׳אתה חייב להתאפס מייד,׳ אני אומר לעצמי, ׳אתה חייב למצוא אותה. תחשוב לאן היא יכלה ללכת?׳
אני שולח הודעה למסימו שיגיע.
כל ההרגשה הטובה שעטפה אותי אתמול, עם המחשבה שיש עליי השגחה שמימית, עוזבת אותי. אני מרגיש נבגד.
׳Dio Mio perche? למה דיו מיו זה מגיע לי ? הרי הראיתי לך את הערכתי, הרכנתי ראש לפניך. למה דווקא עכשיו אתה לוקח ממני את היקרה לי ביותר? אני מתחנן בפניך שלא יקרה לה כל רע. ׳
אני מרגיש את מפלס הזעם עולה ומציף אותי. רגע לפני שאגרופי נוגח בקיר, אני מתעשת. רק זה חסר לי שאפצע את כף ידי כעת, מה שעלול לעורר שמועות, ולנתץ את הדימוי של איש שלום שיצרתי לעצמי. מה גם שאם אפגע בעצמי, זה לא מה שיחזיר אותה.
אני נושם עמוק, ומותח את מסכת הפוקר פייס על פניי. רק אז אני יורד. ״בל החליטה לעזוב. הנסיבות שגרמו לה להגיע לכאן כבר לא קיימות, והיא בחרה להמשיך הלאה.,״ אני אומר לעובדי הבית שמחכים בצפיה לשמוע מה קרה לבל. ״היא לא דיברה איתי, אלא השאירה לי מכתב. יותר מזה אני לא יודע.
אני מציע שנחזור בינתיים למתכונת הקודמת. אני מבקש ממך ג׳וזף שתדאג לכולם לארוחות.״ לו רק ידעו כמה קשה לי להעמיד פנים שהכל בסדר.
מסימו עומד בצד ומקשיב לי. ניכר עליו שהוא המום ממה שקורה. ״מה שקרה אתמול קשור לעזיבתה של בל?״ הוא שואל אותי כשאנחנו שוב לבד.
״מה קרה אתמול?״ אני שואל, ותוהה מה הוא יודע.
״העייפות הגדולה שלך,״ הוא אומר.
״תאמין לי שאפילו לא חשדתי שהיא מתכוונת לעזוב,״ אני אומר ומבקש שיקח אותי לבית הקפה של בלה.
אני עומד המום מול השלט הגדול שמודיע כי הבניין עומד למכירה, וכך גם הציוד של בית הקפה. אני בטוח שלמרות שאמרתי שאין צורך בכך, פול עוקב אחרי שיחות הטלפון שלה, איך זה שלא ידעתי שזה עומד לקרות?
אני מתקרב לחלון. הוא מאובק ומלא קורי עכביש. אני מביט לתוך המסעדה, וניכר שהזמן בה קפא. אני ניגש לדלת האחורית, אבל הסורג עם המנעול מראה שאיש לא התקרב אליה כבר חודשים.
׳אז את לא מסתתרת פה,״ אני אומר מאוכזב.
אני מבקש ממסימו שיחזיר אותי לדירה, וממהר לחדרה. הטלפון עדיין מונח על השידה, ואני נכנס לראות אם יש בו הודעות. פרט למספר שיחות ממני, הוא לא היה פעיל.
אני שם לב שגם הטלפון הישן שלה נשאר פה, אלא שתוכנו מחוק! ולא רק, אלא שהקו מנותק לצמיתות. היא תכננה היטב את העזיבה שלה, מה שמסיר מליבי את החשש שמישהו אחר מעורב בהעלמות שלה.
אני לוקח את שני מכשירי הטלפון, ויורד למשרד להתקשר לעורך הדין רוי וושינגטון שמטפל בענייני הנדל״ן הפרטיים שלי, ושואל אותו מתי נוכל להיפגש.
״אני אפנה את היום עבורך,״ הוא עונה לי, ״תן לי חצי שעה.״
*
את רוי וושינגטון הכרתי בספריה של האוניברסיטה בה אהבתי לבלות. אחרי שנים של חיים תחת ידו הקשה של אבי, היה בי צמא גדול לידע. לא ידעתי אז שהחופש שלי הוא זמני.
דניאל היפה מהכיתה שלי הייתה מאוהבת בי, והרבתה לבוא לספריה בגללי. הייתי שקוע כולי בלימוד, ולא רציתי שמישהי, יפה ככל שתהיה, תגזול את זמן הספריה היקר ממני.
יום אחד רוי התיישב לידי, ושאל אם דניאל היא בת הזוג שלי. ״כולה שלך,״ עניתי לו.
״הלוואי,״ הוא נאנח, ״היא רוצה אותך.״
זה קרה בשנה הראשונה ללימודיי, ועדיין לא הערכתי את השפעת הופעתי החיצונית על נשים.
״אתה רציני?״ שאלתי אותו מופתע, ״אחד שנראה כמוך יכול להשיג כל אחת.״
השיחה בינינו התפתחה, והפכנו חברים טובים. עד היום הוא מזכיר לי שהחברות עם דניאל, שהפכה להיות אשתו, התחילה בזכותי.
אם אמרתי שאני בוטח רק בשני אנשים בעולם כולו, הוא במקום השלישי, ועדיין אני לא מניח בידיו את כל סודותיי. רוי מצידו לא שואל, ומצפה שאספר לו.
*
״אני נוסע לעורך הדין וושינגטון. תזמין לנו שלוש מנות של ארוחת צהריים ממסעדת הסושי, זאת שנמצאת בפינת הרחוב שלו, ונאסוף אותה בדרך,״ אני מבקש ממסימו, ונותן לו את כרטיס האשראי שלי.
כבר חודשים לא עשיתי זאת, ואני רואה שמסימו רוצה להגיב, אבל שותק.
״היא לא תחזור, כבר הבנת בעצמך,״ אני אומר בטון אדיש. יש לי הרגשה שמסימו לא בטוח מה אני באמת מרגיש לגבי זה, כי הוא מסתכל עליי בשאלה. ״היא הייתה רק אורחת בבית הזה, זה לא שלא הסתדרנו מעולה בלעדיה בעבר.״
הוא נכנס לאפליקציה של המסעדה ומזמין, ״הבנתי נכון? ביקשת שאזמין שלוש מנות?״ הוא שואל לפני שהוא מאשר את ההזמנה.
״כן מסימו. אין לי מושג כמה זמן תערך הפגישה, אז הזמנתי גם מנה עבורך,״ אני עונה לו. הוא מביט עליי מופתע, ומחייך חיוך מרוצה.
״אני יוצא לפגישה,״ אני אומר לג׳וזף. אתם יכולים לסיים היום מוקדם.״
״שמעת משהו מבל?״ הוא שואל.
״היא לא תחזור. אין לי מושג לאן היא הלכה,״ אני עונה, ויוצא עם מסימו לפגישה.
אנחנו יוצאים לדרך, מסימו נעצר ליד המסעדה התאילנדית, מתקשר ומבקש שיוציאו לנו את המשלוח של האוכל לרכב. ״הבטחתי לך שהכל בסדר, אני יכול להישאר לבד ברכב,״ אני מנסה להרגיע אותו. אני מבין פתאום שהשתיקות שלי גורמות לכל מיני רעיונות לא בריאים לצוץ במוחו. אני מקווה שהמילים שלי ימחקו כל חשש ממוחו.
אנחנו נכנסים לבניין, אחרי שמסימו בודק ללא הפסקה שאיש לא עוקב אחרינו. ״אתה יודע משהו שאני לא?״ אני שואל אותו בזמן שאנחנו עולים למשרדו של רוי.
״הייתי מספר לך,״ הוא מתגונן מייד.
״אז מה גרם להתנהגות חסרת המנוחה שלך?״ אני שואל.
״אני דואג שקרה משהו חבל, שמישהו….״ הוא מסתכל עליי מבוהל.
׳מה שקרה שאתמול זיינ… עשיתי איתה אהבה, כי זה מה שקרה באמת, ואחר כך כך עזבתי אותה, מה שלא הייתי אמור לעשות,׳ כמובן שאני לא יכול לומר לו זאת, זה רק שלי ושלה.
״תרגע, היא השאירה לי מכתב שהיא עוזבת כי היא מרגישה שהעניינים שלה מסתדרים,״ אני משקר לו. אני רואה את פניו משתנים באחת, והוא נראה רגוע יותר. כך בדיוק אני צריך אותו, רגוע.
אני לוחץ על הפעמון בכניסה למשרד, ורוי ניגש לפתוח לי את הדלת. קול פסיעותינו מהדהדים במשרד, ושקט לא אופייני עוטף אותו. עמדת הקבלה לא מאויישת, ויש הרגשה שאיש לא נמצא כאן. ״שחררתי את כולם מוקדם. הייתה לי הרגשה שנזדקק היום לשקט.״
״אני מת מרעב, לא אכלתי כלום היום, הבאתי לנו סושי,״ אני אומר לו.
״תגיד לי, איך זה שאתה שומר על גוף כזה מעוצב, ואני,״ הוא טופח על כרסונת שהוא מגדל, ״נראה כמו זה.״
״הנישואים משמינים אותך מנחת,״ אני אומר לו.
״ממש. תשמע לעצתי. אל תלך שבי אחרי יופיה של אישה, תבדוק קודם אם היא יודעת לבשל. כל זה,״ הוא שוב נוגע בכרסו המתפתחת, ״זה תוצאה של הארוחות מהמסעדות בסביבה. לפחות היא הייתה זיון טוב, אבל גם זה לא. אם יום אחד תשמע שיש לי מאהבת, אל תתפלא.״
אני לא יודע איך להגיב. גם מסימו נראה נבוך. ״ובנימה זאת, תאמר לי איפה אתה רוצה שנשב לאכול,״ אני שובר את השתיקה המעיקה.
רוי מוביל אותנו לחדר הישיבות, ומסימו ממהר להניח שתי המנות על השולחן. ״ומה עם שלך? תשב תאכל איתנו,״ אני אומר לו להפתעתו. מכיוון כשהבנתי שמסימו מוטרד ממה שקורה, אני מחליט לאפשר לו להיות בראשית הפגישה.
אנחנו מתיישבים לאכול, ואני שם לב שרוי אוכל כאילו הוא מורעב. כואב לי עליו, קיוויתי שהוא מאושר איתה. הוא מעולם לא דיבר כך על דניאל.
אני פותח את ספריית התמונות בטלפון הנייד שלי, ומניח אותו לפני רוי. ״אני רוצה פרטים על הנכס הזה. יש לי הרגשה שהיריבים שלי חושקים בו. אני מוכן לשלם כל מחיר עבורו, ויש לי אפשרות לגייס הכל במזומן,״ אני אומר לרוי.
הוא לוקח את הטלפון הנייד. ״עורך הדין ארן רוטשילד, ממשרד עורכי הדין ל.א.ר. מייצג את המוכר. זה משרד עורכי הדין המסחריים הטוב ביותר בעיר. הוא בבעלותה של השופטת ליאה רוטשילד, לבעל הנכס יש טעם טוב.
בוא נראה קודם מה כתוב על הנכס,״ הוא אומר ומחפש מידע בטלפון שלו. ״מממ… הוא בבעלות בל שטראוס, והועמד למכירה אתמול בלילה.״
הוא מקיש את שמה של בל. ״מעניין שעליה אין כמעט פרטים באינטרנט.״
הוא מתקשר מהטלפון שעל השולחן בחדר הישיבות למשרד עורכי הדין ל.א.ר. ״מדבר עורך הדין רוי וושינגטון, אבקש לדבר עם עורך הדין ארן רוטשילד, ״ אומר רוי.
לאחר המתנה קצרה עורך הדין רוטשילד עונה לו. ״שלום ידידי, מה שלומך?״ שואל ארן בטון ידידותי.
״אני בסדר גמור, תודה ששאלת. אני יושב כאן עם לקוח שלי שמתעניין בבנין של בית הקפה של בלה,״ הוא ניגש ישר לעניין.
״מעניין, אתה השני שמתקשר אליי, והנכס הועמד למכירה רק אמש. אני סקרן לדעת מדוע הוא מתעניין בו,״ אומר ארן.
״ללקוח שלי יש עין טובה לנכסים בעיר,״ עונה רוי בשביעות רצון, ״הוא מבקש להיפגש עם בעלי הנכס.״
״בעלת הנכס, כפי שאני מניח שאתה יודע, לא נמצאת בניו יורק,״ הוא עונה.
״איפה היא מתגוררת?״ שואל רוי. אני מרוצה מהאופן שבו הוא מנהל את השיחה, למרות שלא נתתי לו שום מידע.
״היא טסה לקריביים,״ עונה עורך הדין ארן, ״היא חתמה לי על הרשאה לפעול בשמה.״
ככל שהשיחה מתקדמת, אני המום יותר מהמהלך של בל.
״ללקוח שלי יש תקציב בלתי מוגבל, והוא יכול לשלם הכל במזומן,״ אומר רוי. אני ממתין במתח לשמוע את התגובה.
״כמובן שאסור לי לתת לך מידע לגבי מי שמתמודד על הנכס, רק אומר לך שזה ארגון שלא הייתי מתקרב אליו,״ אומר ארן.
״אם כך אני לא דואג,״ אומר רוי בסיפוק, ״הקלף הגדול ביותר נמצא בידיי.״
״הבנתי,״ אומר ארן, ואני רואה את רוי מחייך, ״אני אסיים להכין את התיק, ואשלח אותו לעיונך. כיוון שזה לא מכרז, אני אמתין לשמוע ממך, לפני שאחזור למתחרה שלך.״
״תודה ארן, אמתין לשמוע ממך.״ רוי מסיים את השיחה ומסתכל עליי. ״אני מניח שהבנת שהנכס שלך, אני אבדוק מה שוויו, ואציע לך מה להגיש בהצעה,״ אומר רוי, עדיין מתבשם בהצלחה שלו.
״אני אשמח לדעת בכמה מעריכים אותו, אבל זה אני שאקבע את המחיר,״ אני מוריד אותו מייד לקרקע.
״ברור,״ הוא עונה במבוכה.
אנחנו מסיימים את הארוחה בשתיקה. מסימו אוסף את הכלים, וזורק אותם לפח.
״תודה על הארוחה מסימו, אני מודה על הבחירה שלך, היה ממש טעים.
אני חייב לשתף אותך רוי במסעדה חדשה שסעדנו בה, מסימו ואני, אתמול. כל מנה טעימה יותר מהשניה. המסעדה עדיין בהרצה, ואני שמח שהמנות נבחרו עבורי, כי אני מודה שהייתי מתחבט באיזו לבחור. הפתיחה תהיה בעוד כשבועיים, אני אבקש שישלחו לך הזמנה זוגית,״ אני אומר לו, כדי לרכך את הפגיעה באגו שלו.
״אני אשאר עוד קצת לפטפט עם עורך הדין וושינגטון. אשלח לך הודעה מתי לאסוף אותי. זה ייקח זמן,״ אני אומר למסימו.
אני ממתין שמסימו יצא מהמשרד, רק אז אני פונה עם רוי לחדרו.
״יש לך קשרים בשדה התעופה?״ אני שואל.
״מה אתה רוצה לדעת?״ הוא שואל.
״אני רוצה לדעת לאן טסה בעלת הנכס,״ אני עונה.
״שמעת מה אמר עורך הדין רוטשילד, אתה לא צריך אותה כדי לסגור את העסקה,״ הוא עונה לי, ובכל זאת אני רואה שהוא שולח הודעה.
״אני רוצה לדעת היכן היא. אני חייב לדעת שהיא בסדר, וששום דבר לא נכפה עליה,״ אני עונה לו.
׳איך אני יכול לומר לו שאני בטיפות החמצן האחרונות בריאותיי, ואיני יכול לנשום עוד בלעדיה?׳
״שחררתי את המזכירות שלי, אני אלך להכין לנו קפה,״ הוא אומר, ויוצא מהחדר. הוא משאיר את הדלת פתוחה, מה שמאפשר לי לראות את מעשיו. ׳עכשיו גם בו אני צריך לחשוד?׳
אני מבחין שהטלפון שלו נשאר על השולחן, כך שלפחות אני יודע שהוא לא מתקשר לאף אחד. הצלצול באינטרקום הפנימי של המשרד גורם לי להידרך. אני מניח את ידי קרוב לאקדח שלי.
אני רואה אותו ניגש לדלת, ופותח אותה. ״תודה שבאת ליאו, אני צריך את עזרתך,״ הוא אומר לגבר שנכנס למשרד, ״אני אכין גם לך קפה.״
רוי חוזר למשרד עם מגש ועליו שלושה ספלי קפה. ״אתה זוכר את הימים שעבדתי כמלצר בבית הקפה ליד האוניברסיטה?״ הוא שואל אותי, ומניח את הספל לפניי, ״אתה אף פעם לא הסכמת שאתן לך לשתות ללא חיוב. אמרת לי שאין ארוחות חינם. זה משפט שנצור בליבי מאז.״
״תודה,״ אני אומר לו, ומביט על ליאו שנכנס איתו למשרד.
״ליאו תכיר את רפאל, הוא חבר טוב שלי,״ הוא אומר, ואני מודה לו הוא לא מזכיר את שם משפחתי.
״הזמנתי את ליאו שיעזור לנו לאתר כל מידע שאתה רוצה,״ הוא אומר לי.
״רצינו לברר לאן טסה בל שטראוס,״ הוא פונה לליאו, ומתיישב לידי, ״אתה יכול להשתמש במחשב שלי.״
ליאו מתיישב על כסא המנהלים המרווח של רוי, ומתחיל מייד להקליד .
״ידוע לכם מתי היא טסה?״ הוא שואל.
״אין לי את הזמן המדויק, אני מניח שזה היה ביממה האחרונה." אני לא רוצה להסגיר את העובדה שאני יודע ממתי הוא אמור להתחיל לחפש. ״נאמר לנו שהיא טסה לקריביים.״
״אני לא יודע מי נתן לך את המידע הזה, אבל הוא לא נכון. אין אף אחת בשם הזה ברשימת הטיסות לקריביים. צמצמתי את החיפוש גם רק לשם בל, אבל שמה לא מופיעה. אני מניח שאולי היא טסה בטיסה לא ישירה. בואו נרחיב את החיפוש,״ הוא אומר וממשיך לחפש.
כעבור דקות שנדמות לי כנצח הוא אומר שהוא בטוח שזה לא היעד שלה.
״נשאר רק להכנס לחפש טיסות לכל יעד אחר בעולם. שמה לא מופיעה באף אחת מהחברות,״ אומר ליאו, ״אתה בטוח בתאריכים?״
״אני יודע בוודאות שאתמול בצהריים היא עדיין הייתה בניו יורק,״ אני אומר ולא מפרש, ״יש סיכוי שהיא טסה בטיסה פרטית?״
״בוא נבדוק,״ הוא אומר. שוב אני מרגיש שההמתנה מורטת את עצביי,.
״בכל הטיסות הפרטיות, בין אם הן יצאו מנמל התעופה JKF או הנמלים הסמוכים, לא מופיע השם בל שטראוס, או בכלל בל.
נשאר לי רק לחפש ברשימת הנוסעים ברכבת או באוטובוס. בינתיים אני מחפש מידע עליה.״ הוא אומר. ניכר עליו שהוא נחוש בדעתו למצוא אותה.
״יש עליה מידע, אבל הוא בהחלט לא עוזר. משהו פה מוזר מאד. שטראוס הוא שם נישואיה, אלא שהנישואים האלה בוטלו. הייתי מצפה ששם נעוריה יופיע באיזה מקום, אבל היא בחרה לא להחליף את שמה. כל התעודות שלה נושאות את השם שטראוס. מה שעוד מוזר זה שאני לא מוצא ברישום הלידות את שמה. אתה יודע היכן היא נולדה?״
״אני לא יודע מה לענות לך. האנגלית שלה מושלמת, ואני זוכר ששמעתי אותה מספרת משהו על בית הספר היסודי שבו למדה, רק אינני מסוגל להיזכר בשמו. אבל אני מודה שאני לא יודע עליה הרבה, כך שאולי אני טועה.״
*
״מישל את זוכרת את המחזה שהעלינו בבית הספר היסודי .…? את זוכרת שהמורה לדרמה אמרה לנו בחזרות לעשות תרגילי נשימה, כדי שנוכל לזכור את החומר, ולא נפחד שנשכח את המילים? אז זה בדיוק מה שתעשי כעת,״ אמרה בל למלצרית שעמדה קפואה, בזמן שבל טרחה על ארוחת הערב עבורנו, ביום שהגענו לבדוק את המסעדה.
למה לעזאזל אני לא מצליח להיזכר בשם של בית הספר?
*
״אני מצטער רפאל, אני לא יודע מה לומר לך,״ אומר ליאו.
אני שולח הודעה למסימו שיסע לבית של מישל, ויראה אם בל שם.
הוא מתקשר אחרי חצי שעה. ״הייתי בביתה, בל לא שם. מישל זיהתה אותי,
אז מכרתי לה סיפור שאני שוטר סמוי, ואפילו הצגתי בפניה תג משטרתי.
ביקשתי לראות את הטלפון שלה. השיחה האחרונה שלה עם בל הייתה יום אחרי שעברה לגור בדירה. אני מצטער בוס,״ אומר מסימו.
׳מצד שני, אם היא כן בקשר עם בל, מעניין אם בל תתקשר לספר לי שמסימו סוכן משטרתי,׳ אני חושב לעצמי.
״תתקשר לעורך הדין רוטשילד, ותאמר לי שאני מציע עשרה מיליון על הבניין,״ אני מורה לרוי.
״השתגעת? זה הרבה מעל ערכו,״ הוא אומר מייד.
״אל תתווכח איתי,״ אני אומר לו.
רוי מתקשר אליו. ״תאמר ללקוח שלך שאין צורך להגזים. כבר אמרתי למתחרה שלו שהבניין נמכר. הוא ניסה להתווכח איתי, ואמר שהוא רוצה לקנות את הבנין, ולמכור אותו מייד, רק כדי לכסות את חובו של האקס של בעלת הנכס. הוא אף הציע לי שכל סכום שיהיה מעל לחוב, אוכל לקחת לעצמי. כמובן שסרבתי. תחזור אליי עם מחיר הגיוני. אני מכיר אותה, היא תסרב למכור את המקום במחיר מופקע,״ אומר ארן.
״אכתוב כל מחיר שהיא תבקש, רק תאמר לי היכן היא,״ מבקש רוי.
״האמת היא שאין לי מושג. עורכת הדין ליאה רוטשילד, אימי, ביקשה שאטפל במכירה של הנכס. יותר מזה אני באמת לא יודע,״ אומר ארן, ומושם מה אני מרגיש שהפעם אני מאמין לו.
אני מרגיש שאני מתפרק, אבל אסור לי להראות זאת לאיש. ״תחליט מה אתה רוצה שאשלם, ואעביר לך את הכסף. באמת לא משנה לי היכן היא,״ אני אומר.
אין לי מושג איך אמצא אותה, אבל אני יודע שזה יקרה.
