למרות החלטתי להיפגש עם מיה, אני לא ממהר לעשות זאת היום, כיוון שאני מעדיף להשקיע את מרצי בניקיון השולחן במשרד. העובדה שלקחתי על עצמי לסיים יחד שלושה תיקים, לא מצביעה על העובדה שאין עוד כמה שזקוקים לתשומת ליבי.
אני מתקבל ביראת כבוד במשרד, אחרי שהשמועה על מה שקרה בבית המשפט נודעה לכולם.
אני מבקש מליליאן, עורכת דין צעירה המתמחה במשרדינו, שתעדכן אותי בקשר לתיק של איל נדל״ן שנמצא בסכסוך עם השותף שלו.
״אני לא מנהל את משפט הגירושין שלו,״ אני מסביר לליליאן שמתחילה לספר לי שהסכסוך התחיל כשנודע ללקוח שלי שאשתו מנהלת מאחורי גבו מערכת יחסים עם השותף. ״השאלה היחידה היא, האם יש ללקוח ראיות נגד התביעה, בלי קשר לרצון שלו לנקום על הבגידה.״
ליליאן שנכנסה לחדר מלאת ביטחון, נעה בחוסר נוחות על הכיסא מולי. ״תביני שמשפט מתנהל עם הראש, לא עם הרגש. עורך דין טוב צריך לדעת מהן הנקודות החלשות של הצד שכנגד.
אני מבין שהתובע רוצה משפט ראווה, הוא לא מסתפק בכך שלקח את אשתו של הלקוח שלנו, אלא רוצה גם נתח מהונו. את שוכחת שאני מייצג את הצד שנתבע, ותפקידי להוציא אותו מהסבך אליו הוא נקלע. אבל יש לכך תנאי, הוא צריך לשכנע אותי שיש לי סיבה להילחם למענו.
לו הלקוח שלנו היה תובע את הפירוק, זה היה הגיוני יותר. אז יכולת אולי לטעון שהוא נפגע מכך ששותפו בגד בו, אבל אל לך לשכוח שהוא הנתבע.
איני יכול לעמוד מול השופט ולומר לו שכתב ההגנה מבוסס על כך שאשתו של הנתבע בגדה בו. צריכה להיות סיבה שהשותף תובע אותו, היו דברים שהובילו אותו לבקש את פירוק השותפות. את זה אני מבקש שתחקרי.״
״אבל איך?״ היא שואלת במבוכה.
״את מתלמדת כאן, תנסי לחפש את התשובה בעצמך, לפני שאת שואלת אותי,״ אני עונה לה.
אני יודע שאני מדבר איתה בקשיחות, אבל אין טעם שאני אלעס את החומר עבורה, היא צריכה להתנסות בעצמה, כדי להיות עורכת דין טובה. שינון החומר בעל פה אינו מספיק, אם אתה לא מסגל לעצמך דרך מחשבה יעילה.
״עוד משהו על סדר היום שלי?״ אני שואל.
״נקבעה לך פגישה עם מר וינצ׳נטי,״ היא אומרת.
״ומה ידוע לנו עליו?״ אני שואל.
״הוא לא מסר פרטים, הוא רק אמר שהוא דורש להיפגש רק איתך,״ היא עונה.
אני מתאפק לא להגיב. כבר גיבשתי את דעתי עליה, ואין טעם שאומר מילה. ״מתי הפגישה?״ אני שואל.
״עוד שעה,״ היא עונה, ״והוא ביקש שיכינו לו אספרסו, בלי סוכר ובלי חלב.״
*
״קיבלתי לעבודה מתלמדת חדשה,״ אמר גרהם, ״אני בטוח שהיא תמצא חן בעיניך, ואני מקווה שלא נריב עליה.״ הסתכלתי עליו, על החיוך המסתורי והמבט נוטף הזימה.
״לפי התגובה שלך, אני חייב לשאול לאיזה תפקיד יעדת אותה,״ אמרתי לו. החיוך נמחק מעל פניו, הוא בהחלט הובך. ״אני מקווה שהרגלים היפות שלה, או לחילופין אברים אחרים בגופה לא היו השיקול שלך לקבלתה לעבודה. בחנת את הידע שלה בנושא?״
״למה אתה כזה כבד,״ הוא רטן לעברי, ״אל תגיד לי שלא נעים לך יותר להסתכל על בחורה יפיפיה, או שאתה מעדיף אותה על פני המתלמד שהיה לנו, שהיה ללא כל הדעות הגבר המכוער ביותר שראיתי.״
״אני בא לכאן לעבוד, ומה שמעניין אותי יותר מזה שהיא יפה, היא העובדה שהיא תהייה בקיאה בחומר. אתה יודע, השופט יכול להתרשם מיופיה של עורכת דין, עד הרגע שהיא פותחת את הפה, כי זה מה שקובע באמת את תוצאות המשפט, ואז איך שהיא נראית לא באמת משנה.״
השיחה הזאת עולה במוחי כעת, כשאני נוכח פעם נוספת שליליאן לא אישה מבריקה. ואולי גם היא חושבת שהעובדה שהיא יפיפיה, תעזור לה לנצח בבית משפט.
*
אני חושב לעצמי שהגורל צוחק עליי. רק אתמול אמרתי שאין לי שום קשר לעולם התחתון, והנה מגיע לפתחי אחד מהאנשים מעוררי המורא בעיר, ודורש שאייצג אותו.
״קבלי טיפ קטן ממני. כשאת עומדת להפגש לראשונה עם לקוח תעשי שעורי בית. במקרה הזה אני לא צריך לחקור הרבה, אני יודע שוינצ׳נטי, משתייך לעולם הפשע, ואנשים כמוהו אני לא מייצג. אני במקומך הייתי נשאר בחדרך, ויוצא ממנו עד אחרי שהוא יעזוב את המשרד,״ אני אומר לה.
״אתה מזלזל בי,״ היא נעלבת.
״לגמרי לא, אני מרחיק אותך מנוכחות לא נעימה,״ אני בורר את מילותיי בעדינות. רק חסר לי עכשיו, שהיא תתחיל לבכות, כי הדמעות כבר ניקוות בעיניה. אני שונא כשאישה בוכה. לשמחתי היא ממהרת לצאת.
דקות ספורות לאחר מכן נכנסת דיינה מזכירתי האישית לחדרי חיוורת כולה. ״מר וינצ׳נטי כאן. הוא דורש לראות אותך מיד.״
‘הנה זה מתחיל,׳ אני חושב לעצמי.
״תאמרי לו שאני באמצע שיחה עם לקוח,״ אני אומר, ומצביע על הטלפון הנייד שלי. מהמקום בו היא עומדת, היא לא יכולה לראות שהוא בכלל כבוי.
היא נטועה במקומה. ״בבקשה תדבר איתו אתה,״ קולה רועד.
לפני שאני מספיק להגיב, הדלת נפתחת לרווחה, ובפתח עומד מר וינצ׳נטי. אמנם אני לא מכיר אותו, אבל אין לי ספק שזה הוא.
״אני מבין אותך אדוני, אבל אתה חייב לסמוך על שיקול דעתי,״ אני ממשיך את השיחה הדימיונית שלי בטלפון.
״תצטרך לחכות אדוני,״ אני פונה למר וינצ׳נטי.
״תנתק מיד את השיחה,״ הוא מביט עליי בזעם.
״היית רוצה שאנתק שיחה איתך? אני בטוח שלא, אתה מתבקש להמתין בחוץ עד שאסיים,״ אני פוקד עליו. הוא מביט עלי נדהם, אבל עושה כדבריי ומחכה בחוץ.
״גם את דיינה,״ אני אומר.
׳אז עכשיו אני יודע מי אתה, אבל גם אתה מבין כבר מי אני,׳ אני אומר לעצמי.
כעבור כחמש דקות אני מזמין אותו להיכנס לחדרי.
״אני לא יודע מה אמרו לך, אבל אני אומר לך שאני עוסק בדיני חברות, בחוזים, והפרתם,” אני אומר מיד.
״אני חייב שתשחרר חייל שלי מהכלא. מאיימים עליו, וזה לא יגמר טוב,״ הוא אומר.
אני לא מראה לו שאני חש הקלה לשמוע שזאת הבעיה שלו. ״אם כך אתה זקוק לעורך דין פלילי,״ אני אומר לו. ״אני יכול לתת לך שמות על כמה עורכי דין שנחשבים לטובים בתחום.״
״אני רוצה שאתה תייצג אותי. שמעתי שאתה לא מפסיד אף פעם בבית משפט,״ הוא נוהם לעברי. גם כשהוא משבח אותי, הוא מדבר בתוקפנות. אני לא מפחד ממנו, אבל רוצה לראות אותו כבר מחוץ לחדרי.
״הסברתי לך שאיני עוסק בתחום. אם למשל אתה חש כאבים בחזה, לא תלך לרופא נשים כדי לקבל טיפול, נכון? כך גם לגבי טיפול משפטי,״ אני אומר.
״בנושאים שאתה עוסק בהם, יש לנו בורר,״ הוא אומר, קם, ויוצא מהחדר בלי לומר מילה.
דיינה ממהרת לחדרי. ״אני מקווה שלא הרגזת אותו בוס,״ היא אומרת ועדיין רועדת, ״הוא אמר לשומרי הראש שלו שאין לו מה לחפש פה, ושאל מי האידיוט שהפנה אותו אליך, והוסיף שזה כמו ללכת לרופא נשים כשכואבת לך השן.״
אני מחניק חיוך. ברור לי שהוא לא יחזור לכאן.
״מה זה היה?״ מתפרץ לחדרי גרהם.
״הבהרתי לו שאני לא עוסק בעניניו,״ אני עונה לו באדישות, כאילו לא היה פה אחד מראשי המאפיה.
״אתה רוצה לומר לי שהוא פשוט עזב?״ הוא מתפלא. אני מסתכל עליו ורואה שהוא חיוור. התגובה שלו מפתיעה אותי. ׳אתה עורך דין, ראית כבר הרבה מקרים לא פשוטים,׳ אני מדבר אליו בליבי, ׳וכך אתה רועד כמו עלה נידף?׳
גרהם יוצא מחדרי, וכריס ברוקלין נכנס.
״הבנתי מאבי שדברים קורים בדיאמונד, אבל עדיין לא ידוע מה. מעניין אם הישיבה תתקיים מחר. למרות שאבי הוא זה שהמליץ לי להיפגש עם מק׳מרפי כדי לשמוע בקשר לסלי המניות, אני כבר לא יודע אם אני מעוניין לעבוד איתם. דיברת עם מיה?״
״שמעת שבראד בחופש?״ שואלת אותי רובי.
״מר מק׳מרפי אמר שהוא עובד קשה מידי, והציע לו שיקח שבוע חופש. הוא באמת לא היה בחופש כבר כמה שנים,״ אני עונה לה.
״זה לא נשמע לך מוזר שהוא נוסע פתאום באמצע השבוע?״ היא ממשיכה, ״העובדים אומרים…״
אני נכנסת לדבריה. ״אני לא מבינה מה מוזר בזה. הרי אדם יכול לבחור מתי מתאים לי לצאת לחופש. אין שום חוק שקובע שזה חייב להיות ביום ראשון,״ אני משווה לי קולי טון אדיש.
״זה אומר שאת עכשיו מנהלת את החברה בהעדרו?״ שואלת רובי.
״זה לא נוגע לנו. אני לא עובדת בחדר המסחר. אין לי מושג מי ממלא את מקומו כעת,״ אני עונה. זה מדהים באיזו מהירות השמועות מתפשטות במשרד. כל זה עוד לפני שקורה השינוי אותו מתכנן מר מק׳מרפי, שינוי שיביא איתו ללא ספק רעידת אדמה.
אני נכנסת לחדרי, ומתיישבת ליד השולחן. אין לי היום מטלות לבצע, כיוון שהפעילות שלי מוקפאת. יש לי זמן להרהר על הימים שלי בדיאמונד. אני מבינה שאף פעם לא באמת הרגשתי פה בבית, ומה שהחזיק אותי כאן זאת הייתה עבודת המחקר שנהניתי לעשות.
אני שמה לב שמעולם לא השקעתי בסביבת העבודה, שאין בה שום נגיעה אישית ממני. השולחן חף מכל דבר, פרט לניירות עליהם אני עובדת. שלא כמו שולחן העבודה שלי בדירה שיש עליו תמיד עציץ, וציוד משרדי בעל אופי מיוחד, והכל גלוי, לא כמו כאן שהכל סגור במגירות, כאילו אני זמנית פה. וזה בדיוק מה שהייתי, הייתי זרה. לקח לי זמן להבין זאת.
אני מרגישה הקלה עצומה להתנתק מסביבתו הרעילה של בראדלי. המשכורת הגבוהה החזיקה אותי פה, הידיעה שאני חייבת הכנסה גבוהה עבור המשפחה שלי, היא שעזרה לי ברגעי המשבר שלי כאן, עד שנשברתי אתמול.
אני קמה, ונעמדת ליד החלון. המשרד שלי הוא בחלק האחורי של הבניין, לא זה שצופה על נהר ההדסון, אלא זה שרואים ממנו רק בניינים גבוהים. אני מבינה פתאום, שגם בחירת האגף שלי הייתה מכוונת, רחוקה יותר, כאילו נסתרת משאר המשרד. עד היום לא חשבתי מדוע בראד בחר את המיקום הזה עבורי. אולי זה לא היה סתם מקרה? אולי הייתה בכך אמירה?
לורי מעירה אותי ממחשבותיי. ״מר מק׳מרפי ביקש שתיכנסי לחדר הישיבות הקטן.״
״ידוע לך מי יהיה בישיבה?״ אני שואלת עניינית.
״הוא ביקש שאכין ארבע כוסות קפה, אבל אין לי מושג מי הם שני המשתתפים האחרים,״ היא עונה, ויוצאת מהחדר.
כיוון שמר מק׳מרפי לא נתן לי הוראה ישירות, אני לוקחת איתי את המחשב האישי שלי, ובלוק נייר לכתוב עליו הערות.
כשאני נכנסת לחדר הישיבות, אני רואה שהצטרפו אליו גם היועץ המשפטי של החברה, ועוד גבר נוסף בחליפה. ״תכירי את עורך הדין ג׳ון ברוקלין. הוא אביו של כריס איתו נפגשנו אתמול. עורך הדין שמטפל בדרך כלל בעינייני לא יכול היה להגיע, וכיוון שאין זאת הפעם הראשונה שהוא לא מתפנה עבורי, פניתי לידידי ג׳ון שיקבל על עצמו לטפל בענייני החברה. כמובן שכל מה שקורה בחדר הזה נשאר רק בינינו.
ג׳ון כבר מעודכן לגבי מה שקרה כאן אתמול בישיבה, ולכן מבין את החלטתי לערוך שינויים בחברת הבת דיאמונד, שינויים שבהם דנתי איתך אתמול.
ג׳ון תכיר, זוהי מיה אוק׳ונור. היא למדה עם בראדלי באוניברסיטה. בראדלי שהתחיל ללמוד רק בגיל עשרים ואחת, לחץ עליי לפתוח לו חברה משלו, כמובן בתמיכה כספית שלי, כשהם היו בשנה השלישית ללימודים. הוא ביקש שאראיין את מיה, הוא הפליא בשבחיה, וגרם לי להסכים להיפגש איתה. הראיון נערך בארבע עיניים, ושאלתי את מיה איפה היא רואה את עצמה בעוד חמש שנים.
תשובתה הפתיעה אותי. היא אמרה שהיא רוצה לעסוק בניתוח המניות בשוק, וכי יש לה רעיון להקים סלי מניות.
הרעיון הזה ממש קסם לי. בעיקר כשהבנתי שלפניי אישה עם חזון, כזו ששואפת לצמוח, ולא רק מחפשת להתפרנס.
נעתרתי לבקשתו של בראדלי והקמתי בחברת הבת אגף למסחר אותו מנהל בהצלחה בראדלי, אגף של מחקר ופיתוח של סלי מניות. בארבע השנים שמיה עובדת פה הנפקנו כבר מספר סלי מניות, והם נסחרים בהצלחה רבה בבורסה של ניו יורק.
מיה העלתה בפניי הצעה שנגייס כספים בגיוס מקדים, וכך נוכל להנפיק כמה סלי מניות בו זמנית. את זה אתה כבר יודע ג׳ון, כי פניתי אליך בנושא.
ואז הייתה הישיבה שאני בטוח שקיבלת דיווח על מה שקרה בה.
הרעיון להוציא את אגף הפיתוח מחברת הבת ולהעבירו לחברת האם, לא נולד אתמול, אלא מתבשל במוחי מזה כמה חודשים. אתמול היה רגע המשבר עבורי, וידעתי שאין טעם שאחכה. הרגשתי שזה הרגע הנכון לבצע את השינוי.
חשוב לי שתדע שכל המימון של יחידת המחקר, כולל המשכורות של מיה, משולמים על ידי חברת האם, מהסיבה הפשוטה, שסלי המניות הן בבעלותי הבלעדית, ולבראדלי אין בהם חלק .
כפי שציינתי בפניך אתמול, למיה יש מניות בחברת דיאמונד. כיוון שהיא לא השקיעה כסף בהקמת החברה, מספר המניות שברשותה קטן ממספר המניות של בראדלי. שוחחנו אמש, ומיה הסכימה להעביר את מניותיה אליי, ובתמורה אני מתכוון להעניק לה מניות בחברת האם. אני מבקש שתדע שאת האחוזים אני קבעתי, זו לא מיה שדרשה אותם. זכויותיה של מיה תעבורנה איתה לחברת האם.״
״אני יכולה לשאול משהו?״ אני מתערבת בשיחה.
מר מק׳מרפי מסתכל עליי בפנים חתומות, אין לי מושג מה עובר לו בראש. האם הוא כועס או סקרן לשמוע מה יש לי לומר. ״דברי,״ הוא אומר לבסוף.
״עשרים אחוזים זה הרבה מאד כסף. אני חושבת שזה יותר מידי. בכל מקרה אני יכולה לבקש שהתמורה עבור הזכויות שצברתי תופקד בחברת האם כחלק מתשלום עבור המניות שלי בה. כך ארגיש בנוח יותר, שכן אין להשוות בין חברת דיאמונד לחברת האם שלה,״ אני אומרת.
״אתה מבין במי מדובר?״ שואל מק׳מרפי את ג׳ון ברוקלין.
״הכנתי את המסמך לבקשתך ג׳ו, הייתי מבקש להדפיס אותו, ושנעבור עליו יחד,״ אומר ג׳ון ברוקלין.
״אם כך תשלח אותו למיה, והיא תדפיס אותו עבורינו,״ אומר ג׳ו.
״אני מעדיפה שהוא ישלח אותו אליך. אין לי מושג אם בראדלי עוקב אחרי המיילים שלי,״ אני עונה.
״ילדה חכמה,״ אומר ג׳ו, ״אם כך תשלח אליי, ומיה תראה לי איך לשלוח אותו ממני להדפסה.״
המייל מגיע מיד. אני ניגשת למחשב של ג׳ו, ונותנת הוראה להדפיס את המסמך במדפסת שבחדרי. אני יוצאת מהחדר ועוברת דרך המזכירות.
על הדלפק מונח זר פרחים יפיפה, שמושך את תשומת ליבי. ״איזה זר יפיפה,״ אני אומרת ומתכופפת להריח את מבשם הפרחים הנודף ממנו. ״מישהו מאד אוהב אותך,״ אני אומרת לליזי שיושבת כעת במזכירות, וממשיכה ללכת לעבר חדרי.
״הלוואי, אבל הזר הזה הוא לא עבורי. הוא נשלח אלייך,״ היא אומרת וגורמת לי לחזור אליה.
״ממי?״ אני שואלת.
״לא כתוב, אבל מצורפת מעטפה קטנה,״ עונה ליזי.
״ומה כתוב בה?״ אני שואלת. היא רכלנית לא קטנה, ואני בטוחה שהיא הייתה סקרנית לדעת מי השולח.
״לא פתחתי,״ היא אומרת.
אני מוציאה את המעטפה, ורואה שהיא לא שיקרה, המעטפה סגורה. אני פותחת אותה ורואה רק מילה אחת – סליחה.
״מעניין,״ אני ממלמלת בקול, וניגשת לחדרי להביא את המייל מהמדפסת.
״את יודעת מאיזו חנות הביא אותם השליח?״ אני שואלת כשאני עוברת שוב לידה.
״זה לא הגיע עם שליח, מי שהביא את הזר עדיין נמצא כאן, היא אומרת ומצביעה לעבר עמדת ההמתנה. אני מסתכלת ומתפלאת לראות את פארקר אמרסון עומד ליד החלון ומביט עליי. מבטו חודר לתוכי, ופניו חתומות.
אני ניגשת אליו. ״זה ממך?״ אני שואלת בהיסוס.
״אני מבקש להתנצל בפנייך על האופן בו נהגתי כלפייך באירוע,״ הוא אומר, ״אני שמח שאהבת את הזר, שמעתי שאמרת שהזר יפיפה. אני מבקש לדבר איתך כמה דקות.״
״אני מצטערת,״ אני אומרת לו, ״אני באמצע ישיבה, יצאתי רק כדי להביא את המסמך מהדפסה.״
״אם כך אחכה לך,״ הוא מפתיע אותי.
״זה רק המסמך הראשון עליו אנחנו עובדים, הישיבה תקח כמה שעות. תוכל לדבר איתי כשנפגש מחר או מחרתיים,״ אני אומרת ופונה לחזור לחדר הישיבות.
״את צריכה יעוץ משפטי? אני מתמחה בחוזים ודיני חברות,״ הוא אומר לי.
״אתה עורך דין?״ אני מסתכלת עליו.
״אל תגידי שגם את חשבת שאני איש העולם התחתון,״ שפתיו מתעקלות לחצי חיוך, שנמחק מיד.
״האמת היא שלא חשבתי כלום עליך,״ אני עונה וממהרת לפנות. ״בכל מקרה מר מק׳מרפי יושב עם שני יועצים משפטיים.״
״אני מבין שאת סומכת על בראדלי,״ הוא אומר, וגורם לי לעצור. רק עכשיו אני מבינה מאיפה באה ההצעה הנדיבה שלו לעזור לי.
״מי שמנהל את הישיבה הוא מר ג׳ו מק׳מרפי. בראדלי לא נוכח בה.״ אין לי כוונה לשתף אותו מה נושא השיחה.
אני מושיטה יד לפתוח את הדלת של חדר הישיבות, אבל לא פותחת אותה אלא מסתובבת לאחור, פארקר אמרסון עדיין עומד ומבטו מקובע עליי. ״תודה על הפרחים. יש לך טעם טוב.״
הוא נד בראשו ועוזב, בעוד אני נכנסת לחדר הישיבות. ״סליחה על העיכוב,״ אני ממהרת להתנצל, ומניחה את העותקים לפני ג׳ו ועורכי הדין.
אני מתחילה לקרוא את המילים, והזיכרון של היום בו חתמתי את החוזה עם בראדלי צץ ועולה בזכרוני.
*
הייתי צריכה כבר אז לראות את הסימנים על הקיר. בראדלי כעס על המניות שניתנו לי למרות שהוא קיבל הרבה יותר ממני.
“זה לא הוגן,״ הוא אמר, ״היא לא שילמה אפילו דולר אחד,״ הוא הרים את קולו על אביו.
“ואתה?״ ענה לו ג'ו בשלווה.
״לי מגיע!״ ענה בראדלי.
הבטתי על ג׳ו וראיתי משהו שלא יכולתי לפענח בעיניו, משהו שעכשיו ברור לי כשמש. אני מבינה שההפרדה הזאת מביאה עימה הקלה גדולה לא רק עבורי, אלא גם עבורו.
