אני עומדת מולו המומה, ומנסה לעכל את המילים. ״מה זאת אומרת אתה חופשי לאהוב? מה השתנה בשעות האחרונות?״
״הכל מיי לאב,״ הוא עונה בחיוך.
אני מתעלמת מכך שהוא קורא לי מיי לאב, ומתעקשת להבין מה קרה.
*
״מה קרה שהחלטת לקעקע את שמה של אשתך על זרועך?״ שואל אותי דינו המקעקע, בזמן שהוא מניח לפניי דוגמאות של האות אלף.
״אני לא רוצה לקעקע את שמה, רק אות אחת,״ אני מסביר לו, ״אמנם זו גם האות הראשונה בשמה של אשתי, אבל היא לא הסיבה לכך שאני בוחר לקעקע אותה על גופי.״
״אז יש לך מאהבת,״ קובע דינו, ״אתה דווקא לא נראה אחד כזה שבוגד באשתו.״
״אין לי מאהבת, וזו לא אשתי שבגדתי בה,״ אני אומר. הוא לא יבין אם אספר לו את האמת מדוע אני בוחר לקעקע את האות הזאת.
מה שמקל עליי, היא העובדה שאכן זאת האות הראשונה של אשתי אינה, וגם של שני בניי אלכס, ואדם, ולכן איש לא יעלה על דעתו ששמה של מישהי אחרת חרוט על לוח ליבי, וכעת גם על זרועי.
האמת היא שאני מתעב קעקועים. בעיניי זה ממש מטופש לצייר ציור על גופך שישאר בו לנצח. מה גם שהצבעים לא יפים בעיניי.
ועדיין, זה בער בי להטביע על גופי אות משמה. כאילו שבכך היא הפכה להיות שלי, שכן היא חלק בלתי נפרד ממני. רק שהגורל צחק עליי, והוליך אותי שולל. מה שחשבתי שירגיע אותי, הפך לכלא שלי.
אני לא יודעת מה יש בי שגורם לאינה אחותי לקנא בי. מעולם לא ניסיתי להראות לה שאני טובה ממני, כי אני לא.
מעולם לא הייתי כרוכה אחריה. לא הפרעתי לה כשהייתה עם חברות, וגם לא עם בנים, מה שאני לא יכולה לומר עליה. הפריע לה שבנים מחפשים את קירבתי, והיא תמיד נדחפה, והפרידה בינינו.
בנים מטבעם, כשהם פוגשים מישהי שמוכנה לתת להם הכל, יעדיפו אותה.
אני לא הייתי מוכנה להתחרט. לא רציתי שיאהבו אותי בגלל הפנים היפות שלי, או הגוף הנשי שלי. האמנתי שיש בי יותר, וסירבתי להתמסר לבנים בתיכון. החבר הראשון שלי היה באוניברסיטה, ואין בי טיפת חרטה על כך.
*
*
פרק ראשון
2016
״את באה לעודד את נבחרת הבייסבול?״ שואלת אותי רפאלה.
״אני לא יודעת, אני רוצה לסיים את הציור שהתחלתי השבוע,״ אני עונה לה.
״נו באמת אנסטסיה, למה את כזאת רצינית, את רק בת חמש עשרה. מתי תלכי לצפות במשחקים, כשתהי אימא לשניים ועוד אחד בבטן?״ שואלת רפאלה, וגורמת לי לפרוץ בצחוק.
*
רפאלה מונטי היא חברתי הטובה ביותר. היא תמיד מצחיקה אותי עם התיאורים המיוחדים שלה. יש לה בהחלט דמיון מפותח. מה הפלא שהיא תלמידה מצטיינת בשיעורי ספרות אנגלית?
היא טיפוס מאד רומנטי, ויש לה נטיה להתאהב בקלות.
ולמרות שאנחנו שונות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, אנחנו חברות טובות.
כשהיא מזמינה אותי לצפות במשחק של הנבחרת, אני מבינה כבר שיש ביניהם כמה שחקנים מעלפים.
*
״תגלי לי מי זה הפעם?״ אני שואלת כשאני נרגעת מהצחוק.
״איך ידעת?״ היא שואלת אותי בפליאה, כאילו פצחתי בזה את סודות היקום.
אני מתעלמת מהשאלה. ״שאדע על מי להסתכל,״ אני עונה.
״האמת שאני עדיין לא סגורה על עצמי. אחד השחקנים הוא מספר עשרים ושתיים, נואה ברייטלינג. הוא גבוה ורחב כתפיים, הוא יפה תואר, ויש לו גוף לוהט.״
״מספר עשרים ושתיים,״ אני משננת את המספר.
״אבל הוא לא היחיד. מספר ארבע עשרה, הוא לטינו לוהט לא פחות. מריו סנצ׳ז. אולי בעצם אני מעדיפה אותו,״ היא אומרת לי מהורהרת.
״אני פחות בעניין של לטיניו,״ אני עונה.
״לא ידעתי שיש לך טעם מסוים בבנים. את תמיד לא נראית בעניין, למרות שמחזרים לא חסרים לך,״ היא אומרת. אני לא רוצה לפגוע בה, אני יודעת שהיא מוכנה לעשות הכל כדי שישימו לב אליה, גם אם זה אומר ללכת עד הסוף.
״את מדברת כאילו אני לא אוהבת בנים, אל תגידי לי שאת חושבת שאני מעדיפה בנות. אני פשוט מחכה לאחד הנכון,״ אני עונה.
״אז את באה?״ היא שואלת חסרת סבלנות, השיחה הרצינית הזאת מעיקה עליה, אולי כי היא יודעת שהיא לא כמוני.
בשעה רבע לשש אני נפגשת עם רפאלה בשער הכניסה למגרש הספורט. ״הבאתי לנו כיבוד ושתיה,״ היא אומרת ומראה לי שתי שקיות צ׳יפס גדולות, ושישיית פחיות קולה זירו, בדיוק מסוג הדברים שאני מתעבת.
חברי נבחרת בית הספר נמצאים כבר על המגרש, והם מתחממים על הדשא הקרוב לספסלים שלנו.
על הרשת סמוך למקום בו יושבים תלמידי בית הספר שלנו, יש תמונה של הנבחרת, ורפאלה מושכת אותי אחריה לראות אותה. היא מעמידה פנים שהיא מעיינת בתמונות השחקנים, כשבעצם היא רוצה לצלם את תמונותיהם.
״מה את עושה פה?!״ שואלת אותי אינה.
״מה שכל אחד עושה כשיש משחק,״ אני עונה לה באדישות.
״את עוד לא בת חמש עשרה,״ היא אומרת לי.
״לא ידעתי שיש הגבלת גיל,״ אני אומרת, ומעלה את חמתה.
*
בין אינה לביני מפרידות ארבע שנים.
כשהייתי בסוף כיתה אלף, קראה המורה לאימי, ואמרה לה שאני תלמידה מחוננת, וביקשה את אישורה להעלות אותי לכיתה גימל.
״אין ספק שאנסטסיה ילדה חכמה, אבל אני מעדיפה שתשאר עם ילדים בגילה. אני בטוחה שגם היא תרצה זאת.״
אימי לא שאלה לדעתי, ולא היה לי מושג ששיחה כזאת התקיימה. גם לא שהייתה שיחה נוספת כזאת, כשסיימתי את הכיתה הרביעית.
על השיחות האלה נודע לי מפי המחנכת שלי, כשעמדתי לעלות לכיתה האחרונה של חטיבת הביניים. היא לא קראה להוריי, אלא הודיעה לי שאלמד בתיכון בשנה הבאה.
כך קרה, שלמרות שמפרידות בינינו ארבע שנים, התחלתי את לימודי בתיכון, כשאינה הייתה בכיתת הבוגרים. העובדה הזאת הטריפה אותה, אבל היא לא יכלה לעשות דבר בנדון.
״רק שתדעי לך, שבתיכון אני לא מכירה אותך,״ היא סיננה לעברי ביום הלימודים הראשון, ״את לא מדברת איתי, לא שואלת שאלות, לא מתקרבת אליי בכלל.״
מה שהקל עליי את המעבר, הייתה העובדה שעבור כולם זאת הייתה השנה הראשונה בתיכון. לא אמרתי לאיש מילה על כך שדילגתי על כיתה, ואיש לא היה יודע על כך, שכן הצטיינתי בלימודיי, אם לא הייתה אינה אומרת זאת ברגע של כעס. ״שלא תחשבי שאת יודעת הכל, רק בגלל ש׳קפצת׳ כיתה.״
*
אינה מפנה לי את הגב בהפגנתיות, והולכת לשבת עם חבריה.
המשחק מתחיל, ואני מתרכזת בו כולי. כיוון שזה המשחק הראשון בו אני צופה, קראתי קצת עליו, ואני מרגישה שאני לא לגמרי חסרת ידע.
רפאלה צדקה. מספר עשרים ושתיים הוא בהחלט שחקן לוהט.
״נו,״ אומרת רפאלה.
״נו מה?״ אני מנסה להבין מה היא רוצה ממני.
״מי בעינייך השחקן הכי…?״ היא שואלת.
״אין ספק שצדקת. מספר עשרים ושתיים הוא שחקן מעולה,״ אני אומרת, אחרי שהוא הביא לקבוצה מספר נקודות רב.
״ו…?״ היא ממשיכה לשאול.
״הוא נער מעלף,״ אני אומרת, ולא שמה לב שבדיוק כשהשיחה הזאת מתנהלת בינינו, הוא ניגש לחבוט, ושומע את דבריי.
״הוא מסתכל עלייך,״ לוחשת לי רפאלה ומרכינה את ראשה.
אני מעיפה מבט לעברו, ורואה את החיוך המרוצה על פניו.
״אוףףף…״ אני משחררת אנחה, ״איך עשית לי את זה?״
לשמחתי זה הסיבוב האחרון, וכשהוא מסתיים, אני מושכת את רפאלה בידה, ועוזבת את המקום.
אימה של רפאלה באה להסיע אותנו. למרות שבית הספר לא רחוק מהבתים שלנו.
*
״תביני שאימא שלי לא משוגעת, אני הילדה היחידה שלה,״ היא אמרה לי פעם כשאימה דרשה שנחכה לה, ולא נחזור ברגל.
״את לא צריכה להסביר לי, זה מובן לי לגמרי,״ עניתי לה, ובליבי חשבתי שלמרות שיש לי אח ואחות בוגרים ממני, גם אימי לא אוהבת שאני הולכת לבד.
*
״לא ידעתי שאת אוהדת את קבוצת הבייסבול,״ אומרת מיסיס מונטי, כשאנחנו נכנסות לרכב.
״זה המשחק הראשון בו אני צופה, וכנראה האחרון,״ אני עונה לה.
״באמת?״ היא שואלת, ואין לי מושג לאיזה חלק היא מתכוונת, לכך שזאת הפעם הראשונה שהייתי במשחק, או להצהרתי שכנראה לא אבוא לעוד משחקים.
״את מצחיקה אימא, זה היה משחק הגמר, ברור שלא יהיו עוד משחקים,״ אומרת רפאלה בטון שצורם לי מאד. אני אף פעם לא אדבר אל אימי בטון כזה.
כשאני חוזרת הביתה, אני עולה ישר לחדרי. למרות שאני בטוחה שאינה נשארה כדי להיות ליד השחקנים, אני מעדיפה לא לראות אותה. אין לי ספק שיהיה לה מה לומר לי.
אני ניגשת לכן הציור, וממשיכה לצייר את הציור שהתחלתי אתמול. אחרי שעה ארוכה, אני ניגשת להכין שיעורים, אבל הריכוז ממני והלאה.
רפאלה לא מפסיקה לשלוח לי הודעות, כשהנושא השיחה היחיד שמעניין אותה, זה שחקני הנבחרת.
רפאלה מונטי:
נו טסה, אל תהיי כזאת.
קשה לך לענות מי מכולם הרשים אותך?
אנסטסיה רומנוב:
מה אני מבינה בבייסבול?
כולם נראו לי שחקנים מעולים.
עובדה שהם זכו באליפות האזורית.
רפאלה מונטי:
נכון, אבל למי היית מתמסרת?
אנסטסיה רומנוב:
מתמסרת???
רק בגלל שמישהו שחקן,
זאת לא סיבה להתמסר לו!
רפאלה מונטי:
מתי שהוא תצטרכי להתחיל.
אנסטסיה מונטי:
זה בדיוק העניין,
אני לא צריכה.
מה שאני כן צריכה,
זה לסיים את השיעורים במתמטיקה,
זוכרת שיש מחר מבחן?
רפאלה מונטי:
את מצחיקה🤣
את עוברת אותו בקלות גם מתוך שינה.
רפאלה צודקת. אני בקיאה היטב בחומר ולא חוששת מהמבחן, למרות שהוא המבחן המסכם של השנה. רפאלה לעומתי מתקשה בנושא, וזאת הייתה הדרך שלי לנסות לגרום לה להתכונן אליו.
וגם, לא הייתי מוכנה להודות בפניה, שהמבט של נואה ברייטלינג, כשחייך אליי, לא עוזב אותי. יש לו עיניים מדהימות. ולמרות זאת, אני לא מתכוונת להתמסר לו.
אני שמה לב שבהיסח הדעת, אני מתחילה לצייר אותו. רק חסר לי שאינה תתפרץ לחדרי כהרגלה, ותראה זאת. אני מקשקשת על הציור מיד, וזורקת אותו לפח.
*
למרות שאינה ואני כל כך שונות מהשניה, ותמיד היא מחפשת להתרחק ממני, יש משהו שגורם לה להתפרץ פתאום לחדרי. מדהים אותי שהיא תמיד באה לקחת בגדים מהארון שלי, וגם מחטטת בתיבת התכשיטים שלי.
אני אוהבת לקנות בגדים בסוהו, לא בגלל ששם הם זולים יותר, אלא מהטעם הפשוט שיש ברובע הזה בגדים לטעמי.
אינה קונה את בגדיה במיו מילאן. היא תמיד בוחרת את הליין הכי חדש, ועדיין היא לוטשת עיניים לבגדים שלי.
לא פעם אני שומעת הערות מחברותיה, כמה זה פטתי שאני לובשת בגדים של אינה, וחושבת שמישהו ישים לב אליי בגללם. כשזה קורה, אינה מחייך חיוך מרושע, ולא מספרת להן את האמת.
כל כך בא לי לשאול אותה מה היא תעשה בשנה הבאה, כשתלך ללמוד באוניברסיטה, אבל נזכרת שהיא עדיין לא החליטה מה היא רוצה לעשות אחרי התיכון.
*
אני מצליחה להתחמק מחיצי הרעל של אינה, וגם כשהיא נכנסת לחדרי לקחת שוב בגד שלי, אני מעמידה פנים שאני עסוקה בשינון החומר במתמטיקה.
כשאנחנו נפגשות כמידי יום בארוחת הערב, אני יודעת שהיא לא תאמר מילה. היא יודעת שאימא לא תתן לה לדבר אליי כפי שהיא מדברת, ומעדיפה לא להתייחס אליי.
למחרת בבוקר, אינה ממהרת לצאת ראשונה מהרכב, ואפילו לא טורחת לומר מילה לאימא.
״בהצלחה במבחן,״ אומרת אימא, למרות שאין לה ספק שאצליח.
״תודה אימא, שיהיה לך יום נפלא,״ אני עונה ויוצאת מהרכב. אני שמחה לראות שאינה כבר נכנסה לבית הספר.
בית הספר כולו מקושט בתמונות של הסמל של קבוצת הבייסבול, ותמונותיהם של השחקנים. המסדרון רועש יותר מהרגיל, וההתרגשות עולה על גדותיה..
את יום הלימודים פותחת הודעה מהנהלת בית הספר, שמברכת את נבחרת הבייסבול, ואת השחקן המצטיין נואה ברייטלינג.
המורה למתמטיקה משתיקה מיד את קולות ההתרגשות בכיתה. ״הזכיה באליפות לא מבטלת את המבחן,״ היא אומרת, ומתחילה לחלק לנו את דפי המבחן.
אני מסיימת את המבחן ראשונה, וניגשת לשולחן של המורה למסור אותו. ״את יכולה לצאת מהכיתה,״ אומרת המורה.
כיוון שיש עשרים דקות עד הצלצול, אני יוצאת לחצר בית הספר, ונשענת על העץ.
״מה שמך?״ אני שומעת קול מאחוריי, שגורם לי להסתובב לאחור בבהלה.
אני רואה את נואה ברייטלינג מביט בי משועשע. ״לא התכוונתי להבהיל אותך.״
״אנסטסיה,״ אני עונה.
״אנסטסיה,״ הוא מגלגל את שמי על לשונו, ״שם יפה.״
ומה את עושה בחוץ אנסטסיה?״ הוא שואל.
״סיימתי מוקדם את המבחן, והמורה שיחררה אותי,״ אני עונה.
״באיזה מקצוע?״ הוא ממשיך לשאול. הוא עומד קרוב אליי, ומתנשא כמעט בראש מעליי.
״מתמטיקה,״ אני עונה.
״יפה! גם יפיפיה וגם חכמה,״ הוא קובע, ״שילוב נדיר.״
״אני מבינה שאתה מנסה להחמיא לי, אבל לא כל ילדה יפה, היא בהכרח מטומטמת,״ אני אומרת, ומנסה לא להסתכל על העיניים המדהימות שלו.
״נהנית מהמשחק?״ הוא משנה נושא.
״היה משחק מעולה, התוצאה מדברת בעד עצמה,״ אני עונה.
״ואיך אני הייתי?״ הוא שואל. עכשיו זה הוא שמחפש מחמאות.
״נבחרת לשחקן המצטיין, זה אומר משהו,לא?״ אני עונה.
״זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותך צופה במשחק,״ הוא קובע..
״זאת הפעם הראשונה שצפיתי בנבחרת,״ אני מאשרת לו.
״שמעתי מה אמרת עליי. הנקודה שהישגתי באותו סיבוב, הייתה עבורך,״ הוא אומר. אני לא מגיבה. אני תוהה לכמה בנות הוא אמר את המשפט הזה.
אני מעיפה מבט לעבר הטלפון הנייד, ורואה שעוד כמה דקות הצלצול, וכדאי שאחזור לכיתה. הוא מבחין בכך. ״בואי נכנס, אני אלווה אותך לכיתה,״ אומר נוח, ומושיט יד לאחוז בשלי.
״אני שנה ראשונה כאן, ואתה בכיתה הבוגרת. אני לא מי שאתה מחפש,״ היא אומרת ומתרחקת.
״אני מחפש?״ אני שואל משועשע.
״אני יודעת שאתם חושבים שרק בגלל שאתם ספורטאים, כל אחת צריכה להודות לכם שאתם מסתכלים עליה, ולהתמסר לכם. אני לא כזאת.
מה שאמרתי עלייך לחברה, לא נאמר כי אני מאוהבת בך, אלא סתם קביעה שאתה נראה טוב, בלי שום רצון נסתר ל…״
אנחנו מגיעים ללוקר שלה, היא רושמת את הקוד על המנעול, פותחת אותו, ומוציאה את הספר לשיעור הבא שלה.
אני עוקב במבטי אחריה. אני יודע שהיא צודקת. אנחנו מנצלים מעריצות לפורקן תשוקותינו, אבל יש בה משהו שונה, שאני עדיין לא מסוגל להגדיר
לעצמי, שמושך אותי אליה.
2026
“אני אבוא לקחת את אלכס לאימון בארבע, תדאגי שהוא יהיה מוכן,״ אני אומר לאינה.
״איזה מזל יש לך בן שאוהב לשחק בייסבול,״ היא אומרת במרירות, ״אחרת מי יודע אם הוא זוכה לראות אותך.״
״יש משהו שאני מחסיר ממך? יש לך רכב חדש בן חודשיים, שרכשתי עבורך כי לא אהבת את הקודם שהיה בן שנתיים, את מוציאה כספים ללא הכרה, ויש לך עוזרת כל יום. ומה אני מקבל בתמורה? רק תלונות,״ אני אומר לה בקור.
״כבר חודשים, או אם לדייק, שנים, שאת מסרבת לשכב איתי, כל פעם יש לך תרוץ אחר. באמת את חושבת שאני כזה מטומטם, שאני קונה את התירוצים העלובים שלך? אז הפסקתי לנסות, ולמרות זאת נשארתי נאמן לך.
הדירה הזאת שהייתה הבית שלי לפני שנשאתי אותך לאישה, הפכה עבורי רק ארבע קירות, ומקום ללון בו. מה הפלא שאני לא משתוקק לחזור אליה?
רק הבנים מחזיקים אותי פה, את כבר הפכת לא רלוונטית עבורי. איפה כל המילים היפות שלך, ההבטחות שתבני לנו קן חם ואוהב? ואני ברוב טמטומי חשבתי שהבעיה היא בי, ואולי את תצליחי בסוף לגרום לי להתאהב בך.״
כשמילותיי עדיין תלויות באוויר, אני יוצא מהבית. השעה שמונה בבוקר, הבנים כבר מחכים לי ליד הדלת שאסיע אותם לגן.
למרות שיש לי מכונת קפה משוכללת בית, אני מעדיף לשתות את הקפה הראשון שלי לבד בבית הקפה הסמוך לפארק, רק אז אני מסוגל להתחיל לנשום, רק כך אני מסוגל להתחיל את יום העבודה שלי מלא בכוחות שאבדו לי בלילה.
המחשבות על נישואיי הריקים מתוכן, מציפות אותי הבוקר. אני רק בן עשרים ותשע, אב לאלכס בן החמש, ואדם בן הארבע, שני בנים מקסימים שהם העתק מדויק שלי. אני אוהב אותם אהבה עזה, ורק המחשבה עליהם מרגשת אותי. לא הגזמתי כשאמרתי שהם הסיבה היחידה שהנישואים שלי עדיין קיימים, אם כי לאחרונה אני תוהה אם היא באמת אימא טובה.
אומרים שבנים קשורים יותר לאימא, ובנות לאבא. אין לי בת, כך שאיני יודע אם זה נכון, אבל אני יכול להעיד שהבנים קשורים אליי הרבה יותר, ולא בגלל שאני מאמן אותו לשחק בייסבול.
לפעמים יש לי הרגשה שהם שומרים את הסיפורים על החוויות שלהם במשך היום, עד שאני חוזר הביתה, ורצים מיד לספר לי.
׳איך לא ידעתי מזה?׳ שמעתי אותה לא פעם ממלמלת לעצמה.
בדרך כלל מרגע שאני עוזב את הדירה, היא לא קיימת יותר עבורי. אני לא יודע מה יש ביום הזה שגורם לי להרהר על חיי. אני כל כך חסר מנוחה.
