אני מתחיל את השבוע מוקדם כהרגלי. מה שהיה אתמול כבר נמחק מזכרוני.
אני לובש את בגדי האימון שלי, ויוצא לריצת בוקר, כשהשמים רק מתחילים לשנות את צבעם. אני אוהב את מגע הרוח הקרירה על פניי, רגע לפני שאני מתחיל להזיע כשאני מגביר את מהירות הריצה שלי. המוח שלי ריק ממחשבות, וכולי מרוכז בנשימות.
בסיום הריצה אני חוזר לדירה, ונכנס להתקלח תחת זרם מים קרים. לפעמים אני חושב שאני רץ רק בגלל המקלחת שאחרי.
אני מרגיש כל כך חי, אז למה הלב שלי מרגיש ריק?
אני מנער ממוחי את המחשבות, יוצא מהמקלחת עטוף במגבת ונכנס לחדר הארונות לבחור בגדים. אני מסתכל על בבואתי במראה הגדולה שעל הקיר. אני רגיל שנשים נופלות לרגליי בלי שאניד עפעף. אני תוהה אם הקשר שלי עם ג׳ורג׳י קשור לעובדה שהיא לא מתרגשת מנוכחותי. אני מחליט ללכת בסוף היום למועדון, אולי אראה אותה שם.
ההודעות שנכנסות בטלפון הנייד מחזירות אותו למציאות. אני יורד לחדר העבודה שלי, לוקח את המחשב הנייד, אותו אני מקפיד להביא הביתה עם סיום יום העבודה, ונוסע למשרד.
כשאני מגיע למשרד, אני מוצא על שולחני כוס קפה שהאדים עולים ממנה, ולידה צלוחית ובה שלוש עוגיות. ׳מה זה?׳ אני שואל את עצמי.
״חשבתי עליך הבוקר,״ אומרת לי ג׳וליה שנכנסת אחריי לחדר בלי לבקש את רשותי, ״אני כועסת עליך שלא באת למסיבה שלי.״ היא מתיישבת על השולחן סמוך אליי, מושכת את השמלה שלה כלפי מעלה, וחושפת את רגליה רק אינצ׳ים בודדים לפני קו התחתונים שלה.
״את יודעת שאני לא מחפש מערכת יחסים, אני רוצה רק סקס, והרבה ממנו. את באמת חושבת שקיימת אישה בעולם הזה שתצליח לביית אותי?״ אני מתחיל לחייך, אבל מיד מרצין שוב. ״תשכחי מזה, תשכחי ממני.״
״עוד נראה,״ היא עונה ומלקקת את שפתיה.
״ישנן נשים, כמוך למשל, שלעולם לא אגע בהן, כי הן רוצות יותר ממה שבכוונתי לתת להן. אני מציע לך לחפש במקום אחר, אחרת עוד תישארי בודדה כל החיים,״ אני אומר לה באדישות.
״גם אתה יום אחד תרצה להיות עם מישהי, ורק איתה,״ היא אומרת.
״היא לא נולדה עדיין, ואני מניח שגם לא תיוולד,״ אני עונה לה, ומרגיש כאב קל בבטן. ׳למה אני לא מאמין למה שאני אומר?׳
ג׳וליה עוזבת, ואני מרגיש שאני חסר מנוחה. פעם נוספת אני מאלץ את עצמי להתנער ממחשבותיי, ולהתרכז בשגרה.
אני מסיים לעבור על האימיילים, ועל ההודעות, מטפל במה שזקוק לתשומת ליבי, מתייק את המיילים במקומם, נכנס לדוחות של החברה, עוקב אחרי מה שמעלים העובדים שלי.
רק אז אני מתפנה להערות שרשמתי לגבי הנושאים שעליי לטפל בהם היום.
להתקשר לג׳ורגיה קנדי. זה הדבר הראשון שמופיע ברשימה שלי.
שוב אני נשאב לתוך מערבולת. מה יש באישה הזאת שגורם לי לסערה כזאת?
אמנם המערכת עובדת טוב יותר מבעבר, אבל אני מבין שהיא יכולה להשתפר עוד יותר, ומחליט לשלוח לה הודעה.
אני פותח את המסנג׳ר ורואה את ההודעה שכתבתי לה. היא לא נענתה.
יש לי את כתובת המייל שלה בחברה, ואני שולח לה מייל.
מאת: נולן מיטשל
אל: ג׳ורג׳יה קנדי
גורג׳יה,
מתי את פנויה להיפגש איתי
בקשר למערכת חדשה למשרד שלי?
מחכה לתשובתך בהקדם,
נ. מיטשל
אני מופתע לראות שהיא מגיבה מיד. לו רק ידעתי שזאת הדרך לקבל ממנה תגובה.
מאת: ג׳ורג׳יה קנדי
אל: נולן מיטשל
נולן,
תודה על פניתך לחברתנו.
אני מאוכזב מהניסוח הרישמי.
פגישות הבוקר שלנו מסתיימות בשעה אחת עשרה,
ולוח הזמנים שלנו פנוי היום.
אני מצרפת לך את כתובת החברה,
אתה מוזמן לבוא מתי שנוח לך.
בברכה,
ג׳ורג׳יה
אני מנסה לנתח את אופן הכתיבה שלה, אבל מחליט שעדיף שאראה אותה פנים אל פנים כדי לקבוע מה דעתי על מה שכתבה.
אני מושך את הזמן עד לשעה שתיים עשרה. רק אחרי שאני אוכל בחוסר תיאבון כריך, כדי לא להגיע רעב לפגישה, אני לוקח את המחשב שלי ומודיע למזכירה שלי שאני יוצא לפגישה ארוכה, ואין לי מושג אם אחזור למשרד.
אני נוסע למשרד, וכשאני מגיע לחניון של המגדל בו נמצא משרדי חברת קנדי תקשורת אינטרנשיונל, השומר רושם את מספר לוחית רישוי שלי, ומפנה אותי לחניה שכבר הוזמנה עבורי.
אני ניגש ללובי, ומקבל מהשומר תג אורח שמאפשר לי לנוע לבד במעלית, ולהכנס למשרדי החברה באמצעותו.
כמובן שכל פעם שאני מניח אותו על לוח זיהוי, הוא מעבד את הנתונים שלי, ורק אז מאשר לי את הכניסה.
״ברוך בואך לקנדי תקשורת מר מיטשל,״ אומרת לי מזכירה חייכנית, ״אני אודיע על בואך.״
המזכירה מחייגת, וקולה של ג׳ורג׳יה נשמע ברקע. ״כן מריסה.״
״מר מיטשל נמצא כאן,״ היא אומרת.
״אני אבוא לקחת אותו לפגישה עם אבי,״ היא עונה.
׳למה היא רוצה שאפגש עם אביה?׳ אני חושב לעצמי.
״צהריים טובים נולן,״ היא אומרת וניגשת אליי. אני תוהה אם האם היא מתכוונת ללחוץ את ידי ברשמיות, אבל לא, היא נוגעת קלות בזרועי, ״אבי מצפה לך.״
״חשבתי שאני נפגש איתך,״ אני אומר לך.
״אמנם אני שייכת להנהלה, כפי שבטח כבר הבנת מעצם העובדה שאתה נמצא בקומת ההנהלה, אבל אני מעדיפה את העבודה כמתכנתת מתי שרק אפשר.״
אני מודה שאני מאוכזב, אבל אני לא מתכוון להראות לה, כשם שאיני אומר לה מילה על העובדה שלא ענתה לי.
ג׳ורג׳יה מובילה אותי לחדר הישיבות. ״תכיר את הבעלים של החברה מר ריאן קנדי.״ אביה קם לקראתי ולוחץ את ידי בחמימות. ״אם תצטרכו אותי, אני בחדר. יש לי עוד כרבע שעה לסיים את את התוכנה,״ היא אומרת ויוצאת.
״הכנו לך כמה הצעות לגבי שדרוג המערכת שלך,״ אומר ריאן.
אני מביט עליו. ׳הוא לא שואל אותי דבר על החברה שלי, איך הוא יודע מה להציע שיתאים לצרכים שלי?׳
ריאן קולט אותי ומחייך. ״ג׳ורג׳י לא חייבה אותך על הביקור בחברה שלך, אבל היא שלחה לנו כהרגלה, דוח על המערכת שלך, ועל השינויים שעשתה בה כדי שלא תתקע שוב.
אני יודע שהיא התקינה זמנית מערכת הגנה, ומערכת מעקב אחרי נסיונות לריגול תעשייתי. התוכנות שייכות לגולד, ויש לנו אישור להשתמש רק לצרכי החברה שלנו.
אנחנו כאן כדי ללמד אותך מה יש בשוק, ואתה תבחר אם יש משהו שמעניין אותך. אני לא מתכוון לכפות עליך דבר, המערכת שלך תקינה כפי שהיא.״
מדהים אותי לראות שבזמן הלא רב שהיא הייתה במשרדי, היא ניתחה במדויק את אופייה של החברה שלי, במה היא עוסקת, ומה אפשר להתקין בה כדי לשפר את המערכת, אבל לא רק, אלא גם להפוך אותה לידידותית יותר.
אני מתרשם מהעובדה שכך ג׳ורג׳יה נהגה. עכשיו אני מרגיש נוח יותר להקשיב למה שיש לריאן לספר לי.
״המערכת הזאת היא ברמה די בינונית,״ אומר ריאן, ״מי שהתקין אותה ידע שתצטרך לשדרג אותה, ואולי העדיף לקשור אותך אליו, כדי שתזדקק בעתיד לשירותיו,״ אומר ריאן, ״אנחנו לא כאלה. אצלנו לקוח מקבל שירות כל עוד העסק שלו קיים.״
״נתתי לו תקציב בלתי מוגבל, והוא נתן לי להבין שהוא מכר לי את התוכנה המתקדמת ביותר,״ אני אומר ומשתדל להסתיר את אכזבתי.
״תביט על התמונה הזאת,״ אומר ריאן, ומעלה על המסך צילום מסך ובו נראה שהמערכת שלי נוצרה בשנת אלפיים ועשר, שזה אומר לפני שש עשרה שנים.
״עכשיו תראה את המחשב שלי,״ הוא נכנס ללב המחשב ומראה שהמחשב שלו עודכן בשנת אלפיים עשרים ושש. ״אתה רואה את ההבדל? אתה לא צריך להיות איש מקצוע, כדי להבין שהעולם המחשבים עבר דרך ארוכה מאד מאז עד היום. אם תקח רכב בן עשר, תוכל להוסיף לו מערכות מתקדמות, ועדיין הוא לא יפעל כמו רכב שקנית השנה.״
״אני מבין שהוא רימה אותי,״ אני אומר.
״זה לא מה שאמרתי. יכול להיות שהוא עשה כמיטב הבנתו ויכולתו. אני רק מראה לך מה שקיים כיום בשוק,״ אומר ריאן.
״אני רוצה לשמוע מה ג׳ורג׳יה חושבת,״ אני אומר. אני לא יודע מה גורם לי לומר זאת.
״בטח,״ אומר ריאן ומחייג אליה. ״את יכולה להכנס לחדר הישיבות?״
״אתה לא מבין איזו שיחה הזויה הייתה לי כעת עם בית החולים,״ אומרת ג׳ורג׳יה כשהיא נכנסת לחדר.
״אחת האחיות, שסירבו לומר לי את שמה, טענה שאני היא זאת שנתנה לסבתא את התרופות, ובגללי ההחלמה שלה הייתה איטית.
הם אמנם לא נקבו בשמי, אבל אמרו שהם מדברים על אחות הלילה ששמרה עליה. הייתי צריכה להסביר להם שאני לא אחות, ומעולם לא הייתי, וכי סבתא היא אם המשפחה שלנו, ואנחנו כמשפחה ארגנו תורניות של מי שישמור עליה. אני התנדבתי להיות איתה בלילות.
הרופא המשיך להתווכח איתי שנתתי לסבתא לבלוע כדורים על דעת עצמי. אמרתי לו שיבדוק את התיק שלה ויראה שבמשך ארבעה שבועות סבתא קיבלה את התרופות בעירוי לוריד, מעבר לעובדה שאין לי גישה לתרופות.
אחרי שהוא קרא את התיק הוא התנצל בפניי, והודה שנתנו לו מידע לא נכון. התקשרתי לרופא האישי של סבתא, והתברר שהוא זה שעירער על אופן הטיפול בה.
מה כל זה משנה כעת? יותר משישה שבועות ישבתי ליד מיטתה בלילות, העיקר שעכשיו היא בריאה.״
״אני יודע שהיו שם כמה אחיות שלא אהבו את ההגנה של המשפחה שלנו עליה. נאמר לי כמה פעמים שזה לא מקובל שמשפחה נמצאת סביב לשעון ליד בן משפחה חולה. לשם כך יש אחיות בתשלום. אמרתי לה שאני מבין, אבל יש לי רק אימא אחת, ואני פועל לפי מה שאני יודע שהיא הייתה רוצה,״ אומר ריאן.
דברים מתחילים להסתדר לי, בעיקר הסיבה לכך שהיא עייפה כל הזמן.
״מצטערת,״ היא פונה אליי, ״הייתי חייבת לפרוק.״
״אני מבין אותך לגמרי, זה בהחלט מאד מעצבן,״ אני אומר. היא מישירה מבט לעברי, לראות אם אני לועג לה. ״אני מתכוון לזה ג'ורג'י.״ רק אחרי שאני אומר זאת, אני קולט שקראתי לה בכינוי שלה.
״במה אני יכולה לעזור?״ היא אומרת מתיישבת לידי. רגלה נוגעת קלות בשלי. אני מאמין שהיא לא התכוונה לכך, אבל היא לא זזה ממקומה,ומסתכלת עליי.
״רציתי לדעת מה דעתך,״ אני אומר.
״אתה יודע שגם כשהייתי במשרדך, לא ניסיתי למכור לך כלום. נתתי לאבי את הדוח שכתבתי, ואני מבינה שהוא הניח לפניך כמה הצעות לבחירתך,״ היא אומרת. ״אני מניחה שהוא הסביר לך כל אחת מהן.״
״כן. אני רוצה לשמוע מה את חושבת שעליי לעשות,״ אני חוזר על דבריי.
״אני חושבת שמאז שהוקמה המערכת שלך, למרות שהיא נמכרה לך רק לפני כמה שנים, היו הרבים שינויים לטובה. אני אישית אוהבת לבחור את המערכת המתקדמת ביותר, מה שאומר שאצטרך פחות לשדרג אותה בעתיד. אני לא אוהבת עבודת טלאים,״ היא אומרת, ״זה כמובן תלוי בכמה אתה מוכן להשקיע.״
״יש לי תקציב בלתי מוגבל. את ראית שהחברה שלי מאד רווחית,״ אני מדבר אליה גלויות.
״לא נכנסתי לנתונים העיסקיים שלך, רק בדקתי במה היא עוסקת, כדי לדעת מה הצרכים שלה מבחינת התוכנות. בכל מקרה, זה לא אומר שאתה צריך להוציא את הכסף שלך ללא חשבון.
השאלה היא אם אתה רוצה שהלקוחות שלך יהיו מעורבים איתך אישית, או שאתה רוצה שיפעלו עצמאית ברשת, ויגיעו אליך רק כשהם מוכנים לסגור עיסקה,״ היא אומרת. ״עד היום נראה לי שהעדפת את הקשר האישי איתם. אני לא מתכוונת דווקא אליך אישית, אלא לאנשים שמייצגים אותך.״
״אני לא רוצה רובוטים בחברה שלי,״ אני אומר כשאני מבין את כוונתה.
״אם כך התקדמנו. אני מבקשת שראשית תאשר לי לרכוש עבורך את אבירי הנסיכה ונמר השלג, שהן תוכנות ההגנה והריגול שהתקנתי לך באופן זמני כשהייתי במשרד שלך,״ אני אומרת ״ מחיר כל אחת…״
״אני מאשר לך,״ אני קוטע אותה.
״אחרי זה אני מבקשת שתחשוב מה היית רוצה שיהיה לך במערכת,״ אומרת ג׳ורג׳יה.
״אני מודה שהייתי כל כך מרוכז בעובדה שהמחשב לא עבד טוב, שלא עצרתי לחשוב על כך. תני לי כמה ימים, ואחזור אליך. ואם לא אדע?״ אני שואל.
״ואם אתה לא תדע אני אציע לך מה לדעתי יכול לשפר לך את ההתנהלות. בכל מקרה אני יכולה לכתוב לך כל תוכנה שתרצה,״ היא אומרת.
״אני מרגיש שהתקדמנו הרבה,״ אני אומר לה, ״מתי תתקיני לי את תוכנות ההגנה?״
״אני אפנה ללואיז גולד, היא תגיש לך ישירות חשבון לחיוב,״ אומרת ג׳ורג׳יה.
״ומה עם הרווח שלך?״ אני שואל.
״אתה לא מכיר אותי, אני לא אחת כזאת שמחפשת לנצל הזדמנויות. אבי לימד אותי שהעיקר בעבודה, הוא לא רק הרווח הכספי, אלא גם ההנאה שהיא גורמת לך. כולנו מהנדסי תוכנה, כולל אבי, ואנחנו אוהבים מה שאנחנו עושים. הרי אנחנו מבלים חלק גדול מהיום בה. אני מעדיפה להרוויח רק ממה שאני טרחת עבורו, ומייצרת אותו.״
״ג׳ורג׳י, יש לך שיחה,״ אומרת המזכירה, קוטעת את השיחה בינינו.
ֿ
״תחזרי אליי?״ הוא שואל אותי כשאני מסיימת את השיחה.
״ברור, כשתחליט ותודיע לי מה החלטת…״ אני מתחילה לומר.
״אל תגידי לי שלא הרגשת כלום כשרגלך נגעה בי,״ הוא אומר, וגורם לי לקפוא.
״זאת אומרת שכל הפגישה הזאת הייתה הצגה? שהיא נועדה לגרום לי להיפגש איתך?״ אני שואלת.
״זה לא מה שהיה, אבל גם לא אומר שאני רוצה להיפגש איתך מחוץ לעבודה,״ הוא אומר לי, ״נפגש הלילה?״
הוא מוציא את הנייד שלו ושולח הודעה. הנייד שלי מצלצל מיד, ואני פותחת את ההודעה.
נולן מיטשל:
אחכה לך בביתי עם סיום יום העבודה.
הנה כתובתי…
אני לא מגיבה.
״אני אחכה לך,״ הוא אומר ועוזב את המקום. הוא כל כך בטוח שאגיע, ואני מחליטה עדיין לא להחליט.
אני מודה שלא הייתי מודעת לכך שרגלי נגעה בו, רק כאשר סיימתי לדבר, ואז זה היה מאוחר מדי לשנות את התנוחה, ולכן קמתי. אני מרגישה באוויר את המתח בינינו, את המשיכה הבלתי נשלטת, אני מבינה שאיני יכולה להתעלם מכך.
עם סיום יום העבודה אני עוברת דרך הדירה שלי, מתקלחת ומחליפה בגדים.
׳עדיף שלא אשלח הודעה, יקרה מה שיקרה,״ אני מדברת עם עצמי, ומזמינה מונית. המרחק בין הדירות שלנו הוא לא גדול, ואני לא מרגישה את הנסיעה כיוון שאני עטופה במחשבות. רק כשהנהג מודיע לי שהגענו, אני קולטת שאני כבר כאן.
אני ניגשת לדלפק הקבלה שבלובי, ומוסרת את שמי. ״מר מיטשל ממתין לך,״ אומר השומר עוד לפני שאני מפסיקה לומר לו למי באתי.
אני עולה במעלית, וכשהיא נעצרת, אני רואה את נולן עומד הפתח דלת דירתו.
״תרצי משהו לאכול?״ הוא שואל אותי, כשאני נכנסת. אני מריחה ריח מעורר תיאבון נישא באוויר.
״תודה, אכלתי כבר,״ אני משקרת.
״אולי משהו לשתות? יש לי מבחר…״ אני לא נותנת לי לסיים. אני רוצה לומר לו שאין צורך שישכר אותי, באתי מוכנה.
״חדר השינה שלך,״ אני מקמצת במילים.
הוא מביט עליי לרגע מופתע, ובכל זאת אוחז בידי ומוביל אותי לחדר השינה שלו. הגוף שלי מתעורר רק מהמחשבה של מה שעתיד לקרות.
אנחנו נכנסים לקודש הקודשים של הדירה שלו. אני מסירה את שמלתי במשיכה אחת. הוא מביט עליי המום, כשהוא מגלה שאני לא לובשת מתחתה כלום.
״אני מבקשת שתשתמש בקונדום,״ אני אומרת מיד.
״בטח,״ הוא ממלמל בקול חרוך מתשוקה.
הוא מתפשט במהירות, חושף בפניי את גופו המושלם. אני מרגישה את הרטיבות בין רגליי אבל לא אומרת מילה.
אני מטיילת במבטי על החזה השרירי שלו, על הבטן שניכר עליה שהוא מתאמן, ולבסוף מבטי יורד מטה, ורואה שהזיקפה שלו התעוררה. היא בהחלט קשה, ומוכנה לקראתי.
להפתעתי הוא לקחת את העניינים לאט, נוגע בגופי בהתפעלות, כאילו זאת הפעם הראשונה שהוא רואה גוף של אישה. הוא רוכן לעברי לנשק את שפתיי, אבל אני כבר חסרת סבלנות ומקמרת את גבה, מה שגורם לו לנשק את צווארי, מה שמבעיר בי אש גדולה יותר.
הוא משחק באצבעותיו עם הפיטמות שלי שמגיבות מיד, ומזדקרות למגעו. הוא ממשיך לסמן בלשונו את השביל המוביל מטה, וגורם לי לגנוח, נגד רצוני.
אני רואה על פניו את המלחמה שלו עם עצמו, והוא נכנע לה, כבר לא יכול להמתין, וצולל לתוכי. אני כל כך רטובה, וקולטת אותו מיד.
הוא מאבד שליטה לגמרי ומתחיל להגביר את תנועותיו, כשכל אחת מהן גורמת לי להאנק מעונג, מה שמסעיר אותו עוד יותר.
ופתאום בלי שאני מוכנה אני מתפרקת, ופולטת אנחה ארוכה. הוא כבר לא מצליח להחזיק מעמד, ואני מרגישה את זרימת השפיכה נפלטת ממנו.
הוא יורד מעליי, נשכב לצידי, ואני רואה שהוא מוריד מעליו את הקונדום שמלא בנוזל שפיכתו, קושר אותו, אבל לא קם לזרוק אותו. הוא נראה מותש.
אני משקיטה את נשימותיי, מחכה שוב לנשום רגיל. רק אז אני קמה, לובשת את שמלתי, ומוציאה מכיסי את תחתונים. ״אני כבר אתקלח בבית,״ אני אומרת לו בטון חסר רגש, ״זה לא שנותר בי משהו מנוזל הזרע שלך.״
״אז זהו?״ הוא שואל מופתע.
״קיבלת מה שרצית. עכשיו אתה יכול לסמן ׳וי׳ עליי. אני מקווה שהמתח המיני שהיה בינינו הגיע לסיפוקו, ונוכל לדבר בצורה מקצועית בפעם הבא שניפגש.״
אין ספק שהוא לא ציפה לזה. ״את יכולה להעמיד פנים, אני יודע שנהנית. בהחלט אפשר היה לשמוע זאת,״ הוא אומר לבסוף.
״אני מודה שאתה יודע לענג אישה. אתה רוצה שארשום את רשמיי עליך ביומן המבקרות?״ אני שואלת לפני שאני יוצאת מחדר השינה שלו.
