״אני ישנה הלילה בסלון, תשנו אתם בחדר שלי,״ אני אומרת לבנים.
״גם אני רוצה לישון בסלון,״ אומר אלכס.
״גם אני!״ ממהר אדם לומר בעקבותיו.
אני הולכת להביא שמיכות לבנים, ונואה בא בעקבותיי. אני פותחת את הארון, ומרגישה את נואה עומד קרוב מאד אליי. אני יכולה להריח את ריח הבושם שלו, ומרגישה את הנשימות שלו על עורפי. ״גם אני יכול?״ הוא לוחש לי.
אני מסתובבת לאחור, ומביטה עליו. העיניים שלו אומרות את מה שהוא לא מרשה לעצמו לומר.
״זה רק אנחנו פה,״ הוא אומר.
״ישנתם פעם כך על השטיח?״ אני שואלת, מנסה להקליל את השיחה, למרות שאי אפשר להתכחש למתח בינינו.
״אני רוצה את מה שהיה בינינו,״ הוא לא מוותר, ״ולא טסה, את לא רואה שאיתה אני גבר אחר, לא מי שהייתי, לא מי שאני רוצה לחזור להיות?״
זאת הפעם הראשונה שהבנים ישנים על השטיח, ולא במיטה שלהם. הסכמתי לכך כדי שאם ישאלו, הם יוכלו לספר שלא ישנתי איתך במיטה, ואת יודעת מה הייתי רוצה.״
אני חוזרת לסלון, פורסת שמיכה אחת על השטיח, ומניחה מעליה שמיכות.
אני שוכבת לצידו של אדם. ״אתה יכול לישון על הספה,״ אני אומרת לנואה.
היום הזה התיש אותי. אני עוצמת את עיניי וכמעט נרדמת. אני שומעת את נואה נשכב על הספה, הראש שלו מונח על הכרית סמוך למקום בו אני שוכבת, ונשימותיו השקטות נשמעות קרוב לאוזני.
אני לא בטוחה אם הוא נרדם, אבל כיוון שהוא לא אומר מילה, אני מנסה להירדם. אני לא יודעת כמה זמן עבר עד שהרגשתי יד חמה עוטפת את גופי, ונשימות שקטות סמוך לאוזני. אני יודעת שלא חלמתי, כשאני שומעת אותו לוחש לי שהוא יוצא לריצת הבוקר.
קרני השמש האירו את השטיח עליו ישנו, קולות של בית מתעורר משנת לילה נשמעים ברקע.
״בוקר טוב,״ אומרת אימא בקולה הנעים. אני מתמתחת, מסתובבת אליה, ומביטה על האימא היפה שלי. היא לבושה עדיין בכותונת לילה מבד משי רך בורוד עתיק. ״ראיתי שנואה יציאה לריצת בוקר,״ היא מגיבה למבט שלי, ״לכן הרשיתי לעצמי לבוא אלייך כך. לא חשבתי שגם את תשני על השטיח.״
״הבנים נרדמו מיד. הם ביקשו שאשן לידם. אמרתי לנואה שישן על הספה,״ אני אומרת. אני מעיפה מבט לעבר הספה, ורואה את השמיכה מקופלת עליה. שוב אני תוהה אם דמיינתי אותו ישן לצידי, כשגופו צמוד לשלי מאחור.
הבנים עדיין ישנים, ואני קמה והולכת להתרענן. ״אני אלך להתלבש, ואבוא למטבח,״ אומרת אימא.
למרות שיש לי דירה בעיר, אני שמחה שיש לי בגדים להחלפה בבית הוריי, מה שמאפשר לי להישאר לישון כאן מתי שאני רוצה.
אני אוהבת להתקלח בבוקר, גם אם התקלחתי לפני השינה. יש משהו בזרם המים ששוטף את גופי, שמעורר אותו, וממלא אותי אנרגיה. אני מכוונת את המים שיהיו בטמפרטורה שאני אוהבת, ומורידה מעליי את חולצת הטריקו איתה ישנתי. ריח של ניחוח גברי מציף אותי. אני מקרבת את החולצה לאפי, ושואפת את הריח לתוכי, אם הייתי צריכה הוכחה שנואה ישן צמוד אליי, היא מוגשת לי על חולצת השינה שלי.
הוא שותל כל הזמן רמזים בין השורות, אבל זה לא רמז, זה אמיתי. אני מרגישה את החום מציף את לחיי. כל הרגשות שכיביתי כלפיו, מתפרצים שוב בעוצמה. אני כבר לא הילדה בת החמש עשרה ששומרת על כבודה, ונואה כבר לא אותו נער שמחפש להתפרק עם ילדות שמתמסרות לשחקני הנבחרת.
פתאום הכל מתבהר.
*
אני עומדת מתחת לזרם המים, והתמונות מימי האשפוז שלי מציפות אותי.
אני זוכרת שכל ביקור של אינה, ולא היו רבים כאלה, כלל תיאורים מפורטים של מה שנואה אמר עליי, איך הוא שיחק איתי בתקופה שהתקרבנו, וכי אין לו רגש כלפיי.
היום במבט לאחור אני מבינה שהיא שיקרה כי רצתה אותו לעצמה. אני יודעת גם שהיא המציאה כל מיני סיפורים.
אני מבינה שלנתק בינינו הייתה סיבה אחת, והיא הפחד של אינה שנואה יחזור אליי.
כעת היא משתמשת בזה כדי להילחם בו, כדי לומר שהוא בוגד בה איתי. אין לה מושג שהבית מרושת כעת, ואפשר לראות שאין בינינו כלום.
אלא שאחרי הלילה הזה, זה יהיה קשה הרבה יותר.
*
אני מסיימת להתקלח, ומתלבשת בזריזות. הילדים עומדים להתעורר, ואיני רוצה שהם ימצאו עצמם לבד. אני הולכת למטבח, מתכוונת לשאול את אימא במה אני יכולה לעזור, כשאני רואה שהשולחן כבר ערוך, והאוכל מונח עליו. ״חשבתי שעשיתי מקלחת זריזה,״ אני אומרת ומסיטה קווצת שיער מאחורי האוזן.
״כשירדתי,״ אומרת אימא, ״עדיין ישנתם. הבטתי על נואה ששכב צמוד אלייך, וידו הייתה מונחת על בטנך. היית לי הרגשה שאת אפילו לא מודעת לכך. אני יודעת שלא היית עושה זאת, בטח לא במקום שכל אחד יכול לראות אותך,״ היא אומרת וממשיכה, ״הלוואי והייתי יותר חזקה, הלוואי והייתי יכולה להחזיר את הזמן לאחור ולשנות הכל עבורך. הבנים האלה היו צריכים להיות שלך.״
״הוא בעלה של אינה, זאת עובדה שאיני יכולה לשנות,״ אני אומרת.
״אבל הוא יכול,״ עונה אימא, ״והיום אני יודעת שהוא רוצה.״
״אימא!״ אני שומעת את קולו המבוהל של אלכס מחדר המשפחה.
״אני במטבח,״ אני אומרת מיד בלי לחשוב, וממהרת לכיוון חדר המשפחה.
אלכס רץ אליי ומחבק אותי חזק. ״פחדתי שעזבת,״ הוא אומר.
״הבטחתי לך שלא אעזוב אתכם,״ אני אומרת.
״אבא הלך לרוץ. את עדיין ישנת. הכי כייף שישנו כולנו יחד,״ אומר אלכס, ״ופתאום גם את נעלמת.״. אני קופאת, זה הדבר האחרון שרציתי לשמוע. ״אני שמח שהיה לאבא נוח לישון על הספה, אפילו שהוא גדול.״
אני מעיפה מבט על הספה, ועל הכרית והשמיכה שלו שמקופלים בפינה. אני נושמת לרווחה. אם מישהו ישאל אותם אי פעם על הלילות שלנו כאן, זאת תהיה התשובה שלהם.
״לכו לשירותים, ותבואו למטבח. סבתא הכינה לאכול,״ אני אומרת להם.
אני עומדת להיכנס למטבח, כשנואה חוזר. הוא מבחין בי ועיניו מחייכות אליי. ״אני מרגיש כל כך חי,״ הוא אומר, ״כאילו ישנתי כל השנים האלה, ופתאום החמצן שוב זורם בריאותיי, נקי ולא צורב.״
הוא ממשיך לדבר איתי במבטו. אני כבר מבינה שאת מה שהוא רוצה לומר, הוא שומר בתוכו.
הוא ניגש לבנים, מנשק אותם על ראשם. ״אבא מזיע מהריצה, אני אלך להתקלח, ואבוא לאכול אתכם.״
״טסה, את יכולה להביא לי מגבת?״ הוא שואל ומסמן לי לבוא איתו.
אני הולכת לחדר האמבטיה הצמוד לחדרי, והוא הולך בעקבותיי. בזמן שאני הולכת לבחור מגבת עבורו, הוא נכנס לחדר, נושא את תיק הספורט שלו בידיו. ״רציתי לגנוב כמה דקות איתך,״ הוא מפתיע אותי, ״איך ישנת?״
״כמו תינוקת,״ אני עונה.
הוא מחייך. ״לא יכולתי להגדיר זאת טוב ממך. את כל כך שלווה כשאת ישנה. אני מודה שזה עזר גם לי לישון טוב. הרבה זמן לא ישנתי שינה רצופה.״
אני בטוחה שהוא מתכוון לכך שאינה נוהגת לשלוח לו הודעות בשעות לא הגיוניות, רק כדי להפריע לו לישון. אבל אז הוא מפתיע אותי. ״הקירבה אלייך עטפה אותי בשלווה שלא ידעתי שנים. חשבתי על זה בזמן שרצתי. אני חושב שמהיום הראשון שחלקתי איתה את מיטתי, לא ישנתי רגוע. לילה אחד לצידך, והכל השתנה.״
״אימא שלי ראתה אותך מחבק אותי בשנתך,״ אני אומרת.
״ואיך היא הגיבה?״ הוא מתעניין. אין בו טיפת חשש או חרטה.
״אני מודה שחששתי, אבל היא וגם אבי, מקבלים את הקשר בינינו בטבעיות,״ אני עונה.
״הם מבינים שזה הרבה מעבר לעזרה, שנבנה בינינו קשר אמיתי?” הוא שואל.
״אני מאמינה שכן, אחרת היא הייתה מגיבה על כך שישנו יחד. הבנים בטוחים שישנת כל הלילה על הספה,״ אני מחייכת.
״הקפדתי לקום לפני שהם יתעוררו. את יודעת איך זה ילדים. בתמימותם הם יכולים לספר הכל,״ הוא אומר, מוציא מתיקו את תיק כלי הרחצה שלו, ומתחיל להתפשט, כאילו אין דבר טבעי מזה.
אני מנסה להתאפק, אבל לא מצליחה. עשר שנים אחרי שהיכרנו, אני רואה אותו לראשונה מולי במלוא תפארתו. אני מאגרפת את ידיי, כדי להימנע מלגעת בו. מבטו נופל עליהן, והוא מחייך. ״את עדיין חושבת שאני מעלף?״
אני מביטה את מבטי נבוכה. ״את מתביישת ממני?״ הוא לא מרפה, ״את יודעת כמה קשה לי להיות מאופק כעת?״
״אני אלך לשבת עם הבנים,״ אני אומרת.
נואה אוחז זרועי בעדינות. ״באופן אירוני, זה המקום היחיד שאני יכול לדבר בו איתך גלויות, בלי שאף אחד ישמע. קשה לי שאני אומר לך הכל רק במבטים, ולא בקול. עליי לנקוט משנה זהירות, ברור לי שמישהו יושב לי על הזנב, ומתעד כל מה שאני עושה. אני רוצה שתדעי מה אני מרגיש כלפייך.״
״אני יודעת,״ אני אומרת ועומדת לצאת.
״מה את יודעת?״ הוא שואל. אני שומעת את הקול שלו מוצף רגש.
אני יוצאת וסוגרת אחריי את הדלת בשקט. אני יודעת שאם אענה לו, כל החומות שהקמתי סביבי, ימוטטו. זה עדיין לא הזמן, הוא נשוי לאחותי, וכפי שאני מבינה, היא לא באמת עומדת למות.
אני ניגשת לשולחן. אימי הכינה לבנים לחם מטוגן, והם אוכלים בתיאבון רב. הם מסיימים, ומבקשים תוספת, בעוד אני משחקת עם המזלג.
״אין כמו ארוחת הבוקר של סבתא, זה מריח נפלא,״ אומר נואה ומתיישב לידי. ״מה אתם מציעים שאשים על הלחם המטוגן? יש פה כל כך הרבה דברים, שקשה לי להחליט.״
׳למה יש לי הרגשה שהפנים המחייכות שלו הן רק מסיכה?׳
ארוחת הבוקר ממשיכה, אבל אני מרגישה יותר ויותר שמשהו מציק לנואה. אני מביטה עליו, אבל הוא רק מחייך בעצב, אבל לא מדבר. אני רגילה לקרוא הכל במבטים שהוא מחליף איתי, אבל לא היום, היום הוא לא מסגיר דבר.
כשהארוחה מסתיימת, אני קמה לעזור לאימא, אבל נואה מקדים אותי, מוריד את הכלים מהשולחן, שוטף את הצלחות, ומכניס אותן למדיח.
״אני יכול להמשיך לשחק בלגו?״ שואל אלכס.
״מה שתבחר לעשות, אתה יכול לשחק או לצפות בתכנית הבוקר בטלויזיה,״ עונה לו נואה.
״באמת אבא?״ שואל אדם בפליאה.
״שבת היום, שכחת?״ הוא עונה לו, ״היום אתם בבית.״
״בואי תעזרי לי להחזיר את השמיכות לחדר,״ הוא פונה אליי. הקול שלו נשמע מאד מאופק, ואני תוהה מה קרה.
״אתם יכולים לשבת על הספה, ולהתכסות בשמיכה שלי,״ הוא אומר לבנים, ולוקח רק את הכר עליו ישן.
״את עוזרת לי?״ הוא שוב פונה אליי.
״כן אני עונה, לוקחת את הכרים, ונושאת אותם לחדרי. נואה כבר נמצא בחדר. הוא ממהר לסגור את הדלת, ולנעול אותה. הוא מושך אותי אליו, מצמיד אותי לחזהו ועוטף אותי בזרועותיו. הוא אוחז בי כל כך חזק, שאני בקושי נושמת. רק אז הוא מרפה קצת, ומלטף את ראשי. ״אני זקוק לחיבוק שלך יותר מתמיד. המלחמה החלה, אני חייב להתרחק ממך כעת, דווקא כשאני צריך אותך יותר מתמיד.״
אני מנסה להבין מה קרה בין המפגש שלנו לפני ארוחת האוכל בחדר האמבטיה, לכעת.
נואה משחרר את אחיזתו בי, ומוציא מכיסו את הטלפון הנייד שלו. ״שיניתי את קוד הפתיחה שלי ליום ההולדת שלך,״ הוא אומר כאילו אין מובן מזה. אני המומה שהוא זוכר אותו.
הוא מקיש את הספרות, נכנס לתיבת הדואר שלו, ומפנה אליי את המסך.
אל: נואה ברייטלינג
מאת: עורך הדין ג׳. בראון
הנדון: דרישה לגירושין
בשם מרשתי אינה ברייטלינג…
כמובן שהיא דורשת משמורת על הילדים, ולא מפתיע שהיא מספרת שהוא הכניס אותי לגור איתו כי חשב שהיא עומדת למות.
בסוף המכתב יש הערה.
אם יש דבר שמרשתי מצטערת עליו, זאת העובדה שהיא מחקה את התכתובות בינה לבין אחותה, שמעידות על המילים הקשות שעברו ביניהן, כשנודע לה על הבגידה של אחותה איתך.
אמש השארתי את הטלפון הנייד שלי לטעינה בחדר. אני ניגשת להביא אותו,
נכנסת להודעות הווצאפ שלי, ורואה שכל התכתובות בין שאינה כתבה לי נמחקו. אני פורצת בצחוק. ״למעט העובדה שגם הודעות שנמחקו, מומחה יכול לשחזר, מחכה לה הפתעה. צילמתי את המסך של כל הודעה שקיבלתי ממנה, והן שמורות אצלי בענן.״
אני פותחת את הענן, מעתיקה את התיקיה בה הן שמורות. ״לאן לשלוח את החומר?״אני שואלת את נואה.
״תשלחי את החומר ישירות לעורך הדין שלי פארקר אמרסון,״ הוא מבקש, ונותכת לי את כתובת המייל שלו.
אני עושה כדבריו. הטלפון שלי מצלצל מיד. על הצג מופיע השם פארקר אמרסון.
״בוקר טוב טסה, אני מבין שאת מעודכנת במה שקורה,״ הוא אומר.
אני מחייכת למשמע כינוי החיבה שלי.
״לא פגשתי את אחותי עשר שנים. גם לא את נואה. אתה יכול לקרוא שהיא דרשה שלא אכנס לחדרה. כבר אמרתי לנואה, שאני לא מאמינה שהיא חולה, או לפחות לא חולה סופנית כפי שהיא טוענת. ואז הגיע המכתב הזה שמסביר הכל.
היא זממה הכל מהתחלה. הרי יש לה כסף ללא הגבלה, והיא יכלה להעזר בנאני שתטפל בבנים. הבחירה שלה בי הייתה מכוונת. מגוחך בעיניי שהיא הסתמכה על קשר שהיה בינינו כשהייתי ילדה בת חמש עשרה. אני כבר לא אותה ילדה מאופקת, שלא רצתה להיות כמו אחותה ששכבה עם כל מי שרצה אותה. מאז עברתי חיים שלמים. מזמן איבדתי את תמימותי.
נואה הוא זה שתמיד מסיע ומחזיר את הבנים לגן, למרות שהוא עובד. הבנים כל הזמן משווים ביני ובינה, ומספרים על חוסר היחס שלה כלפיהם, על הארוחות של מזון מהיר שהיא קונה עבורם, בניגוד לאוכל שאני מבשלת עבורם. רוב היום היא פנויה לעשות כרצונה, כמה שעות כבר נשאר לה להיות איתם? ועדיין היא לא מתייחסת אליהם. אני רוצה שתדע, שאעשה הכל בשבילם עורך הדין אמרסון,״ אני אומרת.
״עבורם?״ הוא שואל.
״עבור הבנים, ועבור נואה,״ אני עונה.
״נואה ואני חברים מאד טובים, כבר הייתה לנו שיחה בקשר לנישואיו. אני יודע מי את עבורו. בבקשה תקראי לי פארקר.
את מבינה שהיא תרצה לזמן אותך להעיד עבורה,״ אומר פארקר.
״שתזמן. היא תגלה שאני עדה עויינת. את הסיפור על כך שאני ישנה עם נואה היא מפיצה בכל מקום. היא אפילו התקשרה לאימא שלנו וסיפרה לה על כך. מגדל המגורים של נואה מרושתת במצלמות אבטחה. גם בלובי, גם בחניון, וגם בקומות. אין בעיה לראות מתי אני נכנסת ומתי אני יוצאת מהמגדל. בסופו של דבר מדובר רק בכמה שבועות.
מה גם שאני עובדת כעת על תערוכה במרכז לאומנויות, וכיוון שהעבודה שלי לא רצופה במשך היום, אני נאלצת להשלים את השעות בלילה, כך שגם שם יש רישום של כניסות שלי מיד כשאני מסיימת להשכיב את הבנים לישון.״ אני רותחת עליה.
״אני רוצה לשתף אותך שיש מי שעוקב אחריה כעת. הממצאים שבידינו לא מותירים ספק למה קורה בחדר השינה הסגור. עוד תביני למה היא לא רוצה שתכנסי אליו,״ אומר פארקר.
״נואה לא נאיבי בכלל, הוא נתן לה לעשות טעות אחרי טעות, והעמיד פנים שהוא לא קולט את השקרים שלה. אני מבטיח לך שהיא רק תפסיד אם היא תנסה להילחם בו.
יש בידינו הוכחות לכך שהיא לא חולה, וכי הרופא ש׳מטפל׳ בה, הוא המאהב שלה. ברור לי שהיא מתכוונת להשתמש בנושא של הבנים כדי לסחוט אותו, כי היא יודעת שהם הדבר הכי חשוב לו בחיים. היא מתכוונת להשתמש בך גם, אבל אין לה מושג מה נואה באמת מרגיש כלפייך, ואני מתחיל להאמין שגם את כלפיו.
אני אעשה הכל כדי שלא תצטרכי להגיע להעיד, אם כי איני יכול לשלוט בכך שהיא תשלח לך זימון.״
״כפי שאמרתי לך, אני לעולם לא אעיד לטובתה, הבנים האלה חשובים גם לי יותר מכל. כבר אמרתי לך, נואה לא באמת צריך אותי בבוקר, הוא מסתדר לבד. אני רואה את התגובה שלהם כשאני מגיעה בבוקר, וזה שווה הכל, גם אם זה אומר שאני ישנה פחות.
אינה הפרידה בין נואה לביני כשחליתי, היא לא רצתה אותי בחתונתה כי פחדה שהדברים שעשתה יתגלו, היא ניתקה איתי כל קשר כי ידעה שאם אחזור לחייה, אחזור גם לחייו,״ אני אומרת. חשוב לי שפארקר יראה את כל התמונה, אבל לא פחות שנואה ישמע את מה שאני נמנעת מלומר.
״היא חיפשה דרך לצאת מהנישואים, בלי לאבד את חיי הנוחות, ואת היית הפתרון עבורה. היא ידעה בדיוק באיזו נקודה רגישה לגעת בך. היא ידעה שאת יודעת איך זה מרגיש כשאת חולה סופנית. היא לא שיערה בנפשה שהאמת על מה שקרה אז יתגלה לך.
המייל התקבל בתיבת הדואר של נואה הבוקר, באמצע סוף השבוע. היא יוצאת מנקודת הנחה שיקח לו זמן למצוא עורך דין ולהגיב. אני מבטיח לכם שאני לא אמתין עם התשובה.
אני מציע שאת תמשיכי לתפקד בבית כאילו שאת לא יודעת דבר. ייעצתי לנואה שלא תשתפו את ההורים בכך שאינה הגישה תביעה לגירושין. אני בטוח שהיא תתקשר אליהם, ואני רוצה שהם יהיו מופתעים, ויאמרו לה את האמת, שהיא תבין שהם באמת לא ידעו.״
אנחנו מסיימים את השיחה עם פארקר. נואה שוב מצמיד אותי אליו ומחבק אותי חזק. ״אני מתרחק ממך כעת,״ הוא אומר, ״כדי שהילדים יראו, למקרה שיישאלו, וכדי שכולם יראו שאין בינינו כלום.״
