אני יושב בחדרי המפואר במשרד, ומרגיש כל כך ריק מבפנים. הגעגועים לאמיליה שורפים אותי מבפנים.
*
אחרי המפגש המביך באחוזת הווארד, מייד כשניקול עזבה, לא המתנתי ושלחתי מייל למנהלת כח אדם בחברה, על ניתוק הקשרים המקצועיים ביני לבין ניקול.
שלחתי גם עותק לניקול, והוספתי בו, למען הסר ספק, שגם במישור האישי אינני מעוניין יותר בכל קשר איתה.
היא התקשרה מיד, ואיימה שתספר הכל לאמיליה. ״את באמת חושבת שהיא לא הבינה? היא אישה מבריקה.״
״באמת? אז למה חיזרת אחריי?״ היא שאלת.
״כי הייתי אידיוט. אני יודע שאצטרך לעבוד קשה כדי לכבוש את ליבה מחדש,״ אני עונה לה.
״שכחת שאתם גרושים?״ היא לעגה לי.
״אנחנו לא. אמיליה לא חתמה על ההסכם, וגם אם היא תחתום, אני לא אפסיק לחזר אחריה,״ אני עונה, ״אבל זאת לא בעיה שלך.״
שמחתי שניקול לא עברה לגור איתי, ויותר מזה, שלמרות שהיא הבטיחה, היא לא עזרה לי עם תיאו.
הייתי חייב להתנקות ממנה, כדי שאוכל להביט לאמיליה בעיניים.
*
אני מביט על ההזמנה שעל שולחני. מעטפה שחורה, ועליה הדפס בצבע זהב.
בית החולים הר סיני ניו יורק
מתכבד להזמינך לערב התרמה.
בתוכנית ארוחת ערב חגיגית,
ומכירה פומבית נדירה….
הפריטים שישתתפו במכירה נשמרים בסוד, ולא מצורף קטלוג המכיל מידע עליהם. למרות זאת, כשהגיעה ההזמנה, ניקול הודיעה לי שהיא רוצה שארכוש עבורה תכשיט.
מדובר במכירה בה כל פריט נמכר במיליונים, מה שהיה צריך להדליק לי נורה אדומה. עכשיו אני מבין שאולי לא הייתי נקלע למצב שנקלעתי, אם הייתי באמת מקשיב למה שניקול אמרה. אני מתבייש בעובדה שבכלל נתתי לה מקום בחיי, מקום שעלה לי במשפחה שהקמתי.
משפחת הווארד רכשה שולחן בערב ההתרמה, ואין לי ברירה אלא להגיע. בשנים שעברו הגעתי עם אמיליה. ברור לי שיהיו דיבורים על כך אני בא לבד. אני מודה על כך שניתקתי את הקשר עם ניקול. הייתי עלול להמיט עליי אסון, אם הייתי מתפתה להביא אותה.
בערב הזה יש קוד לבוש קבוע, ועליי להספיק לעבור לקחת את החליפה שלי מניקוי יבש. אני חושב על אמיליה, ואיך שהיא לקחה על עצמה לטפל בכל הדברים הקטנים האלה, כמו לדאוג ללבוש שלי, לקחת ולהחזיר חליפות מניקוי יבש. רק עכשיו אני קולט כמה הדברים הפשוטים האלה מצריכים תכנון וזמן.
כשביקשתי פעם מניקול לבצע משהו עבורי, היא ענתה לי בכעס שאבקש מאשתי.
אשתי. אמיליה עדיין לא חתמה על הסכם הגירושין, מה שמפיח בי תקווה, למרות שאני תוהה למה לא שמעתי ממנה דבר, לא על ההסכם, ולא על העובדה שלקחתי את תיאו ממנה. אני חש מדקרת כאב בחזה שמקשה עליי לנשום.
אני מרים טלפון לעורך הדין שלי. ״שמעת מאמיליה?״ אני ניגש ישר לעניין.
״לא,״ הוא עונה, ״יש סיבה לכך שאתה שואל זאת, קרה משהו?״
״עשיתי טעות חמורה. אני לא רוצה להתגרש ממנה, אני אוהב אותה, ורוצה אותה בחיי,״ אני אומר. אחרי השיחה אני מרגיש הקלה, אם כי אני מודע לכך שזה לא פתר את הבעיה, אמיליה לא שמעה את מה שאמרתי. אני מסובב את טבעת הנישואין על אצבעי, ויושב דקה ארוכה בעיניים עצומות. ׳בבקשה תחזרי אליי,׳ אני ממלמל לעצמי.
הנקישה על דלת חדרי מחזירה אותי למציאות. אני במשרד, ואין לי מושג היכן אמיליה. ״הכנס,״ אני אומר.
הדלת נפתחת, וג׳ורג׳ נכנס לחדר. ״רציתי להזכיר לך מר הווארד, שעליך לצאת היום מוקדם. היום זה ערב ההתרמה לבית החולים הר סיני.״
*
כשפיטרתי את ניקול, החלטתי שלא אקח יותר מזכירה אישית. לשאלת מנהל כח האדם לסיבה לפיטורין, עניתי שהתנהגותה חרגה מהתחום המקצועי, וביקשתי שתבטל את המשרה, ובמקומה תמצא לי עוזר אישי גבר. כך הגיע ג׳ורג׳ לעבוד בחברה.
יש לו הופעה מרשימה, והנשים בחברה מתחרות על תשומת ליבו, אבל אותי מעניין רק דבר אחד, והוא היכולת שלו להבין אותי, ולעמוד בקצב העבודה שאני מכתיב לו, ביחוד כעת כשאני רוצה להקדיש זמן רב יותר למשפחה.
אין לי מושג מה אמרו לו מאחוריי גבי, אבל הדגשתי בפניו שמי שמכתיב לי את סדר יומי, הם חיי האישיים.
״כעת כשאשתי ילדה, חשוב לי להיות יותר בבית, ויהיה עליך ללמוד את סדר העדיפויות בחברה, כדי לאפשר לי לקיים זאת,״ אמרתי לו בשיחה ההיכרות ביננו.
*
הלילה זאת הפעם הראשונה שאני משאיר את ליאו לבד. הוא יהיה היום באחוזת הווארד, ומריה תשמור עליו עד שאחזור.
״תודה ג׳ורג׳,״ אני אומר, ״אתה יכול לצאת היום מוקדם.״ ג׳ורג׳ מביט עליי בפליאה, אבל נד בראשו לאות תודה.
אני יוצא מהמשרד, ונוסע לאחוזת הווארד שם נמצא תיאו. בדרך אני עוצר בניקוי יבש לקחת את החליפה. לא סתם בחרתי בחליפה הזאת, היא האהובה ביותר על אמיליה. מחשבותיי נודדות ליום בו אמיליה הביאה לי אותה.
*
״את לא חושבת שזה מיותר? הרי יש לי לא מעט חליפות שחורות,״ אמרתי לה.
״זה נכון, אבל לא כזאת. תגע בבד, תסתכל על הצבע המיוחד שלה, זה לא שחור רגיל, הוא כהה יותר, צבעו כצבע הפחם, צבע שמקרין עוצמה, בדיוק כמו הגבר שאתה,״ היא אמרה וביקשה שאלבש אותה.
היא צדקה. היא באמת שונה מכל החליפות שרכשתי עד היום, והיא שמורה מאז לאירועים חגיגיים.
כל כך הייתי רוצה שאמיליה תראה אותי הערב, ותהיה גאה בי.
*
אני נכנס לחדרי באחוזה. תיאו ישן שנת ישרים. לשם שינוי הוא נראה היום רגוע. אני נכנס למקלחת קצרה, והולך להתלבש. כל אותו זמן אני לא מפסיק לחשוב על אמיליה, ומחליט שאין טעם שאחכה עוד.
אני יושב לכתוב לה הודעה. ׳לפחות אוציא את המילים ממני, גם אם עדיין לא אשלח אותן,׳ אני אומר לעצמי.
אמיליה אהובתי,
אני עומד לצאת לאירוע ההתרמה של בית החולים הר סיני.
כמידי שנה, משפחת הווארד רכשה שולחן, רק שהשנה יהיה בו כיסא ריק, הכיסא שלך. את כל כך חסרה לי.
אני לא יודע מאיפה להתחיל.
מהסוף?
מהיום שלקחתי את תיאו ממך?
זה היה המעשה הכי מטופש ונורא שעשית מימיי.
מהבקשה לגירושין, שבאה מהמקום הכי לא נכון?
או מההתחלה, מהימים אחרי שסיפרת לי שאת בהריון, ולא הייתי שם עבורך?
אני לא יודע מה חשבתי לעצמי כשנתתי לניקול לסחוף אותי איתה.
אז נכון שלא הלכתי איתה עד הסוף, אבל זה לא מקטין מהבגידה שלי בך.
אני לא שם יותר.
אחרי שהיא הופיעה ללא הזמנה למסיבה של סבתי, ניתקתי איתה את הקשר, גם מבחינה אישית, וגם פיטרתי אותה מהחברה.
דיברתי היום עם עורך הדין שלי, וביקשתי ממנו שיבטל את הבקשה לגירושין. אני אעשה הכל כדי לכבוש אותך מחדש.
בבקשה תחזרי הביתה.
וגם אם תבחרי שלא לחזור אליי, תחזרי לתיאו.
מגיע לו להכיר את האימא המדהימה שלו.
אני לא נושם בלעדייך.
מצפה לשמוע ממך.
שלך תמיד,
שון
אני קורא שוב את ההודעה, ומתלבט מתי לשלוח אותה. הייתי עסוק בכתיבה ולא שמתי לב לשעה. אימי נכנסת לחדר. ״הגיע הזמן לצאת לאירוע,״ היא אומרת, ״החליפה הזאת הולמת אותך מאד.״
הנהג כבר מחכה במורד המדרגות, ומסמן לי בידו להיכנס לרכב. סבי, סבתי והוריי כבר נמצאים בתוכו. המחשבות שלי עדיין עם אמיליה, המילים שכתבתי בוערות בי. אני נכנס שוב לטלפון הנייד, ושולח אותן.
אנחנו מגיעים למקום האירוע, ומוסרים את ההזמנה שלנו. דיילת צעירה מובילה אותנו לשולחן שנמצא בשורה הראשונה. סבי הולך בראש וסבתי לידו. אני רואה את הכבוד שאנשים רוכשים לי ומרגיש שהוא לא מגיע לי.
״איפה אשתך היפה?״ שואלת אותי מיסיס סטאר, והיא לא היחידה. לכולם אני נותן את אותה תשובה. ״מיסיס הווארד אחרי לידה.״
הערב מתחיל בנאום קצר של מנהל בית החולים, והמכירה הפומבית יוצאת לדרך. אוסף ציורים שנתרם על ידי אחת מהמשפחות האמידות בניו יורק, מוצג לעיני כל, הידיים מורמות, מיליוני דולר מוצעים על כל ציור, והכסף יתרם לבית החולים.
המנה הראשונה מוגשת, מוסיקה שקטה נשמעת ברקע, ואנשים באים לדבר איתי. הערב רק התחיל, ואני רוצה לחזור הביתה. אני מעיף מידי פעם מבט לטלפון הנייד שלי, ההודעה ששלחתי לא נקראה. אני תוהה אם זה בגלל שלא ראתה, או כיוון שהיא חסמה אותי. אני חסר מנוחה, אני מרגיש שאני משתגע, אבל איש לא רואה זאת על פניי.
הסבב השני של המכירה הפומבית מתחיל עם תכשיטים שנתרמו על ידי תורמים שונים. כל פריט מלווה בתיאורו ובהזכרת שם התורם.
מנחת ערב ההתרמה עולה שוב לבמה, ומודה לכל התורמים. ״הסכום שנתרם הערב, הוא סכום שיא,״ היא אומרת. ״המלצרים כבר החלו בהגשת המנות העיקריות, ואני מאחלת לכם בתיאבון.״
אין ספק שהושקעה מחשבה רבה בבחירת המנות לערב זה. המבחר עשיר, והמנות משובחות, רק שאין לי תיאבון.
בסיום הארוחה המלצרים מפנים את השולחן, ומנחה הערב עולה לבמה. ״הגענו לחלק האחרון של הערב. הקינוח המתוק.
היום אנחנו מציגים לראשונה ליין של תכשיטים שמעולם לא נענדו, ויוצרו במיוחד לערב זה לבקשת מארגני אירוע ההתרמה. את שם המעצב לא נחשוף עדיין, כדי לא להשפיע על המכירה..
שמו ליין סופיה, ויש בו שישה פריטים נדירים, משובצים ביהלומים ואבני ספיר כחול.״
סופיה, הגורל מהתל בי, זה השם שבחרתי למקרה שתיוולד לנו בת.
על המסך מופיעה שישיית התכשיטים. אני כבר יודע במי מהם אני אבחר.
אני קורא לדיילת שעוברת בין השולחנות ומוסר לה את כרטיס האשראי שלי. ״מה המחיר המבוקש על שרשרת הלב?״ אני שואל אותה.
״חצי מיליון דולר,״ היא עונה.
״תחייבי אותי שני מיליון דולר. אני מבקש לסגור את המכירה. במקרה ותהיה הצעה גבוהה משלי, אעלה את המחיר,״ אני אומר לה.
סבתא מסתכלת עליי במבט לא מרוצה. ״שלא יהיה לך ספק סבתא, את התכשיט אני רוכש עבור אמיליה,״ אני אומר לה. ״אני אעשה הכל, ולא אנוח עד שהיא תסכים לחזור הביתה.״
המכירה הפומבית מתחילה. וחמשת הפריטים הראשונים נמכרו הרבה מעל המחיר ההתחלתי.
״הפריט האחרון נמכר באופן פרטי,״ אומרת מנחת הערב, ואני נושם לרווחה.
״תמונות ליין סופיה, יורדות מהמסך. ״הסיבה לכך שלא פרסמנו את שמו של מי שעיצב את הקולקציה הזאת, הייתה כדי לא להשפיע על המחיר.
אני בטוחה שלא מעט נשים באולם, עונדות תכשיטים שעל הסוגר שלהן מופיעה החתימה הבאה – באהבה, אמיליה.” אני מרגיש שאני לא נושם. “זוהי החתימה המאשרת כי התכשיט עוצב על ידי המעצבת אמיליה הווארד.״
אני עוצם את עיניי, ופוקד על עצמי לנשום.
*
כאשר לקחתי לתיקון את הצמיד שאמיליה הביאה כמתנה לסבתא, הבחנתי בצמד המילים האלה. הייתי בטוח שהן נחרטו לבקשתה של אמיליה עבור סבתא.
מיליוני דולרים שולמו היום עבור הליין החדש שהוצג, ליין סופיה, ולא היה לי מושג שהן מעשה ידיה של אישתי. האישה שאף פעם לא ביקשתי לראות את היצירות שלה.
אני מוציא את התכשיט שרכשתי עבורה, ורואה את חתימתה עליו. מעניין מה היא תחשוב עליי, כשאתן לה אותו.
*
אני מלאת התרגשות לראות את המחירים שהוצעו עבור ליין סופיה. אני קוראת את השמות. שניים מהם הם לקוחות שלי, והאחרים לקוחות חדשים.
מה שמסקרן אותי יותר מכל, הוא מי קנה את לב האוקיינוס, שהיא שרשרת בה משובצת אבן ספיר כחולה גדולה בצורת לב. היא היצירה האהובה עליי ביותר מיום שהתחלתי לעצב, דווקא בגלל שהיא עדינה יותר מכולן.
אני המומה לראות ששון הוא שרכש אותה תמורת סכום בלתי נתפס של שני מיליון דולר. אני מרגישה חולשה. איך הגורל צוחק עליי. דווקא הוא רכש את השרשרת האהובה עליי למאהבת שלו.
המלצרים מגישים את הקינוח, ושיחות ערות נשמעות מהאולם. אני אוספת את התיק שלי אחרי שחתמתי על כל התעודות, כשמארגני ערב ההתרמה ניגשים אליי. מנהל האירוע מגיש לי דף ובו אישור על הפקדת תמורת המכירה בחשבוני.
אני מוציאה את כרטיס האשראי שלי. ״אני מבקשת לתרום שני מיליון דולר,״ אני אומרת.
״את זוכרת שלקחנו עמלה עבור המכירה?״ היא שואלת.
״אני יודעת, אבל רוצה לתרום גם ממני. אני חושבת שזאת מטרה מאד חשובה,״ אני אומרת, ומשתוקקת כבר לעזוב.
כרטיס האשראי שלי מחוייב כפי שביקשתי, ואני ממהרת לעזוב את המקום. הדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוש את שון.
אני מגיעה לדירה. מבט אחד על סופי שישנה בשלווה, מרגיע אותי מיד. ״היא אכלה, ונרדמה ממש לפני שהגעת,״ אומרת לי היילי הבת של לוסי השכנה.
*
את לוסי שגרה שתי קומות מתחתיי, פגשתי למחרת היום שעברתי לגור בדירה. לא שיתפתי אותה בסיפור חיי, רק אמרתי שאני מגדלת את סופי לבד. היא הציעה לי מייד עזרה. ״אל תהססי לבקש עזרה. אני יודעת שזה לא קל לגדל תינוקת, בעיקר כשאת לבד. היא נתנה לי מיד את מספר הטלפון שלה.
הקשר איתה נעים לי, כיוון שהיא שומרת על מרחק, אבל עדיין מראה התעניינות. כשסיפרתי לה על ערב ההתרמה, היא הציעה שבתה בת השבע עשרה, היילי, תשמור על סופי.
החלטתי לנסות, וביקשתי מהיילי שתבוא להיות עם סופי כמה שעות, כדי שאהיה בטוחה שהיא מסתדרת איתה. היילי התגלתה כנערה מקסימה.
ידעתי שאני יכולה להשאיר את סופי בידיה הנאמנות הלילה, וצדקתי.
*
״מה עם ליין סופיה?״ היא שואלת.
״הליין נחל הצלחה כבירה, ונמכר כולו,״ אני אומרת לו.
״איזה יופי!״ היא קוראת בהתפעלות של נערה בת שבע עשרה, ומוחאת כפיים. ״את יודעת איזה תכשיט היה אהוב עליי ביותר?״ היא שואלת, ואני רואה שכבר בוער לה לומר.
״מי מביניהם?״ אני שואלת, שכן היילי עקבה אחריי העיצוב שלהם, ומכירה כל אחד בשמו.
״עכשיו אני יכולה לגלות לך, לב האוקיינוס,״ היא עונה את מה שסירבה לומר כששאלתי אותה בעבר.
״למה דווקא הוא?״ אני שואלת, למרות שאני מרגישה מערבולת בבטן למחשבה בידי מי הוא נמצא.
״הוא העדין מכולם, והלב הכחול פשוט מדהים בעיניי,״ היא עונה, ״ואת?״
״אני חושבת כמוך. הרגשתי אחרת כשעיצבתי אותו. כשעבדתי על האחרים, עמדו לנגד עיניי נשות החברה הגבוהה, והמסיבות שהן נוכחות בהן. ראיתי אותן לבושות בשמלות ערב נוצצות, ומהמקום הזה עבדתי על כל פריט.
לב האוקיינוס נוצר ממקום אחר,״ אני אומרת ונחנקת. אני לא מסוגלת להמשיך. ״ספרי לי, איך סופי הייתה?״ אני משנה את הנושא בחדות, כדי לא להתפרק לידה.
״היא כזאת מתוקה! היא התעוררה פעם אחת לאכול, בדיוק כמו שאמרת, ונרדמה שוב מיד,״ אומרת היילי, ״היא תינוקת כל כך רגועה.״
״אני מאמינה שהיא מתחילה להבדיל בין שינה ביום, לשנת לילה. היא ישנה כעת יותר בלילה, ונרדמת מיד אחרי שהיא אוכלת,״ אני משתפת אותה, אבל המחשבות שלי נסובות עדיין על מה שקרה הערב.
היילי עוזבת, ואני נכנסת לחדר העבודה שלי. חשבון הבנק מאשר לי שהסכום אכן הופקד בו, ואני נותנת הוראה להעביר את סכום התרומה לכרטיס האשראי.
׳זהו, עכשיו הכסף שהוא תרם כבר לא בידיי,׳ אני ממלמלת. ובכל זאת אני מרגישה חוסר שקט. זה הדבר האחרון שחשבתי שיקרה.
צלצול הטלפון מעיר אותי ממחשבותיי. אני תוהה מי מצלצל אליי בשעה כזאת מאוחרת. הקידומת מראה שהשיחה מגיעה מניו יורק, אבל השם חסוי.
״הרשיתי לעצמי להתקשר בשעה כזאת, כי הערב רק הסתיים. אני מלא התפעלות מהכישרון שלך,״ אומר כריס ברוקלין. “גם סול מוסרת לך שהיא מאד אהבה אותם. היא התאכזבה לראות שלב האוקיינוס נמכר.״
״אם היא תרצה, אכין לה שרשרת כזאת. ברור לך שהמחירים המריאו לשחקים, רק בגלל שזה היה ערב התרמה, וכי מחירה יהיה הרבה יותר סביר,״ אני אומרת.
״זה רעיון נפלא, היא כל כך תשמח,״ אומר כריס.
״אם כך אבקש לדעת איזה אבנים אתה רוצה שאשבץ עבורה,״ אני אומרת.
״אני אדבר איתה, ואחזור אלייך,״ עונה כריס, ושוב מחמיא לי על היצירות שלי.
אני נפרדת ממנו, לוקחת את סופי לחדר השינה, ונכנסת לפשוט את שמלת הערב שלי. הרוכסן בכל פעם מסרב להפתח, ועליי להאבק בו, עד שהוא נכנע ונפתח. הזכרונות שבים ועולים לנגד עיניי.
*
״נהנית מהאירוע?״ שאלתי את שון, כשחזרנו מערב ההתרמה האחרון בו היינו יחד.
״זה מרגש לראות איך אנשים פותחים את הכיס, ותורמים מכספם למען מטרה חשובה כזאת,״ הוא ענה לי, ״אבל החלק הכי מהנה עבורי, הוא הרגע שאנחנו שוב בבית, רק שנינו, ואני יכול סוף סוף לפשוט מעליי את החליפה הזאת.
אבל יותר מזה, הרגע הכי אינטימי בעיניי, הוא זה שאת מפנה אליי את גבך, ומבקשת שאעזור לך לפתוח את הרוכסן. האמון שלך בי, והידיעה שאפתח אותו בזהירות, ואתן לך להיות משוחררת, גורם לי אושר גדול, ולמרות העייפות שהצטברה בי הלילה, רק מעוררת בי את הרצון לעשות איתך אהבה כל הלילה.״
*
עכשיו כשאני חושבת על זה, כשישבתי מאחורי הקלעים לחתום על התעודות של כל פריט, הבטתי על המסכים, וראיתי את המצלמה מתמקדת בשולחן של משפחת הווארד. השולחן היה מלא, ולא נותר בו אף כיסא ריק. היכרתי כל אחד מהיושבים. שון ישב בין אביו לסבתו. אף אישה זרה לא הייתה שם. ׳מה זה אומר?׳
כשאני מגיע לאחוזת הווארד, תיאו ער. הוא עדיין לא מבחין בין יום ללילה, ומתעורר כל שעתיים. הרופא אמר שהכל בסדר איתו, אבל נראה לי שהוא לא רגוע, למרות שאני מטפל בו במסירות.
זה הלילה הראשון שהשארתי אותו לבד, ואני מודה שהתגעגעתי אליו. ״אני מבטיח לך שאביא אותך לאימא בקרוב, אולי אפילו היום,״ אני מבטיח לו.
תיאו בוחן אותי בסקרנות, ואני חושב לעצמי האם אני מדמיין, או שהוא באמת חייך אליי.
אני ניגש לסבתי. ״סבתא אני זקוק לעזרתך. שלחתי הודעות לאמיליה, אבל היא לא קוראת אותן. אני כנראה חסום אצלה. אין לי מושג היכן היא, ואני חייב למצוא דרך לדבר איתה. אני רוצה שהיא תדע שביטלתי את התביעה לגירושין.
אני רוצה שנחזור להיות יחד, אבל אני מבין שיקח זמן עד שהיא תסלח לי. תיאו הוא שלה, לא פחות משלי, ואני רוצה להפגיש ביניהם.״
