.
אני ניגש לאט לכיוון אחת העמדות וסוקר אותה. "אז מה ג'ו התאכזבת? תאלץ לאכול קציצות ברוטב עבניות על מצע אורז לבן. ליבי איתך."
אני רואה את יוסי עומד מול מגשי האוכל וניכר עליו שהוא משתוקק לאכול, אבל עניין הכשרות מונע ממנו.
"אני מבטיחה לך שהאוכל הוכן בהשגחת רב. הוא לא הוכן בבתים פרטיים, אלא במטבח מרכזי בו נוכח משגיח," אני שומע מישהי מסבירה לו. "הנה תעודת הכשרות," היא אומרת ומציגה אותה בפניו.
אני רואה את החיוך על פניו של יוסי, וחושב לעצמי כמה דבר כזה יכול לשמח אותו כל כך.
"הלחמניות אגב, היא מוסיפה הן מזונות כך שאין צורך לברך עליהן המוציא לחם מן הארץ."
אני מביט בה בסקרנות. היא לא נראית לי שומרת מצוות. היא לובשת מכנס ג'ינס צמוד שמדגיש את גזרתה היפה, וחולצת בד לבנה שמתחתיה מציצה גופיה בצבע הגוף. "את דתיה?" מתעניין יוסי.
"לא," היא עונה לו בחיוך, "קיבלנו הדרכה על סוגי האוכל וניתנו לנו פרטים על כשרותם למקרה שנשאל."
אני מוקסם מהחיוך שלה, אבל ניכר שעיניה עצובות.
"הפנטזיה שלך התגשמה המפקד," אומר רם.
"ומה הפנטזיה שלך המפקד?" היא משירה אליי מבט.
"בדיוק מה שנמצא כאן לפניי," אני אומר, מה שיכול להשמע לשתי פנים.
"אתה מוזמן למלא לך צלחת," היא עונה לי.
"תמלאי לי את," אני מתגרה בה.
"תצטרך לומר לי מה אתה אוהב," היא משתתפת במשחק שלי.
אני מכניס את ידיי לכיסיי, נעמד מעט בפיסוק ומרים את סנטרי לעברה. "תבחרי מה שאת אוהבת," אני אומר.
"מממ…" היא מעמידה פנים שהיא מתלבטת, "אני אוהבת נתח סלמון עסיסי, על מצע ירקות שורש ותפוחי אדמה קטנים בתנור, אבל לא נראה לי שיש פה."
היא לוקחת צלחת ממלאת אותה באורז לבן, משטיחה אותו, ומניחה עליו ארבע קציצות בשר ברוטב עגבניות. היא מפנה מעט מקום ומוסיפה ירקות בתנור, ומגישה לי. "ויש גם סלט ישראלי חתוך דק דק," היא אומרת ומושיטה לי כלי סגור ובו סלט.
"אני מניחה שאת הסכום תדע לקחת לבד המפקד, וגם תוכל למזוג לעצמך מיץ מהמיכל בסוף השולחן," היא אומרת ופונה לחייל שעומד לידי. "מה בשבילך?"
אני מסיים לאכול עד גרגיר האורז האחרון. אם נדמה היה לי שארצה עוד, אני מרגיש שאני מלא ובכל זאת ניגש אליה ושואל אם יש גם קינוח.
"על איזה קינוח פינטזת?" היא מתגרה בי. אין ספק שהיא קלטה את משחק המילים שלי. היא לא ממתינה לתשובה ומצביעה על השולחן הרחוק ממנה. "על השולחן ההוא יש שתיה חמה ועוגות."
"ומה איתך? לא אכלת ולא שתית," אני שואל.
"אם לא שמת לב, אני עסוקה כל הזמן," היא עונה לה ומגישה צלחת עמוסה לחייל שעומד מולה.
"אם כך אדאג לך לפחות לקפה," אני אומר לה.
"שתי כפיות סוכר ומעט חלב," היא אומרת, "ואם כבר הצעת, אז אשמח לפרוסת עוגה. תבחר איזו שאתה אוהב."
*
אני מודה שאני רגיל לשחק עם בנות.
אני לא מתחזק מערכת יחסים, מהסיבה הפשוטה שאני מוצא כמה קל לגרום למישהי לתת לך כל מה שאתה רוצה בלי הרבה מאמץ.
מתאים לי שאני לא צריך להשקיע, לא נדרש להתקשר, למסור דין וחשבון על מעשיי.
כל זה היה עד לפני שבועיים.
פתאום אני רוצה שתהיה לי אישה שתחכה לי, שתגרום לי להתגעגע אליה, שתחשוב עליי ותדאג לי.
אני מסתכל על הילדונת הזאת, ולמרות שאני לא בטוח בת כמה היא, אני מרגיש שהיא מעירה בי פרפרים של ריגוש.
שיחה שהתחילה כמשחק הפכה להיות פתאום רצינית. 'האם אני משחק באש?'
אני מבין שעליי לקחת צעד אחד לאחור ולנהל שיחה קלילה יותר.
*
"יפה מצד הורייך שהירשו לך לבוא להאכיל את הצבא הרעב," אני אומר לה ומניח לידה את ספל הקפה ופרוסת עוגת שוקולד.
"האמת היא שאת האוכל שאתה אכלת בישלה אימי שמתנדבת במטבח. זה מה שנשאר לה לעשות כשאבא שלי אי שם במילואים. אני הצטרפתי לארגון בעקבותיה," היא אומרת.
"אני מבין שאין כעת לימודים. אני מניח שיאלצו להקל עם הבגרויות השנה," אני בוחן אותה.
"אני אחרי צבא," היא עונה לה ומתכנסת בעצמה פתאום.
אני מעמיד פנים שלא שמתי לב. "אני מניח שבנות לא עושות מילואים."
"הצבא לא רוצה אותי," היא אומרת בשקט.
אני מנסה להבין את המשפט שאמרה ובורר את מילותיי.
"לא סיימתי את שירותי הצבאי," היא ממשיכה פתאום, "כיוון ש… בגלל סיבה רפואית." אני רואה שקשה לה לדבר על זה, ולכן אני שותק.
"תשתי את הקפה שלא יתקרר," אני אומר לבסוף.
"זה לא בגלל סעיף נפשי, אם עלתה לך מחשבה כזאת בראש," היא ממהרת לומר.
"אני מרגיש שלא נוח לדבר על זה," אני מציע לה דלת יציאה מהשיחה המעיקה הזאת.
"אני לא אוהבת שמרחמים עליי," היא אומרת ומושכת בכתפיה.
אני מתרחק ממנה מעט, אבל משקיף מרחוק לראות שהיא בסדר. החיוך שב על פניה כשהיא מגישה אוכל לקבוצת חיילים שהגיעה לפני כמה דקות.
עכשיו שיש שוב הפוגה, היא לוקחת את כוס הקפה שהבאתי לה ולוגמת ממנה בעיניים עצומות. היא בוצעת חתיכות קטנות מהעוגה ואוכלת אותן לאט.
היא פוקחת את עיניה ומסתכלת מסביב. 'האם היא משחפת אותי, או שנדמה לי?'
כשהיא קולטת אותי עומד ומסתכל עליה, היא נושכת שפתיים ומרימה את כוס הקפה לעברי. "היה מושלם," היא אומרת.
"רוצה עוד אחת?" אני שואל.
"אני לא מסוגלת לאכול הרבה," היא עונה, כשהיא רואה שאני בוחן את הצלחת שבה נותרה עדיין חצי פרוסת עוגה.
"את לא אוהבת את הטעם שלי?" אני שואל.
"דווקא אוהבת מאד," היא משיריה מבטה אליי, "רק לפני שבועיים התבשרתי שאני נקייה מסרטן. אני חוזרת לאט לחיים. אבל התאבון שלי עוד לא מי יודע מה."
"את צריכה לשמוח שניצחת," אני אומר לה.
"אני אשמח כשאתם תנצחו את המלחמה הזאת עבורינו," היא עונה לי.
"יש לך חבר במלחמה?" אני מתעניין, מנסה להבין האם זו הסיבה לדבריה.
"אין לי חבר, נקודה," היא עונה.
"איך יכול להיות שלאחת מדהימה כמוך אין חבר?" אני שואל, למרות שזה דווקא משמח אותי לשמוע.
"אתה לא יודע עליי דבר," היא עונה בקול חסר רגש.
"חוץ מזה שאת יפיפיה, אני יודע עלייך עוד המון דברים. כמו למשל שיש לב לב ענק, ושהאחר חשוב לך יותר משאת עצמך," אני אומר לה, "אני מודה את מסקרנת אותי."
"ולך יש חברה?" היא משנה את הנושא.
"זה תלוי בך," אני עונה בלי לחשוב.
"זו אחריות מאד גדולה על כתפיי," היא עונה.
" אני בטוח שתעמדי לו רק תרצי," אני נסחף.
היא בוחנת אותי בעיון. אני חושב, האם היא אוהבת מה שהיא רואה, אבל מסתבר לי שהיא בוחנת את רצינותי.
"אז אתה מהגברים האלה," היא אומרת לבסוף.
"איזה בדיוק?" אני מנסה להבין.
"שמפלרטטים עם כל אחת," היא קובעת.
"אני מודה שהייתי כזה עד לאותה שבת ארורה. ואגב, אני מדבר רק איתך, אם לא שמת לב, למרות שיש פה עוד בנות יפות.
משהו השתנה בי. אני רוצה כעת שתהיה לי אחת שתחשוב עליי, שתגרום לי להילחם למענה, להתגעגע אליה."
"הפתעת אותי," היא עונה.
"אני יכול לדעת סוף סוף את שמך? " אני שואל.
" אני מיה," היא עונה לי.
" את מוכנה לרשום לי את מספר הטלפון שלך?" אני מבקש ומושיט לה את הטלפון הנייד שלי.
היא מביטה בו לרגע ולבסוף לוקח אותו מידי. "אני מבטיח להתקשר כשאוכל, רק שתזכרי שאין לי שליטה על הזמן," אני אומר לה בזמן שהיא מקלידה את המספר שלה ושומרת אותו עבורי.
אחר כך היא מחייגת לעצמה ושומרת את המספר שלי אצלה. נעים להכיר אותך מאור," היא אומרת.
אני לוקח מידה את הטלפון שלה ומצלם את שנינו. תשמרי לי על התמונה. אני מעדיף שהיא לא תופיע בנייד, שלי, רק למקרה שלא…"
"אתה לא יכול לדבר לומר לי שאתה רוצה אותי, ולדבר כך. תחזור בך מייד!" היא אומרת, "לא ניצחתי את הסרטן, כדי למצוא אותך ולאבד אותך. כי אם כן… "
אני לא נותן לה לסיים את דבריה. אני מצמיד אותה אליי ומנשק אותה, כך לעיניי כולם, ולא איכפת לי מה יאמרו לי אחרי שתלך.
"אני לא יכולה לעמוד בהומור שחור כעת. היה לי די והותר ממנו, " היא אומרת לי בשקט.
"יש לי בשביל מי לחזור," אני מבטיח לה.
"אני שמחה שהבנת," היא אומרת ומניחה את ראשה עליי.
"תני לי משהו ממך," אני מבקש.
מיה מוציאה מתיקה את תיק האיפור שלה. אני תוהה מה היא עומדת לעשות. היא מוציאה מתוכו מספריים גוזרת ללא היסוס קווצת תלתל מראשה, ועוטפת אותו במפית.
אני מביט בה מוקסם.
כשהיא מסיימת אני לוקח את המפית מידה ומניח אותה בכיס הסמוך לליבי.
"אני מבטיח להחזיר לך אותו כשהכל יסתיים," אני אומר לה.
"חוץ מזה שמתנות לא מחזירים," היא אומרת, "כל מה שאני מבקשת זה שתחזיר לי אותך."
מה שקרה אז שבת הארורה הראה לכולנו את העולם באופן שונה ממה שהיכרנו.
כך גם אני. אני רוצה לנצח עבורה, ומחכה לכל רגע פנוי בו אשמע את קולה, כדי להשקיט את געגועיי, ויודע שישנה מי שמחכה לי, והיא השפיות שלי בימים הלא שפויים האלה.
*
הדבר הראשון שאני עושה כשאני חוזר מהפעילות האינטנסיבית בשטח, הוא להפעיל את הנייד ומתקשר אליה.
אני לא מספר לה על הפציעה הקלה שלי, על דמי שעדיין ספוג בבד החולצה. אני זקוק לשמוע אותה. המילים שלה מרגיעות אותי, מרפאות את הלב המדמם שלי כאשר חברי הטוב נפצע לידי ומובהל ברגע זה לחדר הניתוח.
"על מה אתה מפטנז?" היא שואלת, כפי שהיא נוהגת מידי פעם, מין משחק שאימצנו לנו.
"עלייך ועליי תחת זרם מים חמים במקלחת. אני חושב שלא אוכל להתאפק ואסחוף אותך איתי כשאנחנו עדיין לבושים. בדיוק כך אני מפנטז אותנו כשנפגש."
נושאת תפילה שכל חיילנו יחזרו בשלום.
בר אבידן
מאמינה באהבה.