״אני לא יודעת איך אמך בכלל חשבה לשדך אותה לגבר כמוך,״ אומרת הארוסה של דניאל דיאנג'לו, ״היא הרי לא מגיעה לקרסוליים שלך.״
״את צודקת,״ אני אומרת, ומשפילה את עיניי לרגע, ״לפחות כעת הוא מצא את האחת המתאימה לו ככפפה ליד.״ כמובן שאני לא מציינת את העובדה שעברו מאז לא מעט שנים.
״את משיקגו?״ אני מתעניינת.
״ברור, אין כמו שיקגו,״ היא אומרת בגאווה. אני לא מבינה מה כל כך ברור, וגם לא מדוע היא כל כך מתגאה שהיא משיקגו.
״אם כך את בטח מכירה את המסעדה של אימי, שהיא לכל הדעות הטובה ביותר בכל היבשת. מה אם כן מביא אתכם דווקא למסעדה בניו יורק?״ אני שואלת אותה. כבר קלטתי שהארוסה היא לא מהבנות החכמות בכיתה, וכי קל מאד להוציא ממנה מידע.
״הארוס שלי הוא רואה החשבון של דון…״ היא מתחילה לומר בהתנשאות.
״תשתקי!״ הוא מרים את קולו עליה, ״את מפטפטת מידי.״
״מר דיאנג'לו, לא יפה לדבר ככה לאהובה שלך. בסך הכל היא מאד גאה במי שאתה,״ אני מעמידה פנים שלא קלטתי, ״אני לא מבינה מה לא בסדר בעובדה שהיא מספרת שאתה כאן בענייני עסקים. אני בכל אופן לא רואה בזה שום דבר פסול.״
הוא מעיף לעברי מבט זריז, והמבט התמים על פניי נותן לו להאמין שלא הבנתי את מה שהיא ניסתה לומר לי. אני רואה את אנחת הרווחה על פניו. אני לעומתו חסרת מנוחה, וחושבת מה מאמא מריה מסתירה ממני.
״תסלחו לי, באתי רק לקחת את הקלסר שלי, אני עובדת היום מהבית,״ אני אומרת לו, ולפני שהוא מספיק לומר מילה, אני עולה למשרד.
״את מוכנה לדבר?״ אני שואלת מיד את מאמא מריה שמסתכלת עליי בחוסר הבנה.
״על מה את מדברת?״ היא שואלת אותי.
״על נוכחותו של רואה החשבון משיקגו במסעדה,״ אני עונה לה.
״אני לא מבינה מה הבעיה. להיפך, שיראה כמה כולם מעריצים כאן את האישה ש׳הוא נטש׳ כדבריו. אני מבטיחה לך שאף אחד לא האמין לו,״ אומרת מריה. אני רוצה לומר לה שהוא אישית לא מטריד אותי, אלא הסיבה לנוכחותו כאן, אבל כבר אני מבינה שמריה באמת לא יודעת על הקשר שלו לאחד מבכירי עולם הפשע, שאת שמו לא הספיקה הארוסה לומר לי.
״באתי רק לקחת את הקלסר הזה,״ אני מאלתרת את הסיבה לעזיבתי, ״נתראה מחר בבוקר.״
הנסיעה של הופ הופכת לי את הבטן. אמנם היא הבטיחה שהיא לא הולכת עם גברים אחרים, אבל אני כבר לא בטוח שהיא לא מכרה לי סיפור. מה שיותר מפריע לי, זאת העובדה שהמחשבה על כך הופכת לי את הבטן. הרי היא לא באמת הזונה שלי, אלא משהו שאני לא יכול להגדיר לעצמי.
אני מתקשה לעבוד עם בריטני. אני באמת לא מבין למה ד״ר סירקין צרף אותה לקבוצת המחקר. כשאני חוזר לחדר אני מבין. ידה של בריטני מונחת על רגלו של ד״ר רסקין במקום שלא מותיר ספק לכוונותיה. ׳אז הוא מזיין אותה,׳ עוברת המחשבה בראשי. אני רותח. ׳איך הוא מעז לערב אותה בעבודה שלנו. הרי הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה איתה, זה לא ענייני ולא מעניין אותי, אבל לא על חשבון הזמן שלי. העובדה שהיא מתקשה לפתור את התרגילים, מעכבת את העבודה, ומבזבזת את זמני.
ואז אני נזכר איך הוא הביט בלי בושה על הופ ליד המתלמדת שלו ולידי, כשאינו יודע מה טיב היחסים בינינו.
״אני מציע שקודם תלמד את מיס בריטני את התרגילים, וכשהיא תהיה מוכנה, נמשיך במפגש שלנו,״ אני אומר.
הוא פותח את הפה להגיב, אבל אז הדלת נפתחת בסערה, והופ מתפרצת לבית.
אני מסתכל עליה מופתע. ״סליחה,״ היא אומרת, ״היה לי יום … מצטערת שאני מפריעה.״
היא נראית מאד נסערת, מתיישבת ליד האי במטבח, מוציאה את המחשב הנייד שלה ומפעילה אותו.
אני ממהר לקום אליה. ״הוא פגע בך?״ אני שואל בקול רגוע, שלא מסגיר את מה שאני מרגיש.
״מי?״ היא שואלת אותי, ומקמטת את מצחה.
״זה שבא להסיע אותך,״ אני עונה.
״מרקו? מרקו לא מסוגל לפגוע בזבוב. הוא עובד איתי במסעדה. לא זה לא הוא שהוציא אותי מדעתי, אלא משהו אחר, שאני עוד לא יודעת מהו,״ היא עונה, ומתכופפת להוציא קלסר מתיקה. ממה מריה – תזרים מזומנים כתוב על הכריכה שלו.
״אתה מכיר את זה שאתה לא בטוח אם משקרים לך או לא? אני מאד אתאכזב אם אגלה שהייתי תמימה, והיא ידעה את האמת והעלימה אותה ממני. נתתי את הנשמה שלי כדי להקים את המסעדה שוב על הרגליים. אני מקווה שמה שאני חושבת הוא לא נכון, ואגלה שלא שיקרו לי.״
אין לי מושג על מה היא מדברת כמובן, אבל אני מראה לה שאני מקשיב לה. ״אני מקווה שתגלי שטעית,״ אני אומר לה.
״אני שונאת שמשקרים לי. אני מתקשה לסלוח על שקר. אני לא מוצאת טעם באי אמירת האמת,״ היא ממשיכה באותו טוען סוער.
השאלה היא האם אני מאמין לה. הפעם אני נוטה לחשוב שהיא דוברת אמת.
״אני מסכים איתך. שקרים סופם להתגלות,״ אני אומר לה. אני מרגיש שאני אומר סתם מילים מכובסות, אבל בכל זאת מצליח להרגיע אותה.
״תודה פרופסור,״ היא אומרת, ״אתה צודק, אני חייבת להיות סבלנית, עליי להרגיע את החתולה הפראית שבי.״
״אז את בסדר?״ אני שואל. היא מהנהנת בראשה לחיוב, ושבה להתרכז במחשב.
אני חוזר לד״ר סירקין ובריטני. הניירת שעל השולחן מגלה לי שהם לא התקדמו בכלל בזמן שדיברתי עם הופ.
״נראה שאתם מאד קרובים,״ הוא מנסה לדובב אותי, ״יש ביניכם זוגיות מאד יפה.״
אני תוהה מה היה בשיחה שלי איתה, שנאמרה בשקט לאוזניה בלבד, שגרם לו לומר את מה שאמר.
אני מעמיד פנים שאני לא רואה את שידיו של ד״ר רסקין מגששות את דרכן מתחת לחצאיתה של הסטודנטית שלו.
״אני חושב שעבדנו מספיק היום,״ אני אומר כשאני מבין שאין טעם לפגישה הזאת. ״ספר לי מעט עליך. אתה יליד ניו יורק?״
״כל חיי אני כאן, בעיר ללא הפסקה,״ הוא אומר בגאווה.
״אתה נשוי? ילדים?״ אני שואל באגביות. אין לו מושג מה עומד מאחורי השאלה, התמימה לכאורה, שלי.
״אני נשוי לעורכת דין ויש לי שתי בנות, בנות ארבע עשרה ושתיים עשרה, נשים קטנות,״ הוא אומר, ״ולך?״
״הבן שלי בן שש ובתי בת ארבע,״ אני עונה.
״אם כך נישאת בגיל מאוחר,״ הוא קובע.
״דווקא לא,״ אני עונה. ברור לי למה הוא אומר זאת, אבל אני נותן לו להתפתל.
״איך לא סיפרת לי שאתה נשוי,״ מסננת לעברו בריטני בכעס, מתעלמת מנוכחותי, ומכך שבזה היא מצהירה על יחסיה איתו.
“מה חשבת, שאני מתכוון להתחתן איתך?״ הוא לועג לה.
״אז סתם שיחקת איתי,״ היא ממשיכה להתעצבן.
״בואי נדייק, הרי אנחנו עוסקים במדע מדויק. שנינו שיחקנו אחד עם השניה. את עשית הכל כדי לפתות אותי. לא כי התאהבת בי, אלא כי רצית להפיק טובות הנאה. ואני, ברגע של חולשה, עשיתי מה שעשיתי,״ הוא אומר, ואני לא יודע מי משנינו יותר המום, היא או אני.
המחשבות שלי נודדות להופ. היא לא עשתה דבר כדי לפתות אותי אחרי שנפגשנו לראשונה, ואני מצידי, למרות שאני חושק בה, לא עשיתי שום צעד. אין זאת הפעם הראשונה שאני נתקל בסיפור כזה של מרצה והתלמידה שלו, אבל תמיד התייחסתי לזה כרכילות, ולא עניין אותי לשמוע את הפרטים, בעיקר שזה מעשה אסור בתכלית.
שניהם יושבים לפניי ומדברים, כאילו אני לא נמצא שם, וזה בדיוק המקום לומר את המילים האלה.
״אני מבקש שנסיים את הפגישה הזאת. את העניינים ביניכם מן הראוי שתפתרו בארבע עיניים, אין לי שום עניין להיות שותף לרגע הזה,״ אני אומר וקם.
שניהם מביטים עליי מופתעים, כאילו זה אני שעשיתי משהו. ״נפגש מחר באוניברסיטה. לא העליתי על דעתי שזה מה שיעורר בכם המפגש בדירה בה אני מתגורר. ובכלל ד״ר ריסקין, את המפגשים הבאים אני דורש לקיים איתך בלבד. נתת לי להבין שאתם קבוצת מחקר מנוסה, אין לי שום כוונה לעבוד עם סטודנטיות, אלא אם אנשים בעלי ניסיון עם דוקטורט לפחות,״ אני מסיים את דבריי.
*
למחרת בבוקר אני נוסע לאוניברסיטה להעביר שיעור לכיתה נוספת של סטודנטים הלומדים לתואר שלישי. אני מרגיש הקלה כשאני מדבר עם סטודנטים שמשתפים פעולה עם החומר, ולא רק מביעים התעניינות בי.
ד״ר סירקין מתחמק ממני כשאנחנו נפגשים במסדרון. רק כשהשיעור מסתיים, ואני ניגש למזכירות, הוא מבקש לדבר איתי.
״עשיתי טעות,״ הוא אומר, ״אני מודה שנסחפתי למקום שלא הייתי צריך להיסחף. אתה בטח מבין אותי, לך זה גם קרה?״ הוא שואל.
״לא,״ אני עונה לו בקשיחות.
״אני מעריץ אותך,״ הוא אומר במבוכה.
״על מה? על זה שאני מבין ששום דבר טוב לא קורה כשאתה מנהל קשר עם תלמידה שלך?״ אני שואל בטון שלא משתמע לשתי פנים.הוא תולה בי מבט של ילד נזוף. ״אני מבקש שתתן לי תשובה אם אתה מעוניין בהמשך הקשר בינינו. אם לא, אארוז את חפציי ואחזור עוד היום לבוסטון,״ אני אומר.
״מהיום זה רק אני מולך,״ הוא אומר, ״כמובן אם תסכים לעבוד איתי.״
אני מחליט לתת לו הזדמנות נוספת. אני כאן בכל מקרה, וגם מרגיש שאני עדיין לא מוכן לחזור הביתה.
אנחנו קובעים להיפגש אחר הצהריים בחוץ. ״זה בסדר מצידך שד״ר מרשונוב יצטרף אלינו היום?״ הוא שואל, למרות שאמר שזה רק הוא מולי, ״אני מבטיח לך שהוא בקיא בחומר. הוא הזמין לנו שולחן במסעדה מאמא מריה.״
אני מהסס, וחושב איך תגיב הופ כשראה אותי במסעדה שבה היא עובדת. מצד שני היא הרי היא לא סיפרה לי שהיא עובדת שם, זה נודע לי רק מהתיק שראיתי על השולחן במטבח.
״נהיה רק שלושתינו, בלי נשים,״ מוסיף ד״ר סירקין בחצי חיוך כשהוא שמבחין בהיסוס שלי.
״אתה באמת חושב שזה מה שמטריד אותי?״ אני עונה לו מיד באסרטיביות, ״או העובדה שהבאת לפגישה שלנו מישהי שלא יודעת מתמטיקה באופן בסיסי.״ אני לא מזכיר מילה על כך שהיא המאהבת שלו.
כמידי יום המסעדה מלאה בסועדים. אלא שמיד עם הכנסי אליה אני מרגישה משהו שונה באוויר.
המבט בעיניה של מריה משדר פחד. ״איזה יום יפה היום,״ אני אומרת בקול רם למריה, שמביטה עליי המומה. ״בסופו של דבר החזאי טעה, השמים כחולים, ואין אפילו ענן לבן אחד. יש לי מלא מה לספר לך.״ אני אוחזת בזרועה ומובילה אותה לכיוון המשרד.
״צ׳סה…״ היא מתחילה לומר, אבל אני מסמנת לה לשתוק. רק כשאנחנו במשרד והדלת סגורה, אני פונה אליה. ״תתחילי לדבר, כי אתמול שידרת שהכל בסדר.״
״רואה החשבון משיקגו שוב פה. הוא מייצג אותם,״ היא אומרת בקול רועד.
בבת אחת מציפים אותי הזיכרונות מהיום ההוא שהבנתי למה נאמר עלינו שאנחנו חתולות פראיות.
*
הייתי ילדה בת חמש או שש, כשראיתי את עיניה של אימי רושפות אש. ״נראה לך שאתן לך את מפעל חיי, רק כי מתחשק לך?
תרשה לי להסביר לך אדון מאפיה, שבעורקיי זורם דם איטלקי טהור. אני לא מאלה שמשחקות שהן יודעות להכין אוכל איטלקי. אני ינקתי את הריחות והטעמים מחלב אימי.
אז עם כל הכבוד לך אדון מאפיה, המסעדה הזאת, שהקמתי בזיעה והרבה ימים ולילות ללא שינה, נשארת שלי!״ היא הרימה עליו את קולה.
מראהו נחרט בזכרוני. הוא היה גבר איטלקי בעל עיניים כחולות קרות, ושיער שחור, מאפיר מעט בצדדים, ששידר עוצמה ויראת כבוד.
הבנתי שהוא איש רע, ועדיין התרשמתי מהמראה שלו. אני חושבת שאז ניטע בי הרצון להיות עם גבר חזק כמוהו, וכמובן יפה תואר. כמובן לא כזה ששייך לעולם אליו הוא משתייך.
זה בדיוק מה שהרגשתי כשהפרופסור עמד בפתח דירתי בפעם הראשונה.
*
״תקשיבי לי טוב מריה,״ אני משירה מבט לתוך עיניה, ״כמוני, גם את איטלקיה מבית, לא אחת שמעמידה פנים שהיא יודעת להכין אוכל איטלקי. את מריה ברטוליני. אני רוצה לראות אותך עם חיוך שישתקף גם בעינייך. אף אחד לא צריך לדעת מה קורה כאן, בטח לא מי שרוצה ברעתך. עכשיו אנחנו יורדות חזרה למסעדה, ואני אספר לך משהו, ואת תצחקי ממה שאמרתי.״
אלא בזמן שאני חושבת על משהו מצחיק לספר למריה, היא לוקחת פיקוד. ״אני לא נרגעת ממה שסיפרת לי, הלחיים שלי כבר כואבות מרוב צחוק. זה כזה טמטום,״ היא אומרת בקול רם ופורצת בצחוק.
הסועדים המופתעים מפנים מבטם אליה, והיא מניחה את ידה על פיה ומעמידה פנים שהיא מחניקה את הצחוק.
״אפשר לדעת מה כל כך משעשע אתכן פרנצ׳סקה?״ אני שומעת את קולו של דניאל מכיוון השולחן בו ישב אתמול.
אני מסתובבת לכיוונו. ״ממש לא!״ אני עונה בתקיפות.
״זאת לא הייתה שאלה פרנצ׳סקה,״ קולו רועם.
״ועדיין תשובתי היא אותה תשובה,״ אני אומרת ומאלצת את עצמי להחניק חיוך. למרות שברגע זה הייתי מוכנה לשלוף את ציפורניי ולשרוט את פניו, אני יודעת שעליי לשלוט בעצמי.
אני מרימה עיניי לשמים ומודה על כך שהייתי מספיק אמיצה לעמוד מול אימי ולדחות את הצעת הנישואין שלו.
״נראה אותך כשהבוס שלי יגיע,״ הוא אומר בכעס על כך שדבריו לא משפיעים עליי.
״אני מניחה שתראה, היות ואני נמצאת כאן עד שעת הסגירה, זאת בתנאי שהוא מתכוון לבוא היום להתארח אצלנו.״ אני שוקלת כל מילה, ויודעת שאני מצליחה להוציא אותו מדעתו.
׳מסתבר שאתה לא כזה חכם כמו שאתה חושב שאתה,׳ אני חושבת בליבי, מה שגורם לי לחייך חיוך רחב, שאותו אני לא מסתירה.
״מר בלום כמה טוב לראותך שוב בין אורחינו,״ אני פונה לאחד מהלקוחות הקבועים שלנו.
״את יודעת שזאת המסעדה האהובה על אישתי ועליי,״ הוא עונה לי בטון חם.
״אני תמיד סקרנית לראות מה יהיו הקינוחים היום,״ אומרת גברת בלום.
״את מדברת את השפה שלי. גם אני, למרות שאני מגלה זאת ערב קודם. כמובן שהטירמיסו הוא האהוב עליי ביותר,״ אני עונה לה.
אני שומעת את הרחש באוויר. אנשים מתכווצים במקומם. ״ברוך בואך בוס,״ קורא רואה החשבון דיאנג׳לו בהתרגשות.
׳אתה כזה פתטי,׳ אני חושבת לעצמי., ׳אתה עובד עם זאבים ומתנהל כמו חתלתול.׳
אני משדרת נינוחות, אבל הציפורניים שלי מוכנות לשליפה.
אני מופתעת לראות את הפרופסור נכנס למסעדה עם ד״ר סירקין, וד״ר מרשונוב. אין להם מושג כמה התזמון שבחרו לבוא לכאן לא מתאים.
אני תוהה האם הוא יודע היכן אני עובדת, ולכן בחר לסעוד כאן.
״אם אתה חושב לומר משהו,״ אומר דניאל, ״עדיף שקודם תטפל ב…,״ אני רואה אותו מצביע לעברי, אבל מתקשה למצוא את המילה שתתאים לי.
״אני יכולה לעזור לך מר דיאנג׳לו?״ אני פונה אליו, וגורמת לו להחליף צבעים.
״היא לא מכבדת אותך,״ הוא נובח ומצביע עליי.
״למה אתה מדבר כך. האם יש איזה אורח כאן במסעדה שלנו שאיני מתייחסת אליו בכבוד?״ אני מעמידה פנים שאינני יודעת במה מדובר.
״את מזלזלת בי?!״ אני שומעת את קולו של הבוס מאחוריי.
“איך לדעתך אני יכולה לזלזל במישהו שלא ראיתי,״ אני עונה לו ומביטה עליו בהתרסה.
הבוס נראה ללא ספק מאיים, אבל אני לא אראה לו שהוא מפחיד אותי. אני כבר מסובכת מעל הראש, ולכן אין לי ברירה אלא להמשיך.
אני המום מהאומץ שלה לעמוד מול האיטלקי הזה ומחליט לעשות מעשה. "בואי הנה כלבה," אני קורא לעברה.
שניהם מפסיקים לדבר ומסתובבים אליי. "אני הירשתי לך לדבר?" אני יורה לעברה, "אני עוד אחכה הרבה?"
אני רואה שהיא לא מבינה. אני חייב שהיא תבין אותי. "את יודעת איפה המקום שלך? שאזכיר לך? את הרגליים שלי את רואה?" אני ממשיך.
אני רואה שסוף סוף היא קולטת. היא ניגשת אליי בצעדים מהירים.
"אני לא רואה אותך היכן שאת צריכה להיות כלבה רעה," אני אומר לה ומצביע באצבעי האחת לכיוון מטה, מתפלל שהיא באמת הבינה.
והיא מבינה, יורדת על ארבע לפני, ומשפילה את מבטה. אני אוחז בסנטרה ומרים אותו כלפי מעלה.
"את ביקשת רשות? את לא יודעת מה החוקים? שכחת מי האדון שלך?" אני ממשיך.
דממה משתררת במסעדה.
"סליחה אדוני," היא אומרת, לוקחת את כף ידי בשתי ידיה ונושקת לה.
אני מושך אותה לעמידה. "תחכי לי החוץ," אני פוקד עליה.
אני מוציא שטר של מאה ומגיש למאמא מריה ההמומה.
"היא גמרה לעבוד היום. יש לי תוכניות אחרות בשבילה. היא עוד תלמד איך להתנהג," אני אומר ויוצא בעקבותיה מחוץ למסעדה.
"תגידי לי את נורמלית?" אני אומר לה, "מה את חושבת שבגלל שאת יודעת לבשל פסטה, את יודעת איך להתנהג עם איש המאפיה האיטלקית?"
"תגיד לי אתה פרופסור," היא עונה לי ללא חשש, "אתה חושב שבגלל שאתה אוהב לאכול פסטה, אתה יודע איך להתנהג עם איש המאפיה האיטלקית? לא נראה לי."
"אין לך מושג מי אני," אני עונה לה. אני רוצה להתרחק משם ולכן לא טורח להסביר לה.
"תכנסי לרכב," אני אומר לה ופותח בפניה את הדלת. אני נכנס ומתניע את הרכב. ההתנהגות חסרת האחריות שלה מוציאה אותי מדעתי, מה שגורם לי לנסוע כמו מטורף עד לבית שלה.
"אתה מבין שבאת למקום העבודה שלי, מקום שכולם מכירים איתי וההצהרת בפני כולם שאני הכלבה שלך?" היא מסננת לעברי כשאנחנו נכנסים הביתה, "איך אני אמורה לחיות עם זה?!"
