מילות האהבה שהוא הרעיף עליי,
הלכו והתמעטו,
מיום שהוא גילה שאני בהריון.
הוא התחיל לחזור מאוחר מהעבודה,
הירבה בנסיעות עסקים
מהן חזר רק למחרת.
כל פעם שביקשתי שיבוא איתי לבדיקה,
היה לו תרוץ אחר למה לא,
עד שהפסקתי לבקש.
התחלתי לקרוא את הסימנים,
שהוא השאיר בלי לשים לב,
וכשאמר לי יום אחד שמזכירתו התנדבה
לעצב את החדר לתינוק,
ועדיף שאעדר מהבית בזמן השיפוץ,
הסכמתי ברצון.
הוא בטח גיחך,
וחשב לעצמו שאני תמימה,
וזה בדיוק מה שרציתי
שהוא יחשוב.
אבל אז גיליתי,
שאני עוד לא יודעת כלום.
אמיליה
׳עוד יהלום אחד,׳ אני מדברת אל עצמי, ׳ והצמיד הזה מושלם.׳
אני נושכת את שפתיי, מתעלמת מהכאב החד בשיפולי בטני, ומתרגלת נשימות. ׳עוד אחד, וסיימת,׳ אני אוגרת כוחות, ומסיימת את שיבוץ היהלומים בתכשיט שהכנתי לאשתו של המושל.
אני לוקחת את קופסת הקטיפה השחורה, פותחת אותה, ומניחה בזהירות את הצמיד, אחרי שאני בודקת שוב שכל היהלומים משובצים כפי שצריך, ומוסיפה פתק קטן .
אני מוסיפה תעודת לידה המכילה את הפרטים לגבי היהלומים, משקלם, והערכה לחברת הביטוח.
אני מחייכת בעצב, כשאני חושבת שלשון אין מושג מה ערכי כמעצבת תכשיטים. רק חתימתי המוטבעת מאחור, מקפיצה את ערכו של התכשיט במאות אחוזים.
אני שוב מתרגלת נשימות, כשעוד כאב מפלח את בטני.
*
כשנודע לשון שאני בהיריון, הוא מאד התרגש. ״תיאו אם זה בן, וסופיה אם זו בת,״ הוא קבע, ולא שאל מה דעתי.
אלא שזמן לא רב אחר כך, הוא התחיל לחזור מאוחר הביתה, נעדר בשל פגישות עסקיות, ולא הראה ענין כשביקשתי ממנו להצטרף איתי לבדיקות אצל רופאת הנשים שליוותה את הריוני.
הוא לא שאל לשלומי, ולא התעניין איך ההריון מתפתח.
ועדיין, באירועים אליהם הצטרפתי אליו, שון הפגין אהבה כלפיי, ואיש לא יכול היה לדעת מה באמת קורה בינינו.
באירוע האחרון אליו הלכנו, הוא לא היסס לעזוב אותי, וללכת להסתודד עם מי שגיליתי שהיא המאהבת שלו.
הבנתי שההריון הזה הוא רק שלי, ועדיין לא הבנתי כלום.
*
.
אני מסיימת לארוז את הצמיד, וניגשת אל מיקאלה, המזכירה שלי, שהיא החברה הטובה ביותר שלי, כדי שתשלח את הצמיד ליעדו, כשהמים פוקעים ושלולית נוצרת על הריצפה.
היא היחידה שששיתפתי אותה בסוד העניינים, והיא יודעת מה עליה לעשות.
היא מתקשרת מיד לד״ר לורן הרופאה שלי, ששואלת אם אני יכולה להגיע בכוחות עצמי, או שעליה לשלוח אמבולנס.
״אני חושבת שאני מסוגלת להגיע לבד,״ אני עונה לשאלתה.
״אני מחכה לך בכניסה לחדר לידה,״ היא אומרת.
מיקאלה אוספת את התיק שהכנתי מראש לפני שבוע, ואנחנו הולכת לרכב שלי.
*
שבוע קודם
למרות שהייתי כבר בסוף החודש השמיני להריוני, הודיע לי שון שהוא מארח כמה חברים, והורה לי לדאוג לכיבוד.
בערב הגיעו לדירתנו חבריו של שון, ואיתם גם ניקול, הפילגש שלו.
בזמן שהגשתי מנות אחרונות, ניקול שישבה לידו בארוחה, ביקשה ממנו שיראה לה את הקומה העליונה של הדירה.
שון אחז בידה, מין אחיזה שמפגינה בעלות, והתחיל לעלות איתה במדרגות. היא ציחקקה, ונצמדה אליו.
״הי שון, אתה מפסיד את הקינוח,״ קרא לעברו מקס.
שון רתח, כשהבחין בי נועצות בהם את מבטי. הוא פנה לאחור. ״אתה מקלקל לי את ההפתעה לאמיליה,״ הוא אמר לו בכעס.
״ואיזו הפתעה תכננת עבורה?״ שאל מקס בציניות, ״כי זה נראה כאילו…״
״ניקול בקשה לראות את החדר של התינוק, היא רצתה להפתיע את אמיליה ולעצב אותו עבורה,״ הוא ענה למקס, אבל הסתכל עליי.
כשהאורחים עזבו, ואני התפנתי לפנות את הכלים מהשולחן, הוא הביט בי דקות ארוכות. לרגע לא חשב להציע לי עזרה, למרות שאפשר היה לראות שאני מותשת.
״עכשיו שאת יודעת על ההפתעה, הייתי מציע שתעברי לגור בבית מלון, עד שתגמר העבודה. אני לא רוצה שתשאפי את האבק ואת ריח הצבע הטרי.״
״תודה על ההתחשבות,״ אמרתי לו, והוא לא התאפק וחייך.
עליתי לחדר השינה, וארזתי את בגדיי במזוודה, וגם את בגדי התינוק שרכשתי.
״אולי כדאי שאלך למלון כבר הלילה, כיוון שמועד הלידה קרוב, ואיני רוצה ששום דבר יעשה בלחץ,״ אמרתי לו כשסיימתי. ״תדאג לי לחדר?״
״בטח,״ הוא ענה, ותוך דקות ספורות הונח בתיבת המייל שלי אישור על הזמנת החדר.
״אתה תהיה בסדר לבד?״ שאלתי בטון דואג.
״תדאגי לעצמך,״ הוא ענה לי.
״אני כל כך מודה על מה שעשית ואתה עושה למעני,״ אמרתי ויצאתי מהדירה.
שון אפילו לא טרח לוודא שהגעתי לבית המלון. לו היה עושה זאת, היה יודע שפניתי היו מיועדות למקום אחר.
אם היה מתעניין, היה יודע שאני בביתה של מיקאלה. כיוון שידעתי שאני לא מעניינת אותו, לא טרחתי לחסום את אפליקציית המעקב שלו אחריי.
*
כשחניון בית החולים נגלה לעיניי, אני מרגישה הקלה. הצירים הולכים ומתגברים, ואני יודעת שזמן הלידה קרוב.
עם הגעתנו אנחנו עולות ישר לחדר הלילה. מיקאלה נושאת את התיק שלי ביד אחת. ובשניה תומכת בי, כשאני נעצרת מכווצת מכאב.
ד״ר לורן ממתינה לי בקבלה. ״אני לוקחת אותה לחדר לידה מספר ארבע,״ היא אומרת לאחות בתחנה.
״הייתי צריכה להזמין לך אמבולנס,״ היא אומרת כשאני שוב נעצרת, ומתכווצת מכאב.
מיקאלה עוזרת לי לפשוט את בגדיי, וללבוש חלוק, בזמן שד״ר לורן כבר עסוקה בהכנת החדר ללידה. הדלת נפתחת בתנופה, ושון נכנס בצעדים מהירים.׳מה הוא עושה פה?׳ אני לוחשת למיקאלה.
״אין לי מושג,״ היא עונה.
״למה לא הודעת לי שאת בחדר לידה,״ הוא מסנן בכעס לעברי. אני רוצה לענות לו ששום דבר שקשור להריון הזה לא עניין אותו, אבל שוב תוקף אותי ציר, ואני נושמת בכבדות.
״הגעתי ממש עכשיו, עדיין לא נבדקתי, ואיני יודעת אם באמת הגיע זמן הלידה,״ אני משקרת לו.
הוא מוציא את הטלפון הנייד. ״היא בחדר לידה,״ הוא אומר ויוצא החוצה.
״אני לא בטוחה שתוכלי ללידת באופן טבעי, אני מציעה שנערוך לך ניתוח קיסרי,״ היא אומרת.
״בשום פנים ואופן!״ אני אומרת בתקיפות, ״אני לא אתן לך להכניס אותי לחדר ניתוח!״
ד״ר לורן מבחינה שאני נסערת, ומתיישבת לידי. ״את חייבת להרגע,״ היא אומרת , ונוגעת קלות בידי.
אני נושכת שפתיי, כדי לא לספר מה עובר לי בראש. היא מבינה שיש סיבה לכך שאני נסערת, אבל לא אומרת דבר.
״אני לא בטוחה שכדאי שתשאר בחדר. הלידה עומדת להיות קשה, ויתכן ש…״ מתחילה לומר ד״ר לורן לומר, ואני שוב מתנשמת בגלל הלחץ הגובר.
״אני נשאר פה!״ הוא נוהם לעברה.
צירי הלחץ מגיעים, ומאלצים אותי להפנות את תשומת ליבי להוראות הרופאה. לחדר נכנסים במהירות עוד כמה רופאים, ומקיפים את מיטתי. שון נדחק הצידה, אבל נשאר קרוב מספיק.
ואז זה קורה. הראש מגיח, ועוד לחיצה שנראית לי כנצח, והבן יוצא לאוויר העולם. ״מזל טוב, נולד לכם בן,״ מכריזה ד״ר לורן.
״את רואה, זה לא סיפור גדול,״ מגחך שון.
אין לו מושג כמה כואב לי, ויותר מזה, שעבורי זה עדיין לא נגמר. אני לא מגיבה.
הרופאה מנתקת את חבל הטבור, ורוצה להניח עליי את התינוק. ״אני אקח אותו,״ אומר שון, ובוחן את פניו. ״אין ספק שאתה בן למשפחת הווארד, תיאו,״ הוא אומר לו.
״אני צריכה לבדוק אותו, ולנקות אותו מעט,״ היא אומרת לשון, שנותן לה את תיאו בחוסר רצון מופגן.
׳בבקשה שיצא מפה כבר,׳ אני מבקשת בליבי. הנוכחות שלו מקשה עליי לנשום.
כעבור מספר דקות, מסתיימת הבדיקה, והאחות עוטפת את תיאו ומחזירה אותו לשון. הוא מושיט את ידו לכיסו הפנימי של הז'קט שלו, ומוציא מתוכו מעטפה. ״אני רוצה להתגרש,״ הוא אומר בטון קר, וזורק את המעטפה עליי.
אני מביטה עליו המומה. ״זה לא הזמן והמקום,״ אומרת לו הרופאה. היא בודקת אותי, ואני מרוכזת בפניה. פתאום אני קולט שתיאו לא בוכה.
״איפה הבן שלי?״ אני שואלת.ֿ
״בעלך מחזיק אותו,״ היא אומרת ומרימה את ידה להראות לי היכן הוא, אבל אז מתגלה לי לחרדתי שהוא עזב עם הילד.
״איך נתתם לו לחטוף אותו ממני?" אני שואלת.
״לא היה לי מושג שהוא עזב. תביני שהוא אבי התינוק, ולכן זה לא נחשב לחטיפה,״ אומרת הרופאה, ומביטה עליי במבט מתנצל.
אני לא מספיקה לומר מילה כשצירי הלחץ מתגברים, ותוך דקות מגיחה סופי לעולם. האחות ממהרת להניח אותה עליי. ״היא בהחלט נראית כמוהו,״ היא משתפת אותי.
״אני צריכה את מסמכי הלידה, כדי לרשום את הילדים,״ אני אומרת למיקאלה, ״ותדאגי להוציא אותי מפה כמה שיותר מהר.״
מיקאלה יוצאת מהחדר, וחוזרת אחרי כמה דקות. ״הכל יהיה בסדר,״ היא אומרת לי, ״איזו תינוקת יפיפיה,״ היא קוראת בהתפעלות, ״יש לך מושג כמה ברת מזל את שאמיליה אימא שלך?״
מיקאלה מחכה שהחדר יתרוקן. ״תעזרי לה להתארגן וקחי אותה לחדר שמונה במחלקת היולדות,״ אומרת ד״ר לורן למיקאלה.
מיקאלה מוציאה מהתיק שלי בגדים להחלפה, ונכנסת איתי למקלחת כדי לעזור לי להתארגן. אני לא מוכנה לתת לאף אחד לגעת בסופי, פרט למיקאלה. הצוות מקבלת זאת בהבנה, לאחר שנודע להם ששון לקח איתו את תיאו.
כשאני מסיימת להתלבש, מיקאלה עוזרת לי לעטוף את סופי בשמיכה, ואנחנו פונות לעבר חדר שמונה, אלא שרגע לפני שאנחנו מגיעות אליו, מיקאלה מושכת אותי לעבר דלת היציאה, שם מחכה לי אוליבר, בן זוגה של מיקאלה.
הוא מושיב אותי על כיסא גלגלים, עוטף אותי בשמיכה, כך שאי אפשר לראות אותי, ומוביל אותי במהירות למעלית, שלוקחת אותנו לחניון התת קרקעי של בית החולים.
רכב גדול מחכה לנו ליד היציאה מהמעליות. אוליבר נושא אותי בזרועותיו עד לרכב, ומניח אותי בזהירות במושב האחורי. מיקאלה לוקחת מידי את סופי, ומניחה אותה בתוך כיסא הבטיחות. רק אחרי שהיא חגורה, הנהג יוצא לדרך.
״יש לך את רישום הלידה?״ אני שואלת.
״כן,״ היא אומרת, ומגישה לי את המסמכים. אני מחפשת במנוע החיפוש טופס רישום תעודת לידה, והטופס עולה מיד. אני ממלאת במהירות את הפרטים.
תיאו הווארד
מין: זכר
אם: אמיליה הווארד
אב: שון הווארד
״את בטוחה שאת רוצה לרשום את שם האב?״ שואלת מיקאלה.
״אם אני רוצה להילחם עליו בבית משפט, עליי לומר את האמת,״ אני עונה לה.
אני מסיימת לרשום את שאר פרטי הלידה, ונותנת את הכתובת של הסטודיו שלי. האישור על הרישום נשלח אליי מיד, ואני חוזרת שוב על הפעולה עבור סופי.
שם הילד: סופיה הווארד
מין: נקבה
אם: אמיליה הווארד
אב: שון הווארד
עכשיו כששני האישורים בידי, אני יכולה להרפות.
״לאיפה אנחנו נוסעים?״ אני שואלת.
״לבית של אחותו של אוליבר,״ עונה לי מיקאלה.
כל הדרך סופי ישנה, אבל כאשר אנחנו מגיעים, היא מתעוררת ובוכה. אני מוציאה אותה מהכיסא, ומחבקת אותה. שוב אוליבר נושא אותי בזרועותיו, ומכניס אותו לביתה של אחותו, אני רוצה למחות, לומר לו שאני בסדר, אבל כשהוא מוריד אותי ליד הספה, רגליי בקושי נושאות אותי, ואני מודה לו. כל הלחץ והעייפות מהלידה , מורגשים כעת.
אני נשכבת על הספה, ומגישה לסופי את הפיטמה. היא מתחילה לינוק מיד.
״תראי איזה ילד יפה,״ אני אומר לניקול. היא לא טורחת להביט עליו.
״אני לא מבין אותך, זה לא מה רצית?״
״היא חתמה על הסכם הגירושין?״ היא אומרת, מתעלמת ממה שאמרתי.
״היא תחתום, אין לה ברירה,״ אני עונה לה.
התינוק מתחיל לבכות ואני ומתקרב לעברה של ניקול. ״מה אתה רוצה ממני?״ היא אומרת לי בכעס.
״אולי הוא רעב?״ אני שואל.
״אז תאכיל אותו,״ היא עונה, ״קבעתי לצאת עם חברות.״
״אני לא מבין אותך, הרי זו את שדחפת אותי להביא את הילד לכאן, אמרת שנגדל אותו יחד,״ אני אומר.
״נו באמת שון, אתה רבע שעה אבא, וכבר רוצה שמישהו אחר יטפל בילד שלך? זאת לא אני שעשיתי אותו,״ היא אומרת בכעס. היא לוקחת את התיק שלה, מעיפה מבט אחרון למראה, אין ספק שהיא מרוצה ממה שהיא רואה, ועומדת לעזוב את חדר השינה.
התינוק רק מגביר את בכיו, ואני עומד בחדר השינה ולא יודע מה לעשות. אני לוקח אותו לחדר שניקול הבטיחה לעצב עבורו, ורואה שלא נעשה בו שום שינוי. אני מסתכל עליו בהלם.
*
״תשארי לי את כרטיס האשראי שלך, כדי שהמעצבת תוכל להזמין את הציוד לחדר התינוק, ולשלם לבעלי המקצוע,״ אמרתי לאמיליה לפני שהיא עזבה. לא היה לי ספק שהיא תעשה כדבריי, הרי תמיד היא עשתה כל מה שביקשתי.
היא לא התווכחה איתי, הוציאה אותו מתיקה, והניחה אותו על השולחן במבואה. היבטתי עליה מרוצה. זאת לא בעיה שלי שהיא כזאת תמימה.
את הכרטיס נתתי למחרת בבוקר לניקול כדי שתוכל לעצב את החדר של התינוק כראות עיניה.
*
״ניקול!!״ אני קורא אחריה, אבל היא מתעלמת, יורדת במדרגות ועוזבת את דירה.
בלית ברירה אני מתקשר לאימי. ״מזל טוב סבתא, נולד לך נכד,״ אני אומר לה, מסתיר את הסערה שעוברת עליי. ״אני זקוק לעזרתך, את יכולה לבוא לכאן?״
״כעת?״ היא שואלת מופתעת.
״כן, ותביאי איתך אבקת חלב וחיתולים,״ אני אומר.
״אמיליה החליטה לא להניק? בפעם האחרונה שנפגשנו היא אמרה שהיא מאמינה שהנקה מאד חשובה, מה קרה?״ שואלת אימא.
״אימיליה עזבה אותי,״ אני עונה.
״מתי זה קרה?״ היא שואלת באיפוק.
״לפני כשבוע. היא פשוט קמה ועברה לגור במלון אורכידאה,״ אני אומר.
״אבל למה? הייתם כל כך מאוהבים,״ אומרת אימא, שבהחלט נשמעת המומה, ״תן לי להבין, איך זה שהילד איתך?״
״נדבר על זה כשתהיי פה, בינתיים אני זקוק שתביאי לי דברים לתינוק, אין לי פה כלום,״ אני אומר.
בזמן שאני ממתין לה, אני מתכנן מה אומר לאימי. אין לי כוונה לספר לה את האמת. לתוך המחשבות שלי מתגנבות המילים שאמרה לי פעם אמיליה.
*
״התנשאי לי?״ שאלתי את אמיליה, כשאני כורע על ברכי לפניה.
״תבטיח לי דבר אחד, שלעולם לא תשקר לי. שקר תמיד מתגלה, והשבר שבא בעקבותיו, הופך את כל המילים שנאמרו לאבק. אם תמאס בי יום אחד, תיפרד ממני לפני שאתה מכניס אישה אחרת לחייך,״ היא אמרה.
הייתי מופתע. ״אני שלך לנצח, אף אחת לא תתפוס את המקום שלך בליבי,״ עניתי.
״תבטיח לי,״ היא ביקשה שוב.
ידעתי שאעשה כל מה שהיא תבקש ממני. ״אני מבטיח.״
אני חושב כעת על המילים היפות שאמרתי לה, הכל הפך לאבק, בדיוק כפי שהיא אמרה.
אני עומד בחדר השינה, וחושב לעצמי איך הגעתי למצב הזה? הרי היה לי הכל.
*
התינוק בוכה בזרועותיי, ומחזיר אותי למציאות. אני שומע את דלת הכניסה נפתחת. ״איפה אתה שון?״ אני שומע את קולה של אימי.
״אני למעלה בחדר השינה,״ אני עונה.
״אני שומע קול קרקוש של כלים שעולה מהמטבח, ואז את צעדיה של אימא שעולה במדרגות. היא נושאת בידה בקבוק, ונכנסת לחדר.
״מה אי הסדר הזה בחדר, המיטה לא מוצעת, בגדים זרוקים על הריצפה, שון מה עובר עליך?״ היא מביטה מזועזעת על חדר השינה. רק אז אני שם לב שבגדיה של ניקול על הריצפה.
״התינוק צורח וזה מה שמטריד אותך כעת?״ אני עונה לה בכעס.
היא לוקח מידיי את התינוק. דבר ראשון היא מחליפה לו חיתול, ומביטה עליי בכעס, כיוון שהחיתול שלו ממש רטוב. היא עוטפת אותו, ומגישה לו את הבקבוק. הוא יונק ממנו במהירות, אין ספק שהוא היה רעב. אחרי האוכל היא מחכה כמה דקות, עד שיפלוט את אוויר. ״איפה העריסה שלו?״ היא שואלת.
״אמרתי לך שאין לי כאן כלום,״ אני עונה בחוסר סבלנות.
״אני ממש לא מבינה את אמיליה, היא לא נראתה לי אחת שלא תדאג לכל העניינים מראש, איזה חוסר אחריות משווע.
מה אתה לא מספר לי שון? היא מנסה לסחוט ממך כספים?״ היא מסננת בכעס.
״אני נראה לך אחד שמישהו יכול לאיים עליו?״ אני מגחך, אם כי בתוכי אני יודע את האמת.
״אם היא רוצה לשחק איתך, אז שתלמד שלכל דבר יש מחיר. תדרוש ממנה …
רגע, איך קרה שהילד הגיע לידך?״ היא שואלת שוב.
״הייתי בלידה שלו,״ אני עונה.
״והיא פשוט אמרה לך שהיא לא רוצה אותו?״ אני מרגיש שאני מסתבך בשקרים של עצמי.
״אימא זה מה שמעסיק אותך? אני צריך לקנות ציוד לילד, אין לי מושג מאיפה להתחיל,״ אני משנה את הנושא.
״עכשיו ברור לי למה היא לא דאגה לכלום, הרי היא לא התכוונה לגדל אותו,״ אומרת אימא, ״שהאישה הזאת לא תעז להראות את פניה כאן.״
אני מתקשרת לחברתי אלינור שבתה עוסקת בעיצוב פנים. ״יש לי בשורה משמחת, לשון נולד בן!״ אני אומרת לה בשמחה, שלא מראה דבר מהסערה שאני מרגישה בפנים.
״אני כל כך שמחה בשבילכם. סוף סוף יש יורש למשפחת הרווארד,״ היא אומרת בשמחה.
״רציתי לבקש את עזרתך. עליי להכין חדר לתינוק, וחשבתי שאולי תוכלי לייעץ לי היכן אפשר לקנות את הכל במקום אחד.״
״אני רכשתי הכל בנסיך הקטן. אני כבר שולחת לך את מספר הטלפון שלהם,״ היא אומרת לי, ואכן מיד מגיעה ההודעה ממנה, המכילה את פרטי החנות.
אני מתקשרת מיד. ״מדברת שרלוט הרווארד. ברצוני להזמין ציוד לתינוק,״ אני אומרת.
״יש לך קשר לאמיליה הרווארד?״ הוא שואל.
אני מהססת מה לענות לו, ומחליטה שאין לי מה להסתיר. ״אני אימו של בעלה,״ אני אומרת.
״אני לא מבין. אמיליה הזמינה ציוד לחדר של תינוק וחדר של תינוקת לפני חודשיים, ואמרה שהיא תודיע לנו כשהיא שתלד. לפני שבוע היא התקשרה ואמרה שבעלה עשה לה הפתעה, והזמין מעצבת פנים שתעצב את החדרים,״ הוא אומר, ״אז מה שאת אומרת לי כעת?״
״המעצבת לא הגיעה, ואני חייבת מיד ציוד לתינוק,״ אני אומרת לו.
״הענין הוא שברגע שאמיליה ביטלה את ההזמנה, והחזרתי לה את הכסף, מחקתי את ההזמנה. תצטרכי להרכיב אותה מחדש. אני אשלח לה שוב את הרשימה, ותאמרי לה שתסמן מה היא רוצה,״ הוא אומר, ״אני מבטיח לטפל בזה מיד.״
״היא אחרי לידה, ואינני רוצה להטריד אותה. תרשום בבקשה את המייל שלי, ושלח את הכל אליי,״ אני מבקשת.
אני לא משתפת את שון בשיחה שלי. כל מה שקורה כאן לא מובן לי.
״דיברתי עם החנות, ואדאג להכל, אבל בינתיים אני מבקש שתבוא עם התינוק אלינו,״ אני אומרת לשון.
״יש לי קצת בעיה עם זה,״ הוא אומר.
